משתמש:Slav4/ארגז חול הדוכסות הגדולה של ורשה
הדוכסות של ורשה (פולנית: Księstwo Warszawskie; צרפתית: Duché de Varsovie; גרמנית: Herzogtum Warschau; רוסית: Варшавское герцогство) מכונה בטעות, הדוכסות הגדולה של ורשה - הייתה מדינה פולנית, שנוסדה על ידי נפוליאון בונאפרטה בשנת 1807 על אדמות פולין אשר נלקחו מממלכת פרוסיה על פי תנאי חוזה טילזיט. הדוכס הממונה היה מלך סכסוניה פרידריך אוגוסט בן בריתו של נפוליאון, אשר מלך פולין אוגוסט השלישי היה סבו. בעקבות כשלון פלישת חיילי צרפת לרוסיה ומפלת נפוליאון, החליט קונגרס וינה על מסירת הדוכסות של ורשה לרוסיה. ורשה היתה לבירת פולין הקונגרסאית, מדינה עצמאית-למחצה, נתונה לשלטונו של הצאר הרוסי.
ייסוד הדוכסות[עריכת קוד מקור | עריכה]
שטח הדוכסות שוחרר כבר בשנת 1806 בזמן ההתקוממות המפורסמת שפרצה עקב התנגדות לגיוס
נוסף על זאת 80,000 חיילי המשמר הלאומי גויסו לשרות צבאי מלא כדי להגן על גבולות האימפריה עם הדוכסות הגדולה ורשה. בהתחשב בכוחות אלה, הגיע מספר החיילים שריכזה האימפריה הצרפתית על גבולותיה של רוסיה לכמעט 800,000 איש.
בראשית המאה ה-17. ב-1795, עם חלוקתה של פולין בפעם השלישית, עברה וארשה לידי פרוסיה (ראה פולין). ב-1806 נכבשה וארשה בידי צבאותיו של נפוליאון, וכעבור שנה היתה לבירת דוכסות וארשה, מגרורותיה של צרפת. עם מפלתו של נפוליאון החליט קונגרס וינה (1815) להעביר את הדוכסות לרוסיה, *אירופה מאז נפוליאון עמ' 117 כאשר הקים נפוליאון ב1807 את הדוכסות הגדולה של ורשה, ונתן לה לחוקה חדשה, קידמו אותה הפולנים בברכה, בדרך לרסטורציה (החזרת השלטון המלוכני) ולעצמאות. אבל הוא שיעבד את פולין לעצמו, ועד מהרה נתחוור כי הוא ראה בה אך ורק כלי משחק ביחסיו עם רוסיה. כאשר פתח במסע המלחמה הרוסי שלו ב1812, נתן לפולנים אך ורק הבטחות מעורפלות לעצמאות בעתיד. נצחונן של האימפריות המזרחיות ב- 1814 חיסל שוב את המדינה הפולנית. אולם "קוד נפוליאון", שרעיונות המהפכה הצרפתית היו טבועים בו, המשיך להיות מונהג בטריטוריה זאת.
- פולין תחת שלטון זר פולין תחת שלטון זר.
הישגי צבא צרפת בפיקוד נפוליאון גרמו לשינויים. לפי הסכמי טילזיט (1807 Tilsit), פרוסיה אולצה לוותר על השטחים שקרעה מפולין ב-1793 וב-1795. בצפון-מערב פולין הוקמה יישות נפרדת, "הדוכסות הגדולה של ורשה". מכיוון שהיא לא נקראה "פולין", הצאר הרוסי שוכנע להכיר בה. כשהובסה אוסטריה (1809), צרפת הסכימה שהדוכסות תספח חלק מגליציה שבדרום-מזרח הארץ. הדוכס הממונה היה מלך סכסוניה פרידריך-אוגוסט, אשר מלך פולין אוגוסט ה-3 היה סבו. בהשפעת נפוליאון, חוקת הדוכסות קבעה כי כל האנשים שווים בפני החוק (מלבד היהודים) – וביטלה את הצמיתות, אם כי הותירה את האדמות בידי בעלי-האחוזות. הוקם צבא גדול לדוכסות, בפיקוד פולני, ובמסע נפוליאון נגד רוסיה השתתפו 100 אלף פולנים. תבוסת הצבא הצרפתי היוותה סוף לדוכסות, ב-1813 היא נכבשה בידי הצבא הרוסי.
