היסטוריה של פולין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סמלה של פולין בו מתואר נשר לבן המחזיק בכתר הפולני-אחד מהכתרים החזקים והדומיננטים בהיסטוריה של אירופה
פוליןפולין
ערך זה הוא חלק מסדרת
היסטוריה של פולין

פרהיסטוריה והיסטוריה קדומה (עד 966)

ימי הביניים (966 – 1385)

פולין היגלונית (1385 – 1569)

האיחוד הפולני-ליטאי (1569 - 1795)

פולין המחולקת (1795 – 1918)

הרפובליקה השנייה (1918 – 1939)

מלחמת העולם השנייה (1939 – 1945)

הרפובליקה העממית הפולנית (1945 – 1989)

הרפובליקה השלישית (1989 – )

פולין

פולין היא רפובליקה פרלמנטרית במרכז אירופה, הגובלת בגרמניה במערב, בצ'כיה ובסלובקיה בדרום, באוקראינה ובבלארוס במזרח, ובליטא, ברוסיה (מחוז קלינינגרד) ובים הבלטי בצפון. ההיסטוריה הפולנית הינה סאגה גדולה המתארת אומה אשר קבלה עליה את הנצרות הקתולית, הפכה במהירות למעצמה רחבת-ממדים אירופה במשך מאות שנים כדרך הממלכה הפולנית של 1025-1385 בראשונה, בשנייה כדרך הממלכה הפולנית של 1385-1569 ובהמשך כדרך האיחוד הפולני-ליטאי בשלישית ושאשר משנת 1795 הוחלף ברצונה העז ובאמבקה לעצמאות ולתקומה. פולנים, המשתייכים לקבוצת העמים הסלאביים, יסדו את אחד מן הפרלמנטים הקדומים בעולם והוא הסֵיְים. חשוב לציין כי לא רק הייתה פולין מעצמה צבאית באזור אלא גם מעצמה תרבותית לכל אורך ההיסטוריה שלה והעניקה חלוצים רבים בתחומים שונים דוגמת פרדריק שופן, מארי קירי וניקולאוס קופרניקוס. מאז החלוקה השלישית של האיחוד הפולני-ליטאי הייתה פולין בסאגה מחודשת למען תקומתה מחדש. תקומה זאת גברה במיוחד בזמן המלחמות הנפוליאוניות כאשר גנרלים מיומנים כמו יאן הנריק דומברוסקי לקחו חלק משמעותי במלחמה והויבלו את פולין ככל שיכלו על עבר העצמאות. עם זאת מיד לאחר המלחמות הנפוליאוניות הייתה ממלכת פולין כמעין ממלכת-חסות של האימפריה הרוסית-צארית ועדיין לא זכתה לעצמאות מלאה. עם זאת לאחר מלחמת העולם הראשונה חזרה פולין לעצמאות "אמיתית" שנקטעה לאחר הפלישה הנאצית לפולין בספטמבר 1939. במהלך מלחמת העולם השנייה הייתה פולין אומה במאבק תמידי כנגד המשטר הנאצי כלשמעשה לא נכנעה לו באופן רשמי מעולם אלא תמיד נסיתה ככל כוחה להילחם בו. האומה הפולנית נוסף לכל סבלה גם באופן משמעותי ביותר במלחמה כאשר מיליוני פולנים מתו במחנות דוגמת מחנות השמדה, כפייה וריכוז (בהם גם פולנים ויהודים-פולנים כאחד). הסיום הטרגי של מלחמת העולם השנייה בפולין היווה את הבסיס לתקומתה של פולין הסובייטית ומאוחחר יותר לתקומתה של המדינה הפולנית המודרנית-כסמל למאבק הפולני התמידי לעצמאות שנלקחה ממנה לאחר פירוק האיחוד הפולני-ליטאי.

היסטוריה קדומה (עד 1385)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשטח המוכר כיום כליבה של פולין, השטח שבין הנהרות אודר, ויסלה וורטה, התקיימה התיישבות אנושית עוד בתקופת האבן, שרידים המעידים על כך נמצאו באזור קרקוב, ברסלאו ואתרים נוספים.

ההיסטוריה המוקדמת של פולין נשארת עד ימנו כעמומה יחסית ומעורפלת. קיימים תיעודים, בעיקר של סוחרים מתקופת רומא העתיקה שחיפשו באזור משאב שזכה לשם 'הזהב של הצפון' שראו באנשים המקומיים כאנשים של השדות ושל עבודת האדמה עקב עיסוקם המרובה בעיבודה והפקת חומרי גלם ממנה. חלק מאותם אנשים אף קראו לעצמם בשפתם שלהם "פולאני" (Polanie) שפירוש שם זה היה ל"אנשי השדות". הם דברו בשפה סלאבית כנהוג באזור שהייתה דומה לשפות סלאביות קרובות אחרות שהתקיימו לצידם של אנשי הפולאני בייחוד ברוס של קייב ואצל הצ'כים-בוהמים שמדרום-מערב. דתם הייתה סלאבית גם היא והייתה עקב כך קשורה קשר ישיר עם הטבע-כלומר לאובייקטים מן הסביבה הגאוגרפית הייתה חשיבות מפני שהם היוו את האמצעי לפולחן (יש לציין שלא שהם לא נעבדו כאלים אלא כדרך להביע את הפולחן דרכם). מדרומם של אנשי הפולאני חיו אנשי הויסלאני-קבוצת אנשים שהתנצרה בהמשך דרכה. מצפונם חיו אנשי הפומראני (Pomerani) שפירוש שמם אף הם היה ל"אנשי החוף".לאנשי הפומראני היו קשרים מסחריים אותה התקופה ושלטו ביוצא והנכנס לאזור דרך הים-קשריהם היו בעיקר עם העולם המסולמי בנוסף לעולם הנורדי-ויקינגי. ממערב חיו הלוסאטיאנים בנוסף לסלזאנים (גם הם במערב) שהחזיקו בתפקיד מפתח בקשרי מסחר עם אנשי המערב בהם הסקסונים.[1]

