המהפכה הצרפתית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development.svg ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.
נפילת הבסטיליה ב-14 ביולי 1789. ציורו של ז'אן-פייר הואל, 1789.

המהפכה הצרפתיתצרפתית: Révolution française) הייתה תקופת טלטלה וחילופי שלטון בהיסטוריה של צרפת בין 1789 ל-1799, שהתחוללו בה שינויים קיצוניים בסדרי החברה והממשל של המדינה. בראשיתה אולץ המלך האבסולוטי לואי השישה עשר להיעתר לתביעותיה של האסיפה הלאומית החדשה. משטר זכויות-היתר המעמדי הוחלף בגופים נבחרים וחוברו הצהרת זכויות האדם והאזרח ובהמשך, ב-1791, חוקה לצרפת. הניסיון לבסס מונרכיה חוקתית נכשל, ומתנגדי הכתר בהנהגת ז'ורז' דנטון ואחרים תפסו את השלטון. המלוכה בוטלה בספטמבר 1792, וכוננה רפובליקה.

בפועל, הביא המהפך העז שעבר על הארץ לתוהו ובוהו, הקצנה ומהומות אלימות, במקביל לדיכוי הולך ומחריף מצד הממשל החדש. אלה הגיעו לשיא עם עלייתו של מקסימיליאן רובספייר, שהנהיג את שלטון הטרור. במהלך המהפכה הוצאו להורג רבבות בני אדם. ראשיהם של אלפים מתוכם נערפו בגיליוטינה, שהפכה לסמל הטרור. בין המומתים נמנו פשוטי עם, בני אצולה, כמרים, לואי השישה-עשר והמלכה מארי אנטואנט, ובהמשך גם רוב מנהיגי המהפכה, כולל דנטון ולבסוף גם רובספייר עצמו. שינוי השלטון לווה בשורה של מרידות פנימיות, שנתמכו בחלקן מבחוץ, ובסדרה של מלחמות עם רוב האומות האירופאיות. מאבקים אלה הביאו למותם של מאות אלפים. שלטון הטרור בא לקצו עם הדחתו והוצאתו להורג של רובספייר בקיץ 1794, והכח ניתן בידי דירקטורט מתון ושמרני למדי. משבר כלכלי, התמוטטות הסדר הציבורי ושורה של מפלות צבאיות הביאו לאובדן סמכותו. ב-1799 תפס המצביא נפוליאון בונפרטה את רסן השלטון בהפיכת 18 בברימר והביא למעשה לקצה של המהפכה. הוא ביטל את הרפובליקה רשמית ב-1804 והכתיר את עצמו לקיסר צרפת.

צרפתFlag of France.svg
ערך זה הוא חלק מסדרת
היסטוריה של צרפת

צרפת בעת החדשה

המהפכה הצרפתית

הרפובליקה הראשונה

הקיסרות הראשונה

הרסטורציה של ממלכת צרפת

המונרכיה של יולי

הרפובליקה השנייה

הקיסרות השנייה

הרפובליקה השלישית

צרפת של וישי

צרפת החופשית

הממשלה הזמנית

הרפובליקה הרביעית

הרפובליקה החמישית

צרפת

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשטר הישן וליקוייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

‏12 בספטמבר 1715: לואי החמישה עשר הילד, מימין, בעת רישום החוק בפרלמנט פריז שבו מונה דודו לעוצר. הטקס סימל את סמכותו האבסולוטית, אך הפרלמנט אישרר זאת לבדו כבר ב-2 לחודש.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הסיבות לפרוץ המהפכה הצרפתית

למן המחצית השנייה של המאה ה-17, בתקופה שלאחר דיכוי מרידות הפרונד, שרר בצרפת להלכה משטר אבסולוטי. מקור הלגיטימציה המוצהר של המערכת הפוליטית היה ציות מוחלט לרצון המלך. לואי הארבעה-עשר החליש את האצולה על ידי מינוי עושי דברו לאינטנדנטים ופיתוי רבים מבניה לחיי תענוגות בארמון ורסאי. הוא נהנה מסמכויות עצומות, כולל היכולת לאסור אנשים ללא משפט וללא אפשרות ערעור.

כביתר אירופה הקדם-מודרנית, החברה הצרפתית נשענה על מבנה קורפורטיבי, בו השתייך כל אדם לקבוצה מעמדית (או שְׂדֵרָה) שהקנתה לו זכויות-יתר, במידה מסוימת, ועשתה אותו כפוף לתגמול ועונש שונים. גיבוש פנימי בתוך כל שדרה היה הערובה לשימור זכויותיה מול לחץ מגבוה, ועקרון יסוד זה עמד כתריס בפני הסמכות הכל-יכולה שהייתה לכתר בתאוריה. הגורם העיקרי בממשל המקומי היה הפרלמנטים, מעין בתי-דין אזוריים שהופקדו על רישום חוקים ואכיפתם. גם בתקופות בהם אסר עליהם המלך להביע מחאה על יוזמותיו, לא ניתן היה למנוע מהם להכשיל ולעכב בפועל. החיכוך בין הכתר לפרלמנטים, לאצולה ולגורמים אחרים היה מרכיב קבוע בפוליטיקה הצרפתית במאה ה-18, אך לא היה לו שום מוצא מוסדר בדמות בית-מחוקקים כמו זה הבריטי שלאחר חוק הזכויות 1689. כשכפה הראשון את רצונו, הוביל הדבר לריאקציה מלמטה – אם כי זו בוטאה באופן שהלם את מושגי המלוכה בחסד האל, לה רחשו כבוד באמת ובתמים – וחוזר חלילה, בעיקר לאחר שיורשי לואי הארבעה-עשר נתגלו כסמכותנים ומוכשרים פחות ממנו.

החלוקה הבסיסית והרשמית, שכיסתה על מציאות מפוצלת ומסובכת בהרבה, הייתה זו שהשתקפה באספת המעמדות, הגוף הייצוגי הישן שהוזנח על ידי השלטון האבסולוטי ולא כונס מאז 1614: המעמד הראשון, הכמורה, שמנה כ-100,000 איש ב-1789, נהנה מהטבות מפליגות והיה בעליהן של 10% מהקרקעות; השני, האצולה, שכלל לפי מרבית ההערכות 400,000 איש, היה פטור מרוב המסים ושלט ב-25% מהקרקעות; ויתר 27.5 מיליון הנפש, פשוטי העם אנשי המעמד השלישי. אלה היו חלוקים לאינספור קבוצות, כולל הסוחרים העשירים בערי הנמל שקיבלו הטבות מס אף יותר משני המעמדות המיוחסים והחקלאים האמידים שהרוויחו מהמערכת הסניוריאלית לפיה התנהלו אזורי הכפר. לצדם היו עירוניים למיניהם ואומנים המאוגדים בגילדות, כל אחת וזכויות-היתר המיוחדות לה. אך רובה הגדול של האוכלוסייה, כ-21 מיליון איש ערב המהפכה, היה איכרים עניים. החיטה הייתה המוצר הבסיסי והחשוב ביותר, כשתנודות במחירי הלחם היו עשויות להמיט רעב המוני.

הממלכה הורכבה מפלכים שצורפו זה על גבי זה בתהליך סיפוח מתמשך לאורך המאות. לכל נחלה היו חוקיה, משפטיה ומסורותיה, לעתים לשון או לפחות ניב אופייניים ואף מידות ומשקלות שונים. אלה גזרו מבנה שלטוני ומשפטי מגוון, שעמד בעכריו של כל ניסיון ליישם מדיניות אחידה. מכך נבע, בין היתר, אופיה המפוצל של הכלכלה הצרפתית; הסחר בין המחוזות הוגבל באמצעות מכסים ורישיונות מרובים, הן בשל החלוקה המנהלית והן בהשפעת עקרונות המרקנטיליזם של שר האוצר ז'אן-בטיסט קולבר. אלה נועדו לאפשר פרוטקציוניזם בכל נחלה מחד ואספקת חיטה במחירים סבירים מאידך. הפרשי העלויות של מוצרים זהים באזורים שונים הגיעו למאות אחוזים. בעוד שמעצמות אירופאיות אחרות הקימו במאה ה-18 מערכות מיסוי וכספים ריכוזיות למדי שהתבססו על פקידי מדינה בשכר, התקיים בצרפת עד ערב המהפכה מבנה מבוזר מאוד שנשען על מכירת משרות נושאות רווח, שהשלטון היה יכול להפקיע חזרה רק תמורת פיצוי הולם לבעליהן. בתמורה לתשלום גבוה והתחייבות להעביר סכומים ומכסות מוסכמים לאוצר הממלכה, קיבלו המחזיקים בהן זכות לגבות כספים עבור עצמם ופטורים שונים. לצרפת אף לא היה בנק מרכזי, לאחר שניסיון להקים בנק בהשגחת המלך הסתיים במפולת חברת מיסיסיפי ב-1720. ריבוי התפקידים הנמכרים סיבך עוד יותר את מנגנון זכויות-היתר המסועף. המוני האיכרים נדרשו להעביר חלק גדול מיבוליהם למדינה, לאדוניהם ולכנסייה גם יחד, והיו מחויבים גם בביצוע עבודות עונתיות (קורווה); שכבות העלית היו מעוניינות בהותרת הפטורים שלהן על כנם.

בימי שלטונו של לואי החמישה-עשר הובילו שיפורים הדרגתיים בחקלאות ובבריאות הציבור לגידול האוכלוסייה ב-30%, חצי מהממוצע האירופאי בתקופה המקבילה, אך עדיין עומס ניכר על המשאבים. טבע הכלכלה הצרפתית ניתב את רוב ההכנסות מכך אל בעלי הקרקעות, פשוטי עם ומיוחסים כאחד, בעוד רוב האיכרים מתרוששים. ההכרה שמדיניות המס בעייתית עודדה את הכתר ליזום ב-1749 היטל אחיד של 5% על כל מקורות ההכנסה, אך הכנסייה הצליחה להתחמק מכך ובעלי האדמות בעקבותיה. ב-1771, לאחר שהמדינה עברה פשיטת רגל למעשה תחת שר האוצר ז'וזף מרי טרא, הצליח הקנצלר רנה דה מופו לשלול מהפרלמנטים את מרבית סמכויותיהם, אך גם הוא לא עבר משם לתמורה מקפת. רפורמות דומות קודמו לחצאין במהלך כל התקופה, תוך שהן נבלמות על ידי חוסר רצון בעימותים פוליטיים והאשמות מצד הפרלמנטים והאצולה על עריצות ושרירותיות.

החברה עצמה תססה בינתיים בהשפעת תהליכים אחרים. מרכזיותו של סחר החיטה הפכה אותו בעיני הרפורמטורים הכלכליים לשדה חשוב שצריך היה לבצע בו ליברליזציה והקלת חסמים. זו חפפה לגל של עליות מחירים ומחסור. האיכרים, שתפקיד הממשל המרכזי כרגולטור האמון על אספקה זולה של לחם היה מקור לגיטימציה מרכזי עבורו בעיניהם, התמרמרו. פשטה התפישה לפיה המלך קשר קשר עם העשירים ובעלי הקרקעות להרעיב אותם. המחאה המתעצמת בנידון נשאה גוון אנטי-קפיטליסטי חריף. כמו כן התחוללה תנופת תיעוש וסחר, מקיפה פחות מבריטניה אך מפותחת דיה כדי להחליש את הזיהוי הבלעדי בין בעלות על קרקע מעובדת לבכורה מעמדית. היא הייתה קשורה גם בהקמת מושבות מעבר לים, כמטעי הסוכר הרווחיים מאוד באי הקריבי היספניולה, שעובדו בידי עבדים אפריקנים. פשוטי עם עשירים וחלק מהאצולה היו שותפים במיזמים שונים, ובקרב העירוניים ניכרו סימניה של תודעה צרכנית, שערערה על הריבוד הנוקשה בין השדרות. בינתיים, האצולה עצמה הייתה מפולגת ומסוכסכת בין יושבי החצר לכפריים, בעלי הון ועניים, ובעיקר בין בעלי הייחוס לאלה שרכשו את תאריהם בדורות האחרונים: כ-40,000 איש קנו כאלה במהלך המאה. הוותיקים טפלו את אשמת שקיעת המעמד השני על הבאים זה מקרוב, והתחולל דיון ציבורי סוער על האופן בו יש להשיב לו את יוקרתו. הוגי דעות צעירים קראו להתנתקות מהחצר ולחזרה לערכי הלוחם היושב באחוזתו הכפרית. בין היתר, נקבע ב-1781 שרק בני דור רביעי לאצולה יוכלו להתקבל כצוערים בצבא. מהלך זה נועד להבטיח תעסוקה להמוני בעלי התארים העניים. הלך רוח זה קיטב מאוד את המעמד השני ובמקביל תרם להתחזקות המרמור מצדם כלפי הכתר ולנכונות רבה יותר להתנגש עמו ולעמוד על הפריבילגיות הקיימות.

מתח פנימי עז לא פחות שרר בתוך המעמד הראשון: בעוד שהתפקידים הכנסייתיים הבכירים והמכניסים נשמרו ליוצאי האצולה, המוני כמרים זוטרים חיו בעוני בכפרים ודרכם לקידום נחסמה. אף שהיאנסניזם הפופוליסטי דוכא רשמית ב-1712, רבים הוסיפו לדגול בעמדות דומות, שכללו ביקורת על עושר הכנסייה והתנגדות לשליטה הדוקה של האפיפיור. הקריאה לרפורמה בסדרי הכמורה באה בראש ובראשונה מתוכה עצמה.

גורם חשוב אחר היה שיעורי האוריינות העולים ותפוצת ספרות ועיתונות נרחבת. על אף הצנזורה, נוצר מרחב שיח פומבי להחלפת דעות, ערוץ חליפי למסרים מגבוה שיצאו מוורסאי. עצם קיומו היה חשוב יותר מהתכנים הספציפיים שהועברו בו: הוגי הנאורות הבולטים – דידרו, מונטסקייה, ז'אן ז'אק רוסו, הברון ד'הולבאך, וולטר ואחרים, שביקרו קשות את הדת וההיררכיה הנוקשה וקראו להפעלת תבונה ושכלתנות כדי לקדם חברה טובה יותר; עם זאת, הם היו רחוקים מלערער באופן גורף על הקיים – קיבלו תהודה גדולה באמצעותו, אך החשיבות שיוחסה להם בדיעבד בליבוי המהפכה נבעה יותר מכך שבני התקופה פנו למשנתם לאחר שהשלטון קרס. קיומו של קהל קוראים ומתדיינים אפשר את התפתחותו של מושג דעת הקהל, ואינטלקטואלים ואנשי השלטון החלו להתייחס בהדרגה אליה ול'אומה הצרפתית' כמקור סמכות ולגיטימציה.

לבסוף, הייתה צרפת נחושה לשמור על מעמדה כמעצמה עולמית בעוד שאותגרה בהדרגה על ידי בריטניה, פרוסיה ומדינות אחרות, כשבעלות בריתה המסורתיות כמו השולטנות העות'מאנית והאיחוד הפולני-ליטאי נחלשות. מדיניות זו הייתה כרוכה בתחזוקת צבא וצי גדולים ובמעורבות במלחמות, בעיקר מלחמת שבע השנים, שהתגלו כהרסניות וכנטל כלכלי כבד.

לואי השישה-עשר והמשבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לואי השישה עשר והמלכה מארי אנטואנט (ישובים) מקבלים את השגריר האמריקני בנג'מין פרנקלין ב-1778. בחדר נמצאים גם הרוזן דה ורז'ן, אדריכל הברית בין המדינות, ומאדאם למבל (אוחזת פרחים).

ב-1774 הוכתר לואי השישה עשר. רבים ראו בו בתחילה את ה"מלך-פילוסוף" הנאור שגם מונטסקייה קיווה לשכמותו. ב-1787, עוד טרם המהפכה, הוכיח את השפעת הלכי הרוח החדשים כשהעניק חופש פולחן ללא-קתולים. לואי ביטל במהרה את הרפורמה של מופו והשיב לפרלמנטים את רוב סמכויותיהם. באורח אופייני לסדרי השלטון האבסולוטיים, האצילים שתמכו בכתר בעת שפגע בזכויותיהם ב-1771, תוך ספיגת ביקורת קשה מעמיתיהם, היו עתה מוכנים להסתכן פחות עבורו עקב הנסיגה. היו לו עוד בעיות תדמית. המלכה ילידת אוסטריה מארי אנטואנט הייתה לא פופולרית, והואשמה בשחיתות. ההסתה נגדה דרדרה עוד יותר את מעמדה של החצר הפזרנית (שהוציאה ב-1789 37 מיליון ליבר, המטבע שקדם לפרנק, 6% מהתקציב הכולל) בעיני העם.

מיד עם עלותו מינה המלך את אן רובר ז'אק טורגו, איש האסכולה הפיזיוקרטית, לשר האוצר. טורגו מיהר לנסות ליישם רפורמות קפיטליסטיות נרחבות: הוא דחף להאחדה וריכוז של המערכת הכספית, להפסקת מכירת המשרות המכניסות ככל האפשר ולהקטנת החוב הענק שנצבר במלחמת שבע השנים – המעורבות הצרפתית בה עלתה כמיליארד ומאתיים מיליון ליבר – באמצעות צמצום הוצאות. הצלחתו להפוך את הגירעון השנתי לעודף קנתה לו אמון בשווקים הבינלאומיים ואפשרה לו ללוות מחוץ לצרפת בריבית סבירה. טורגו ראה בביטול התלות בספקי האשראי המקומיים, רובם ככולם בעלי תפקידים קנויים, צעד מכריע שיאפשר לכתר לכפות רפורמה על המערכת שאיישו.

ביטול החסמים על סחר החיטה אירע במקביל לקציר דל, וזעם האיכרים הרעבים הופנה כלפי טורגו. סגירת הגילדות של פריז, ביטול הקורווה והפגיעה בחוכרי המס (הפרם ז'נרל) קוממו את בעלי העניין. אבל חשוב מכך, באמצע שנות השבעים התקיים בתוך הממשלה ויכוח מדיני הרה גורל. שר החוץ, הרוזן דה ורז'ן, דחף לאימוץ אסטרטגיית-על שנועדה להחליש את בריטניה ולאלצה לכרות ברית עם צרפת. לשם כך דחף להתערבות במלחמת העצמאות של ארצות הברית. טורגו התריע מהתמוטטות הכלכלה, אבל המלך שמע לוורז'ן ופיטר את שר האוצר במאי 1776. יורשו ז'אן קלוני דה נואיט ביטל את רוב התיקונים שיישם. אמון השווקים העולמיים קרס והריבית שנדרשה על הלוואות עלתה. קלוני מת תוך פחות מחצי שנה. מחליפו ז'אק נקר התחייב בפני המלך שיוכל לסייע לאמריקנים מבלי להסתכן בהעלאת מסים: תחת זאת, לווה כסף והנפיק אגרות חוב בסכום כולל של 997 מיליון ליבר בין 1776 ל-1781, מתוך חישוב שיוכל לגלגל את החוב הלאה ולעמוד בתשלומי הריבית השנתיים. כטורגו, ניסה נקר לפנות להסתמכות על לווים מחוץ לארץ בשלב מעבר בו תוסדר ותתוקן המערכת הכספית הפנימית. הוא הגביל את מכירת המשרות והחליף רבים מבעליהן בפקידים בשכר, קיצץ את הפרם ז'נרל ועוד. לצד השפעתה הכספית, המהפכה האמריקנית הציגה בפני דעת הקהל המוקסמת דוגמה מוחשית לסילוק שלטון שלא היה מקובל על העם. הגידול בחוב הניע את המלך לפטר את נקר ב-1781. שני שרי אוצר, ז'ולי דה לה פלורי וד'אורמסו, התחלפו בתוך שנתיים. הם ניסו ליישם רפורמות, אך מהלכיהם נבלמו ברובם על ידי התנגדות משדרות שונות. ב-1783 מינה לואי את שארל אלכסנדר דה קאלון, ששאף לחזור לקו של טורגו. קאלון היה מבקר חריף של נקר ומדיניות נטילת ההלוואות שלו, והוויכוח הפומבי שהתנהל בינם על דפי העיתונות תרם לתחושות אי-האמון והזעם בציבור. השר החדש ראה בפרלמנטים את המכשול העיקרי לתוכניותיו, ותרם לליבוי המתח הפנימי: האצולה ובעלי המשרות הציבוריות ראו במלך עריץ השואף לחמוס את זכויותיהם, האיכרים השתכנעו שקושרים קשר להעניק לספסרים חופש מלא בשוק הדגן, והעירוניים התמרמרו על המצב בכללותו.

ממחצית שנות השמונים התלכדו מספר גורמים. החוב הגיע לממדים אסטרונומיים של כארבעה וחצי מיליארד ליבר ותשלומי הריבית עליו כילו מחצית מהתקציב השנתי, שהתנהל בגירעון עצום: ב-1788 שילמה המדינה 318 מיליון ליבר על החוב, 51% מתוך הוצאה כוללת של 621 מיליון, וצברה גירעון שנתי של 126 מיליון. הצורך בפיצוי בתחום הייבוא הקולוניאלי על אובדן מושבות רבות, הרצון ברגיעה מול בריטניה והחישוב שהנמכת התעריפים והמכסים תאפשר גביית מס רב (במקום לחסום כליל את הייבוא או להניח לו להתנהל בשוק השחור) הביאו את הממשלה לחתום על אמנת אידן-ריינבל ב-1786. זו אפשרה לבריטים להציף את השוק הצרפתי בסחורה זולה. הייבוא פגע קשות בחלקים גדולים מהתעשייה וחולל גל אבטלה המוני. הקציר באותן שנים היה דל, ומחירי החיטה עלו. ברחבי הארץ, בעיקר בערים, התחוללו מהומות מזון בקצב הולך וגובר (היו 53 ב-1788, ו-231 בשליש הראשון של 1789). כמה היטלים זמניים עמדו לפקוע ולשלול מהאוצר את מעט מרווח התמרון שהיה לו. חלק מספקי האשראי הצרפתיים החשובים התמוטטו, בעוד נתח גדול יחסית מהחוב היה בידי נושים מחוץ לארץ. פשיטת רגל כמו זו של טרא לא הייתה יכולה לסייע עתה. מהומות מזון המוניות והתרסקות כלכלית כבר אירעו תחת לואי החמישה-עשר, אך חוסר האמון והתסיסה עמדו להביא לתוצאות חמורות יותר.