בעקבות תבוסתה של פרוסיה לצבאות נפוליאון בשנת 1807 הוקמה שוב מדינה עצמאית פולנית, תחת חסות צרפתית המכונה "הדוכסות של ורשה", ובשנת 1809 לאחר קבלת חלקים נוספים מן השטח שבשליטת אוסטריה, השתרעה דוכסות זו על כרבע משטח פולין שלפני החלוקה, ואוכלוסייתה מנתה כ-3.75 מיליון נפש. הלאומנים הפולנים נותרו בעלי בריתו הקנאים ביותר של נפוליאון, אף לאחר שגלגל המלחמה פנה כנגדו.
בשנת 1793, עם תחילת חלוקת פולין בידי רוסיה, פרוסיה ואוסטריה קיבלה פרוסיה את העיר לידיה. בעקבות מלחמות נפוליאון הפכה העיר לחלק מדוכסות ורשה, אולם לאחר תבוסת נפוליאון בונפרטה והגדרת גבולות אירופה בקונגרס וינה, הושבה העיר לפרוסיה והפכה להיות בירת הדוכסות הגדולה של פוזן
העיר החופשית דנציג בתקופת נפוליאון "העיר החופשית דנציג" (בצרפתית – "Ville Libre de Dantzig") הייתה מדינה עצמאית למחצה שייסד הקיסר הצרפתי נפוליאון במהלך המלחמות הנפוליאוניות. בין 9 בספטמבר 1807 ועד ל-22 בינואר 1813 נהנתה העיר משלטון אוטונומי, שהשתרע על העיר דנציג עצמה, שפך הנהר ויסלה וחצי האי הל.
לאחר קונגרס וינה בשנת 1815, סופח שטח זה לפרוסיה, והפך לבירת המחוז "מערב פרוסיה". האוטונומיה ממנה נהנו תושבי העיר אבדה.
פרידריך מונה למלך פרוסיה ב-16 בנובמבר 1797. הוא ניסה לקצץ את ההוצאות של בית המלוכה, פיטר את שריו של אביו, וניסה להנהיג רפורמות במדינתו.
במהלך המלחמות הנפוליוניות שאר המדינאים בפרוסיה שאפו להישאר נייטרלים. אף על פי שפרוסיה לא הצטרפה להקואליציה שלישית, הפרובוקציות של נפוליון בונפרטה הובילו את פרידריך למלחמה באוקטובר 1806. ב-14 באוקטובר 1806 הובסו כוחותיו של פרידריך בקרב ינה וצבאו של פרידריך התרסק. פרידריך ומשפחת המלוכה גלו לממל שבפרוסיה המזרחית, ברחמיו של אלכסנדר הראשון קיסר רוסיה, (שלפי השמועות, התאהב באשתו של פרידריך, המלכה לואיזה).
גם אלכסנדר סבל מתבוסות מידי נפוליאון, ובטיזליט ב-1807, הוכרז שלום בין שני המדינות. בהסכם שלום בין פרוסיה לצרפת, איבדה פרוסיה את כל הטריטוריות שקיבלה מחלוקת פולין, את כל הטריטורית ממערב לאלבה וכן נאלצה לשלם כסף רב ולתת לצרפת לשלוט בנקודות מפתח בממלכה. כתוצאה מהסכם שלום קשוח זה, פרוסיה איבדה יותר מ-60% משטחיה. למרות שהמלך הלא-מועיל רצה להתפטר, שכנעו אותו אנשיו (ברון פון שטיין, הנסיך פון הרדנברג, שרנורסט והרוזן גניסאו) להישאר בתפקידו, ואלו ביצעו רפורמות בניהולה של פרוסיה וצבאה לאחר הסכם השלום. הם גם עידדו את המלכה (שמתה בשנת 1810).