לעמים הנוספים באזור החלו להתבסס נסיכויות ושלטונות מקומיים במהלך המאה התשיעית ואף תחילתה של המאה החדשה והיא המאה העשירית. עם כלו אלו לאנשי הפולאני היה מכנה משותף שאיחד אותם והוא השלטון המונרכי שהחל את פועלו עוד מהמאה התשיעית. בקצה הפירמידה עמדה שושלת אצולה והיא שושלת פיאסט שנוסדה בליבה של האומה הפולנית-גנייזנו.

מיישקו הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדוכס מיישקו הראשון, היה למנהיג השבטים הפולאנים, והוא הנסיך הראשון לשושלת פיאסט (שושלת שביא כוחה תשלוט על שטחים נחרבים מהאודר עד למזרח אירופה (בין נהרות הסאן והדניפר[2]).[1] מיישקו שראה בכוחו העולה והגדל של מגן הכנסייה דאז אוטו הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, ידע כי אם לא יתנצר הוא עצמו עלול להיכלא למלחמת-דת עם אוטו. דבר זה היה קריטי מאוד מפני שכך השיג ידידות חיונית עם האימפריה הרומית הקדושה כולה כשנישא לנסיכה דובראבה, נסיכה שמקורה היה בוהמי-אחת מאומות שהרכיבו אז את האימפריה הרומית הקדושה. מיישקו היה לוחם דגול ונתן לנסיכות שבשליטתו כוח משמעותי בעת כיבושיו באזור הים הבלטי במיוחד בפומרניה. כיבוש באזור פומרניה עם זאת הובילו אותו למאבק ממושך עם מרקיז מטעם האימפריה שהתסיים בקרב שהתרחש בסידניה (Cedynia) ושהוביל לסיבוך נוסף עוד יותר כשהוא ניצב מול אוטו הגדול אף הוא בעימות. עם זאת כוחותיו של אוטו לא הצליחו לעמוד כנגד צבאו של מיישקו והוא כבש את פומרניה כולה כשהוא מביס את הצבא האימפריאלי. מדינתו של מיישקו כה גדלה עד שהיא נשקה לאזורים שהיו תחת שלטון דני אותם הימים כשהוא במקביל מחזק את קשריו הפוליטיים עם מדינות שכנות בהן דנמרק ושוודיה (עם האומה השוודית למשל זה התבטא בחיתון בנו עם הריבון השוודי אריק.[3]

היסטוריונים אחדים מפקפקים בשאלת מוצאו של מיישקו. יש הסבורים כי כלל לא היה סלאבי כי אם סקנדינבי, וכי במסמכים קדומים מופיע שמו לא כ"מיישקו" אלא כ"דאגום", המזכיר את השם הסקנדינבי "דאגו". ממצאים ארכאולוגיים שנמצאו מזמנו של מיישקו מזכירים ממצאים דומים (בעיקר בסוגי הנשק) שנמצאו בסקנדינביה, אך המבנים שנמצאו מתקופה זו אינם מזכירים בניה מקבילה בארצות סקנדינביה[דרוש מקור].