קאלון ראה במצב הזדמנות לכפות רפורמות. באוגוסט 1786 המליץ לשליט לעקוף את הפרלמנטים ולכנס תחת זאת את אספת הנכבדים (Assemblée des notables), גוף מייעץ עתיק שכמו מקביליו הוזנח על ידי השלטון האבסולוטי ולא זומן מאז 1627. שר האוצר האמין שאם יוכל לשכנע אותם, תרוסן התנגדות המעמדות המיוחסים. הוא בחר אישית נקראים שהיה בטוח בנאמנותם. באסיפה, שהתכנסה ב-22 בפברואר 1787, הייתה הסכמה רחבה לכך שמשטר זכויות-היתר בתחום המיסוי נדרש לתיקון דחוף. אך הנוכחים תבעו לראות את הדו"חות במו עיניהם, דחו יוזמות שהיו פותחות פתח להטלת מסים בלי התייעצות והביעו אהדה לנקר. המהלך הוכשל גם בשל הפלגנות והתחרות בממשל הלא-יציב: חלק מהשרים קיוו להפיל את קאלון כדי להתמנות תחתיו. תביעה אחרת שהלכה ועלתה מבין השורות הגיעה מכמה מהנאורים באצילים, כמו המרקיז דה לה פאייט ואונורה מירבו, שסברו כי רק העם כולו יוכל להחליט על הצעדים הנדרשים. הם קראו למלך לכנס את אספת המעמדות. שר האוצר ניסה להתסיס את דעת הקהל נגד האצולה והכמורה ולטפול את המשבר עליהן, אך ההמון לא נענה. ב-8 באפריל פיטר לואי את קאלון בתקווה שסילוק השר השנוא יאפשר לו לקנות די רצון טוב להעביר חלק מהתוכניות שהציע. במקומו בא החשמן אטיין דה בריאן. ב-30 באוגוסט כתב השגריר האמריקני בפריז, תומאס ג'פרסון, לג'ון אדמס: "סבורני שבשלושה חודשים, באמצעות מהפכה שנבעה מדעת הקהל בלבד, איבדה סמכות המלוכה וגברו זכויות האומה יותר משאנגליה הרוויחה בכל מלחמות האזרחים תחת בית סטיוארט."

בספטמבר 1787 פלש הצבא הפרוסי להולנד, מתוך ביטחון שהצרפתים לא יוכלו להציל את בעלת-בריתם בעיצומו של משבר כלכלי. לואי אכן בחר להבליג, וההשפלה עוררה חרושת שמועת על מזימות זרות. בינתיים, שריו הליברליים עבדו במרץ כדי להחיל תיקונים נחוצים בתחומים רבים ושונים, כמו ההליך הפלילי, אך קבוצות האינטרס התנגדו. הבהילות והתזזיתיות בממשלה, לצד האיפול הרשמי המסורתי על הדיון בכך, החריפו את המועקה בעם. המלך עצמו הלך ונאחז שיתוק, במה שחוקרים מאוחרים סברו שהיה דיכאון קליני. נסיונותיו לכפות על הפרלמנטים הסכמה למס בולים חדש נענו במרי; הם הצליחו לגרור את הדיון לשדה הפוליטי, על רקע דעת קהל שזכרה את עקרון אין מיסוי ללא ייצוג במהפכה האמריקנית. השליט הזועם אסר ללא משפט כמה מחבריהם וגירש את פרלמנט פריז החשוב לטרואה, דבר שזעזע אף את תומכיו המושבעים והותיר את הכתר מבודד. הדרישה לזמן את שלושת המעמדות עלתה מכל הכיוונים, בעוד שמהומות פשטו בארץ. ב-25 ביוני פוטר גם בריאן; נקר, שהצליח לבסס עצמו בעיני הציבור כמגינם, הושב לתפקיד שר האוצר. הוא הבהיר למלך שרק היענות לתביעות תוכל לשכנע את הנושים שחובם יוסדר ולאפשר ללוות בחוץ לארץ בריביות סבירות כדי לספק די כסף לתפעול שוטף.

ב-5 ביולי 1788 נכנע לואי השישה עשר ללחץ והורה על תחילת הכנה לכינוס האסיפה. ההצהרה על זימונה, והבחירות הארציות שנדרשו כדי להחליט על הנציגים, סימנו את התמוטטות סמכותו האבסולוטית של השלטון: "פשיטת הרגל של המונרכיה", כתב ויליאם דויל, "לא הייתה רק פיננסית, אלא גם פוליטית ואינטלקטואלית. היא התמוטטה בכל מובן, והותירה ריק שלטוני עצום."

המעמד השלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד השער של "מהו המעמד השלישי?"

כבר ב-21 ביולי 1788 התכנסו סמוך לגרנובל נציגי שלוש השדרות בעיר, בקריאה למלך לכנס את אספת המעמדות. מאחר שבני המעמד השלישי מנו יותר מכפליים מהאחרים, הנוכחים הסכימו לחרוג מהמפתח המסורתי ולהכפיל את הייצוג שלהם בגוף. בעוד הכתר בוחן את האופן בו יש לכנס את אספת המעמדות, שבהתוועדותה האחרונה ב-1614 ניתן לשלושת מרכיביה משקל שווה שהבטיח עליונות לכמורה ולאצולה וכל שדרה נקהלה והתדיינה בנפרד והצבעתה נרשמה כקול אחד, הפכה דופינה למקור השראה לכל הארץ. גופים אזוריים דומים החלו להתכנס, לעתים בהסכמה ואחווה ולעתים תוך עוינות עזה בין השדרות. בינתיים, לא פחת משבר המזון. בריאן הסיר את חסמי הסחר בתבואה, וגם כשאלה הושבו על ידי נקר מחשש להשלכות נרשמו עליות מחירים חדות. סופת ענק השמידה יבולים בעשרות מחוזות ב-13 ביולי 1788, ומזג האוויר באותו החורף היה קשה מזה דור. הצבא נקרא לדכא מהומות מזון בפריז.

שאלת ייצוג המעמד השלישי החלה לעלות לקדמת הבמה. אם קודם הצליחו הפרלמנטים להפוך את הדיון בסוגיית המס לוויכוח על הגבלת סמכותו של הכתר, עתה נעשו הם עצמם למוקד השיח. נקר רופף את הצנזורה ושחרר את העיתונאים שנאסרו בימי בריאן מיד עם חזרתו לתפקידו, והוויכוח הציבורי התעצם באחת. עד מהרה הגיעו מאות עתירות שביקשו להכפיל את צירי המעמד השלישי ולאפשר הצבעה לפי ראש. הליברלים שתמכו בכך כונו פטריוטים, ומתנגדיהם השמרנים חששו שצעד זה היה עשוי לאפשר להם רוב. ב-5 בנובמבר כינס נקר אספת נכבדים שנייה כדי לדון בשאלת ההתוועדות המתקרבת. מנהיגי הרוב שם תבעו להותיר את המפתח הישן והציעו בתמורה לבוא לקראת המלך בשאלת המיסוי. ההכפלה נדחתה ברוב של 111:33 בדצמבר. פרלמנט פריז אחז בדעה דומה. הכבוד שרכשו הפרלמנטים בעימות שלהם עם המלך קודם נגוז באחת, והם ומעמד האצולה החלו להיתפש כאויבי העם. אספת המעמדות, שהייתה אמורה להתכנס ב-1 בינואר, נדחתה למועד לא ידוע. לואי השישה-עשר עצמו, שלא רחש להם שום אהדה לאחר המיצר אליו תמרנו אותו בקיץ, מיהר להכריז כי הסוגיה אינה עניינם אלא נושא שבינו לאומה כולה. ב-27 בדצמבר, בהמרצת נקר, הודיע שמספר ציריו של המעמד השלישי אכן יוכפל אך לא התייחס להצבעה לפי ראש. האסיפה נקבעה אז ל-27 באפריל, אחרי הבחירות שנועדו להתקיים מפברואר ועד אפריל. בפועל, היא התכנסה ב-5 במאי, ובאזורים מסוימים הסתיימו ההצבעות רק ביולי.

וועד הנכבדים, שגם בתוכו הייתה סיעה ליברלית בעלת משקל, לא ייצג את כל האצולה. פטריוטים בולטים במעמד השני כללו את גי-ז'אן דה טרז'ה, לה פאייט ומירבו. האחרון הצטיין בגישה קיצונית והתנגדות לכל זכויות-היתר, אף כי רובם הטיפו רק לתיקונים ספציפיים. מנובמבר החלו בעלי דעות דומות, שמנו בין היתר את הבישוף שארל-מוריס דה טליראן, להתכנס בביתו של אדריאן דופורט, פטריוט חבר פרלמנט פריז. הקבוצה, שכונתה "ועידת השלושים" אף כי מנתה כמעט שישים איש, תפקדה כשדולה רבת-השפעה מאחורי הקלעים. אחד מאנשיה, מהבודדים שלא היו אצילים, היה הכומר עמנואל-ז'וזף סיאס. בינואר 1789 פרסם את המנשר המפורסם והמשפיע ביותר ערב המהפכה, "מהו המעמד השלישי?" (?Qu'est-ce que le tiers-état), שהודפס ב-30,000 עותקים תוך פחות מחודש. סיאס תקף את זכויות-היתר, טען שפשוטי העם הם הגדולה והחיונית שבשדרות וקבע כי יש להם את כל הדרוש כדי להוות אומה בפני עצמם. הוא תבע הצבעה לפי ראש באסיפה וקרא לנציגי המעמד השלישי להכריז על עצמם כ'אספה הלאומית', בכתבו ש"לא ייתכן שרצונם של 200,000 יגבר על זה של 25,000,000" והרצון הכללי יכול להתבטא רק בהם. בפתיחת המנשר הציג את השאלות: "מהו המעמד השלישי? הכל. מה היה עד עתה בחיי הציבור? שום דבר. מה הוא רוצה? להיות למשהו."

זימון האסיפה היה כרוך בארגון מערכת הבחירות הגדולה בהיסטוריה עד לאותה עת: זה היה ביטוי חסר תקדים לדמוקרטיה ייצוגית, והכתר המשותק לא ניסה לבחוש בתוצאות. בנוסף לאצולה ולכמורה, שבחרו את נציגיהן ישירות, כל גבר בן עשרים וחמש ומעלה מפשוטי העם ששילם מס היה זכאי להשתתף. קהל הבוחרים מנה כשישה מיליון איש; לפי הערכות, 40% מביניהם הצביעו לבסוף. כמו כן, הורה המלך על חיבור "כתבי קובלנה" (Cahiers de doléances), אסופות תלונות שכל אחד היה רשאי לכתוב בהן את דעתו. ג'ורג' ו. טיילור, שחקר אותם לעומק, ציין עד כמה נימתם הייתה מתונה ביחס: הרוב המוחלט היו מסורים למלך ואף כי התלוננו על פרטים מסוימים, ציפו כי המשטר הקיים יישמר. אף לא אחד, ציין טיילור, רימז על ההתפתחויות בעתיד.

נקר ביטל גם את האיסור להקים מועדונים פוליטיים. רבים כאלה, שחלקם התפתחו מתוך אגודות קריאה, צצו ברחבי הארץ החל מספטמבר. בעוד שהמאבק על הכפלת הייצוג נוהל בעיקרו על ידי 'ועדת השלושים' האריסטוקרטית, החלו לצוץ יותר ויותר מנהיגים מבין פשוטי העם. רבים מהם היו משפטנים, המגזר היחיד במעמד השלישי שהיו לו ניסיון ובקיאות בחיים הציבוריים. בברטאן, בה היה הפילוג הפוליטי קיצוני, החרימו האצילים השמרנים את הבחירות לאסיפה במחאה על ההכפלה. ניסיונם לאסור את שינוי הייצוג בפלך הוביל להתנגשות אלימה בינם לסטודנטים פטריוטים ברן בשלהי ינואר, שגבתה מספר הרוגים. נציגי פשוטי העם מן החבל, בתורם, הקימו מועדון שהיה מזוהה עם התביעות הרדיקליות, והתכנס בבית-הקפה אמורי בוורסאי. הסדר הציבורי התערער מיום ליום: בשלהי מרץ מאסו תושבי מרסיי במהומות, ואסיפה תלת-מעמדית שהתכנסה בחופזה הדיחה את הרשויות הממונות והקימה 'משמר פטריוטי' בהתעלמות מהממשל המרכזי חסר האונים. במהומות מזון בפריז ירה הצבא בהמון והרג למעלה מעשרים איש.

הבחירות הסתיימו באפריל. מבין 303 נציגי המעמד הראשון, נשלחו רק 51 בישופים וכמעט מאתיים היו אנשי הכמורה הזוטרה, דבר שנתפש בעיני הפטריוטים כמבטיח. בקרב 282 צירי המעמד השני התגלה הנתק בין יושבי החצר העשירים ליתר: רבים שבו בבהילות לאחוזותיהם וניסו לזכות בתמיכתם של אצילי הכפר, אך לבסוף רק כשליש מהנציגים נמנו עליהם. "אצולת הגלימה" האליטיסטית, שלתאריה נלוו משרות מנהליות עוברות בירושה, הצליחה אף פחות וקיבלה רק 22 צירים. רוב הנציגים היו אנשי צבא חסרי אמצעים, שחסרו זכויות-יתר רבות אך היו נחושים להגן על יוקרתו ועליונותו של מעמדם. בהמשך, רק תשעים הפגינו עמדות ליברליות יחסית והיתר התנגדו לכל פשרה. האצולה הייתה המפולגת והמסוכסכת מבין שלוש השדרות. לעומת האחרים, היו 610 צירי המעמד השלישי אחידים למדי. שני שלישים היו בעלי הכשרה כלשהי בתחום המשפט; כמעט חצי היו בעלי משרות נושאות רווח. אנשי התעשייה והמסחר היו במיעוט, עם 85 נציגים בלבד. כמו כן, הותר למעמד השלישי לבחור מחוץ לשורותיו, ותשעה מבני השדרות האחרות נשלחו מטעמו לאסיפה. ביניהם היו מירבו וסיאס.

פרוץ המהפכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האסיפה הלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שבועת אולם הטניס

ב-5 במאי 1789 נפתחה אספת המעמדות של 1789. 1,139 הצירים שמעו את נקר מבטיח רפורמות מצד הכתר ורומז שתישמר הזכות לדחות הצעות שלא יהיו לרוחו. בשאלת ההצבעה לפי ראש אמר כי הדבר יותנה בבחירה חופשית של האצולה והכמורה. הרוב הפטריוטי במעמד השלישי התמרמר, ולמחרת הכריזו על סירוב לדיון כלשהו, אפילו לא אימות תוצאות הבחירות, בטרם יובטח להם קול אחד לציר. ב-14 במאי הצליחה הכמורה, המפוצלת מבין השדרות, לשכנע את האצילים להסכים לדון על אימות משותף לכולם, אך הם פרשו ב-28 ודרשו וטו והצבעה בנפרד. פשוטי העם הזמינו בינתיים את הכמורה המהססת לנהל את האסיפה ביחד עמם. לואי השישה-עשר עצמו התערב ונזף בכל השדרות ב-29 במאי בדרישה לחדש את שיחות הפשרה ביניהן. האצילים חזרו לשולחן המשא ומתן, אך שני הצדדים עמדו איתן בדרישותיהם. המעמד השלישי הלך ואיבד סבלנות, וכוחם של הדוחפים לפעולה ישירה, כמו סיאס והנציגים מברטאן, גבר. ב-3 ביוני הם בחרו את ז'אן סילבן בֶּיִי (צר'), אסטרונום פריזאי, לנשיאם.

ב-10 ביוני יזם עמנואל סיאס הצעה לפיה יכריז המעמד השלישי על עצמו כ"אספה הלאומית" וכנציג הלגיטימי היחיד של העם. לאצולה ולכמורה תוענק אפשרות אחרונה להצטרף לאימות משותף, ואם יסרבו, האסיפה הלאומית תמשיך להתנהל עצמאית מבלי להמתין להם. תוכניתו התקבלה ברוב סוחף. כשהאחרים לא ענו להזמנה, התכנסו פשוטי העם ב-12 בחודש והחלו לפקוד את ציריהם. בנטילת הסמכות לידיהם, הם סימנו את ראשיתה של המהפכה.

ב-13 ביוני, הצטרפו אליהם שלושה כמרים שהתקבלו בתשואות, ואחריהם ערקו במהרה עוד שישה-עשר. ב-17 ביוני אימצו את השם "האסיפה הלאומית." שני נציגים מברטאן הצליחו להביא לקבלת צעד חריף, בשם זכות המרד. כל המסים הוכרזו כלא-חוקיים, מאושררים זמנית בלבד עד להסכמה על חלופות, ונתונים לפקיעת תוקפם אם האסיפה תחדל מלהתכנס. הייתה זו קריאת תיגר ישירה על המלך. חלק מהשרים רצו בפשרה, בעיקר נקר, אך המלכה מרי אנטואנט ואחי המלך שארל הדוכס מארטואה דחפו זה מכבר למדיניות נוקשה. נקר המליץ למלך לכנס ישיבה משותפת של כל הצירים, והלה הסכים – אך לא טרח להודיע להם על כך. שטף האירועים החמיר את הפילוג בתוך הכמורה, וב-19 ביוני החליטה מחציתה, 147 כמרים, לחבור לאסיפה. הצירים שהגיעו למחרת מצאו את האולם נעול תחת משמר עם כרוזים שהודיעו על ישיבה כוללת שהמלך ינהל ב-22 ביוני. האופן המגושם בו התבצע המהלך הדאיג וקומם את הנאספים, שחששו מעריצות הכתר. הם עזבו את המקום בסערה ופלשו למבנה סמוך ששימש למשחק טניס אולמות (Jeu de paume). בלהט הרגע, ז'אן-ז'וסף מונייה קרא לנוכחים להישבע שהאסיפה לא תתפזר עד שייענו קובלנותיה. ביי קרא הצהרה: "אנו נשבעים לא להתפזר עד שיושגו ויובטחו חוקה לממלכה ותקנת הציבור", והנאספים הריעו וחתמו עליה. ישיבת ה-22 נדחתה ברגע האחרון, אבל במקום הכינוס הצטרפו לצירי האסיפה הלאומית עוד מספר גדול של כמרים וחשוב יותר, שני אצילים מדופינה מן המיעוט הפטריוטי בתוך שדרתם, ששברו בתורם את האחדות בתוך המעמד השני.

מאחורי הקלעים, גברה יד הנצים בראשות המלכה וארטואה כנגד נקר והמתונים. ראש השרים נעדר מהכינוס ב-23 ביוני. כשהיושבים מוקפים בחיילים, לואי השישה עשר פתח בביטול כל ההחלטות שהתקבלו מאז ההכרזה על אספה לאומית. אז הציג תוכנית רוויית ויתורים אך הבטיח לשני המעמדות הגבוהים וטו. לבסוף, חתם בכך שכל החלטה מותנית באישורו ושאם האסיפה לא תמלא את תפקידה ידאג לבדו לרווחת עמו. כשיצא, חיכו לו החדשות שנקר התפטר. אבל חברי האסיפה הלאומית לא יצאו את האולם, וביי החל לנהל דיון. שר הטקס נזף בהם והורה להם להתפזר. לפי זכרונות כמה מהמשתתפים (אמיתות הציטוט שנויה במחלוקת בין חוקרים), מירבו ענה לו בהתרסה: "לא נוזז מכאן אלא בכח כידונים!" כשהדבר דווח למלך הטרוד, הפטיר בהיסח הדעת "שיישארו." נקר משך את התפטרותו בלילה, אך השמועה הגיעה לפריז וליבתה פאניקה. בימים הבאים ההמון יצא לרחובות, הריע לראש השרים שחזר לוורסאי והתפרע תוך תמיכה קולנית בפטריוטים. שתי פלוגות של המשמר הצרפתי (Gardes Françaises), חטיבת העלית שהייתה מוצבת קבע בבירה, מרדו וסירבו לצאת נגד התושבים. יחידות אחרות הקפידו שלא לירות במתפרעים. החל זרם מתמיד של עריקות מהמשמר.

ב-24 ביוני, בין היתר לנוכח דיווחים על מהומות מזון נרחבות ברחבי הארץ, החליטו הכמרים שטרם הצטרפו להסתפח לאסיפה הלאומית. למחרת מאס פיליפ מאורליאן, ראש האצילים הפטריוטים, בהמתנה. הוא ועוד ארבעים-ושבעה ערקו אליה אף הם. לואי השישה-עשר נכנע שוב. ב-27 בחודש הורה לייתרת שני המעמדות המיוחסים להצטרף לאסיפה, על אף מחאות מצדם. במקביל, הורה ל-16,000 חיילים לצעוד אל הבירה כדי שיהיה צבא בהישג יד. המלכה, ארטואה והנצים האחרים בחצר ראו בהחזרתו של נקר ובהרגעת הרוחות פשרה זמנית. בהמרצת מירבו תבעה האסיפה לפזר את הצבא המתקהל, ולואי השיב שהגייסות נדרשים לשמירת השלום. ב-8 ביולי הגוף הצביע לבטל את כל המנדטים שהגבילו את נבחריו (המלך ביטל את אלו שחייבו הותרה של החלוקה המשולשת כבר קודם, וכך אפשר את המיזוג בין השדרות): ניתנה להם עתה החירות להתנתק מתקדימי אספת המעמדות ולפתוח דף חלק. ב-9 בחודש הגוף שינה את שמו לאספה המכוננת הלאומית, בהכרזה על השאיפה לגבש חוקה לצרפת.

נפילת הבסטיליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נפילת הבסטיליה

במקביל דחפו שני אחי המלך, ארטואה והרוזן מפרובנס, להיפטר מנקר ולהשיב את סמכות הכתר. המלכה זימנה חזרה לוורסאי את הברון דה בְּרוֹטוֹיֱי (צר'), שר החצר לשעבר. ברוטויי פתח במשא ומתן חשאי כדי לגייס מלווה של מאה מיליון ליבר ולספק לכתר מרווח נשימה פיננסי ראשוני. ב-5 ביולי נפגשו הוא ואחיו של המלך עם הברון ז'אן דה בץ (צר'), שהבטיח להם כסף מכמה עשירים בפריז. לואי השתכנע שהיה לו בסיס איתן; המלך החליט לבדו ולאף צד לא היה ברור מה הוא מתכנן. ברוטויי עצמו העדיף להמתין בסבלנות שנקר יעשה טעות ועד שהצבא יתבסס היטב סביב פריז. ב-11 ביולי, אולי עקב לחץ פתאומי מצד ארטואה – מאורעות הימים ההם נותרו סתומים במידה רבה – המלך החליף חלק גדול ממועצתו. נקר פוטר בפתאומיות וברוטויי נתמנה לראש השרים, במה שהיה הפתעה גם לו עצמו.