לאחר תבוסותיו של נפוליאון ברוסיה ב-1813, פנה פרידריך וילהלם כנגד צרפת, וחתם על ברית עם רוסיה בקליטש, אף על פי ששהה באותה עת בברלין המוחזקת בידי צרפת. הכוחות הפרוסיים נחלו הצלחות כנגד הגרנד ארמה של נפוליון ב-1813 וב-1814. פרידריך עצמו נסע אל צבאם העיקרי של הנסיך שוורצנבורג, אלכסנדר הראשון קיסר רוסיה ופרנץ השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה.
בקונגרס וינה מדיניאיו של פרידריך הצליחו להשיג טריטוריות חשובות לשטחה של פרוסיה, ששטחיה חזרו אליה עם תבוסת נפוליון. אף על פי שהם לא הצליחו לספח את סקסוניה שרצו בה. בעקבות המלחמה, פרידריך הוביל ריאקציה במדינתו. למרות שב-1813, הכריז כי יכתוב חוקה חדשה למדינתו. פרידריך מת ב-7 ביוני 1840, ובנו הבכור פרידריך וילהלם הרביעי, ירש אותו.
את וילהלם הראשון החליף במרץ 1888 למשך מאה ימים בלבד פרידריך השלישי החולני, וכבר ביוני אותה שנה עלה לכס הקיסרות וילהלם השני. עד לקריסת הקיסרות במהפכת נובמבר בשנת 1918 נותרו השלטון בקיסרות והשלטון הפרוסי כרוכים זה בזה באופן הדוק ביותר. תחת פרידריך וילהלם השלישי (1797-1840) השתתפה פרוסיה במלחמות נפוליאון נגד צרפת המהפכנית. אבל בקרב יינה ובקרב אאורשטט בשנת 1806 נחלה פרוסיה תבוסה ניצחת מול גייסותיו של נפוליאון. בית המלוכה נמלט זמנית לממל (באזור הארצות הבלטיות), הממלכה איבדה בשלום טילזיט (1807) כמחצית משטחה, צמצמה את צבאה לכדי 40,000 חיילים בלבד, שילמה קנסות בסך של 100,000,000 פרנק צרפתיים ונאלצה לכרות ברית עם צרפת.
התמוטטותה של פרוסיה הביאה לחידוש בלתי-נמנע של פני הממלכה. ברפורמות של שטיין ושל הרדנברג (הקרויות על שם מוביליהן) בוטל הקניין של האדונים על גופם של צמיתיהם (1807), מערכת החינוך עוצבה מחדש והונהג גיוס חובה ושלטון מקומי בערים (1808).
לאחר תבוסתו של נפוליאון ברוסיה (1812), הודיעה פרוסיה על ביטול הברית עם צרפת והשתתפה החל בשנת 1813 ב"מלחמות העצמאות" לצד הקואליציה השישית נגד צרפת. כוחות פרוסים תחת פיקודו של הפילדמרשל בלוכר תרמו בקרב ווטרלו (1815) תרומה מכרעת לניצחון על צבא נפוליאון.
פרידריך השלישי לא עמד מעולם בהבטחתו לנתיניו להנהיג חוקה בממלכה, הבטחה שניתנה במהלך מלחמות העצמאות. תחת זאת בחר להקים יחד עם צאר רוסיה וקיסר אוסטריה את "השותפות הקדושה" (Heilige Allianz), שותפות ששאפה לדכא כל שאיפות דמוקרטיות באירופה.
בקונגרס וינה בשנת 1815 קיבלה פרוסיה כמעט את כל השטח שהיה לה לפנים, וכן שטחים נוספים בפורפומרן, וסטפאליה, בצפון סקסוניה ובאזור הריין. אזורים אחדים אבדו לפרוסיה לטובת רוסיה. מעתה הייתה פרוסיה מורכבת משני שטחים גדולים אך נפרדים במערב אירופה ובמזרחה. היא הייתה לחברה בבונד הגרמני, האיחוד הרופף של המדינות הגרמניות תחת הנהגה אוסטרית, אשר התקיים בשנים 1866-1815. בשנת 1834 הצטרפה לאיחוד המכס הגרמני (שלו נודעה חשיבות גדולה באיחוד גרמניה).