אומנם ההתנצרות של מיישקו הייתה הליך משמעותי במיוחד בהתנצרות של השבטים הפגאניים בפולין של ימנו אך לא היה זה ההליך הראשון (למעשה שבטים פגאניים חווה כניסה של מיסיונרים נוצרים עוד לפני הטבלתו של מיישקו). כאשר מיישקו התנצר גם כל שושלת המלוכה התנצרה בעקבותו ועקב פעולה זאת למעשה החל להתנצר רשמית העם הפולני כאחד. ההליך קרה בלווי פמיליה בראשות מיסיונר בנדיקטי (שהיה נוסף לכל גם בישוף[4]) בשם ג'ורדן (Jordan)-דבר שסימל למעשה את היות פולין נתונה לא תחת ראשות בישוף אלא ראשות אפיפיור באופן ישיר. מכל מקום סביר להניח כי אחת מהסיבות הראשיות שהיו למיישקו לקבל עליו את הנצרות הייתה למעשה הכוונה המקובלת באימפריה הרומית הקדושה להתפשטות לכיוון מזרח-דבר זה למעשה מנע את הצידוק האפשרי כי במידה שקיסר האימפריה הרומית הקדושה יתכוון לעשות כיבוש על שטחי פולין יהיה לו צידוק לעשות זאת. יותר מכך, אותם שטחים שהיו יכולים לעבור לקיסרות האימפריה הרומית הקדושה הוא יוכל לנסות לקחת בעצמו עכשיו (דהיינו השטחים שממזרח לממלכתו לדוגמה) ולחזק גם בכך את ממלכתו כשהשטחים נכבשים מצידוק דתי-המרת דתם של השבטים הפגאניים לנצרות קתולית. חשוב לציין גם כי מתקופתו של מיישקו הראשון וכך הלאה יהיה אינטרס חשוב למלכים הפולניים להחליש את השלטון האימפריאלי ממערב ולכן ברוב המקרים שהיו סכסוכים בין האפיפיור לקיסר, בראשותם מאבק האינווסטיטורה בדרך כלל יהיו המלכים הפולנים לצידו של האפיפיור.[5] ההכתרה עצמה קרתה בשבת הקדושה שהייתה אותה שנה (966) ב-14 באפריל אותה שנה בפוזנן או גנייזנו. בכל מקרה נמצא אגן טבילה בפוזנן שייתכן כי היה זה בו הוכתר מיישקו הראשון. מכל מקום הקטכיזם היה נפוץ במשך כשבוע בתהליך ההמרה והיה על מיישקו הראשון לצום במשך מספר ימים ורק אז היה יכול להיטבל באגן הטבילה.[4]

הקמת ממלכת פולין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנו ויורשו של מיישקו, בולסלאב הראשון המכונה "האמיץ", הרחיב את הממלכה בסדרת מלחמות כיבוש, ולאחר שלחם בקיסר האימפריה הרומית הקדושה אוטו השלישי, הגיע עמו להסכמה שהביאה להכרה במדינה הפולנית בשנת 1000, העיר גנייזנו נקבעה כעיר מושב הארכיהגמון. יורשו של אוטו, היינריך השני, חזר בו מן ההסכמה, דבר שהביא למלחמה שנמשכה עד 1018. בולסלאב פתח גם במסע מלחמה לשטחי המזרח, ואף כבש את העיר קייב.

בשנת 1025 הכריז על עצמו בולסלאב הראשון כ"מלך", ובשנה זו מצא גם את מותו. מושב המלך נקבע באותה העת בפוזנן. מכל מקום הליך זה של הפיכת פולין למונרכיה עצמאית היה בעל חשיבות לאומית גם היא מפני שהראתה סופית כי לאומה הפולנית אין חלק להצטרף לאימפריה הרומית הקדושה (דבר שנראה גם במעשים הפחותים יותר אך עם זאת החשובים לא פחות של הקמת מושב-כנסייתי נפרד משל האימפריה הרומית הקדושה, כלומר בהיותה נתונה תחת כשהפעתו של האפיפיור ולא של הגורמים האימפריאליים.[2]

מחוזותיה המערביים של פולין, הגובלים בשטח עליו יושבת כיום גרמניה, היו נתונים לתקיפות חוזרות ונשנות של שבטים גרמאניים. הם פלשו לחבל פומוז'ה ולחבל שלונסק, ואיימו בעקיפין על מושב המלך בפוזנן. מיישקו השני, יורשו של בולסלאב, התקשה להתמודד עם ירושת אביו, ובשורה של קרבות הפסיד את רוב הטריטוריות אותן כבש האב. משפחתו של בולסלאב המשיכה לשלוט בשטחי פולין במהלך השנים הבאות, עד לשנת 1138 בה מת המלך בולסלאב השלישי, והמדינה חולקה בין יורשיו. במהלך 192 השנים הבאות, המכונות "תקופת הפיצול", חולקה המדינה למספר חלקים אוטונומיים, כאשר ב"נסיכות קרקוב" שולט "הנסיך הגדול" אשר לו מעין בכורה על השאר.

קאזימיר הגדול (1310-1370), בנו של ולדיסלב הראשון, הומלך בשנת 1333 כשהוא בן 23, ושלט בפולין עד מותו בשנת 1370. הוא הוביל את פולין לפריחה, הרחיב את שטחה ופיתח את כלכלתה. בתקופתו נוסדה האוניברסיטה הראשונה במדינה. המגפה השחורה שהכתה ברחבי אירופה בשנים 1347-1351 לא הגיעה לפולין.

פולין היגלונית (1385–1569)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הולדתו של ניקולאוס קופרניקוס (נולד ב-19 בפברואר 1473 בעיר טורון)

בשנת 1385 נישאה הנסיכה הפולנית הדוויג בתו של המלך לאיוש אשר שלט לתקופה קצרה הן על פולין והן על הונגריה לאחר מות אחרון מלכי בית פיאסט קאזימיר הגדול (השלישי) לנסיך הליטאי יגלו. נישואין אלו הביאו לעולם את השושלת היגלונית, אשר בתקופתה הייתה פולין בשיא כוחה והתפשטותה הטריטוריאלית.