למחרת, יום ראשון בו היה הציבור בחופש, הגיעה הידיעה מוורסאי לבירה. ההמון התפרץ באופן חסר תקדים. מחירי הלחם שברו שיאים מדי יום, ועלה החשש שהצבא עומד לדכא את האסיפה הלאומית. בגן הפאלה רויאל, רדיקל בשם קאמי דמולן הזהיר מטבח מתקרב וקרא למאבק מזוין. הוא הציע להשתמש במקלעות (קוקדה) ירוקות כסימן זיהוי לפטריוטים. משם וממוקדי תסיסה אחרים, שרחשו פעילות לאחר המתח סביב הבחירות, התלקחו מהומות. האספסוף חימש את עצמו מכל הבא ליד. פרשים גרמנים פיזרו התקהלות ליד ארמון טווילרי אך הצבא היה בנחיתות מספרית משוועת, ועריקים הצטרפו למתפרעים. גנרל ברינשטט (צר'), הקצין האחראי בעיר, הורה על נסיגה מעבר לנהר הסן. בלילה הוצתו רבות מעמדות המכס. ההתפרעויות הניעו את פרנסי הבירה להתכנס בבוקר ה-13 ולהחליט על גיוס מיליציה ארעית, ספק מחשש ההמון וספק מתוך סולידריות עם האסיפה הלאומית. הם קישרו בין הוועדות הציבוריות וגדודי המתגייסים האזרחיים שצצו במהירות ברבעים השונים: בשכונת הקורדליירים, בה התגורר קאמי דמולן, היה ידידו הפרקליט ז'ורז' דנטון המארגן הראשי. בבוקר ה-14 ביולי הגיעו מחירי הלחם בבירה לרמתם הגבוהה ביותר מזה עשרים שנה, כמעט 15 סו (יחידה שהייתה שווה ל-0.05 ליבר) לכיכר.

מעצרו של מנהל הבסטיליה, המרקיז דה לוניי.
דיווח על המאורעות בעיתון המשכילי "המאסף", שיצא לאור בברלין, 15 בספטמבר 1789.

מעט לפני עשר בבוקר התקבץ המון סביב כלא הבסטיליה המבוצר. מקץ ארבע שעות של מצור מבולבל, ולאחר שהמשמר החלש נבהל וירה למוות בכמאה אזרחים, השתלטו הפריזאים על המצודה הידועה לשמצה בה שהו רק שבעה אסירים. ראשו של המרקיז דה לוניי, מפקד האתר, נערף והושם על שיפוד. הידיעה על נפילת המבצר השמור, למרות ערכה המעשי הפעוט, חוללה זעזוע קשה. בארמון ורסאי התמוטטו עצביהם של המלך ומועצתו החדשה, "ממשלת מאה השעות" כפי שנקראה בדיעבד, שהורכבה בחופזה והתיאום בין חבריה היה לקוי. שר המלחמה ברולי (צר'), שימים בודדים קודם לכן עוד היה שותף למדיניות ההכלה והפיוס של נקר וטרם גיבש תוכנית כלשהי לדכא בכח את אוכלוסיית פריז, הודיע שאינו יכול לערוב לנאמנות הגייסות במקרה שהדבר יגיע לעימות חריף. הצבא היה עייף מהמסע, המוראל ירוד והמתח בין קצינים לחיילים גבר עקב תנאי הדחק והפניות הרבות של תושבים לא להשתתף במתקפה על עירם. האווירה שהניעה את העריקות המרובות בקרב חיל המצב הקבוע החלה להתפשט גם בקרב התגבורות. על לואי ניחתה ההבנה כי מנוף הכח שעליו קיווה להישען אבד. השמרן הקיצוני אנטואן דה ריברול (צר') כתב מאוחר יותר על הלך הרוח בקרב הגייסות: "עריקת הצבא לא הייתה אחת הסיבות למהפכה, היא המהפכה עצמה... נטישתו את הכתר בהשפעת רעיונות המעמד השלישי החריבה את המלוכה." כמה מהשרים עמלו עתה לשכנע את המלך לעזוב למץ, הרחק ממוקד התסיסה, אך ברולי הכשיל זאת באותו הטיעון. לימים התלונן לואי שזה היה הסיכוי האחרון להשתלט על המאורעות.

המלך חזר בו באחת והודיע כי הוא מסיג את הצבא ומחזיר את נקר. הקומונה של פריז, שהוקמה בחופזה מתוך האסיפות העירוניות החדשות ונטלה לעצמה את השלטון במהומה, מינתה את ביי לראש העיר הראשון של פריז. כעבור שבוע, נתפס שר האוצר הנמלט דה דואה והואשם במזימה להרעיב את אנשי העיר. הוא וחתנו נתלו מפנסי רחוב. השנאה לכל מי שנחשד כ"אריסטוקרט" – כפי שהעיר פטריוט איש פריז ביומנו, כינוי זה הודבק "לכל מי שלא מוצא חן בעיניך" – או תומך בסדר הקיים תורגמה לעוד מעשי לינץ'. אל תוך הריק השלטוני זינק במהרה המרקיז דה לה פאייט, שניצל את המוניטין שלו כפטריוט כדי להתמנות כבר ב-15 ביולי למפקד המיליציה הפריזאית החדשה, "המשמר הלאומי", שרבבות נהרו אליה. הפטריוטים לבשו על בגדיהם מקלעת אדומה-כחולה, צבעי העיר, שלפאייט הוסיף להם מאוחר יותר את הלבן ויצר את הטריקולור הצרפתי. ב-16 הוזמן נקר שוב לראשות המועצה המלכותית. ב-17 בא לואי השישה-עשר אל הקומונה באוטל דה ויל, הכיר בז'אן ביי כראש העיר ובלה פאייט כמפקד המשמר וקיבל מהם מקלעת אדומה-כחולה אותה הצמיד לבגדו. השכם באותו הבוקר, הדוכס מארטואה עזב את ורסאי ויצא את צרפת – כנראה באישור לואי, שהעדיף שיהיה גורם עצמאי מטעם בית-המלוכה בעודו נאלץ להיענות למהפכנים. כמה חצרנים בכירים עשו כמוהו, ובמהרה פנו רבים מנאמני מה שכונה כבר בימים אלו "המשטר הישן" להגירה.

מאז פתיחת האסיפה המכוננת, הפטריוטים ניסו לקדם הצהרה כללית על זכויות האזרח (ולא הנתין). הם נתקלו בהתנגדות מהאצולה ומהכמורה כמו גם ממספר ניכר של צירים מתוך המעמד השלישי, שיצירת שוויון בתוך האומה הייתה פוגעת בזכויות-היתר שלהם. כמה מהמנהיגים החלו להרהר בביטול הפריבילגיות כולן כצעד מקדים הכרחי לפני שאפשר לשבור את הקפאון באסיפה ולגבש חוקה.[1]

צווי אוגוסט[עריכת קוד מקור | עריכה]

"ליל ה-4 באוגוסט", תבליט בכיכר הרפובליקה.

החדשות על אירועי פריז שחררו באחת את המתח שנאצר ברחבי הממלכה. אחרי חודשים של מחסור במזון ומהומות, שורה של הפיכות חפוזות החליפו את הגופים הקיימים במרבית הערים, שאיבדו את שרידי סמכותם. כמו בבירה, הן הובלו לרוב על ידי האליטות המקומיות מן המעמד השלישי. הוקמו ועדות ניהול זמניות ומיליציות לפי דוגמת המשמר הלאומי הפריזאי. האירועים היו מלווים באלימות, אך האינטרס המשותף של שמירה על הסדר איגד את בעלי הרכוש לבקש קץ מהיר למהומה. באזורי הכפר, לעומת זאת, אי-הסדר רק החריף. התקווה לישועה מאסיפת המעמדות השקיטה את האיכרים, אך הגעת הידיעות על פיטורי נקר ליבו גל שמועות על מזימה אריסטוקרטית להרעיב ולשדוד אותם. לאלה נוספו הצהרת האסיפה הלאומית שכל המסים בלתי-חוקיים במהותם והביטחון שמצבם יוטב במהרה על ידי שינוי מדיניות מקיף. בקרב הכפריים החלו להתארגן קבוצות חמושות, שהיו משוכנעות כי מתקפה על ידי האצולה ממשמשת ובאה. בשבוע האחרון של יולי פרץ באחת גל מהומות בכל הארץ, 'הפחד הגדול' (Grande Peur). רכוש הושמד בקנה מידה עצום, והמתפרעים הקפידו לשרוף את ספרי האחוזות שתיעדו את מחויבותיהם לאדונים, לצד חווילות וטירות כפריות.

הדיווחים על ההרס ואובדן השליטה מצאו את האסיפה הלאומית ללא שום אמצעי להשיב את הסדר על כנו. יחידות המשמר הלאומי החדשות שהלכו וקמו ברחבי הממלכה פיקחו בקושי על הערים; הצבא היה בתהליך התפוררות, כשהמשמעת של הדרגים הנמוכים לקציניהם האצילים נשחקת במהרה, והצירים התנגדו בכל מקרה לעירובו. צעד כזה היה דוחף אותם לצד המלך נגד ההמון. לא היה להם אמצעי להשיב את השליטה.

המועדון הרדיקלי בקפה אמורי הפך למקום מפגש פופולרי, ומשך אליו אישי ציבור בולטים: ותיקי 'ועדת השלושים' כמו מירבו, סיאס ואדריאן דופורט, הציר אנטואן ברנאב מדופינה ואחרים, שכולם צידדו בביטול זכויות-היתר כאמצעי למתן את הניגודים בתוך האסיפה לצורך ניסוח חוקה. הקולות שהחלו לקרוא במהוסס לפיוס האיכרים באמצעות רפורמות מקיפות היוו אמתלה לכך (שני צירים בולטים מברטאן, בולה ופריזו, כלל לא הזכירו את "הפחד הגדול" כשדיווחו על המהלך ביומניהם). דחיפת היוזמה מצד המעמד השלישי הייתה מתפרשת ככפייה, ולכן נקבע שהדוכס ד'אֶגְיוֹן, איש 'השלושים' שהיה גם בעל אחוזות ענק, יוותר בפומבי על יתרונותיו ולדרבן בכך את היתר. אנשי המועדון תכננו במדוקדק את המצג בפגישה ב-3 באוגוסט.

בליל ה-4 בחודש, הקדים את ד'אגיון אציל עני (שלא היה לו כמעט מה להפסיד מצעדים כאלה), הוויקונט דה נואיי, שכפי הנראה גילה את התוכנית. הוא עלה לדוכן והוקיע את הזכויות והפטורים השונים. ד'אגיון המופתע חידש מעט בתורו. הוא הציע להחיל שוויון עקרוני בין המעמדות בענייני מסים, ולבטל את כל האגרות וההתחייבויות השונות שהאיכרים ופשוטי העם נדרשו להעביר לאדוניהם – תמורת פיצוי הולם, כשהראשונים פודים אותן מהאחרונים. כפי שהעיר דונלד מ. סאת'רלנד, מתווה הפיצויים ששרטט ד'אגיון היה שווה לו ריאלית יותר מאחוזותיו עמוסות החוב, מה גם שישב בוורסאי ממילא.[2]

רבים מהאצילים והכמרים הבכירים, שהיו מודעים לכך שאין שום אמצעי זמין לדכא בו את המהומות בכפר ממילא ושרכושם היה מופקר למשיסה, נסחפו באווירה. במשך שמונה שעות, עד שלוש לפנות בוקר, העלו הצירים בזה אחר זה הצעות לסדר שביטלו פריבילגיות שונות. אלה עברו כמעט פה אחד ובתשואות. אף על פי שהנוכחים שפעו נקמנות ההדדית, כשכל אחד מבטיח שלעמיתיו לא יוותרו הכנסות אחרי ששלו בוטלו, משקיפים דיווחו על רוח של אחווה כנה ששרתה בדיון, שמשתתפיו הקריבו יתרונות ניכרים שהיו להם מתוך תפישה חדשה של החברה: "הכל נחפזו להיות צרפתים, לחלוטין צרפתים, ואיש לא רצה עוד שום תואר אחר," כתב ציר מברטאן; הרעיון של האומה כמחליפה כל זיקה מעמדית בוטא בבהירות, בגילוי חלוצי של לאומיות. לצד שני המעמדות הבכירים, מיהרו נציגי הגילדות, הסוחרים, המחוזות וקבוצות האינטרס השונות במעמד השלישי להיפטר מזכויות-היתר המרובות שלהם עצמם. המשרות הציבוריות הקנויות ונושאות רווח, עליהן נשען כל המנהל בממלכה מגובי המס ועד מערכת המשפט, בוטלו אף הן. למעשה חוסל עקרון זכויות-היתר, היסוד למבנה החברתי הקורפורטיבי. אנשי המועדון הברטוני השיגו את מטרתם. הם צפו כי הקפאון באסיפה שמנע התקדמות, עם דרישות לרוב מיוחס, יישבר עתה. ז'אן-פייר בולה כתב ביומנו: "האינטרסים התמזגו עתה, הכל יזרום חלק יותר".

לאחר הלילה הסוער, כשנדרשה האסיפה לפרוט את המתווה למדיניות מעשית, חזרו הנציגים מפוכחים וזהירים יותר. הם הבדילו בין "זכויות פרסונליות" כמו הקורווה, זכיונות ציד וכולי ל"זכויות ריאליות" על היטלים ורכוש. הראשונות נועדו להתבטל ללא שהיות, והאחרונות היו צריכות להיפדות תמורת פיצוי, במפתח כללי של בין עשרים לעשרים וחמש שנות הכנסה מהן. כביתר הממלכה, הופקעה זכות האדונים לשפוט את האוכלוסייה; תחת זאת, צווה להקים מנגנון של שופטים ממונים או נבחרים בשכר. חוסלה גם חזקת ה"מאנמורט" (Mainmorte), אדמות שמיליון וחצי האיכרים שישבו עליהן לא היו יכולים להוריש את נחלותיהם, שריד אחרון לצמיתות שבטלה למעשה מזה מאות שנים. גם מעשר הכמורה הושמט – המחוקקים קבעו שאנשי הדת ייתמכו ישירות על ידי המדינה כפקידים מטעמה, סימן לבאות. מן ה-5 ועד ה-11 בחודש הוציאה האסיפה שורה של צווים שסיכמו את החלטותיה והיוו מצע לעבודתה של הוועדה שטיפלה בנושא. ב-11 הכריזה על "ביטול מוחלט של הפאודליזם", מערכת שנותרו ממנה רק שרידים הרבה קודם.

בקרב האיכרים התקבלו ההצהרות באהדה עצומה. רק מעטים טרחו לברר את הפרטים המדויקים של צווי אוגוסט, והרוב היה משוכנע שכל ההתחייבויות פקעו. השקט הושב לזמן מה. כשנתחוור שההיטלים השונים צריכים להיפדות מידי האדונים ושייגבו כל זמן שלא יעשה כן – בינתיים, הרשויות החזירו לעצמן מידה מסוימת של שליטה ואכיפה – התחדשה ההתמרמרות ביתר שאת ובראשית 1790 החלו שוב התפרעויות והצתות.[3]

הצהרת זכויות האדם והאזרח[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוסח ההצהרה.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הצהרת זכויות האדם והאזרח

טיוטות והצעות להכרזה על זכויות האזרח נדונו עוד מיומה הראשון של האסיפה הלאומית: באולם הטניס, עמנואל סיאס הציע "הצגה מלומדת של זכויות האדם והאזרח" שגיבש קודם. כבר ב-9 ביולי, ביום בו שינה הגוף את שמו לאסיפה המכוננת, הביא לה פאייט מתווה ראשון משלו, והוסיף לעמול על טיוטות בעזרת השגריר האמריקני תומאס ג'פרסון. השניים שאבו השראה מהכרזת העצמאות של ארצות הברית, למרות ההבדלים הרבים עם המצב בצרפת, בה נדרש לבטל את הסדר הקיים ולהציב חדש תחתיו ולא רק להבטיח זכויות שהיו קיימות במידה רבה כבאמריקה. לה פאייט היה, מלבד זאת, האיש החזק במדינה באותם חודשים: הוא שלט במשמר הלאומי, הכח המהימן ביותר הקיים, וגיבש סביבו קואליציה רחבה שניסתה להרגיע את המלוכנים השמרנים בעודה מקפידה להיראות כנענית גם לרדיקלים. הפאייטיסטים, שנטו באופן כללי לגישה הליברלית המתונה של מנהיגם, החזיקו בעמדות דומיננטיות במערכת המשפט והסדר הציבורי.[4]

ב-21 ביולי הגיש סיאס מתווה נגדי נוסף משלו. חברי האסיפה נחלקו בשאלה האם המסמך צריך להיות חלק מהחוקה הסופית, או נפרד ממנה; והאם עליו להכיל רשימת התחייבויות לצד זכויות. סיאס, שתבע הצהרת זכויות בלבד בנפרד מהחוקה, ניצח. המכשול האחרון היה שאלת חופש הדת והמצפון: צירי הכמורה דרשו להותיר את מעמד הבכורה של הנצרות הקתולית. ב-22 באוגוסט התפוצץ הנושא במריבה עצומה באסיפה. המהומה נקטעה רק כשהכומר הפרוטסטנטי ז'אן-פול ראבו סנט-אטיין,(צר') נשא נאום ארוך על חשיבות חופש הדת. דבריו התקבלו והמכשול האחרון בניסוח ההצהרה נפתר.

ב-26 באוגוסט, אושררה בהצבעה הצהרת זכויות האדם והאזרח, שהוקראה לצירים על ידי לה פאייט במעמד חגיגי. שבעה-עשר סעיפיה ביטאו את הרעיון לפיו כל בני-האדם נולדים שווים, והבדלים מעמדיים יכולים להישען רק על טובת הכלל; כי מקורה הבלעדי של הריבונות וסמכות השלטון הוא באומה לבדה; וכי ישנה זכות טבעית לעשות כל דבר שאיננו פוגע בזולת. הוכרז כי כל נאשם ייחשב זכאי עד שתוכח אשמתו, כי קיים חופש המצפון והדעה לכל, וכי הבטחת הזכויות הטבעיות דורשת מנגנון מדינה שיקויים באמצעות מס שיחולק באופן שוויוני, לפי היכולת לשלמו. ההכרזה הייתה נפרדת מהחוקה אך טעונת אשרור יחד עמה. שנתיים לאחר מכן, כשהחוקה הוכנה והובאה להצבעה, כבר הפך המסמך שהוקרא ב-26 באוגוסט לקונצנזוס כללי, ואיש לא חשב לדרוש לאשררו. שבעה-עשר הסעיפים היו למורשתה החשובה והמתמידה ביותר של המהפכה.

מצעד הנשים על ורסאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההמון בוורסאי, איור מ-1789.

הכנת החוקה עצמה, אליה נפנו עתה, חשפה את הבדלי הגישות בתוך האסיפה. האחדות היחסית שנכפתה נוכח הלחץ מבחוץ התפוררה. במהלך המהפכה כולה לא נוצרו מפלגות ממוסדות: בני הזמן הושפעו עמוקות מרעיונות הרצון הכללי של ז'אן-ז'אק רוסו. תחת זאת, פעלו מועדונים שלא היה להם מעמד פורמלי מלבד היותם מוקדי התכנסות לצירים בהם התבלטו נואמים ומנהיגים מוכשרים. חברי האסיפה נעו תדירות בין המחנות, שבעצמם היו מתגבשים ומתפרקים חליפות.

הסיעה הראשונה שנתגבשה הייתה "ידידי החוקה המלוכנית" (Monarchiens), בראשות ז'אן-ז'וסף מונייה, שופט מדופינה. המועדון הכיל מתונים אמידים, רבים מהמעמדות המיוחסים, שחששו מרודנות של רוב באסיפה לא פחות מהפרזות מצד הכתר וביקשו לכונן מלוכה קונסטיטוציונית לפי הדגם הבריטי של בלמים ואיזונים. הם עלו ככח החזק באסיפה הלאומית, תוך הישענות גם על תמיכת השמרנים הקיצוניים שראו בהם את הרע במיעוטו, ושלטו בוועידה המיוחדת לענייני חוקה. אך דרישתם לתת למלך וטו מוחלט ותוכניתם להקים בית עליון קוממו עליהם רבים. אפילו האצולה הכפרית חששה שהבית העליון יעניק שוב משקל מוגזם לחצרנים. בשאלת הווטו, רק הרדיקלים דוגמת סיאס התנגדו לתת למלך סמכות כלשהי – הם עמדו על כך שמקור כל הסמכות הריבונית באומה לבדה – אך פלח נכבד לא היה מוכן ליותר מווטו מעכב לזמן מוגבל. בתווך בין סיאס ואוהדיו המעטים לסיעת מונייה החזקה ניצב המחנה הפטריוטי הרחב, עם צירים כדופורט וברנאב, שלא בטח ב"ידידי המלוכנית". מירבו התזזיתי, שנע בין הימין לשמאל, ניסה לתווך ביניהם. אף הוא החל לנטות יותר לצד המלוכנים-חוקתיים מתוך חששו מאנרכיה. אף על פי שעדיין הרבה לתמוך בעמדות קיצוניות בפומבי, החל לייעץ בחשאי ללואי ומארי אנטואנט. לה פאייט, האיש החזק עדיין ושנוא נפשו של מירבו (האחרון הרבה לתקוף אותו באסיפה, מתוך תחרותם להשפעה על המלך) ניצב בעמדת ביניים: הוא היה עדיין מעט משמאל למונייה ואנשיו, אך הם ביקשו את קרבתו והצדדים ניהלו מגעים תכופים.

שאלת הווטו עוררה זעם גם בקרב ההמון הפריזאי. בראשית ספטמבר החל לצאת העיתון הרדיקלי L'Ami du peuple ("ידיד העם"), שעורכו הפופוליסט ז'אן-פול מארה הטיף בלהט למלחמה בסדר הישן. קאמי דמולן קרא לתלות אריסטוקרטים על פנסי רחוב. עמדתם הנוקשה, המשפטנית, דחקה את ה-Monarchiens למיעוט. ב-10 וב-11 בספטמבר נדחו בהצבעה הבית העליון והווטו. מונייה ותומכיו התפטרו כולם מוועדת החוקה, וסיעתם שקעה.