תקופת המהפכה הצרפתית שלא כרבים בגרמניה, אשר נסחפו אחר הרעיונות החדשניים של המהפכה הצרפתית, נראה כי שטיין לא הושפע כלל ממצע רעיוני זה. הוא שלל את הלגיטימיות של המהפכה בשל מגמותיה ההרסניות כלפי הסדר הקיים וההתפתחות הטבעית בגרמניה, יחד עם זה, הוא הבחין בכוח הלאומי האדיר שנגזר מן הרפורמות הרדיקליות שהתחוללו בצרפת.
מלחמת הפרוסים עם הכוחות המהפכניים הסתיימה בהסכם בזל באפריל 1795 והשלום נמשך עד 1806 – השנה בה נחלו הפרוסים את התבוסה הצורבת לחילות נפוליאון בקרב ינה. באופן פרדוקסלי, לא השכילה פרוסיה להתחזק בתקופת השלום, בעיקר בשל אופיו החלש של פרידריך וילהלם השני אשר ירש את הכתר ב-1797. כמו אביו, גם מלך זה הניח את רוב ענייניה החשובים של הממלכה בידיהם של יועצי סתרים חסרי אחריות. במציאות פוליטית זו, מונה שטיין ב-1804 לשר המסחר.
כבר בשלב מוקדם בשירותו נאלץ למחות כנגד המדיניות הפרו-צרפתית שהנהיג השר הבכיר במשרדו - כריסטיאן גראף פון-הוגוויץ', מדיניות שלדעתו הכבידה על התנהלותה הכללית של האדמיניסטרציה הפרוסית. ברם, מחאה זו לא נשאה פרי והמדיניות הפרוסית נשארה כפי שהייתה. מאוחר יותר הציע המלך לשטיין את משרד החוץ, אולם הוא דחה זאת וטען כי אין ביכולתו לנהל את המשרד מבלי לערוך שינויים מרחיקי לכת במערכת השלטונית כולה. שטיין הציע למלך את מינויו של קארל אוגוסט פון-הרדנברג תחתיו אולם המלך סירב - לא לפני שגער והאשים את שטיין בחוסר ציות ובהעלבת המלך. לפיכך נאלץ שטיין הצעיר, חדור האמביציה, לעזוב את תפקידו בדיוק בתקופה שצבאות נפוליאון כבשו את פרוסיה.
[עריכה] רפורמות בתקופת נפוליאון
בחפשו אחר דמות פוליטית מתאימה אשר תשכיל ליישם את הרפורמות שלו, ביקש נפוליאון למנות את שטיין לתפקיד. ב-8 באוקטובר 1807, בניגוד גמור לרצונו ובמצוות נפוליאון, העניק המלך לשטיין סמכויות פוליטיות רחבות. באופן פורמלי, שטיין היה לדיקטטור של הממלכה המצומצמת הפרוסית, הוא ראה במינוי הנפוליאוני הזדמנות פז ליישם את הרפורמות שעליהן חלם בשנים שעברו.
עם כניסתו לתפקיד ביטל את מוסד הצמיתות ובכך שיחרר את האיכרים, להלכה, מזרועות האציל הפיאודלי. יחד עם זאת, כחלק מביטול הצמיתות חויבו האיכרים לפצות את בעלי האחוזות ולפדות עצמם באמצעות כסף או קרקע. בנוסף, ביטל שטיין את שייכות הקרקע למעמד פרטיקולארי ובכך איפשר, לראשונה בפרוסיה, לסחור בקרקעות באופן חופשי.
אדיקט האמנציפציה, אשר יושם בפרוסיה, הלכה למעשה, באוקטובר 1810, כלל גם את עקרון חופש העיסוק, אשר פתח צוהר ראשוני למוביליות חברתית. מבחינה זו, מיעוטים אתניים רבים, ובכלל זה גם היהודים, שעד כה הופלו על-פי חוק בפרוסיה, זכו לשיפור מעמדי הודות לאקט האמנציפטורי של שטיין. הייתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה הפרוסית שמישהו העז לקרוא תגר על החלוקה הימי-ביניימית ההירארכית של המעמדות.