יגלו, אשר הפך למלך ולדיסלב השני, עמד בפני בעיה המשותפת לליטא ולפולין – כוחם של האבירים הטבטונים אשר העמיקו את אחיזתם בשטחי המזרח המיושבים על ידי עמים סלאבים, מבסיסיהם בפרוסיה המזרחית. בקרב גרונוולד בשנת 1410 ובקרב טאננברג לאחריו, ובסדרת קרבות ומלחמות במאה ה-15 הביאו היגלונים לכניעתם של הפרוסים, ולהתרחבות פולין אל המערב עד קבלת מוצא אל הים הבלטי.

בשנת 1505 קיבלה פולין את "חוקת ראדום" אשר באה להסדיר את היחסים בין ה"מגנאטים" בעלי אחוזות הענק וה"שלאכטה"- כלל האצולה. הוקם הפרלמנט הפולני, הסיים, בו ניתן ייצוג לשלאכטה. כל חוק צריך היה אישור הסיים, ולכל אציל ניתנה זכות וטו (ליברום וטו). הסדר בעייתי זה היה בעוכריה של פולין זמן רב.

זיגיסמונד השני (Sigismund II Augustus) היה מלך פולין ונסיך ליטא. כבן יחיד הוא ירש את המלוכה מאביו, זיגיסמונד הראשון (Sigismund I the Old), בשנת 1548. למרות שהתקשה להיכנס לנעלי אביו, המלך הנערץ, בסופו של דבר הוכיח זיגיסמונד השני את עצמו כמדינאי מעולה שהצליח לבסס את מעמדה של פולין בתקופה סוערת. התנהלותו הכלכלית הייתה מעולה ויותר מכל מלך אחר ידע להבין את הסיים ולשלוט בו. המעשה הגדול ביותר של המלך התרחש בשנת 1569, אז הוקם איחוד לובלין, בין פולין וליטא, המכונה בפולנית "הרפובליקה של שני הלאומים" (Rzeczpospolita obojga narodów). איחוד זה הביא את פולין לשיא התפשטותה הגאוגרפית. המדינה הפולנית השתרעה עתה מהרי הקרפטים עד הים הבלטי, וכללה חלקים נרחבים מהשטח המוחזק כיום בידי אוקראינה ובלארוס. זיגיסמונד השני נפטר בשנת 1572 ולא השאיר יורש אחריו. כך הסתיימה לה השושלת היגליונית.

במהלך תקופה זו הפכה פולין לביתה של האוכלוסייה היהודית הגדולה באירופה, כאשר צוים ממלכתיים המבטיחים את שלומם וביטחונם של היהודים הוצאו מהמאה ה-13. בתקופה זו (13481349) השתוללה באירופה מגפת הדבר המכונה "המוות השחור". האירופאים האשימו את היהודים במגפה, טבחו בהם, והצרו את צעדיהם. פגיעת המגפה בפולין הייתה שולית, וההגירה היהודית אליה התקבלה בברכה בהביאה כח אדם מיומן, משכיל ואיכותי, אשר נתן לפולין את הדחיפה הכלכלית שהייתה דרושה להתפתחותה בשנים אלו. עד המאה ה-18 היו היהודים ל-7% מאוכלוסיית פולין. היהודים הגיעו למשרות רמות, ולהשפעה בשדה המסחר, התרבות, ואף הפוליטיקה, במידה כזו, שמסופר על הרב שאול ואהל, שבעת חילופי מלכים במאה ה-17 משנכשלו הפולנים להחליט על בחירת מלכם על פי הנוהל הרווח אז, מונה ואהל למלך פולין ללילה אחד, ובבוקר שלמחרתו הכריז ואהל על המלך החדש מבין המתחרים האחרים. על אף שמדובר באגדה, פולין אכן היוותה בית חם ליהודיה במהלך תקופות אלו, על אף שהיהודים היו אהודים יותר על האצולה והמלכים, ופחות על האיכרים והכמרים. יש שדרשו את שמה – "פה לין", כאן יוכלו היהודים לקבל מקלט.

האיחוד הפולני ליטאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – האיחוד הפולני-ליטאי

לאחר כינון האיחוד הפולני ליטאי, בין ממלכת פולין ודוכסות ליטא בהתאם לחוזה איחוד לובלין, מת בשנת 1572 אחרון היגלונים, זיגמונד השני מלך פולין. המלך הנריק ולואה נבחר על ידי האצילים, בהסדר שהמעיט מאוד בכוחו של המלך, ונתן כוח רב לאצולה. הסדר זה החל את אחד הניסיונות הראויים לציון בדמוקרטיה בתקופה זו באירופה. אמנם הדמוקרטיה הפולנית הייתה מוגבלת לאצילים בלבד, אך למשך תקופה לא קצרה הייתה זו החלטתם הדמוקרטית של נבחרים שישבו בפרלמנט אשר קבעה את מהלך העניינים בפולין. בתקופה זו היה האיחוד בין פולין וליטא לשחקן מרכזי בפוליטיקה האירופית, ולגוף חשוב בקהיליה התרבותית האירופית. מלכי פולין נלחמו כנגד שוודיה, טורקיה ורוסיה והגיעו להישגים ששימרו את העצמאות הפולנית בתקופה זו. מלכים גדולים כיאן סובייסקי (מלך בין 1674 ל-1696) הביאו לתקופות של שיגשוג והישגים טריטוריאליים. מרד באוקראינה בראשות בוגדן חמלניצקי ב-1648 הביא לפרעות ביהודים (המכונות "גזירות ת"ח-ת"ט"), ולתחילתה של הסלמה ביחס האוכלוסייה אל יהודיה.