לואי השישה-עשר, מצדו, חזר והפגין קרירות רבה כלפי המהפכה. ב-18 בספטמבר הודיע שיהיה מוכן לאשרר רק חלק מהפרטים בצווי אוגוסט ותו לאו. ההתמרמרות והחשדות נגדו באסיפה גאו. אז זימן לוורסאי את אחת היחידות הנאמנות והממושמעות ביותר שנותרו בצבא, חטיבת פלנדריה. כשהגיעו לארמון ב-1 באוקטובר ערכו קציני המשמר קבלת פנים חגיגית לעמיתיהם, שהמשפחה המלכותית נכחה בה. לפי השמועות שהתרוצצו בפריז יום למחרת, החוגגים גידפו את האסיפה ודרכו על מקלעות בצבעי אדום-לבן-כחול. העיתונות הרדיקלית התלהמה ותבעה להביא את לואי לעיר, כדי שיהיה תחת השגחה מתמדת מצד נבחרי הציבור ולא יוכל למעול בתפקידו. מחירי החיטה עלו בינתיים ועמם התחדשו המהומות.

בבוקר ה-5 באוקטובר התאסף קהל של אלפי נשים, חמושות בחרמשים ורמחים, כנראה בעידוד הקומונה מאחורי הקלעים. הן תבעו מהנציגים באוטל דה ויל לחם, אשרור הצווים וההכרזות בידי המלך ואת הבאתו לבירה, וקיבלו את הסכמתם. המון עצם יצא לוורסאי. לואי השישה-עשר פקד על משמר השווייצרי שלו לא לירות. הצועדים פלשו קודם להיכל האסיפה הלאומית ואז הוכנסה משלחת נשים אל המלך הנצור. הוא היה נכון עתה לחתום על הצהרת זכויות האדם וצווי אוגוסט. אז הגיע לה פאייט עם המשמר הלאומי. לילה מתוח עבר על הארמון המוקף; בבוקר ה-6 באוקטובר ירו השווייצרים על כמה מסתננים, ואז שטף ההמון את המתחם קטל שני שומרים והציג את ראשיהם על כידונים; לה פאייט בלם כניסה לחדרי השליט במאמץ. אז יצא עם המלך והמלכה אל המרפסת, כשהם חשופים לירי מלמטה, והבטיח לקבל את תביעותיהם. לואי יצא באותו היום לפריז, ובמשך כמעט שנתיים לא פעל גלויות נגד המהפכה. כשם שעשה בראשית אירועי הקיץ, הוא היה נכון להניח לה להתקדם ולשרת את הצורך האמיתי ברפורמה מעמיקה. בבירה, מוקף באנשי הקומונה ובאוכלוסייה הנוחה להתפרע, הוא שוכן בארמון טווילרי. ב-9 בנובמבר עקרה גם האסיפה הלאומית לעיר. מונייה ראה במצעד כניעה לאלימות האספסוף ואת קץ תקוותיו. הוא פרש מתפקידו כיושב-ראש האסיפה ב-10 באוקטובר ושב לביתו. גל ההגירה, בעיקר של אצילים, גבר מאוד.

המצעד סימן את הפער הגובר בין שמרנים לרדיקלים, כשהאחרונים תומכים בו והראשונים נחרדים ממנו, וערער מאוד את הקואליציה שלה פאייט איזן במאמץ. פאייטיסטים שמאלנים כמו העיתונאי ז'אן פייר בריסו החלו להתרחק מהגנרל המתון, בעוד שפאייטיסטים ימנים חששו מהתקדמות המהפכה הלאה.[5]

המלך והאסיפה המכוננת[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד לחג הפדרציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה-14 ביולי 1790.

התהפוכה הפוליטית לא שיככה כלל את סיבתה, החוב התופח. האסיפה הפנתה את מבטה לנכס הגדול והזמין ביותר שהיה בהישג ידה, אדמות הכנסייה. בניגוד לפריבילגיות השונות של האצילים, לא הקצתה המכוננת שום פיצוי על ביטול המעשרות והבהירה כי המדינה תיקח על עצמה את התמיכה באנשי הדת.

המהלך המכריע הגיע מכיוונו של הבישוף טליראן, איש "ועדת השלושים" בעבר וחבר המועדון הברטוני. ב-10 באוקטובר הוא נשא נאום בו הסביר כי הכנסייה הייתה אמורה להיות מולאמת למעשה, ואדמותיה לא השתייכו לה אלא הופקדו בידיה לצורכי טיפול בצרכים מסוימים. הוא עמד על כך ששני שלישים מהקרקעות ישמשו למימון מחיית הכמורה ורק השליש הנותר יכסה את החוב. העובדה שאיש כנסייה בכיר כטליראן יזם את התוכנית הקנתה לה לגיטימציה, על מחאות עמיתיו. ב-2 בנובמבר, הוכרזו הקרקעות כ"טובין לאומיים" (biens nationaux). נקר המליץ להקים בנק ממלכתי חדש ולהדפיס כסף נייר בהיקף זהיר כאמצעי להוריד את ערך החוב היחסי: מטבעות ממתכות יקרות נעלמו מהמחזור עקב חסכנות יתרה בתנאים הקשים. הזכרונות מהתמוטטות חברת מיסיסיפי ב-1720 מנעו ממנו תמיכה. היה זה שוב מירבו שגיבש פתרון חלופי. במקום כסף נייר מסוכן או הקמת בנק, יונפקו אך ורק אג"ח בגיבוי "הטובין הלאומיים". ב-21 בדצמבר אושרו האסינייאטים, אג"ח בשיעור של 5%, בשווי של 400 מיליון ליבר. אלה היו יכולים לשמש לרכישת הקרקעות שהולאמו ושולמו לנושים על ידי המדינה. אבל האסיפה מצאה עצמה נשענת עליהם יותר ויותר כשתקבולי המס היו נמוכים בהרבה מהצפוי. ב-17 באפריל – הפעם דווקא בניגוד לאזהרות נקר, שנואש והתפטר לבסוף ב-3 בספטמבר 1790 – הפכה אותם להילך חוקי וגררה במהרה אינפלציה.

המכוננת המשיכה ברפורמות. הפרלמנטים בוטלו, כשהם מוחלפים בערכאות נבחרות ובמשפט על ידי מושבעים. ב-22 בדצמבר 1789 בוטלה החלוקה המנהלית הישנה, שהתפתחה באופן אורגני במשך המאות, והוחלט על מעבר ל-83 מחוזות אחידים. האב אנרי גרגואר התחיל במיזם ארוך שנים להפיץ את השפה הצרפתית התקנית באזורי הכפר ולמחוק את הניבים המקומיים או השפות האחרות שבהם דיברו תושביהם: בתום סקר שנערך בארבע השנים הבאות, העריך שרק שלושה מיליון מתוך עשרים וארבעה מיליון אזרחים שלטו בצרפתית היטב, ושישה מיליון לא ידעוה כלל. האסיפה החלה גם בעבודה בתחום המידות והמשקלות, שהובילה לבסוף לאימוץ השיטה המטרית. בכל תחום שהוא, נזנחו חוקים ומסורות שהתפתחו לאטם מתוך האוכלוסייה לטובת ארגון-מחדש רציונלי שנכפה מגבוה.

כבר בסתיו 1789 הגיעו לכמה הסכמות חשובות לגבי החוקה העתידה. תחת העקרון של הפרדת הרשויות, המבצעת נועדה להיות חלשה: המלך היה תלוי להוצאותיו באסיפה מחוקקת בת 745 צירים עם תקופות כהונה של שנתיים. צירים לא היו יכולים להתמנות למועצת השרים אלא שלוש שנים לאחר שעזבו; תקנה זו נקבעה במידה רבה כדי למנוע ממירבו, שקידם חוק הפוך, להתמנות לשר בבוא היום. שופטים, אנשי שלטון מקומי וכל המשרות הציבוריות למעט השרים עצמם נועדו להיבחר על ידי העם. הגוף הבוחר למחוקקת היה הרבה יותר מוגבל מזה שנקרא לאסיפת המעמדות. אנשי האסיפה המכוננת חששו מהאופן בו איבדו שליטה בהמון במהלך הקיץ והסתיו. ב-29 באוקטובר 1789 הם יצרו את הקטגוריה של "אזרחים פעילים", גברים בני למעלה מ-25 ששילמו מס חודשי השווה לשלושה ימי עבודה. תפקידם התמצה בכך שכל מאה בחרו אלקטור. זה בתורו נדרש לסף מס של עשרה ימים. 45,000 האלקטורים נועדו לשגר ברוב קולות, קבוצה קבוצה במחוזה, את הצירים לאסיפה. זכאים למושב במחוקקת היו משלמי מס של מטבע כסף (54 ימי עבודה) בחודש. קאמי דמולן התלונן בעיתונו: "תקנת 'מטבע הכסף' יוצרת ממשלה אריסטוקרטית... "אזרחים פעילים" הם אלו שכבשו את הבסטיליה!"

באפריל ובמאי נערכו הבחירות הראשונות לשלטון המקומי לפי מתווה "האזרחים הפעילים" וההסדרים המאולתרים שהוקמו ביולי ואוגוסט הקודמים החלה להיות מוחלפים במערכת מוסדרת. בפריז הובילו נשיאי המועדונים של הקומונה, מובילי האספסוף של הקיץ, מחאה נגד ביטול הרבעים הישנים. הם חששו שכוחם הפוליטי יעלם, אך לבסוף הסתבר שהמנגונים שהקימו יכולים לשרוד בחלוקה החדשה. הפעיל המקומי ז'ורז' דנטון הקים באפריל את "מועדון ידידי זכויות האדם" הקיצוני, או 'הקורדליירים' בפשטות. כח אחר, גדול בהרבה, היה המועדון הברטוני הישן שעבר לפריז יחד עם האסיפה הלאומית. בינואר 1790 שינו את שמם ל"חברת ידידי החוקה"; הם ערכו את מפגשיהם ברפקטוריום של מנזר יעקוביני ברחוב סט. אונורה, ועל כן נודעו בשם יעקובינים. המועדון היוקרתי, שמיטב הצירים שחפצו בקידום המהפכה הלאה ועוררו את עוינות השמרנים נמנו עליו (כ-200 צירי אספה היו חברים בסוף השנה, לצד מאות רבות של אחרים), משך מועדונים בפרובינציה להסתפח אליו. בנובמבר 1790 היו לו יותר ממאתיים סניפים. השפעתם האדירה הפכה אותם לרוח החיה באגף הפטריוטי באסיפה.

בין שורות היעקובינים החלו להתבלט צירים בעלי דעות פרוגרסיביות מאוד, כמו רובספייר הצעיר: הם תמכו בזכות בחירה אוניברסלית לגברים וברפורמות מקיפות. החברים הוותיקים נדחפו עתה ימינה, לזהירות כמעט כמו זו של מונייה. ב-13 במאי 1790 הוביל סיאס, הרדיקל-לשעבר, את הקמת "מועדון שנת 1789", תת-סיעה מתונה בתוך היעקובינים. לה פאייט, מירבו וטליראן הצטרפו.

לבעיית הסדר הציבורי לא היה מענה מלבד המשמר הלאומי של לה פאייט. זה, שקלט את מרבית העריקים שבגדו במלך באירועי הקיץ, הלך והתבסס בבירה. הותר לו לירות במתפרעים במצב חירום. בראשית 1790 הוכפפו למשמר יחידות המיליציה שהוקמו בחופזה מחוץ לפריז. כדי לדאוג שהכח יהיה מהימן, ניתנה בהדרגה רק ל"אזרחים פעילים" האפשרות להתגייס. הם נדרשו להישבע אמונים לאומה (Vive la Nation, "תחי האומה", הייתה קריאתם הנפוצה של הפטריוטים) ולרכוש את מדיהם בעצמם. המשמר היה למשענת העיקרית של השלטון החדש, בעוד הצבא סובל מהתפוררות.

במהלך אביב 1790 ערכו יחידות המשמר ברחבי הארץ כינוסים חגיגיים, או "פדרציות", כדי להישבע אמונים. אלה הגיעו לשיא ביום השנה לנפילת הבסטיליה. ב-14 ביולי, מול מאות אלפים, לה פאייט נשבע בשם המשמר נאמנות לאומה הצרפתית, וחברי המכוננת נדרו אף הם. המלך עצמו נשבע לקיים את החוקה, כשהוא מתייחס לעצמו לא בתואר "מלך צרפת ונבארה" כמקדם אלא כ"מלך הצרפתים".

משבר הכמורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריקטורה המתארת את ביטול המעמד הקורפורטיבי של המסדרים.

דבקותם העזה של רבים באסיפה בדברי רוסו נגד כל סוג של קורפורציה ובעד אחדות החברה, יותר מבגלל רגש אנטי-דתי, הוסיפה להיתרגם לפגיעה בכנסייה: אפילו הפרדת דת ומדינה בסגנון האמריקני נדחתה, מפני שנתפשה כיצירת מסגרת מחוץ לאומה. ב-13 בפברואר 1790 בוטל התוקף החוקי של הנדרים למסדרי הנזירות וחברות בהם הפכה לוולונטרית, בלי יכולת לאכפה פלילית. ב-29 במרץ גינה האפיפיור פיוס השישי בחשאי את הצהרת זכויות האדם והאזרח, על הבטחתה לחופש דת. ב-14 באפריל דחתה האסיפה ניסיון נוסף להכריז על הקתוליות כדת הרשמית של המדינה, שקודם על ידי הציר כריסטוף גרל. 292 תומכי ההצעה התארגנו בקואליציה ארעית ויצרו את "מועדון הקפוצ'ינים". הם נמנו ברובם על האצולה והכמורה לשעבר, ופעלו לבלום את רפורמות האסיפה: אף שנכשלו בכך שוב ושוב, הציבו אתגר לרוב הפטריוטי. העיתונות הפריזאית הרדיקלית הסיתה נגד הכנסייה, ומתח דתי התעורר גם בסוגיות אחרות.

המהפכה היטיבה מאוד עם ההוגנוטים, שהיו מיעוט מופלה. בנים ובמונטובן מילאה הבורגנות ההוגנוטית תפקיד מרכזי בהפיכות יולי-אוגוסט ובארגון המשמר הלאומי. המתיחות התפוצצה בנים בין ה-13 ל-17 ביוני בקרבות רחוב שעלו ב-300 הרוגים, בהם ניצחו ההוגנוטים. במקביל, תושבים רבים במובלעות האפיפיוריות של ונסן ואביניון תבעו קץ לשלטון מרומא וסיפוח לצרפת, וביוני פרצה מלחמת אזרחים. האסיפה המכוננת נזהרה מלקבל את הכרזות הפטריוטים שם ולצרף את המובלעות לשטחה.

ב-29 במאי החלו דיונים על חוקה אזרחית לכמורה, שנועדה להחליף את קונקורדט 1516. היא הסדירה סולם שכר וקבעה שכמרים ייבחרו בידי האזרחים בתחום כנסיותיהם ובישופים ייבחרו על ידי הכפופים להם. היוזמה באה מתוך המעמד הראשון-לשעבר, מדמויות כמו האב אנרי גרגואר שאהדו את רעיונות היאנסניזם. הקפוצ'ינים הזדעקו כבר בהתחלה, אך הבינו שהם במיעוט ונסוגו מהדיונים בשאלה ב-2 ביוני, בסימן מבשר רעות לנכונות השמרנים להסכין עם המהפכה. בינתיים, ב-19 ביוני, הצליחו היעקובינים להביא גם לביטול מעמד האצולה עצמו.

לואי ושריו ביקשו את הסכמת האפיפיור, שהשתהה מלהביע עמדתו, והניחו כי יבלע את החוקה כמו שספג את מדיניות יוזף השני, אף על פי שהמסמך היה קיצוני יותר. המלך אשרר את החוקה ב-24 באוגוסט. אך הכמורה הצרפתית לא הייתה יכולה להיות בטוחה בקבלתה בטרם נשמעה דעת רומא. האסיפה המכוננת לא המתינה. באוקטובר החלו התקנות להיאכף: נבחרו בישופים, נסגרו דיוקסיות ומנזרים ופוטרו כמרים. אך בעוד שהכמורה הבליגה על כל הפגיעות ברכושה, ורבים מזוטריה תמכו לפחות בחלק מהמהלכים, היא לא הייתה נכונה להסכין עם חתירה תחת הדת עצמה. סירובים המוניים נרשמו ברחבי צרפת. הרוב באסיפה המכוננת נזעם. ב-27 בנובמבר הוכרע שמי שיסרב לציית לחוקה יפוטר, וכדי לאכוף זאת נקבע שעל הכמרים להישבע לנהוג לפיה. המלך, שהובך משתיקת האפיפיור, אשר זאת. ויליאם דויל כתב על האירועים: "זו הייתה טעותה הגדולה ביותר של המכוננת... בפעם הראשונה, אולצו אזרחים לבחור אם הם בעד או נגד המהפכה." בסך הכל, חצי מאנשי הדת בצרפת נמנעו מלהישבע, ובאסיפה עצמה הסכינו לכך אך 109 כמרים, כשליש מהצירים שנבחרו בשעתו על ידי המעמד הראשון. רק שבעה מתוך מאה ושישים הבישופים בצרפת, ביניהם טליראן, הסכימו לנדור ובכך אפשרו את שימור שלשלת הסמיכה ולגיטימציה לכנסייה החוקתית הנפרדת שהמהפכנים נאלצו להקים. השבועה גם הביאה לגילוי חולשה מביך, כשהסתבר שאין די כמרים להחליף את הסרבנים. האסיפה נאלצה להותירם במקומותיהם עד שיימצאו ממלאי מקום. בפריז, התפרצו רדיקלים לכנסיות והתפרעו בטקסים, ובובות בדמות האפיפיור נשרפו ברחובות.

לואי עצמו הוסיף לשמור אמונים לרומא, והוא ומשפחתו השתתפו במיסות שנערכו רק על ידי כמרים סרבנים. רק במרץ 1791 שבר פיוס את שתיקתו והורה לסרב לשבועה. כעשירית מאלה שכבר נדרו לציית לה חזרו בהם. הקרע בין הכנסייה לצרפת המהפכנית הושלם עם סיפוח רשמי של ונסן ואביניון. הכוחות האנטי-מהפכניים, שעד אותה עת היו מוגבלים לחצרו של ארטואה – הלה, לנוכח פייסנותו של אחיו המלך, הבהיר ליועצו קאלון ש"עלינו לשרת את הוד מעלתם, למורת רוחם" – זכו לתנופה אדירה: סוכניו של הרוזן פעלו לראשונה, וניסו לקדם שני ניסיונות מרד כושלים בנים ובעמק הרון.

המנוסה לווארן[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרכרת המשפחה המלכותית שבה לפריז, בוקר ה-25 ביוני 1791.

בעוד המשמעת בצבא מתפוררת וועדה באסיפה עוסקת בגיבוש חוקה צבאית חדשה, שניתקה את הקשר בין מעמד לקידום, התחוללו כמה מרידות בחילות-מצב, שהגדולה שבהן התרחשה בנאנסי ב-5 באוגוסט 1790. הגנרל השמרן בּוּיֶיה (צר'), גיסו של לה פאייט, דיכאה ב-31 לחודש במרחץ דמים ועינה רבים מהשורדים שנתפסו. הרדיקלים בפריז ורבים מהיעקובינים באסיפה גינו את העונשים כשריד לעוולות "המשטר הישן" – במרץ 1791 אשררה האסיפה הליך הוצאה להורג אחיד ושוויוני לכל ברוח המהפכה, עריפה בגיליוטינה – ואהדו את המתקוממים. לואי דווקא התרשם מבּוּיֶיה, שנראה כיחיד שנותר מהימן בצבא המתפרק. המאורע סימן את התמוטטות מעמדו של לה פאייט, שנראה איתן כל כך בחג הפדרציה, ואת קץ בכורתו: הוא נתפש בשמאל כעושה דברו של השליט.[6] בחורף, התחדשו המהומות באזורי הכפר.

הצטברות המשברים גרמה לתמורה בתוך היעקובינים. לאחר "מועדון 1789", גם מנהיגי הזרם המרכזי כמו דופורט וברנאב נרתעו מההפרזות וההקצנה: אנשי דת סרבנים הוכו ברחובות; הקורדליירים הרבו לטעון למזימה של המשפחה המלכותית להגר, כפי שכבר עשו ארטואה ורבים אחרים, וערכו הפגנות קבועות ליד משכנות קרוביה. ב-28 בפברואר התפשטה שמועה שעומדים להתנקש במלך, ומספר גדול של אצילים-לשעבר מיהר להגיע לארמון טווילרי כדי להגן עליו. לה פאייט, שהיה שנוא נפשם של המלוכנים והרדיקלים גם יחד, פירק אותם מנשקם. העיתונות הקיצונית הפיצה שהיה מדובר בניסיון הימלטות. דופורט, ברנאב ואלכסנדר הדוכס דה לאמט, שלושה מגדולי הפטריוטים בראשית המהפכה, הפכו עתה לשמרנים ועמם הרוב היעקוביני. שלושת אנשי "הטריומווירט", כפי שנקראו, בכל זאת חשדו בלה פאייט ומירבו מימינם. נותר ריק בשמאל היעקוביני, אך זה התמלא מיד. מירבו הגוסס, שמת ב-2 באפריל, הצביע בסוף פברואר על מי שכינה "שלושים הקולות", בראשות רובספייר וז'רום פטיון. הם העבירו שורת הצעות מרחיקות-לכת דווקא בתמיכת הימין הקיצוני באסיפה. הקפוצ'ינים-לשעבר תיעבו את הטריומווירט ולה פאייט, והיו משוכנעים שתמיכה ברדיקלים תבטיח שכל הסדר החדש יתמוטט.