בנוסף, הוא חיזק את הקבינט ודחף לרפורמה במבנה הצבאי אשר כללה, בין היתר, את הניסיון הפרוסי הראשוני ליצירת צבא עממי המורכב מפלוגות סדירות וממערך מילואים. אולם, מלוא מרצו הוקדש לענייני ציבוריים, ומבחינה זו, הצליח לבצע מספר רפורמות במבנים המוניציפליים אשר העניקו אוטונומיה שלטונית, דה יורה, לערים הפרוסיות ואף לכפרים הגדולים.
הקץ לשלטונו של שטיין הגיע זמן קצר לאחר תחילת הרפורמות - באוגוסט 1808, סוכן חרש צרפתי פתח את אחד ממכתביו של שטיין שבו נמסר כי הוא מקווה שגרמניה כולה תצמיח מרד לאומי, בדומה לזה של ספרד. כבר בספטמבר, נפוליאון החל לוחץ על פרידריך וילהלם להדיח את הרפורמטור הפרוסי ולהחרים את כל רכושו ממלכת וסטפליה. נראה כי המלך הפרוסי ניסה להתחמק מציוויו של הרודן הצרפתי אולם האחרון הצהיר, בתהלוכת ניצחון שערך עם כיבוש מדריד, כי שטיין הוא אויבה של צרפת ושל קונפדרציית הריין ולפיכך ציווה להחרים את כל רכושו בקונפדרציה. מיד הבין שטיין כי חייו בסכנה ובעזרת עמית לספסל הלימודים הצליח להימלט מברלין ב-5 בינואר 1809 לבוהמיה.
[עריכה] רפורמות נוספות
שלוש שנים חי הגולה באימפריה האוסטרית, עד שב-1812 נעתר להזמנתו של הצאר הרוסי אלכסנדר הראשון להגיע לבירתו סנקט פטרבורג. הצאר הבין כי שטיין יוכל לשמש לו כיועץ מאחר שגמלה בו ההחלטה שלא להיכנע לכוחות הצרפתיים, במקביל התברר לצאר כי האוסטרים יצטרפו לכוחות הצרפתיים במתקפתם כנגד הרוסים.
כאשר הצבא הנפוליאוני צעד שוב לעבר פרוסיה בסוף 1812, שטיין הפציר בצאר לתקוף ולשחרר את אירופה מן העול הצרפתי. ואכן שיתוף הפעולה הרוסי-פרוסי לא אחר לבוא: ב-30 בדצמבר באותה שנה, חתם הגנרל פון ורטנבורג הסכם שיתוף פעולה עם הרוסים, שכלל גם מתן מעבר חופשי לכוחות הרוסיים ברחבי פרוסיה. במקביל שטיין פעל כאדמיניסטרטור זמני בפרובינציות המזרחיות והמערביות של פרוסיה, ומתוקף תפקידו הקים אספת נציגים אשר בפברואר 1813 הקימה את ה-Landwehr - מיליציית מילואים ואת ה-Landsturm - התשובה הלאומית-פרוסית לצבא העם הנפוליאוני. במקביל, קרא שטיין למלחמה חסרת פשרות נגד נפוליאון.
עם התגבשות הקואליציה האנטי-נפוליאונית, ועם הצטרפותן של אנגליה ואוסטריה, שטיין מונה למנהל האדמיניסטרציה של השטחים המשוחררים. לאחר קרב לייפציג שנערך בין ה-16 ל-19 באוקטובר 1813, נכנס שטיין לעיר המשוחררת והביע את דעתו על השליטה הנפוליאונית: "הרי זה לפניכם – המרקם המפלצתי שהורכב מדם ודמעות של מיליונים רבים, ונתמך בשגעונו של טירן ארור. מכל קצוות גרמניה יש להכריז ולומר כי נפוליאון הוא בן-עוולה ואויבו של המין האנושי."
- השואה - האם ניתן היה לחזות מראש פרופסור יעקב כץ
דמויות כוילהלם פון דוהם, וילדלם פון הומבולדט וקארל אוגוסט פון הרדנברג הוכרזו כבלתי-גרמניות, כיוון שתמכו באמנסיפציה יהודית.
- Pren (Prienai) Lithuania
- Alite (Alytus)