Poland, 1686-1770

שורה של מלחמות אזרחים ופלישות מן החוץ הביאו לשחיקת הערכים הדמוקרטים, לירידה בכוחו של הפרלמנט, ובכוחה של פולין בכלל. לעומת זאת עלה כוחם של האצילים שהפכו לשליטים למעשה במדינה. לקראת המאה ה-18. בשנת 1791 ניסחו הפולנים את "חוקת ה-3 במאי" שחיזקה את כוחה של המדינה, וניסתה לתקן את הסדר הוטו המעוות ששלט בחיי הציבור בפולין. הייתה זו החוקה המודרנית הראשונה באירופה. ניסיונות אלו עמדו כנגד גורמים חיצוניים אשר שאפו לחלק ביניהם את פולין, תוך ניצול המאבקים הפנימיים. ברית של אצילים המכונה "ברית טארגוביצה" הוקמה על מנת למנוע את השינויים.

פולין המחולקת (1795–1918)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת חלוקות פולין
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חלוקת פולין

לקראת סוף המאה ה-18 חולקה פולין שלוש פעמים (5 באוגוסט 1772, 23 בינואר 1793 ו-24 באוקטובר 1795) על ידי הכוחות השליטים באירופה המזרחית באותה התקופה, פרוסיה, אוסטריה והאימפריה הרוסית. לאחר החלוקה השלישית, בשנת 1795, נותר בידי רוסיה כל השטח שהיה דוכסות ליטא (פרט לפודוליה), וכן אדמות ממערב לנהר הניימן, וחבלי ווהלין ואוקראינה. אוסטריה קיבלה את האזור הדרומי המאוכלס המכונה גליציה, וכן את חבל הארץ שבין ורשה וקרקוב בין הנהרות ויסלה ופיליצה. פרוסיה קיבלה את האדמות שבין הים הבלטי וקרקוב וכן את העיר ורשה וחלקים מסוימים מליטא. ההתקוממות העממית הגדולה בראשות תדיאוש קושצ'ושקו בשנת 1794 לא הצליחה למנוע את החלוקה.

בעקבות תבוסתה של פרוסיה לצבאות נפוליאון בשנת 1807 הוקמה שוב מדינה עצמאית פולנית תחת חסות צרפתית, שכונתה "דוכסות ורשה", ובשנת 1809 לאחר קבלת חלקים נוספים מן השטח שבשליטת אוסטריה, השתרעה דוכסות זו על כרבע משטח פולין שלפני החלוקה, ואוכלוסייתה מנתה כ-3.75 מיליון נפש. הלאומנים הפולנים נותרו בעלי בריתו הקנאים ביותר של נפוליאון, אף לאחר שגלגל המלחמה פנה כנגדו.

לאחר תבוסת נפוליאון, בקונגרס וינה בשנת 1815 הוקמה בשטחי הדוכסות ממלכה בשם "פולין הקונגרסאית" שנשלטה על ידי הצאר הרוסי, אשר שלט באמצעות משנה למלך, והקים פרלמנט נפרד ומינהל ציבורי נפרד לפולין. בקרקוב הוכרזה רפובליקה פולנית נפרדת.

מספר מרידות אשר דוכאו תוך שפיכות דמים רבה (הראויות לציון היו ההתמרדות כנגד הרוסים בשנת 1830, ההתמרדות כנגד האוסטרים בשנת 1846 וההתמרדות השנייה כנגד הרוסים בשנת 1863) הביאו לביטול המצב האוטונומי של קרקוב, ולרוסיפיקציה של פולין הקונגרסאית. אך כישלון המרידות לא הצליח לדכא את הלאומיות הפולנית, והיא נותרה בעינה, ממתינה לשעת הכושר ההיסטורית, אשר הגיעה במהלך מלחמת העולם הראשונה.

הרפובליקה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הרפובליקה הפולנית השנייה

בואה של מלחמת העולם הראשונה והכאוס החברתי שנוצר במהלכה ובעקבותיה, הביא לאומה הפולנית את ההזדמנות לקבל בחזרה את עצמאותה. התמוטטות שלוש המונרכיות, בגרמניה באוסטריה וברוסיה, הביאה להקמת מדינה פולנית עצמאית, אשר הוכרזה ב-3 בנובמבר 1918 וקיבלה את ההכרה הבינלאומית בהסכם ורסאי, והתפשטה מערבה (הסכם ורסאי העניק לפולין חלק מפרוסיה המערבית, מסדרון אל הים הבלטי וחלקים משלזיה) ומזרחה, לאחר המלחמה הפולנית סובייטית, במהלכה הגיע הצבא האדום אל שערי ורשה בשנת 1920, אך בסיומה הייתה לפולין השליטה בליטא ובחלקים נרחבים מאוקראינה המערבית ובלארוס.