מאז קיץ 1789, לואי השישה-עשר – שהיה לכוד בסבך של אינטרסים מתנגשים – ניהל מדיניות מורכבת כלפי התקדמות המהפכה. הוא היה נכון להסדר חוקתי בכנות, לפי עמדת רוב ההיסטוריונים, אך הלחץ הגובר ייאש אותו. מארי אנטואנט עצמה הייתה קרובה לעמדת ארטואה הגולה ונטתה להגר בהזדמנות הראשונה. מירבו, יועצו הסודי, המליץ עוד בפברואר שעליו להימלט מפריז ומאחיזת החנק של אוכלוסייתה הרדיקלית ולנהל משא ומתן בתנאים משופרים. ב-18 באפריל ניסתה המשפחה המלכותית לצאת כדרכה לארמון סט. קלוד. אספסוף זועם נקבץ מיד למקום ותקף פיזית כמה ממלוויה; המשמר הלאומי סירב לפקודת לה פאייט (שניסה להתפטר בעקבות כך) לפזר אותם. לואי חזר לטווילרי, ומרגע זה תכנן הימלטות. בני הזמן וחוקרים רבים סברו שרצה לצאת מחוץ לצרפת ולנסות לחזור בראש צבא, בסיוע אחי המלכה, הקיסר לאופולד השני; הוא עצמו טען, וחלק מההיסטוריונים מקבלים זאת, כי ביקש אך ורק מתווה מעין זה שמירבו הציע ועדיין האמין בפשרה ומשא ומתן. מכל מקום, נוצר קשר חשאי עם גנרל בּוּיֶיה. התוכנית שנרקמה הייתה הימלטות המשפחה המלכותית, בדרכון מזויף, לעיר מונטמדי על גבול לוקסמבורג, שחיל-המצב שלה נחשב למהימן. בוייה היה אמור לספק משמר מלווה. המלך שקד בינתיים על ניסוח הצהרה מפורטת בה הוקיע את כל מה שנעשה בשמו מאז המצעד על ורסאי, האשים את האסיפה והיעקובינים בעיקר בפשעים ובליבוי אנרכיה והצהיר על עצמו ככלי-שרת מאונס בידם. בליל ה-20 ביוני 1791, חמקה המשפחה המלכותית מהטווילרי. אך בליל ה-21 זוהו בדרך ונעצרו בעיירה וארן. למחרת בבוקר הושבו לבירה. בניגוד להם, הצליח אחי המלך הדוכס מפרובנס להימלט ולחבור לארטואה.

הימלטות המלך, והצהרת הגינוי הקשה שהותיר מאחוריו, זעזעו לחלוטין את האסיפה: "המנוסה לווארן הייתה נקודת המפנה הגדולה השנייה של המהפכה. כמו שבועת הכמורה, היא אנסה את כולם לבחור ברורות בשאלות שהרוב היו מעדיפים שלא להתייצב מולן", כתב דויל. הצירים התלבט ארוכות ובחרו לשקר ולטעון שהשליט נחטף בידי אויבי המהפכה. העמדת פנים זו, שתוחזקה בדי עמל, שכנעה רק מעטים. כשלואי שב לפריז, הוא נותר ראש מדינה סמלי אך הושעה בפועל מכל סמכויותיו הביצועיות. אזכורו הושמט אף משבועת האמונים הצבאית.

ב-24 בחודש הגישו הקורדליירים עצומה להדיחו, כשקהל של רבבות מלוום. סמלי המלוכה הושחתו בכל רחבי העיר. המרקיז דה קונדורסה ותומאס פיין פרסמו ב-1 ביולי מנשר חריף שהצהיר כי מוסד המלוכה מנוגד לחירות ויש לבטלו (קונדורסה עצמו היה מאנשי לה פאייט, ונראה שתכנן כי הלה ישלוט במדינה לאחר לואי). תביעות לחיסול הכתר ולהקמת רפובליקה עדיין היו מעטות ומהוססות, אך לפני וארן מגמה כזו לא עלתה כמעט על הדעת. הארץ נשטפה בהיסטריה, כשחוגים רחבים משוכנעים שפלישה אוסטרית לעזרת לואי, בגיבוי של מזימה אריסטוקרטית בתוך צרפת, תיערך תוך זמן קצר. הרשת העצומה של המועדונים היעקוביניים (עתה היו כבר 900), שלואי הטיל עליה את מירב האשמה, תססה והקצינה.

חוקת 1791[עריכת קוד מקור | עריכה]

טבח שאן דה מארס.

ב-15 ביולי נודע ברבים שהאסיפה, שהייתה נחושה לשמר את העמדת הפנים, פטרה את המלך מכל אחריות למנוסתו והשיתה את כל האשמה על בוייה שנמלט. הזעם נגד לואי התלקח. באותו הלילה, המון שאורגן בידי מועדון קטן בשם "ידידי האמת" (צר') התפרץ לאולם הכינוסים שלה וקרא לצירים היעקובינים להצטרף אליהם ולקורדליירים בתביעה להדיח את השליט. ז'ורז' דנטון והעיתונאי היעקוביני ז'אן-פייר בריסו הקדישו את היממה הבאה לניסוח הצהרה פומבית שקבעה שהמלך ויתר על הכס במעשה הבריחה, ואין להשיבו אלא אם העם ידרוש זאת במפורש. תביעה זו, שעלתה ממנה במשתמע גם נימה רפובליקנית לא-מפורשת, סחפה את קנאי פריז.

אנשי "מועדון 1789" והטריומווירט השמרנים ראו בכך את גדישת הסאה. המועדון התכנס בערב ה-16 וניהל דיון סוער וקולני. רובספייר נשא נאום תקיף נגד המניפסט האנטי-מלוכני וטען כי שאלת הכתר לא מעניינת את העם, וכמוהו עשו מנהיגים אחרים בשמאל. אבל לא היה די בכך. שלושת ה"טריומווירים" דופורט, לאמט וברנאב וגם לה פאייט אויבם, ראש העיר בֶּיִי ואישים בולטים אחרים יצאו בסערה. בעקבותיהם עזבו כמעט כל הצירים היעקובינים באסיפה המכוננת, כ-200 איש בסך הכל. נותרו רק קומץ, ובראשם רובספייר ופטיון. הפורשים עקרו למנזר הפֹייַאנְטים (ענף ציסטרסיאני) ברח' סן אונורה, על שמו נקראו מעתה "פייאנטים". הם הכריזו על עצמם כיעקובינים הלגיטימיים היחידים והחלו בשיגור איגרות למאות הסניפים בערי השדה בקריאה להצטרף אליהם.

בצהרי ה-17 ביולי נענו 50,000 פריזאים לקריאות הקיצונים והגיעו לשאן דה מארס, לטקס חתימה המוני על העצומה. דנטון, קאמי דמולן ואחרים נשאו נאומים. השלטונות הפייאנטיים היו נחושים לבלום מהומה שתערער את ההסדר החוקתי, שעמד להיות מושלם בקרוב. לאחר שאבנים הושלכו על המשמר הלאומי וההמון ערך לינץ' בשני אנשים, סופקה עילה לאכוף את חוקי החירום והקומונה של ביי הכריזה על משטר צבאי. לה פאייט הגיע בראש 4,000 אנשי המשמר. מארגני העצרת עוד ניסו להרגיע את השטח, אך הכח של לה פאייט ספג אבנים רבות. נשמעה ירייה ממקור לא ידוע. המשמר שיגר מטח סרק, ואז עבר לאש חיה. עשרות נהרגו, וההמון נס על נפשו.

הפייאנטים ניצלו את המשטר הצבאי כדי למחוץ את הרדיקלים. המועדון הקורדליירי, "ידיד העם" ושאר מסגרות שלהם נסגרו. דנטון ומארה נמלטו לאנגליה. בסך הכל נכלאו מאתיים פעילים. ב-7 באוגוסט הודיע ביי שהסדר הציבורי הושב על כנו, ומצב החירום בוטל. עתה נפנה המרכז-ימין באסיפה, אנשי המלוכה הקונסטיטוציונית, לאשרר את החוקה. ברנאב דחף להכליל כמה ויתורים למלך שעשו את המסמך הכמעט-גמור למזמין יותר עבורו. הוא אכן נראה כנוטה יותר להסכין לפשרה, וב-30 ביולי אף כתב לאחיו הסורר ארטואה וביקשו לחזור לצרפת. לא הייתה שום התייחסות לארגון הכנסייתי החדש, ונותרה האפשרות שיבוטל בעתיד. לאמט ניסה להביא גם להכנסת וטו אבסולוטי, כזה שנדחה ב-1789, אך האסיפה שללה זאת כצעד רחוק מדי ימינה. מערכת הבלמים והאיזונים שהותוותה כמעט שנתיים קודם, עם אספה מחוקקת הנבחרת לשנתיים ורשות ביצועית חלשה בראשות המלך עם וטו מעכב בלבד, נותרה על כנה. המכוננת הכתה גם בקיצונים מהעבר השני של המתרס, וב-1 באוגוסט אושר לראשונה חוק שהשית מס כבד על מהגרים שלא ישובו תוך חודש. סעיף 'מטבע הכסף' בוטל במחווה ריקה לשמאל, כשמגבלות גבוהות עוד יותר העבירו את מירב ההשפעה לאלקטורים אמידים. ב-23 באוגוסט צומצם חופש העיתונות ונקבע שכתיבה מתסיסה תהיה עילה למשפט.

המרכז הפייאנטי באסיפה היה משוכנע שמהלכיו יגבשו שוב קונצנזוס פוליטי רחב סביב המלוכה החוקתית העתידית, מעין זה שהניע את המהפכה בראשיתה. תקוותו התבררה במהרה כחסרת בסיס. הימין הקיצוני דחה פשרה: משקיף בן התקופה העריך ש-290 צירים אחזו בדעות מלוכניות בלתי-מתפשרות כאלו. כמו השמאל, הם עמדו על כך שהמנוסה לא הייתה "חטיפה" אלא בריחה, ועיתוניהם כמו "ידיד המלך" (L'Ami du Roi, שיצא ב-20,000 עותקים) הדגישו שהוקיע את החוקה במכתבו.[7] שינוי נוסח השבועה הצבאית והימלטותו של בוייה הפכה את עריקת הקצינים לשיטפון. כמחצית מהם, קרוב ל-6,000 איש, נמלטו. האצולה-לשעבר וחלקים גדולים מהכמורה נעשו מנוכרים למהפכה והמונים היגרו. מן העבר השני, רק כמה עשרות בודדות מתוך תשע מאות סניפים של המועדון היעקוביני המקורי בפרובינציה הצטרפו לפייאנטים. היתר נותרו נאמנים לרובספייר, פטיון ובריסו ולסיעתם הקטנטנה, והפגין חשדנות אם לא עוינות כלפי הפיוס המהיר עם המלך. מורת הרוח משמאל לובתה באחת בשלהי אוגוסט. עד אותה עת, יתר אירופה לא הגיבה למהפכה. אבל ב-27 באוגוסט נפגש הקיסר לאופולד עם פרידריך וילהלם השני, מלך פרוסיה בפילניץ שבסקסוניה. הם הכריזו (אם כי חסרו יכולת לפעול) על דאגתם לשלום המשפחה המלכותית הצרפתית ועל נכונותם לפעול להבטיחו ללא שהיות.

ב-29 באוגוסט נפתחו הבחירות לאסיפה המחוקקת החדשה, שהסתיימו ב-5 בספטמבר. ב-3 בספטמבר נחתם הנוסח הסופי של החוקה הצרפתית הראשונה, וב-13 בו, לאחר מסע לחצים ממושך מכל הכיוונים, לואי אשרר אותו. ב-15 בספטמבר הוכרזה חנינה כללית, לגולים הרדיקלים ולמהגרים גם יחד, ורבים מהראשונים שבו. ב-30 בספטמבר 1791 פוזרה המכוננת, שנתיים וחודשיים לאחר שנוסדה ואחרי ששינתה את צרפת מהמסד עד הטפחות. מנהיגי הפייאנטים היו בטוחים שהמהפכה נסתיימה.

המלוכה החוקתית והאסיפה המחוקקת[עריכת קוד מקור | עריכה]

התערערות[עריכת קוד מקור | עריכה]

745 הצירים שנבחרו לאסיפה המחוקקת היו ברובם פוליטיקאים טריים. הם שיקפו את התמורה הגדולה שעברה על צרפת, והיו כמעט כולם בני המעמד השלישי-לשעבר, לעתים קרובות משפטנים. רק 136 בחרו להצטרף ליעקובינים לאחר שהאסיפה החלה להתכנס באופן סדיר, לעומת 264 שחברו לפייאנטים (כמקדם, לא הייתה זו חלוקה נוקשה והיו מעברים בין הקבוצות). בתווך ניצב מחנה גדול ובלתי-מזדהה של עצמאים מתונים, שבין הבולטים בציריו נמנו סיאס והאב גרגואר; אלה כונו באופן לא-רשמי "המישור". למרות הבכורה הפייאנטית באסיפה, היעקובינים הוותיקים הוכיחו במהרה את גודל כוחם בציבור. בבחירות ליורשו של ביי בראשות עיריית פריז ב-13 בנובמבר ניצח פטיון את לה פאייט, שפרש מפיקוד על המשמר הלאומי ב-8 באוקטובר, עם מספר כפול של קולות. המועדון הקטן התנהל באווירה פתוחה ודינמית יותר, ותוך חודשים מעטים כבר החל למשוך אליו חזרה פייאנטים שכמהו להשפעה. בריסו, נואם כריזמטי, התבלט במהרה בדיוני המחוקקת. התקנה המשמעותית הראשונה שהציע, ב-20 באוקטובר, הייתה החרמת רכוש המהגרים והאשמתם בבגידה. הוא גם רמז לפעולה צבאית. ההצעה סחפה את הצירים ואושרה ב-9 בנובמבר. אבל ב-11 המלך הפעיל את הווטו שלו נגדה, כשהוא מביא לקצם של חמישה חודשי תיאום בינו לאסיפה. השמועות על קנוניה אנטי-מהפכנית עצומה קיבלו משנה תוקף.

האסיפה, בהמרצת בריסו, החליטה תחת זאת לבקש מהמלך, בתוקף סמכויותיו הביצועיות, לאיים במלחמה על הנסיכים-הבוחרים של טריר ומיינץ אם אלה לא יסלקו את ארטואה ופרובנס משטחם. הרעיון של פתיחת מלחמה שתגרור את לאופולד להגן על בני-חסותו קסם ללואי השישה-עשר מסיבות שונות מאוד. בחודש הבא הוא חיבר מכתבים סודיים לקיסר ולמלך פרוסיה בבקשה להכריז מלחמה על צרפת ולמגר את המהפכה. במהרה הסתבר שלעימות מזוין היו תומכים רבים: כשם שבריסו וציריו היו משוכנעים שהמערכה תאחד את האומה ותאלץ את המלך להבהיר לאיזה צד הוא משתייך, כך היה לה פאייט צמא השלטון בטוח שהשתתפות כמצביא תזניק את מעמדו הפוליטי ושעימות יאפשר לארגן מחדש את הצבא המתפורר. שר המלחמה דופורטאיי (צר'), שחשש מאוד ממלחמה, התפטר במחאה והמלך החליפו ב-7 בדצמבר בדוכס דה נרבון (צר') ממחנה לה פאייט. גם רובספייר התנגד למעשי איבה, ובראשית דצמבר פתח בסדרת נאומים נגד בריסו במועדון היעקוביני שהשיקה יריבות מרה בין שניהם. תומכי השני היו ברובם בעלי רכוש מבוססים מחבל ז'ירונד והאזורים הסמוכים – בשלב מאוחר בהרבה, רובספייר טבע עבורם את הכינוי "ז'ירונדינים". הם היו בעלי נטיות ליברליות ודמוקרטים מושבעים. הסיעה שנגדם התאפיינה כמנהיגה בפופוליזם סמכותני, ששילב פנייה להמונים העניים עם נחישות לקדם את מטרות המהפכה גם לעומת התנגדות מחוגים נרחבים ומהאליטות המתונות. ג'ונתן ישראל, שניסה לאבחן את ההבדלים הבסיסיים ביניהם, כתב שאם הז'ירונדינים עיגנו את הרצון הכללי בהליכים קונקרטיים של בחירות וייצוג ממסדי, הפופוליסטים אחזו בפרשנות נוקשה יותר לרעיון האמנה החברתית, לפיה יחס כזה הפקיר את החלשים והבורים לשכבות המבוססות, והשלטון היה צריך לפעול למען מה שראה כאינטרס האמיתי של הכלל.[8]

בסוגיית השעה, בעוד שבריסו הציג את המלחמה כמסע צלב שיבצר את המהפכה ויניע את עמי אירופה המדוכאים להתקומם ולבקש חירות, רובספייר התריע מתבוסה אפשרית וממיטוט הישגיהם על ידי פלישה מוצלחת, או לחלופין מעלייתו של לה פאייט במקרה של ניצחון. גם אנשי הטריומווירט-לשעבר, בעיקר ברנאב, ניסו להניא את ההתדרדרדות מתוך חששות דומים. אבל שילוב הכוחות שביקשו להרוויח ממלחמה היה חזק ממתנגדיה. ב-14 בדצמבר שיגר המלך אולטימטום לנסיכים-הבוחרים, לסלק את המהגרים עד ה-15 בינואר או שיפלוש לשטחם. הפוליטיקה הרדיקלית התעוררה לובתה מסיבות אחרות. מרד העבדים בהאיטי פגע קשות באספקת הסוכר, ואגירת חיטה עבור פריז הביאה למהומות מזון חוזרות בפרובינציה; בקיץ 1791 השתלטה על ארל לכמה חודשים סיעה שתמכה בארכיבישוף הסרבן דו לאו, בעוד שבאביניון טבחו תומכי האפיפיור פטריוטים שבויים; ולבסוף, ערכם של הליבר והאסינייאטים צנח חדות (20% מיוני ועד מרץ 1792). השמועות על מזימות ופלישות רווחו דיין כדי לשכנע את האיכרים לצאת למסעות משיסה.

מלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לואי השישה-עשר חובש מצנפת פריגית ומכריז "תחי האומה", כפי שעשה בהפגנת ה-20 ביוני.

לאכזבת רבים בצרפת, הנסיכים נכנעו מיד לאולטימטום הצרפתי והורו למהגרים לעזוב. אבל תשלובת האינטרסים שרצתה במלחמה עדיין הייתה חזקה, ונמצאה לה ישועה ממקום אחר. הקיסר לאופולד שוכנע על ידי יועציו שנחישות תרתיע את הצרפתים מהרפתקנות ותסייע אולי למעמדו של גיסו. ב-21 בדצמבר שיגר מכתב מאיים שהזהיר מפגיעה בנסיכויות. בריסו התסיס את האסיפה המחוקקת, בעוד רובספייר מוחה נגדו נואשות. ברנאב, שבחל בסירוב הזוג המלכותי לשמוע לעצותיו נגד המלחמה, פרש ב-5 בינואר 1792. ב-25 לחודש נתבע המלך לדרוש מאחי רעייתו להצהיר על רצונו בשלום ולחדול מכל מזימותיו נגד צרפת. הוא הודיע לצירים שכבר עשה זאת על דעת עצמו.

המענה האוסטרי לאולטימטום החדש, ב-7 בפברואר, היה חריף ותקיף. כשהוקרא באסיפה התחוללה מהומה. הבריסוטינים (שלא חדלו לרגע מלחשוד במלך) האשימו את שר החוץ קלוד דה לסארט (צר') בפציפיזם ובבוגדנות ותבעו לפטרו. בעוד המלך שוקל את צעדיו, מת הקיסר ב-1 במרץ 1792. יורשו הצעיר, פרנץ השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, היה נוקשה מאביו בשאלה הצרפתית וגובה גם על ידי ברית חדשה עם פרוסיה. לואי ניסה בינתיים לתמרן פוליטית באמצעות פיטוריו של נרבון דווקא, אבל הלחץ מהצירים כבד עליו. ב-10 במרץ שילח את מרבית שריו והחליפם במועמדים שתמכו בגישת בריסו. שר המלחמה החדש, דוּמוּרייה, היה תוקפני מקודמו. הידיעות על גיוס בנחלות הבסבורג דחפו את צרפת מעבר לקצה. ב-20 באפריל, מול אספה מחוקקת מריעה ולנוכח התגשמות תקוותיו, הכריז לואי השישה-עשר מלחמה על אחיינו. התלהבות שטפה את הארץ: שיר מיליטריסטי שחובר על ידי רוז'ה דה ליל, ונעשה אהוד מאוד, הכריז על כוונת הצרפתים להרוות את השדות בדם אויביהם. אלכסנדר דה לאמט, עוד טריומוויר, התייאש מהזירה הפוליטית והתנדב כמו לה פאייט לקבל פיקוד בחזית. רק אדריאן דופורט נותר ככח האמיתי בקרב הפייאנטים.

ב-28 באפריל צרפת פלשה לארצות השפלה. הפער בין הרטוריקה המתלהמת למצבו האמיתי של הצבא נחשף במהרה, בשורה של כשלונות וריבוי עריקות. הז'ירונדינים הטילו את האשמה על המלך ועל הגנרלים האצילים-לשעבר וטענו לקנוניה עצומה. מחשש להפיכה פנימית, והוחלט לשגר את כל היחידות סביב פריז לחזית ולגייס תחתיהן מחנה חדש של המשמר הלאומי בפרובינציה, שנועד להגיע ב-14 ביולי. קציני המשמר בעיר מחו. לואי השישה-עשר הבחין בהזדמנות לשנות את שיווי-המשקל הפוליטי, ושקל וטו נגד ההצעות. שר הפנים רולאן שיגר מכתב חריף למלך ב-10 ביוני, כשהוא מוקיע אותו על התנהלותו ומתריע מכך שהציבור תופשו כמשתף פעולה של האויב; המלך, שנזעם על התרסתו של רולאן, השתמש בכך כאמתלה כדי לפטר את מועצתו הבריסוטינית ב-13 (דומורייה, שהותר בתפקידו, העדיף להתפטר ב-15 ולצאת לחזית). הוא עבר שוב להישען על הפייאנטים, והשרים החדשים היו מתומכיהם. ב-16 שיגר לה פאייט עצמו, שפעל בעצה אחת עם דופורט, אגרת מהחזית בה האשים את היעקובינים בכל תלאות השעה ובירך את השליט. הצירים הפייאנטים באסיפה, שנאחזו שיתוק מזה חודשים, התעשתו וניצחו בהצבעה על פרסום דבריו. היעקובינים, שגם הלחץ מימין ופיטור שריהם לא הביא אותם להשלמה מלאה בין רובספייר לבריסו, ראו בכך אישור לאמונתם שאויבם הוותיק תכנן לערוך הפיכה צבאית לכשתגיע שעת הכושר.