השלטון שהתייצב במדינה החדשה היה שלטון דמוקרטי, אך בשנת 1926 ביצע הגנרל יוזף פילסודסקי הפיכה, ועלה לשלטון, תוך הפיכת הדמוקרטיה לשלטון רודני מתון. בתקופה זו ראתה פולין בדאגה את עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, התחמשותה של גרמניה, התחזקותה והתפשטותה הטריטוריאלית. התאוריה הגזענית הנאצית גרסה כי יש ליצור "מרחב מחיה" (לבנסראום), לגזע הארי השליט (לעומת הפולנים שהינם סלאבים ולפיכך "נחותים") במזרח. פולין הייתה שכנתה המזרחית של גרמניה, ולאחר כיבוש צ'כוסלובקיה, והתחלת העלאת דרישות טריטוריאליות בקשר לעיר החופשית דנציג (אשר על פי הסכמי ורסאי הייתה קשורה באיחוד מכס ומטבע עם פולין), ברור היה כי מטרתו הבאה של היטלר הינה פולין.

פולין במלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – היסטוריה של פולין: מלחמת העולם השנייה, תנועת ההתנגדות הפולנית במלחמת העולם השנייה

ב-23 באוגוסט 1939 חתמו גרמניה וברית המועצות על הסכם ריבנטרופ מולוטוב אשר כלל נספח חשאי שהבטיח את חלוקתה של פולין בין גרמניה הנאצית וברית המועצות הקומוניסטית, על פי קו קרזון, שהיה הצעה לגבולה המזרחי של פולין שהוצעה על ידי הבריטים ב-1919. ב-1 בספטמבר 1939, הורה היטלר לחייליו לפלוש לפולין, וב-17 בספטמבר החלה פלישת ברית המועצות לפולין. הצבא הפולני המיושן התמוטט תוך ימים ספורים, ולאחר הרעשה כבדה על ורשה נפלה עיר הבירה ב-27 בספטמבר. הממלכה המאוחדת וצרפת אשר ערבו לשלמותה של פולין, הכריזו מלחמה על גרמניה (וכך הייתה הפלישה הגרמנית לפולין העילה הרשמית לפרוץ מלחמת העולם השנייה), אך לא יכלו להושיע את פולין. ביוני 1941 הכריז היטלר מלחמה על ברית המועצות, ותוך ימים ספורים כבש את חלקי פולין שהיו בידי ברית המועצות. מערב פולין, עד העיר לודז' סופח לגרמניה, ומרכז פולין הפך לאזור "הממשל הכללי" גנרלגוברנמן, ובו הגיעו הנאצים לשיאים של אכזריות על אנושית, הן כלפי היהודים והן כלפי הפולנים.

הפולנים הקימו תנועת מחתרת אנטי נאצית, וכן ממשלה גולה בראשותו של הגנרל ולדיסלב שיקורסקי, אשר מושבה היה בתחילה בפריז ולאחר מכן בלונדון, ואשר קיבלה את הכרתה של ברית המועצות. במהלך המלחמה לחמו 400,000 פולנים לצד הרוסים, ואילו 200,000 לחמו בחזיתות השונות במערב, בכפיפות לממשלה הגולה בלונדון. צבא פולני בראשות הגנרל ולדיסלב אנדרס לחם באיטליה לצידם של הבריטים והאמריקנים.

באפריל 1943 נותקו היחסים בין הממשלה הגולה ובין ברית המועצות, לאחר שהגרמנים חשפו את קברי ההמונים של אלפי קצינים פולנים שנרצחו בידי הרוסים בשנת 1940, באירוע זה, המכונה טבח יער קאטין נרצחו כ- 22,000 אזרחים וקצינים פולנים בידי הנ.ק.ו.ד. בהוראת סטלין. סטלין הכחיש כי הזוועות בוצעו על ידו, ועל רקע זה הכריז על ניתוק היחסים, צעד אליו התכונן זה מכבר, שכן היה בדעתו להחזיק בחלקים נרחבים של פולין לאחר המלחמה, ולמעשה לספח את כל השטחים שממזרח לקו קרזון ולהקים ביתר השטח ממשלת בובות קומוניסטית. ביולי 1944, עם שהחלו הרוסים לכבוש שטחים שהיו שייכים בעבר לפולין, הוקם "ועד פולני לשחרור לאומי" המכונה "ממשלת לובלין", אשר היווה את ממשלת הבובות ששאף סטלין להקים בפולין.

ורשה הייתה למרכז להתמרדות הפולנים כנגד הנאצים. מרד גטו ורשה באפריל 1943 היה ניסיון הירואי לשנות את גורל יהודי פולין אשר נגזר להשמדה. מרד ורשה באוגוסט 1944 היווה ניסיון של הלאומנים הפולנים, הנאמנים לממשלת לונדון, לקבוע עובדות ולשחרר את עירם בטרם יגיע אליהם הצבא האדום. המרד, עליו פיקד הגנרל תדיאוש בור קומורובסקי נכשל, ומאות אלפי פולנים נהרגו. העיר ורשה חרבה כולה. המלחמה הביאה למותם של שישה מיליון אזרחים פולנים (כמחציתם יהודים), ולגירושם של 2.5 מיליון מהם לעבודות כפיה בגרמניה. הגרמנים ראו בפולנים אלמנט נחות מבחינה גזעית, ונקטו במדיניות מכוונת של הרעבה והשמדה. הגרוע מכל היה גורל היהודים. על אדמת פולין הוקמו גטאות, ומחנות ריכוז והשמדה. כשלושה מיליון מיהודי פולין מצאו את מותם באושוויץ, טרבלינקה, מאידנק, בלזץ, סוביבור, חלמנו, כמו גם יהודים מכל רחבי אירופה אשר הוסעו ברכבות אל אדמת פולין להשמדה. פולין הייתה גיא ההריגה הראשי של היהודים בשואה.

גורלה של פולין שלאחר המלחמה וצורתה הטריטוריאלית הוחלטו על ידי הרוסים ובעלות הברית המערביות, מבלי להיוועץ בממשלה הפולנית הגולה, אשר ראשה, שיקורסקי, נהרג בתאונת מטוס ביולי 1943, ולאחר מכן לא קמה לה הנהגה אשר הייתה יכולה להביא להשפעה על גורלה של פולין. החלוקה שעליה הוסכם הייתה כי פולין תקבל את פרוסיה המזרחית, אך כל חלקיה המזרחיים, ממזרח לקו קרזון, שנכבשו על ידי הרוסים ב-1939 ייוותרו בידי סטלין. למעשה, "זזה" פולין מערבה, כאשר הגרמנים, תושבי האזורים שסופחו לפולין, גורשו לגרמניה.

פולין הקומוניסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הרפובליקה העממית הפולנית

בעקבות ועידת יאלטה בפברואר 1945 הוקמה ממשלת אחדות לאומית זמנית ביוני 1945. ארצות הברית הכירה בממשלה החדשה, אשר בסיסה הפרסונלי היה ב"ממשלת לובלין" הקומוניסטית, אך אלמנטים מן הממשלה הפולנית הגולה התפתו להצטרף אליה, כגון ראש הממשלה מיקולאיצ'יק. בשנת 1947 נערכו בחירות, אשר תוצאותיהן נשלטו בידי המפלגה הקומוניסטית. לאחר הבחירות נמלט מיקולאיצ'יק בחזרה ללונדון, והשלטון במדינה עבר לידי הקומוניסטים באופן מלא.

במאי 1955 נחתמה בוורשה "ברית ורשה" ברית צבאית של מדינות מזרח אירופה, אשר עמדה אל מול ברית נאט"ו, אליה הצטרפה בתקופה זו גרמניה המערבית.

באוקטובר 1956 לאחר הוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות במוסקבה שבה חשף ניקיטה חרושצ'וב בנאום הסודי את פשעי סטלין, החלו מהומות פועלים בעיר פוזנן. הדבר הביא לעלייתו לשלטון של הרפורמיסט ולדיסלב גומולקה אשר על אף שהותיר את המבנה הקומוניסטי של המשק, ואת התלות הפוליטית בברית המועצות, השכיל להעניק לפולנים שורת רפורמות שהביאו אותה למצב מתקדם מבחינת חירויות הפרט יחסית למדינות אירופה המזרחית האחרות.

ב-1968 השתנתה המגמה הליברלית, כאשר השלטון דיכא הפגנות סטודנטים ופתח במסע "אנטי ציוני" על מנת לדכא את תומכי גומולקה במפלגה. דבר זה הביא לעלייתם לארץ ישראל של שארית הפליטה של יהודי פולין. בדצמבר 1970 חל אי שקט אזרחי, הפגנות ושביתות שהביאו לעליית מחירים ולאי שביעות רצון כללית מן המשטר ומתנאי החיים במדינה. אדווארד גיירק החליף את גומולקה בתפקיד המזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית. הכלכלה הפולנית, אשר נשענה על תמיכה רבה של מדינות המערב, הראתה צמיחה ממשית בתחילת שנות השבעים, אך הון רב מן האשראי שנלקח במערב בוזבז לשווא, והכלכלה הריכוזית הפולנית לא השכילה להשתמש באופן נכון במשאבים שעמדו לרשותה. החוב הלאומי הפך לנטל על המדינה עד כדי כך שבשנת 1979 הראתה הכלכלה שיעור צמיחה שלילי.

בשנת 1978 נבחר הבישוף של קרקוב, הקרדינל קרול יוזף וויטילה, לאפיפיור, יוחנן פאולוס השני. ביקורו של האפיפיור בפולין בשנת 1979 עורר רגשות דתיים ולאומיים.