הז'ירונדינים נדחקו שוב לברית עם הרדיקלים בפריז, כמו באירועי שן דה מארס. בריסו ותומכיו תכננו הפגנה שתטיל אימה על המלך ותביאו להחזיר את השרים. הסיעה הפופוליסטית של רובספייר ועוד כמה יעקובינים בולטים התנגדו להפגנה – דווקא הבריסוטינים, בעלי הרכוש שהוקעו על עושרם לעתים קרובות ושרובם סלדו מפוליטיקה של ההמון, קידמו אותה. ב-20 ביוני, יום השנה לשבועת הטניס, יצא המון בן לפחות 10,000 איש אל הטווילרי. המשמר לא התעמת עמם. הם שאגו את הסיסמאות הרגילות בגנות המזימה האריסטוקרטית והצהירו שהם נציגי העם הפשוט, עניים מכדי לרכוש מכנסיים אופנתיות ולכן "חסרי אברקיים", או סנקילוטים. במשך כמה שעות הם איימו על לואי בדרישה שיחזיר את השרים, אך הוא נותר קר רוח ולא ויתר על דבר. מרחבי צרפת זרמו הודעות גינוי ותוכחה על ההפגנה. אבל לואי סיפק למתנגדיו אמתלה להתמיד במאמציהם כשפיטר את פטיון ב-6 ביולי.

ה-10 באוגוסט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ז'אק ברטו, "נפילת הטווילרי", שמן על בד, 1793.

ב-28 ביוני הגיע לה פאייט לפריז מהחזית. הוא נשא נאום קשה באסיפה, בקריאה להשיב את שלטון החוק ולפזר את היעקובינים, וערך פנייה גלויה אל המשמר הלאומי. אם קודם היו יכולים אויביו רק להאשימו בתכנון הפיכה, עתה נראה הדבר ודאי. אפילו רובספייר הזהיר הקצין. פניותיו של המצביא נענו ריקם, והוא שב לפיקודו לאחר שהוקע כבוגד. התעמולה על קנוניות אריסטוקרטיות ובוגדנות המלך המריצה את היעקובינים בערי השדה להגדיל מאוד את היחידות ששיגרו לחגיגות ה-14 ביולי. ב-11 ביולי הכריזה המחוקקת, לנוכח האיום הצבאי, כי "המולדת בסכנה" (La Patrie en danger) והחילה מצב חירום. אושר לכל גוף שהוא לגייס מתנדבים ולשלחם לחזית לצד הצבא הסדיר, מה שפתח את המשמר הלאומי לכל, ללא סף ההכנסה ששימר אותו בעבר ככח של הבורגנות האמידה. אלה הגבירו עוד את זרם החיילים שנקווה לפריז. הרדיקלים בעיר נחפזו לארחם ולדאוג לצרכיהם, תוך שהם נושאים בפניהם נאומים פוליטיים ומפיצים עלוני תעמולה, מתוך חישוב שהמתנדבים היו נוחים ממילא להצטרף למחנם.

לואי חש היטב בלחץ מההמון. ב-13 בחודש השיב את פטיון לראשות העיר. למחרת, ביום השנה, נשבע מחדש אמונים לחוקה. לא היה די בכך. עוינות כלפיו חלחלה גם מאזורי הספר, ובשבוע לאחר מכן הגיעו עתירות מערים רבות שתבעו לשפטו באשמת בגידה. הבריסוטינים נמלאו חרדה מהתעצמות הרגש האנטי-מלוכני, שהם עצמם עוררו בתעמולה משולהבת מזה חודשים, ולו מפני שהדחה באמצע מלחמה נראתה מסוכנת. הם דבקו בתוכניתם המקורית, לאלץ את המלך למנות ממשלה מטעמם. כמה ז'ירונדינים בולטים נכנסו למשא-ומתן חשאי עם לואי השישה-עשר בתקווה שהאווירה הציבורית הטעונה תסייע לסחוט ממנו ויתורים.

הלחץ לא חדל מלגאות מכל העברים, כשהיסטריה סוחפת את הציבור. באמצע יולי האשים דומורייה את לה פאייט בפריסת כוחות שהפקירה את הדרך לפריז, ובאסיפה נתבע להדיחו. ב-20 ביולי החליט דנטון להתעלם מהחוק שאסר על אזרחים שאינם פעילים להשתתף באסיפות של הגופים הנבחרים, ועודד את הציבור לנכוח במועצה ברובע תיאטר פראנסז בראשותו. תוך ימים אחדים הלכו אחרות בעקבותיו. ב-25 ביולי המחוקקת נכנעה והעניקה לכך גושפנקא רשמית: כל האסיפות הפוליטיות בפריז עברו למצב של כינוס מתמיד, בלי להתפזר, והוקם מטה מרכזי לתיאום בין ארבעים-ושמונה הרבעים. הצעד נועד גם להיטיב גיוס מתנדבים, אבל בפועל אפשר רדיקליזציה וגיוס של ההמון, בהיקף שלא נראה מאז קיץ 1789. באותו יום ממש חתם המפקד העליון של בעלות הברית, הדוכס מברונסוויק, על הצהרה שנועדה לזרוע אימה בצרפתים והודיע שהוא רואה בכל תושבי פריז אחראים אישית לבטיחותם של לואי ומארי אנטואנט, ושהעיר תישא ב"נקמה שתיזכר לעד... ותושמד כליל" אם ייפגעו. היא שכנעה את אחרוני המהססים באמיתות כל השמועות על מזימה חובקת-כל בראשות המלך. האמת הייתה מורכבת יותר: אף כי לואי ציפה שהפלישה תשפר את מצבו, התיאום בינו לבעלות הברית היה לקוי ביותר, והוא לא שלט בשני אחיו הסוררים; המלכה, שדרבנה פעולה צבאית מבחוץ יותר מבעלה, תיעבה את פרובנס וארטואה באופן אישי. בכל אופן, המעט שנותר ממעמדו התמוטט כליל. ב-3 באוגוסט הגיש פטיון, בשם ארבעים-ושבעה רבעים, תביעה להדיח את המלך ולהעמידו למשפט. הגוף היחיד שיהיה מוסמך לדון אותו, הוסיף, היה ועידה (קוֹנְבֶנְט) לאומית חדשה שתורכב בבחירות כלליות עם ייצוג רחב יותר לעם, מה שהרדיקלים תבעו מאז ניסוח ההגבלות והחסמים של "אזרח פעיל" בראשית המהפכה. כמו כן, הייתה זו צריכה להוות אספה מכוננת חדשה שיוטל עליה להכין חוקה נוספת, שהרי המלוכה החוקתית כשלה.

המהירות שבה התקדמו המאורעות הותירה את השחקנים העיקריים חסרי אונים. לרובספייר לא הייתה כמעט השפעה על מה שהתרחש בשבועות הקרובים, בעוד הז'ירונדינים מתרוצצים בניסיון למצוא שיווי-משקל חדש שישמר את המלוכה. ב-5 בחודש הפנה רובע גרבייר עצומה למחוקקת בקריאה "להדיח את המלך... הצילו את המולדת, או שנעשה זאת בעצמנו." הפגנת המונים בשאן דה מארס שתבעה משפט ללה פאייט וללואי נערכה למחרת. מי שתפסו את עמדת הבכורה היו מארגני השטח, שגייסו לצדם את המוני המתנדבים מהפרובינציה ואת האספסוף הסנקילוטי, כשהם נהנים מתמיכה גוברת גם במועדון היעקוביני. ליבת הכח של אלו נשענה על כמה ועידות מקומיות מגובשות מאוד בגדה השמאלית, חטיבת מתנדבים שבאה לפריז ממרסיי בראשות שארל ברברו (צר'), ובראש ובראשונה על מועדון הקורדליירים של דנטון, קאמי דמולן וחבריהם. ב-8 באוגוסט הפילו הפייאנטים הצעה לשפוט את לה פאייט. לאחר שבוע של סירוב לפעול נגד המלך, המחוקקת איבדה את שאריות מהימנותה בעיני הרדיקלים. דנטון ושותפיו הכריעו לפעול.

בליל ה-9 באוגוסט נאספו אל האוטל דה ויל נציגים מעשרים-ושמונה רבעים שנענו לקושרים, בגיבוי של המון תומך. הם הדיחו את הקומונה הפריזאית (למעט פטיון המהסס) הקיימת. מפקד המשמר הלאומי, המרקיז דה מונדה (צר') נרצח על ידי הסנקילוטים ברגע שהוצא מהבניין ובמקומו התמנה אנטואן ז'וסף סנטר (צר'). במשך הלילה עמלו הקושרים בקדחתנות להשליט מרותם על העיר. עם שחר עמדו לרשות הקומונה החדשה 25,000 איש. הם צעדו אל הארמון.

לואי סקר את מגיניו. אנשי המשמר הלאומי קיבלו אותו בצעקות של "תחי האומה!" ו"יבוטל הווטו!" על אף הפצרותיה של המלכה להישאר ולהילחם, הוא החליט להימלט אל מבנה האסיפה המחוקקת הסמוך ולבקש מקלט. המלך מצא את האסיפה יותר מחצי-ריקה, עם פחות מ-300 צירים. היתר לא הופיעו, בין אם מפחד ההפיכה או מנחישות לא להעניק לה לגיטימציה בכך שהצעותיה יועברו בפורום מתפקד. אלה שנותרו נמנו כמעט כולם עם היעקובינים, וההצעות שהוגשו ונדחו מזה שבוע וחצי יכלו עתה להיענות ברוב מוחץ. רק מאמץ כביר של הבריסוטיני פייר ויקטוּרנְייֶן וֶרְניוֹ (צר') מנע מהצירים לבטל את מוסד המלוכה ולהכריז על רפובליקה בו ביום. לואי נאסר ונשלח למצודת ההיכל. בטווילרי, פתח המשמר השווייצרי האישי באש על המתגודדים. כאלף בני-אדם מתו ב-10 באוגוסט, כמה מאות מהפכנים ושש-מאות שווייצרים שנקרעו לגזרים על ידי ההמון לאחר שנכנעו.

טבח ספטמבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מארי-אנטואן בילקוק (מיוחס), "הטבח בכלא הכרמליטים", שמן על עץ, 1830.

שידוד המערכות שהתרחש בריק השלטוני החדש היה מהיר. הקומונה המורדת, שהייתה הכח החזק ביותר בבירה אבל מיעוט ברור, מיהרה לגבש הסכמה עם היעקובינים הפופוליסטים. ב-11 באוגוסט, בחר רובע כיכר ונדום את רובספייר – שהיה פופולרי בקרב הסנקילוטים ויצא מיד בתמיכה במצעד על הטווילרי – כנציג מטעמו במועצה העירונית החדשה. דמות אחרת שעלתה עתה הייתה ז'אן-פול מארה, שהפך מאיש שוליים לגורם חשוב בדעת הקהל כשהמפה הפוליטית זזה שמאלה בבת אחת. הוא נבחר לקומונה ב-2 בספטמבר. בריסו והז'ירונדינים היו שותפים בסדר שאחרי ההפיכה, אבל התמצבו לפתע כסמן המתון, הפשרני. האסיפה המחוקקת המוחלשת, שמרבית ציריה ערקו, הפכה למכשיר צייתני בידי גורמי הכח הללו. הצעד הראשון, כבר ב-10 באוגוסט, היה הקמת "הוועד המבצע הזמני" (צר') שתפקד כרשות מבצעת בעוד שלואי הושעה. באותו ערב נבחר דנטון לשר המשפטים, בהכרה בהשפעתו ובהנהגתו את הסנקילוטים. למחרת בבוקר הושבו לתפקידיהם שלושת השרים הבריסוטינים שפוטרו. האסיפה המחוקקת הסכימה ביום ההפיכה שחוקת 1791 תישאר על מכונה, למעט תפקידי המלך, עד שתוכל להיבחר ועידה לאומית שתבחן כינון חוקה חדשה. הכנות לבחירות ארציות נפתחו מיד, על אף מצב החירום. כללי "האזרח הפעיל" ושאר המגבלות הוקלו ב-12 באוגוסט. ציבור הבוחרים גדל משמעותית, מ-4.3 מיליון ל-5.5 מיליון לפחות.[9]

השלטון החדש מיהר ליישם את כל מה שהמתונים באסיפה והמלך מנעו ממנו בשנה האחרונה: חוקים נוקשים נגד כמרים סרבנים, מהגרים והחשודים בסיוע להם עברו במהירות יחד עם תקנות חירום ב-21 בחודש תבעה הגיליוטינה את קרבנה הראשון בעוון פוליטי: לואי קולנו ד'אנגרמון (צר'), קצין משמר לאומי שנותר נאמן למלך בקרב על הארמון. לה פאייט, מזועזע מהידיעות על תפיסת השלטון, ניסה ב-15 באוגוסט לערוך הפיכה צבאית מסדאן. צבאו סירב והוא ערק לאוסטרים ב-17. שותפו דופורט, מי שהיה מהפכן קיצוני וראש "ועדת השלושים" רק שלוש שנים קודם, נמלט מהבירה ויצא לגלות. כמו הקפוצ'ינים ו"ידידי החוקה המלוכנית" לפניהם, הפייאנטים נדחקו הצדה כשהמהפכה התקדמה והקצינה והצטרפו למחנה ההולך וגדל של אויביה בכח.

ב-19 פלש ברונסוויק לשטחה של צרפת. תוך שבועיים כבש בקלות את לונגויי וורדן. התעורר שוב הביטחון בקיומה של מזימת ענק, שפעיליה פזורים בעורף – כמה מחתרות מלוכניות חלושות שנחשפו בחודשים קודם לכן ליבו מאוד רושם זה. האסיפה הורתה על חיפוש נשק בכל בית בפריז ב-30 באוגוסט ואלפים הושלכו לכלא על סמך חשדות קלושים. חלק מהז'ירונדינים, בניסיון נואש לבלום את הקומונה, העבירו באסיפה באותו היום הצעה לערוך בחירות כלליות ברבעי פריז. אך בסיועו של רובספייר, הדפה מועצתה את היוזמה להרכיבה מחדש. מעצר המגישים נמנע רק בהתערבות דנטון, האיש הדומיננטי בוועד המבצע. רבים מהרדיקלים התמרמרו על מה שראו כאיטיותה של מערכת המשפט, אפילו הטריבונלים המיוחדים שקמו ב-17 באוגוסט, ומשוכנעים שלא ניתן להניח לסנקילוטים לצאת לחזית ולהפקיר את פריז לבגידה מבפנים. עוד לפני ורדן, שר הפנים הז'ירונדיני רולאן קבע ש"כל צעד מניעתי יאה בשעת חירום", ודנטון הצהיר ש"לולא הבוגדים, היינו מנצחים במהירות." הלך רוח זה היה נפוץ עד כדי כך שהיסטוריונים גימדו את חשיבות ההסתה בעיתונות הרדיקלית למה שהתרחש אחר כך.

דנטון נשא ב-2 בספטמבר את נאומו המפורסם ביותר, "תעוזה, תעוזה שוב, תעוזה תמיד!" וקרא לרבבות מתנדבים לצאת לחזית ולבלום את האויב בגופם. בערך בשתיים אחר הצהריים טבח המון זועם תשעה-עשר כמרים סרבנים שנשלחו לכלא. מרגע זה התרחשו מעשי הרג במהירות. עד ה-7 בספטמבר, לפחות 1,200 איש הומתו בפריז, וקרוב ל-250 מחוצה לה. דנטון, רובספייר וגם חלק מהז'ירונדינים מיהרו להגן על צדקת טביחות ספטמבר, אף אם הזדעזו מהאלימות. שתי הסיעות בתוך המועדון היעקוביני האשימו זו את זו באחריות במהרה. אבל המדיניות הרשמית, שקודמה על ידי רולאן ואחרים, הייתה הטלת איפול. רק כמה אלפים בודדים מהמוני המתנדבים והסנקילוטים נטלו חלק במאורעות ואלו היו ספונטניים יותר מאשר מבצע מדוקדק המוכוון מלמעלה, כתב דונלד ג'י. סאת'רלנד, אבל הציבור השמרני יותר השתכנע שהקיצונים בשלטון איבדו כל רסן. זה הרתיע את מתנגדי הקומונה והשמאל בטווח הקצר, אך הרס את מעט האמון בממשל והסיר כל חסם לאלימות מצדם, כפי שהתגלה בעתיד. גם בריסו ותומכיו היו סבורים שיריביהם עשויים לרצחם בבוא השעה והיו נחושים להתנגד. מכל מקום, כשהם רגועים לגבי שליטתם בעורף, נפנו המוני הסנקילוטים והחיילים-המתנדבים לצאת לקרב. במקביל, בין ה-2 ל-6 בספטמבר, התנהלו הבחירות הארציות לגוף שיירש את האסיפה המחוקקת. בגלל התנאים הקשים רק רבע מהזכאים הטילו קולם.

הוועידה הלאומית והרפובליקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפט המלך[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשו הערוף של לואי השישה-עשר מונף בידי סאנסון, 21 בינואר 1793.

הקונבנט החדש נאסף לראשונה ב-20 בספטמבר 1792, בעיצומו של משבר. ייצוג המעמדות-לשעבר של הכמורה והאצולה היה כמעט אפסי. 200 מבין 749 הצירים היו חברי המחוקקת שנבחרו מחדש, ועוד 83 היו אנשי המכוננת שהתמודדו שוב. לאחר מפלת הפייאנטים, התעצבה מפה פוליטית אחרת. בערך 160 חברים התקבצו סביב בריסו, רולאן וכמה אחרים במעגל רופף של ליברלים מתונים. משמאל, היעקובינים הפופוליסטים והרדיקלים הפריזאים התאחדו פחות או יותר לסיעה בת כ-200 איש שפעלה במשותף. אנשיה ישבו בשורות העליונות של הוועידה, ומשום כך כונו "ההר" (La Montagne, ומכאן שמם מוֹנְטַנָרְדִים). דנטון, רובספייר ומארה תפקדו כמעט כמעין טריומווירט חדש בקרבם. בתווך ניצב כמקדם "המישור" של העצמאים והבלתי-משויכים, שהצירים בו נעו בהצבעות לפי ראות עיניהם. לצד ניהול המלחמה וניסוח חוקה חדשה, הסוגיה הדחופה ביותר שעמדה לנגד הקונבנט הייתה שאלת המלך. אחרי כיבוש הטווילרי, נערכו בארמון חיפושים מדוקדקים שהעלו את כל התכתובת שניהל בחשאי. הוועידה הלאומית ודעת הקהל היו משוכנעות באשמתו ובצורך להדיחו, אם כי איש לא היה בטוח מה יבוא אחריו. המעצור היחיד היה החשש מתבוסה במלחמה.

בשחר אותו יום, צבא ברונסוויק התנגש עם הצרפתים סמוך לוואלמי ונחל תבוסה. לצד ריבוי המתנדבים – עד סוף השנה הגיעו 180,000 – שהפגינו קנאות ודבקות, עריקת הקצינים פתחה את השורות לקידום מפקדים מוכשרים, והארטילריה נותרה הטובה באירופה. הצבא הצרפתי היה חזק משנראה. הקונבנט נמלא ביטחון. ב-21 בחודש ביטלו הצירים בהצבעה פה אחד את המלוכה בצרפת, וכוננו למעשה רפובליקה. אבל שאלת גורלו של לואי עצמו טרם הוכרעה. הקונבנט התפלג בנושא. בריסו ועמיתיו העדיפו להמתין בלי פעולה, אבל כשם שהמונטנרדים סירבו לפעול נגדו לפני ה-20 ביוני, כן היו נחושים עתה לבסס את הרפובליקה והקונבנט על ידי הוצאה להורג של הגורם החשוב ביותר שהיה עשוי להוות גורם מלכד למתנגדיהן. המתיחות בין שני האגפים, שהתחדדה מאז תחילת המלחמה, הקצינה עם טביחות ספטמבר. בריסו ורולאן האשימו בעיתוניהם את המונטנרדים בצמאון דמים, בשאיפה לדיקטטורה ואפילו בהיותם סוכנים מלוכניים הזוממים לפגוע במהפכה באמצעות המאסתה על העם. יריביהם השיבו בטענות שהם היססו מלפעול נגד הכתר, לא תמכו דיים בהפיכת ה-10 באוגוסט והיו קרובים לפייאנטים.

ב-12 באוקטובר גורש בריסו מהיעקובינים. המועדון נשלט מעתה בידי רובספייר, ורולאן סולק בעקבותיו כעבור חודש. זירת העימות בין שני המחנות עברה לרצפת הוועידה. הז'ירונדינים ייצגו דביקות בהליכים פורמליים ובייצוגיות, ביקשו לכונן בחוקה החדשה רשות מחוקקת חזקה ומבצעת מוגבלת, ורוב ציריהם היו מן הפרובינציה המתונה (מקור שמם היה בחבל ז'ירונד) שהפער בינה לבין הקנאות בפריז רק הלך וגדל. הם מחו תדירות על האופן בו נטלו על עצמם הסנקילוטים של הבירה את הובלת המהפכה. לעומתם, המונטנרדים דגלו בתפישה מופשטת של הרצון הכללי, דרשו רשות מבצעת חזקה שתיטול לעצמה את האחריות לקבוע מהו האינטרס הציבורי הכולל – הדמוקרטיה הליברלית של מתנגדיהם הייתה מוטה, בראייתם, לטובת העשירים המשכילים שהיה להם פנאי להשתתף אקטיבית בהליך הפוליטי – ונשענו על ההמון הפריזאי. את תביעת הז'ירונדינים להתחשבות במחוזות ולשלטון מבוזר הציגו כחתירה מסוכנת תחת אחדות הרפובליקה, מה שכינו פדרליזם.[10]

השעה שיחקה לבריסו בהיבט אחר: מסע הצלב שהטיף לו באפריל קרם עור וגידים. בראשית אוקטובר פלש הצבא שוב לארצות השפלה. ב-6 בנובמבר הכה דומורייה את האוסטרים בז'מאפ וכבש את כל בלגיה. כל החששות והפחדים נמוגו, ואף על פי שמארה ורובספייר הוסיפו להתנגד למלחמה תוקפנית, הוועידה נסחפה באופוריה. מועדונים רדיקליים בחוץ לארץ, שחלק מנציגיהם כבר ישבו בפריז, הגישו עצומות לסייע להם להקים משטר חופשי בארצותיהם. ב-19 בנובמבר הכריז הקונבנט כי "האומה הצרפתית תושיט עזרה באחווה לכל העמים הנאבקים על חירותם". ב-15 בדצמבר נקבע שבכל שטח שייכבש יבוטלו זכויות-היתר המעמדיות ויוחל משטר מן הדגם המהפכני. ההצהרה העניקה משנה מרץ לאויבי הרפובליקה בחוץ לארץ.

רובספייר קבע בנאום קשה ב-3 בדצמבר שהמלך כבר הורשע בידי העם, ואפילו העמדתו על דוכן הנאשמים תהיה בגדר נסיגה לאחור מסוכנת. אבל באותו היום גברה הצעתו של פטיון, שהלך ונעשה ז'ירונדיני: המלך אמנם היה חסין תחת חוקת 1791, אך מעמדו פקע ולכן ניתן היה להתחיל במשפט שיתנהל לא מול בית-דין אלא בפני הוועידה, כנציגת העם. ב-11 בדצמבר נפתח ההליך נגד "לואי קאפה", כפי שכונה עכשיו. הבריסוטינים החלו בקידום יוזמה להכריע את גורלו במשאל עם ביודעם שהמלך היה אהוד יותר בפרובינציה. אך לבסוף, כתב ישראל, חלק גדול מהצירים הז'ירונדינים הסכימו לחשש המובלע של יריביהם שמשאל יוכיח את עוצמתם של הכוחות השמרניים שהובסו ויספק להם בסיס ותנופה לפעול נגד הרפובליקה הצעירה. מאבק נוסף התנהל סביב האפשרות להוצאה להורג. בריסו, תומאס פיין וקונדורסה התנגדו לעונש מוות באמרם שזה יהיה לגיטימי רק לאחר שיאושר בחוקה חדשה. לבסוף, גם בכך גברו המונטנרדים.[10] ב-15 בינואר 1793 הרשיע הקונבנט את לואי בקשירת קשר נגד האומה. משאל העם נדחה ברוב, כשיותר מרבע מהז'ירונדינים מתנגדים לכך אף הם. ב-16 בחודש אישרר הרוב הוצאה מיידית להורג. בקשת חנינה נדחתה ב-18. ב-21 נערף ראשו של לואי השישה-עשר בגיליוטינה, ושפיכת דמו זעזעה את אירופה כולה וגם חלק גדול מהצרפתים.

משבר ומרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילי האימפריה הרומית הקדושה בוחנים שבויים צרפתים לאחר קרב נרווינדן, 18 במרץ 1793.

בשלהי 1792 וראשית 1793 היו הקונבנט ודעת הקהל משוכנעים בהיותם בלתי-מנוצחים כשצבאם התקדם. בריטניה, שהייתה נחושה לשמר מאזן כוחות ביבשת, פתחה בהכנות חשאיות עוד בנובמבר. הצרפתים הקדימום ובביטחון מלא הכריזו עליהם ועל הולנד מלחמה ב-1 בפברואר, בהצבעה פה אחד בוועידה שהייתה מלווה בנאומים בומבסטיים של בריסו ודנטון. כמה נסיכויות וממלכות קטנות אחרות, כמו טוסקנה וסרדיניה, הצטרפו לקואליציה הרופפת ופתחו במעשי איבה. הרפובליקה הייתה עתה במלחמה נגד מרבית היבשת; למעט רובספייר הפסימי, שמצא עצמו במיעוט עם שותפיו, מנהיגיה היו עדיין משוכנעים שיינחלו ניצחון מהיר.

המאזן השתנה לרעתם במהירות. רוב המתגייסים החדשים התנדבו לעונת לחימה אחת, ורובם פשוט עזבו לאחר כמה חודשים. בעלות-הברית שמנגד התאחדו בינתיים. דומורייה, המפקד העליון בבלגיה, הזדעזע מהוצאתו להורג של המלך (הוא שב לפריז במהלך המלחמה וניסה לפעול לזיכויו) וביקר את הקונבנט על מה שתיאר כניתוק וניהול רשלני. ההסגר הימי שהטילו הבריטים ותחזוקת צבא גדול הכו קשות בכלכלה. פעילי השטח הפריזאים הפגינו ברחובות וארגנו מהומות מזון בתביעה לפיקוח מחירים, שאפילו מארה דחה כמשגה מזיק. מנהיגיהם ואנשיהם, כמו תאופיל לקלרק, החלו להיוודע בכינוי "נזעמים", Enragés. ב-24 בפברואר, כשהתברר שלא די במתנדבים, הצביעה הוועידה על גיוס בכפייה של 300,000 גברים מבין גילאי 18–40 ללא ילדים.

על הרשויות המקומיות הוטל לעמוד במכסה, כשבחירת המגויסים מבין כלל המועמדים הופכת למושא לשחיתות והעדפות. אנשי המשמר הלאומי בכל עיר ובעלי במשרות ציבוריות היו פטורים. העול נפל על העניים, שהיו ברובם גם קתולים אדוקים ובסיס התמיכה של הכמרים הסרבנים. שפיכת דמו של המלך קוממה אותם עוד יותר. התנגדות ועוינות מצד תושבי הפרובינציה השמרנים הטרידו את הרשויות המהפכניות מיומן הראשון, והדבר התבטא גם במזימות מרד כושלות מצד המהגרים ובמהומות אלימות. אבל מכסת הגיוס, יחד עם המשבר הכלכלי החריף, הגדישה את הסאה. ב-3 במרץ התפרעו תושבי העיירה שולה שבוונדה כשניסו לגייסם. המשמר הלאומי פתח באש והרג שלושה. חבל ונדה האדוק התלקח באחת. בתוך חודש נקבצו לדגל 35,000 לוחמים, ומנהיגיהם קראו בגלוי להשבת המשטר הישן. בברטאן, בנורמנדיה ובחבלים מערביים אחרים התארגנו כנופיות מרובות שנודעו כ"ינשופים" ("שואנים", Chouans). הרפובליקה, שכוחותיה היו מתוחים עד הקצה לא יכלה להעמיד מולם כח מספק.

בבלגיה הפסיד דומורייה, יקיר הז'ירונדינים, לאוסטרים והואשם מיד ברשלנות ובחוסר כשרון על ידי המונטנרדים. ההיסטריה גאתה ועמה האשמות בבגידה ותביעות לחסל כל גורם שנחשד בה. עוד ב-9 במרץ הקימה הוועידה בית-דין מהפכני מיוחד לשיפוט מזורז של כל חשוד בקשירת קשר נגד המולדת, ועקפה את שרשרת הפיקוד הרגילה כשהסמיכה צירים לצאת בעצמם כ"נציגים בתפקיד" (représentant en mission) לפקח ישירות על המחוזות והחזיתות, עם הרשאות-על ביצועיות. שינוי האווירה עורר את הסנקילוטים בפריז לבטא את שנאתם כלפי הז'ירונדינים. באותו הלילה, המון של "נזעמים" וקיצונים שפעל בהשראת העיתונאי ז'אק רנה אֶבֵּר – הוא עצמו היה איש האגף השמאלי של הקורדליירים ומתון מה"נזעמים", עמם הסתכסך ושיתף פעולה חליפות; בין היתר, דחה לרוב את תביעותיהם נגד העשירים – החריב את בתי-הדפוס של עיתוניהם. למחרת ניסו הוא ובעלי-בריתו לארגן הפיכה דוגמת זו של אוגוסט. הם צעדו בראש 9,000 מפגינים לקונבנט ודרשו טיהור מיידי ואכזרי של כל הסוכנים האריסטוקרטיים והבוגדים שהסתננו, כך לפחות היו משוכנעים, לצבא ולממשל, ובראש ובראשונה הז'ירונדינים. לא הקומונה ולא היעקובינים הקצינו עד כדי כך, והאספסוף סולק כלעומת שבא. הכישלון לא הרגיע כלל את בריסו, ורניו ואנשיהם, שהיו משוכנעים שמאחורי הקלעים מתוכנן טבח ספטמבר נוסף עבורם. הידיעות על הזלזול הבוטה של הפריזאים בנבחריהם הגיע גם למועדונים ולתושבים בפרובינציה, בשעה שהבירה הכבידה את עולה על הספר במכסות גיוס ומעמסות כספיות.

ב-18 במרץ ספג דומורייה תבוסה בנרווינדן. הגנרל, שהתנגד זה מכבר לכיוון אליו פנתה המהפכה והיה מסוכסך עם ממשלתו, פתח במשא-ומתן חשאי עם האויב בתקווה לצעוד ביחד לפריז ולהכתיר את הנסיך שארל הכלוא כמלך חוקתי. שמועות על היות דומורייה בוגד וסוכן פרחו הרבה לפני שאכן נעשה כזה. מלבד הז'ירונדינים, גם דנטון היה פטרון ומליץ יושר בעבורו בוועידה. לאחר שחייליו סירבו לפקודתו לנוע לכיוון הבירה, ערק דומורייה אל האוסטרים ב-5 בחודש. הדבר הטיל צל כבד על תומכיו הז'ירונדינים ופגע אפילו בדנטון. ב-6 באפריל החל לפעול הוועד לשלום הציבור, גוף בן תשעה חברים שנבחרו על ידי הקונבנט מחדש כל חודש, שנועד לרכז את ניהול המאמץ המלחמתי והוענקו לו סמכויות אדירות. רובספייר לא נענה להזמנה לכהן בו בחשבו שמדובר בעוד הרכב חסר חשיבות; היה זה דנטון שהפך לקול הדומיננטי בו. רובספייר, שהתנגד מלכתחילה למלחמה, ראה בה עתה סכנה למיטוט הסדר החדש, פחות עקב תבוסה ויותר עקב עליית כוחות מתונים שיבקשו פשרה עם האויב והסגה לאחור של הישגי ה-10 באוגוסט. ב-13 באפריל ניסה להעביר הצעה להוציא להורג כל מי שייקרא למשא ומתן. דנטון, שהפך לאטו לסמן המתון, הכשיל זאת. הוא עודד מדיניות של פיוס מבית כדי לאחד את הציבור וערך גישושים דיפלומטיים כלפי בעלות הברית, וב-14 באפריל הביא את הקונבנט לבטל את ההתחייבות לסייע לכל התקוממות.

טיהור הז'ירונדינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנריו, מפקד המשמר הלאומי (השמאלי מבין שלושת הרוכבים), מורה לצירים המנסים לצאת מהקונבנט להסגיר את ה"בוגדים" לעם. 2 ביוני 1793.

בינתיים, המתח והחשדנות בתוך הקונבנט וסביבו רק גברו. מאז ה-10 במרץ, הפעילים ברבעי העיר לא חדלו מללחוץ להדיח את הצירים של בריסו ורולאן. לאחר שמארה התסיס והסית כנגדם בבוטות אופיינית, החליטו הז'ירונדינים לנצל את בית-הדין המיוחד דווקא לטובתם ותבעו את העיתונאי. הוא זוכה פה אחד ב-24 בחודש, לא לפני שהמונטנרדים ניסחו הצעה להדיח עשרים-ושניים צירים מן הסיעה האחרת, שנפלה רק בגלל התנגדות רובספייר. בשבועיים הבאים היה הקונבנט נתון ללחץ כבד מההמונים להטיל פיקוח מחירים, שהגיע לשיאו כשאלפים צרו על הוועידה ב-1 במאי. המונטנרדים נכנעו והנהיגו מחיר מקסימום וסמכויות אחרות. הז'ירונדינים ראו בכך שוב הוכחה לכך שהכח האמיתי היה בידי האספסוף, ודרשו להעביר את הקונבנט לוורסאי, מחוץ להישג ידם. הרוב המונטנרדי בוועידה התמעט עקב שליחת "נציגים בתפקיד", והבריסוטינים נחלו כמה ניצחונות בהצבעות. ב-18 במאי הצליחה סיעת המיעוט להעביר הקמת גוף חוקר מיוחד, "ועדת השנים עשר", לבחינת הקנוניות להדחתם. הוצהר גם על כוונה להפעילו למציאת העומדים מאחורי טביחות ספטמבר. אֶבֵּר וכמה "נזעמים" נעצרו, והומלץ להגביל את האסיפות ברבעי פריז. ב-25 בחודש, לאחר שמארה צווח עלבונות על הז'ירונדיני הבכיר איסנאר בעת המליאה, השיב לו הלה: "אם ייפגעו שליחי האומה באחת מן ההפיכות המתמידות הללו, אומר אני לך בשם צרפת, פריז תושמד. יחפשו על גדות הסיין הוכחות לכך שהתקיימה אי-פעם." תוכניות להקים ועידה חלופית שתתפוס את השלטון אם תתחולל עוד הפלת משטר עממית בפריז נדונו ללא הרף בסלון של מאדאם רולאן, מקום הכינוס העיקרי של אנשי בעלה. דנטון התחנן בפני הז'ירונדינים שיחדלו מלהתעמת עם הסנקילוטים ונציגיהם ויקימו חזית אחת כנגד האיומים החיצוניים. הקונבנט נקלע למצב של שיתוק חלקי עקב ההתנגשות בין שני המחנות. מספר גדל והולך מקרב המונטנרדים, שהרוב השולט שלהם נפגע, החלו לשקול פעולה ישירה. רובספייר, האיש החזק במועדון היעקוביני, עקב אחר ההתפתחיות בתשומת לב. הוא היה זהיר מכדי לתמוך ברדיקלים הפריזאים, כתב מוריס סלבין, וחשש שהפיכה בכח תפגע קשות בלגיטימיות של הקונבנט לשלוט. אבל לנוכח הקפאון בתוך הוועידה הלאומית והאיום שהחיכוך, אם לא ייקטם באיבו, יעורר לבסוף מלחמת אזרחים, צירף את משקלו לקואליציה הרופפת של תובעי הדחת הז'ירונדינים.[11] בנאום במועדון ב-26 במאי קרא לעם "להתקומם נגד הצירים המושחתים בוועידה".

בינתיים, ה"נציגים בתפקיד" אכפו על דעת עצמם מסי מלחמה גבוהים, הפקעות סחורה ועוד. במרסיי, צמד נציגים והנהגת המועדון היעקוביני הפריזו עד כדי השלכת ראש העיר לכלא. סבלנות התושבים פקעה, והקומונה המקומית תפסה את השליטה ב-28 באפריל. אף בליון נרשמה מחאה גוברת על צעדי החירום הנוקשים, והמשמר הלאומי עצר את הנציגים ב-29 לחודש. התקוממויות דומות פרצו בערים אחרות. למשתתפיהן היו מעט דרישות פוליטיות מלבד הפסקת העריצות מן הקונבנט, שהייתה קשה יותר משהמלך נקט בה ערב 1789. אך בפריז שטופת ההיסטריה הן נראו כמרד "פדרליסטי" עצום-היקף, כזה שהבטיחו הז'ירונדינים, תוך עשיית יד אחת עם המלוכנים בוונדה ועם הפולשים.

ב-29 במאי הקימו נציגים משלושים ושלושה רבעים ועדה מהפכנית. מנהיגם היה ז'אן-פרנסואה וארלֶה, מחשובי ה"נזעמים". ביום שישי ה-31 לחודש הם צעדו לאוטל דה ויל, הציגו את היקף תמיכתם בפני הקומונה המכהנת והשעו אותה. הם מינו גם אחד משלהם, פרנסואה אנריו (צר'), למפקד המשמר הלאומי. אחר הצהריים יצאו המהפכנים בראש המון לוועידה, כשפעמוני הכנסיות מצלצלים. המרי הספונטני כלל לא היה מגובש, כשחלק תובעים הדחת כמה עשרות ז'ירונדינים והיתר מבקשים רק להרתיע אותם. כשהעותרים מטעמם שטחו את דבריהם בפני הוועידה, כולל דרישה למחיר מקסימום של שלושה סו לכיכר לחם, סיעתם של בריסו ורולאן הפגינה ביטחון עצמי ותבעה לחקור ולשפוט את יוזמי ההפיכה. רובספייר עלה על הדוכן ונשא נאום בוטה נגדה, כשהוא מאשים את ציריה בקנוניה עם דומורייה ובאיבה כנגד פריז. אבל הללו סירבו לגלות פחד. היום הסתיים כשההמון התפזר. למחרת הגיעו החדשות על המתרחש בליון ועל התפשטות המרד ה"פדרליסטי" לערים נוספות, ואלו דרבנו את הצירים המונטנרדים שעדיין היססו.

ב-2 ביוני, יום ראשון בו היו הסנקילוטים בחופש, הקיפו המוני פריזאים והמשמר את הקונבנט. משלחת מן הקומונה הגיעה שוב ותבעה את מעצרם של שלושים צירים ז'ירונדינים. ז'ורז' קוטון, מאנשי רובספייר, נשא נאום בו הצהיר כי כולם הרי רצו בסילוק חשודים בקנוניה ובחקירתם. עד הערב, הוועידה נכנעה והודחו עשרים-ותשעה צירים והועברו למעצר בית, כולל בריסו, ורניו, שר המלחמה טונדו ושר החוץ קלאווייר. הם מנו גם את ראש העיר-לשעבר פטיון וברברו. רולאן ואשתו נאסרו בחוץ. כוחה של הסיעה הז'ירונדינית נשבר, והיא תפסה את מקום הפייאנטים כקבוצה האחרונה שהמהפכה סילקה מדרכה. "ההר" היה עתה הכח הבלתי-מעורער בממשל המרכזי.

החדשות ליבו את "המרד הפדרליסטי" לובה באחת. בבורדו קם ב-7 ביוני "ועד זמני לשלום הציבור" שהכריז על מצב של מרד עד שהצירים יושבו וקרא לערוך בחירות ארציות ולגייס צבא כדי לצעוד על פריז ולמגר את העריצות. ב-9 בחודש הלכה קאן בעקבותיה; פטיון ועוד כמה ז'ירונדינים עצורים נמלטו אליה מהבירה והצטרפו למארגנים. ב-12 ביוני הכריזה על עצמה מרסיי רשמית כנתונה במרד והצטרפה ליוזמת לגייס צבא "למען הרפובליקה האחת והמאוחדת... ולחיסול הדיקטטורה." ב-24 בחודש הורו רשויות על גיוס מיליציה של 10,000 איש לאותה מטרה. רשויות מרסיי הוציאו להורג עשרות יעקובינים. בליל ה-12 ביולי התקוממה טולון נגד הקונבנט.

בבירה עצמה שררו מהומה והיסטריה לנוכח מה שנתפש כהתמוטטות כוללת. אחד הצעדים הראשונים, משנשבר הקפאון בקונבנט, היה לחייב דיון יום-יומי בחוקה החדשה עד לניסוחה. ב-24 אשרר הגוף המטוהר את הנוסח הסופי, שביטא במלואה את התוכנית המונטנרדית: רשות מחוקקת בעלת בית אחד שתיבחר בהצבעה כללית ישירה עם השתתפות מקסימלית, ורשות מבצעת חזקה. ה"נזעמים" ברחובות והמונטנרדים פנו עתה זה נגד זה, בהיעדר אויב משותף. ז'אק רו, אחד החשובים בין הפופוליסטים, הנהיג המון לקונבנט ב-25 ביוני בתביעה לסבסוד ופיקוח מחירים בהיקף גדול, בעודו מצהיר שהשלטון החדש לא היה שונה במאומה מהז'ירונדינים. מהומות מזון התחוללו כמעט מדי יום. המונטנרדים גייסו את מארה, היחיד שיכל להשפיע על הסנקילוטים, כדי להוקיע את ה"נזעמים" ולתארם כסוכנים של בעלות הברית. רו סולק מהמועדון הקורדליירי בהתערבות מגבוה. לנוכח כובד האיום החיצוני – צבא רפובליקני גדול היה על סף כניעה בוואלנסיין, לאחר שהאוסטרים והבריטים חדרו לשטח צרפת – לא חודשה חברותם של דנטון ונאמניו בוועד לביטחון הציבור בהצבעה ב-10 ביולי. מאז הטיהור, פייסנותו כלפי הז'ירונדינים והאשמות בשחיתות הכתימו אותו, והצורך לרכוש את חסדם של הסנקילוטים מנע ממנו לערוך מגננה פוליטית על עמדותיו ואילץ אותו להיסחף שמאלה אל הקיצונים. רובספייר הגן על המוניטין שלו בכמה נאומים, אך מעמדו נפגע מאוד.

הטרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילים רפובליקנים משמידים אוכלוסייה אזרחית בוונדה: טבח לוק-שעל-הבולון ב-28 בפברואר 1794. חלון זכוכית צבעונית בכנסייה המקומית.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שלטון הטרור

ב-13 ביולי ספגה ההנהגה מכה קשה: ז'ירונדיסטית צעירה, שרלוט קורדה, התנקשה במארה כשרחץ באמבט. המונטנרדים הפכו אותו מייד לקדוש המעונה הבכיר שלהם, בנוסף לכמה פוליטיקאים בולטים בפרובינציה שהוצאו להורג על ידי הפדרליסטים או המורדים המלוכנים. ב-26 ביולי קיבל רובספייר את הזמנת עמיתיו והצטרף לוועד לשלום הציבור. הקונבנט הזדרז לערוך מחוות כדי לקרב כל תומך שיכלו. שרידי הזכויות הסניוריאליות בטלו וצווה לשרוף כל מסמך שתיעד אותן, וכבר ביום שלאחר מעצר הז'ירונדינים הועמדו קרקעות המהגרים למכירה בזול. גם החוקה החדשה הועמדה למשאל עם, אם כי רק כשני מיליון הצביעו בנסיבות הקשות. היא התקבלה ברוב של 1,801,918 נגד 11,610, והתוצאות הוקראו ב-9 באוגוסט. ב-10 באוגוסט היא אושררה, אבל למעטים הייתה כוונה ליישם אותה, לפזר את הקונבנט ולערוך בחירה לרשות מחוקקת חדשה במצב החירום. החוקה הושעתה למחרת והוועידה הלאומית הוסיפה לנהל את המדינה. ב-14 צורף לזאר קרנו לוועד לשלום הציבור. קרנו לא היה פוליטיקאי אלא מקצוען, ועמד להפוך למארגן הראשי של המלחמה. ב-25 באוגוסט הועבר חוק חדש, חסר תקדים, של גיוס כללי ואוניברסלי (Levée en masse). בתוקף היות הממשל מייצג האומה, נתבעו כל כוחותיה להגן עליו, בהיקף שאף שליט אבסולוטי לא היה יכול לדמיין קודם.

המרד הפדרליסטי-לכאורה קרס בינתיים כמעט לבדו. בין תומכיו התגלעו כמעט מיד מתיחויות בין רפובליקנים מתונים למלוכנים, והציבור שלהם שסירב לגיוס כולל לא היה מוכן להילחם הרבה גם נגד הוועידה. החיל הפדרליסטי המקומי הובס בקלות ב-14 ביולי בבְּרֶקוּר שבנורמנדיה. בורדו, קאן וחבל ברטאן חזרו בהם מהצהרות המרי ונכנעו לסמכות הוועידה ללא לחימה של ממש. בתוך מרסיי פרצה לחימה בין מבקשי השלום למרדנים ב-23 באוגוסט, והאחרונים נמלטו לטולון כשהעיר שבה וקיבלה נציג בתפקיד. אך בטולון הם עודדו יוזמה של ממש שאיימה על המדינה כולה: ב-27 נמסר הנמל האסטרטגי לצי הבריטי. גם ליון עמדה בהתנגדותה. בעיר הייתה סיעה מלוכנית חזקה שכח מהגרים בא לעזרתה.