ב-1 ביולי 1980 בעת שהחוב הכספי החיצוני של פולין הגיע לעשרים מיליארד דולר, ניסתה הממשלה להעלות את מחירי הבשר. הדבר הביא לתגובת שרשרת של שביתות, אשר השביתו למעשה את כל החוף הבלטי של המדינה, ולסגירת מכרות הפחם בחבל שלזיה. פולין נכנסה למשבר שעתיד להשפיע עליה באופן קריטי.

ב-31 באוגוסט 1980 העובדים במספנה על שם לנין בעיר גדנסק, המונהגים על ידי חשמלאי בשם לך ולנסה חתמו על הסכם בן 21 נקודות עם הממשלה לסיום שביתתם. הסכמים נוספים נחתמו בשצ'צ'ין ובשלזיה. התניה העיקרית בהסכמים אלו הייתה מתן האפשרות לעובדים להתאגד באיגוד מקצועי עצמאי, ומתן זכות השביתה. לאחר חתימת הסכמי גדנסק נוצרה תנועה לאומית חדשה בשם "סולידריות" אשר סחפה את פולין.

חוסר שביעות הרצון שבוטאה בשביתות אך גברה עם גילויים על שחיתות בשורות המפלגה, והנהלה כלכלית כושלת. בספטמבר 1980 הוחלף גיירק בתפקיד המזכיר הראשון על ידי סטניסלב קניה. ברית המועצות ראתה התפתחויות אלו בדאגה, וריכזה כוחות ניכרים בגבולה המערבי. בפברואר 1981 קיבל שר ההגנה וויצך ירוזלסקי את תפקיד ראש הממשלה, ובאוקטובר 1981 קיבל את תפקיד המזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית. במקביל, בחר הקונגרס הראשון של תנועת סולידריות בלך ולנסה ליו"ר התנועה.

המשטר הצבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-12 בדצמבר הוכרז על משטר צבאי, והצבא ומשטרת המהומות נשלחו למחוץ את התנגדות אנשי סולידריות. כל מנהיגי סולידריות, וכן אינטלקטואלים רבים, נעצרו. ארצות הברית ומדינות המערב הגיבו בסנקציות כלכליות נגד המשטר הפולני ונגד ברית המועצות. במשך שנים מספר הייתה פולין במצב של אי שקט פוליטי ואזרחי.

בשורת צעדים איטיים, החל המשטר הפולני נסוג מן המשטר הצבאי. בדצמבר 1982 הוכרז על השעיית המשטר הצבאי, ומספר אסירים פוליטיים שוחררו. ביולי 1983 הסתיים המשטר הצבאי באופן רשמי, ניתנה חנינה, ושוחררו אסירים פוליטיים נוספים. ביולי 1984 ניתנה חנינה כללית, ושנתיים לאחר מכן שוחררו אחרוני האסירים הפוליטיים. עם זאת המשיך המשטר לרדוף את הפעילים בסולידריות. קיום התנועה נאסר, ופרסומים מטעמה הוחרמו.

הרפובליקה השלישית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של פולין: הרפובליקה השלישית

עלייתו לשלטון בברית המועצות של מיכאיל גורבצ'וב אשר הכריז על "פרסטרויקה" ו"גלסנוסט", הביאה להזדמנות לשינוי ללא שפיכות דמים, שיהפוך את המדינה הקומוניסטית החד-מפלגתית בפולין לדמוקרטיה רב-מפלגתית. הידרדרות המצב הכלכלי ושורת שביתות הביאו להכרת הממשל בתנועת "סולידריות" בשנת 1988, ולדמוקרטיזציה מהירה, במהלכה ביקש הנשיא ירוזלסקי ב-19 באוגוסט 1989 מפעיל סולידריות תדיאוש מזובייצקי להקים ממשלה. בינואר 1990 בוטלה המפלגה הקומוניסטית, ובמקומה באה "המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של הרפובליקה הפולנית". בדצמבר 1990 היה לך ולנסה לנשיא הראשון של הרפובליקה הפולנית השלישית, לאחר שנבחר בבחירות דמוקרטיות וחופשיות.

הכלכלה הפולנית קיבלה מעמד של כלכלת שוק. פולין הצטרפה לברית נאט"ו במרץ 1999, וב-16 באפריל 2003 התקבלה כחברה באיחוד האירופי, והפכה לחברה רשמית ב-1 במאי 2004.

ב-10 באפריל 2010 התרחשה תאונה אווירית בה התרסק מטוסו של נשיא פולין לך קצ'ינסקי בקרבת שדה התעופה סמולנסק שברוסיה; בטיסה נהרגו הנשיא ורבים מבכירי השלטון בפולין.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של פולין בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 Adam Zamoyski, Poland-A History, William Collins, 2009, עמ' 1-3
  2. ^ 2.0 2.1 Mieczysław B. Biskupski‏, The History of Poland, Greenwood Publishing Group, 2000, עמ' 7-8
  3. ^ Adam Zamoyski, Poland-A History, William Collins, 2009, עמ' 4
  4. ^ 4.0 4.1 Jerzy Kloczowski, A History of Polish Christianity, Cambridge University Press, 2000, עמ' 11
  5. ^ Anita J. Prazmowska‏, A History of Poland, Palgrave Macmillan‏, 2011, פרק The Origins of Christianity