כשהחדשות הגיעו לפריז, ניצלו פעילי השטח את המשבר לדרוש פעולה נמרצת ולקדם את עצמם כנגד המונטנרדים. ב-4 בספטמבר פרץ לקונבנט המון בראשות פייר גספאר שומט, שותפו לדעה הבכיר של אֶבֵּר. הם דרשו אוכל זול לציבור ונקמה חסרת רחמים במורדים ובאריסטוקרטים. הוועידה הסכימה באותו היום להקמת "צבאות מהפכניים", מיליציות שמנו לבסוף 40,000 איש והוטל עליהן לדכא את התסיסה הפנימית. הייתה זו שעתם היפה של שומט, אֶבֵּר ודומיהם. מונטנרדים קנאים, כמו קולו-ד'ארבואה ובילו-וארן שהיו בערך בדעה אחת עמם, צורפו לוועד לשלום הציבור, ואֶבֵּר התמנה לראש המועדון הקורדליירי. ב-17 עבר "חוק החשודים", שאישר לעצור בעצם לפי ראות הוועדות המקומיות. הרוב בקונבנט גם ניצל את תנופתו להיפטר מיריביו הרדיקלים עוד יותר, ה"נזעמים", אותם היו רובספייר ואפילו אֶבֵּר נחושים לרסן גם כששיתפו עמם פעולה בטיהור הז'ירונדינים. במהלך החודש נעצרו מרבית ראשיהם בנימוקים קלושים: לאחר שהמונטנרדים קיבלו את תביעותיהם הקיצוניות בתחום הטיפול באויב – ובמידת ניכרת גם בשאלת העניים והמזון; ב-29 הועבר חוק מחיר מקסימום מקיף – בסיסם הפוליטי היה חלוש. ב-9 באוקטובר נכנעה ליון לאחר חודשיים של הפגזות וקרבות לנציג בתפקיד קוטון. ב-10 באוקטובר הושעתה החוקה החדשה לזמן בלתי-מוגבל, והוועידה הכריזה כי הוועד לשלום הציבור יתפקד כרשות מבצעת ו"ממשלה מהפכנית" עד להשכנת שלום בארץ. ב-12 בחודש פרש דנטון, שמעמדו הפוליטי היה בצלילה, בנימוק של תשישות ונסע לביתו בכפר. ברחבי הארץ נהנו הנציגים בתפקיד מסמכויות כמעט בלתי-מוגבלות במסעם לדכא את המרידות ולהדוף את האיום החיצוני, עם שליטה מועטה מהמרכז. שלטון הטרור החל. "אף אחד לא חלם על הקמת מערכת של טרור", כתב בזכרונותיו הציר רנה לבאסיור (צר'), "היא קמה לבדה, בכח הנסיבות".

לאחר שהתגלתה מזימה לשחררה מכלאה, המלכה-לשעבר מארי אנטואנט הועמדה למשפט ראווה מזורז בבית-הדין המהפכני המיוחד ב-14 באוקטובר וראשה נערף בגיליוטינה ב-16. לבריסו ולחבריו שלא נמלטו נערך הליך מוטה באותה מידה, והשופטים מיהרו לחרוץ את דינם בטרם יספיקו להגן על עצמם. ב-31, בריסו, ורניו ועוד תשעה-עשר מחבריהם הוצאו להורג. ב-8 בנובמבר נערף ראשה של מאדאם רולאן, ובעלה שר הפנים לשעבר התאבד מצער במקום מסתור כעבור שבוע. ז'אן-סילבן ביי, נשיאה הראשון של האסיפה הלאומית, מת ב-12 לאחר משפט בן יומיים. הטריומוויר-לשעבר אנטואן ברנאב, שהיה כלוא מאז גילוי מכתביו למלכה באוגוסט 1792, נמסר לגיליוטינה ב-29. כבר באוגוסט כתב העיתונאי המהגר והמלוכני-חוקתי לשעבר ז'אק מאלה דה פן (צר'): "כמו סאטורן, המהפכה טורפת את ילדיה." עד סוף השנה הוצאו 177 אנשים, רובם ידועים מאוד, בפריז.

בפרובינציה היה המצב קשה יותר. בערים הפדרליסטיות שנכנעו מהר, כמו קאן, הפגינו הנציגים בתפקיד מדיניות שקולה יחסית והוציאו להורג רק פעילים בולטים. כך, במרסיי נשפטו קרוב לאלף, מחציתם זוכו ורק 289 הוצאו להורג במהלך כל השנה שלאחר ההשתלטות עליה מחדש, ובבורדו הומתו אך 300 (אף כי שם חבל הז'ירונד המוקצה שונה לבֶּק ד'אַמבֶּה). אבל את ליון הורתה הוועידה למחוק מעל פני האדמה כעונש. קוטון, האחראי במקום, מוסס את ההוראות עד שהבכירים בפריז נרגעו. הוא הוחלף על ידי קולו ד'ארבואה, וזה הוציא להורג קרוב לאלפיים איש תוך פחות מחצי שנה. כמה מאות נקשרו ללועי תותחים ושרידיהם רוסקו באשם לתוך קברי המונים. ב-19 בדצמבר 1793 הסתיים המצור על טולון כשהבריטים מתפנים על אלפי מלוכנים ושורפים את הצי הצרפתי שעגן במקום. הרפובליקנים המנצחים ירו מיד ב-800 איש והוציאו להורג עוד מאות בחודשים הקרובים. במקביל, מוגר המרד בוונדה. 10,000 מקומיים נהרגו בקרב לה מאן ב-10 בדצמבר, ועוד 7,000 ב-23 בטבח סאבֵנֶה. אף שהלחימה של ממש הסתיימה, הרפובליקנים ערכו בחצי השנה שלאחר מכן מסעות השמדה באוכלוסייה האזרחית בהיקף ובאכזריות שלא נראו כמותם: "טורים שטניים" של חיילים (Colonnes infernales), כפי שנקראו, רצחו לפחות 100,000 גברים, נשים וילדים והחריבו כפרים רבים, תוך ביצוע מעשי אונס המוניים וניפוץ תינוקות על קירות. העומס על הגיליוטינות היה רב עד כדי כך שהנציג בתפקיד קארייר הורה להטביע 1,800 איש בנהר הלואר בנובמבר ובדצמבר. "צבאות מהפכניים" צמחו בכל המחוזות והטילו אימה על התושבים. עד תחילת 1794 נאסרו כחצי מיליון תחת חוקי החירום, ראשם של כ-16,000 איש נערף בגיליוטינה, ומספר הקרבנות למעט מבוונדה הגיע לכ-40,000. בערך 10,000 מתו ממחלות ורעב בבתי-הכלא המוצפים. רק 16% היו אצילים וכמרים; לפחות שני שליש מאלה שנעצרו באופן מסודר, ונותר תיעוד ממשפטיהם המזורזים, היו אזרחים תמימים שהומתו עקב חשד קלוש ביותר.

היבט אחר של הטרור היה הניסיון להכרית את הנצרות. הנאורות הצרפתית שפעה רגש אנטי-דתי, ומעורבות הכמורה בהתנגדות למהפכה ליבתה אותו. ז'וזף פושה, הנציג בתפקיד בנייֵבְר, החליט לעקור את ההשפעה הרעה מהשורש. משלהי ספטמבר אסר על קיום טקסים דתיים בפומבי, השחית צלבים בבתי-קברות, חילל כנסיות ופקד על כמרים להתחתן. הדוגמה שהציב התפשטה בארץ, והכנסייה החוקתית החלשה שהקימו המהפכנים כמעט ונמוגה. אף כי לוועידה בפריז הייתה שליטה חלקית בלבד במתרחש בשטח – רובספייר ניסה לשווא, כל הסתיו והחורף, לרסן את ההפרזות; רק התערבותו מנעה הוצאה להורג של צירים שחתמו על עצומה סודית נגד טיהור הז'ירונדינים – היא הצטרפה לרדיפת הכנסייה בלהיטות כשאימצה ב-5 באוקטובר את לוח השנה המהפכני, שמנה את השנים מהכרזת הרפובליקה ולא מלידת המושיע. ניתנה יד חופשית להרוס ולהשחית כנסיות. במקומות רבים שגשג "פולחן התבונה" (culte de la Raison) האתאיסטי, שמנסחו החשוב ביותר היה אנטואן פרנסואה מומורו, מאנשי אבר; אף קתדרלת נוטרדאם הוסבה ל"מקדש תבונה". הבישוף החוקתי וציר הוועידה אנרי גרגואר, מהבודדים שהעזו להוסיף להתהלך במדי הכמורה שלהם, טבע את המילה ונדליזם לתיאור המתרחש. 20,000 כמרים אולצו לוותר על תפקידם. המהפכנים הפנו את מרצם גם ללא-קתולים, ובאזורים כמו אלזס הופקעו כנסיות פרוטסטנטיות ובתי-כנסת יהודיים כדי לשמש מועדונים פוליטיים או "מקדשי תבונה".

המצב בחזיתות הלך והשתפר. ב-16 באוקטובר הובסו האוסטרים בוואטיני, והם והבריטים נהדפו באיטיות. הספרדים נבלמו בפירנאים, והפיידמונטים נוצחו בסבויה. בנובמבר קרסה חברת הודו המזרחית הצרפתית בשערוריה גדולה, שעירבה כמה פוליטיקאים מידידיו של דנטון. כדי לסייע בידם, שב מחופשתו ב-19 בנובמבר. המדינאי הוותיק נחרד מהיקף התוהו ובוהו והאלימות והצטרף לרובספייר ככח חזק בעד מתינות, בעוד ההפחתה בחומרת האיום הצבאי מניעה מספר גדל של צירים לשקול את הצורך באמצעים הנוקשים. ב-22 בחודש נשא דנטון נאום תקיף ודרש קץ לאלימות הלא-הכרחית. רובספייר התריע ללא הרף כי הסרת הרסן רק תברא אויבים חדשים. ידידם המשותף קאמי דמולן, המסית צמא-הדם מ-1789, פתח עיתון פופולרי, "הקורדלייר הוותיק" (Vieux Cordelier). הוא הרבה לתקוף את שומט, אֶבֵּר ושותפיהם, שנותרו כגורם הרדיקלי ביותר במפה הפוליטית לאחר חיסול ה"נזעמים" והטיפו בלהט לטרור.

העיתון של דמולן שימש במה לתאוריית הקשר הישנה, שרובפסייר ודנטון החיו בשירות מטרתם, לפיה הקנאים השונים לא היו אלא סוכנים של הממשלה הבריטית שביקשו להמאיס את המהפכה על העם. ב-4 בדצמבר צברו שניהם די כח ובעלי-ברית כדי להעביר את חוק ה-14 בפרִימֶר של שנת 2 (התאריך לפי הלוח המהפכני). היה זה בילו-וארן הקנאי שיזם את ההצעה, והיא נבעה מהצורך להחזיר את השליטה לקונבנט. החוק הכפיף את הנציגים בתפקיד, את הוועדות האזוריות ושאר הגופים הנבחרים להכוונה הדוקה ולחובת דיווח שוטפת, וגם הצבאות המהפכניים הושמו בפיקוח מדוקדק. עברו חודשים עד שנאכף למעשה במחוזות. במהלכם של אלו, האשימו המצדדים ברגיעה את הנציגים העצמאיים בסירוב פקודה ובמרדנות וכך כפו עליהם לציית. גם הדיווחים על מעשי הזוועה שימשו כמכשיר לזעזע את דעת הקהל.

האברטיסטים והאינדולגנטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרשים של דנטון בדרכו אל המוות, 1794, מאת פייר אלכסנדר וילה.

המתונים החדשים הוסיפו לקצור הישגים. ב-6 בדצמבר 1793 הבהיר הקונבנט כי חופש הדת מהווה זכות יסוד ואותת על דרישה להפסיק את רדיפת הנצרות: רובספייר עצמו, כפופוליסט, התנגד נחרצות לאתאיזם וראה בכך מותרות של העשירים בעוד העם נזקק לאמונה. כמו ביתר התחומים, נדרשו עוד חודשים להרגעת השטח אף בהיבט זה. הוא אף כיסה את דנטון ודמולן ויתר ה"סלחנים" (Indulgents, אינדולגנטים) – כפי שחלו להיקרא – משמאל כשהגן בכמה נאומים על מהימנותם כמהפכנים במועדון היעקוביני, שהיה עדיין במה פוליטית שנייה רק לוועידה עצמה. ב-12 בדצמבר עלו בקונבנט כמה הצעות לשנות את הרכב הוועד לשלום הציבור ואת הליכי הבחירה אליו, שנדחפו כנראה על ידי ה"סלחנים" במטרה לסלק את הקנאים (ד'ארבואה, וארן, סשל, סט. אנדרה) ממנו ולהשיב את דנטון. חברי הוועד הודאגו מהתוכנית והצליחו להביא להפלתה למחרת. דנטון, שמעורבותו בעניין לא ברורה, נסוג החל מנקודה זו לאחורי הקלעים והותיר את הבכורה לדמולן, למזכירו-לשעבר פבר ד'אגלנטין ולעוד כמה צירים.

אבל מי שהושפע יותר מכל היה רובספייר. על אף שבני זמנו האשימו אותו בשאיפה לדיקטטורה, היסטוריונים מסכימים בדרך כלל שאופיו החשדני והמופנם הביא אותו בכנות לראות בכל מקום מזימות (נטייה שלא הייתה בלתי מבוססת בגלל ריבוי הקנוניות שהתגלו מכל עבר, ושהוא חלק עם רוב דעת הקהל והפוליטיקאים של זמנו). הניסיון לפגוע בוועד היה בעיניו הוכחה לכך שדנטון, דמולן וה"סלחנים" לא היו אלא סוכנים זרים בעצמם, הנחושים לבטל את הישגיה החברתיים של המהפכה כמו כל אותם מתונים שנגדם לחם במשך השנים. במישור הפוליטי, חשש שדחיקת השמאלנים בוועד למחנה אחד תיצור פיצול מסוכן. ה-12 בחודש סימן את תחילת פנייתו נגדם, וכבר באותו הלילה נשא נאום רצוף תאוריות קשר בפני היעקובינים. הדבר כלל לא שינה את יחסו לקיצונים משמאל, שאף אותם החשיב כנראה ברצינות למרגלים בריטיים. "בעיני רובספייר, היו שתי הסיעות גם יחד ראשיה התאומים של הידרה בוגדנית... תחייה של הז'ירונדינים באמצעים אחרים", כתב סאת'רלנד.[12] עתה התחלקה המפה הפוליטית לשלושה גושים: האֶבֵּרטיסטים משמאל, שלמרות שמם אֶבֵּר היה רק אחד הבולטים ביניהם לצד אנריו ועוד כמה, ושהוסיפו לתבוע טרור; האינדולגנטים מימין, שדרשו לרסן את הקודמים וגם לשפטם ולהענישם; ובתווך, רובספייר ונאמניו, כקוטון ולואי דה סן-ז'וסט.

ההתנגשות בין השלוש החלה מיד. ב-17 בדצמבר נעצר ונחקר שארל-פיליפ רונסה, מפקד "הצבא המהפכני", שחזר מליון. קולו ד'ארבואה, מראשי האברטיסטים, מיהר לשוב לפריז איחד סביבו את הסיעה. ב-26 הפילו הוא ובילו-וארן בוועד לשלום הציבור הצעה של רובספייר להקים ועדת חקירה לבדיקת ההפרזות, כשהפילוג משתק את הגוף. האשמות בשחיתות ובקבלת שוחד היו חלק חשוב מהמתקפות של דמולן על האברטיסטים; אבל ב-8 בינואר נעצר ד'אגלנטין באשמת מעורבות בשערוריית קריסת חברת הודו המזרחית. הדבר הביך את רובספייר, שעדיין לא התנער כליל משותפיו האינדולגנטים, והביא אותו לשאת נאום תוקפני נגדם ב-12 שסיים בפומבי את הברית ביניהם.

האברטיסטים, שהיו במגננה מזה יותר מחודש, התעודדו לנוכח מה שנראה כאובדן התנופה של אויביהם – תוך הבנה מועטה שרובספייר שטם אותם באותה מידה ממש. רונסה וכמה אחרים שוחררו מהכלא ב-1 בפברואר ותבעו מיד נקם, בעוד "נציגים בתפקיד" במחוזות שחששו מפתיחת חקירות ומאישומים, כמו קארייר, מצטרפים לקריאה. הם החלו להאשים את הקונבנט ומועצות הרבעים בהגנה על האינדולגנטים, סוכני האויב לכאורה, ולטעון שיש צורך בהפיכה נוספת כדי לטהרם. הם התסיסו את הסנקילוטים ואת המוני העניים. אבר עצמו ניסה לשמור על יחסים תקינים עם רובספייר רב-העוצמה, שנעדר מהחיים הציבוריים כל פברואר בשל מחלה פתאומית, וטוען שהוטעה. ב-4 במרץ כיסה מועדון הקורדליירים את הצהרת זכויות האדם והאזרח על קירו בווילון שחור, והרובע בו שכן הכריז על עצמו כנתון במצב של התקוממות ב-6. אף רובע לא הצטרף, ומצעדם על הקומונה באוטל דה ויל הסתיים בלא תוצאות. הסנקילוטים, עייפים אחרי שנות מהפכה ארוכות ומרוצים פחות או יותר מהמדיניות הממשלתית, נותרו אדישים. לדיבורים על הפיכה הייתה השפעה רעה יותר, מבחינתם: הם דחקו ימינה דמויות ציבוריות שהיה להן רווח מרובה יותר משימור המצב הקיים. ד'ארבואה נשא נאום ביעקובינים בו קרא להרגעת הרוחות, ומפקד המשמר הלאומי אנריו הזהיר מאנרכיה, ואלו היו עוד עמוק בשמאל. ב-11 במרץ אשרר הקונבנט את הרכב הוועד לשלום הציבור ואפשר לחבריו מרחב פעולה, וב-13 שב רובספייר ממחלתו, נחוש להשליט סדר. באותו היום נשא סן-ז'וסט נאום רווי השמצות נגד "סוכנים זרים" ששאפו לחולל הפיכה ולגזול מנציגי העם הנבחרים את השלטון.

למחרת, ב-14, נעצרו בפקודת הוועד אבר, רונסה, קארייר, מומורו ובסך הכל עשרים אברטיסטים בכירים. התובע הראשי בבית-הדין המהפכני המיוחד, אנטואן פוקייה-טנוויל, העלה נגדם סדרת האשמות קלושה ובדויה ברובה מהסוג שהיה רגיל בו בשנה האחרונה. המשפט החל ב-21 והסתיים בבוקר ה-24. באותו היום אחר הצהריים נערפו ראשיהם של כל הנאשמים. שומט נעצר והוצא להורג זמן קצר לאחר מכן. "הצבאות המהפכניים" פורקו ב-27. חיסול האברטיסטים גם סיפק עילה להרכיב-מחדש במשך אפריל את הקומונה של פריז, ששומט ואחרים מקרבם שירתו בה, והיא איבדה את רוב כוחה ועצמאותה.

חיסול שנואי נפשם לא בישר טובות לאינדולגנטים. לאחר שנמוג האיום שהציבו האברטיסטים משמאל, חברי הוועד והצירים בקונבנט שהיו קרובים אליהם קודם (ד'ארבואה, בילו-וארן, אלכסיס ואדייר ואחרים) חששו עתה מהישגים ל"סלחנים" ומחקירה של מעלליהם בקיץ ובסתיו 1793. האמצעי הזמין להיפרע מהסיעה האחרת היה משפטו של ד'אגלנטין בעוון שחיתות. החלו להישמע קריאות מן השמאל שהאשימו את דנטון בהיותו הרוח החיה במזימה עצומה ותבעו משפט גם עבורו. מה שהתרחש בשבועות הבאים נותר אחד הפרקים הסתומים ביותר בתולדות המהפכה, ומושא להשערות בהיעדר מידע מוצק. בפני רובספייר, שהיה בעל המשקל הפוליטי הגדול ביותר, עמד ללא ספק שוב השיקול שתחת לחץ הימין יתגבש השמאל לכח נפרד ויישתק את הוועד לשלום הציבור. בני הזמן, בעיקר, האשימו אותו בתאוות שלטון ובמציאת אמתלה להיפטר מעוד יריב אפשרי. אבל לא פחות מכך, אופיו הטהרני והנוקשה והאובססיה המוסרנית שלו להחיל שלטון רפובליקני אידאלי – ב-5 בפברואר 1794 נשא נאום בו הבהיר כי "בשעת מהפכה, על הממשלה להפגין טרור ומידה טובה... מידה טובה, שבלעדיה הטרור אכזרי; וטרור, שבלעדיו המידה הטובה חסרת השפעה" – השניאו עליו בכנות את דנטון המושחת והאופורטוניסטי. הלה, אף כי לא שיחק תפקיד מכריע בזירה הפוליטית מאז דצמבר, גונן בפומבי על ד'אגלנטין: אם קודם ניתן היה אולי להימנע מלפעול נגד אישיות כריזמטית ואהודה כמותו, הוא נגרר עתה להתנגשות הסיעתית. הם ניהלו לפחות שתי פגישות עד שלהי מרץ, שלא ידוע כמעט דבר על מה נדון בהן. אבל לאחריהן, רובספייר החליט להיענות ללחץ ולצרף את כוחו הפוליטי לזה של השמאל נגד דנטון.

ב-30 במרץ חתמו שמונה-עשר מתוך עשרים חברי הוועד על צו מעצר לדנטון, דמולן ובעלי בריתם. שישה-עשר הועמדו לדין בסך הכל, בטענות מעורפלות וכלליות (דנטון אף לא הואשם בשחיתות, אף על פי שבכך אכן חטא). סן ז'וסט הסביר לקונבנט שבמשך חמש השנים האחרונות כיסו על כוונותיהם האמיתיות, והיו בעצם סוכנים מלוכניים. דנטון גייס את כל כישוריו כנואם וכפרקליט, והלם בפוקייה-טנוויל בסדרת נאומים חוצבי להבות. בתגובה, נאסר על קהל לנכוח במשפט ואף הנאשמים הוחזרו לתאיהם. גזר דינם היה ידוע מראש, ובית-הדין הגיע אליו במהירות בה היה מורגל. ב-5 באפריל 1794 הובלו כולם אל הגיליוטינה.

יוצר אלמוני, כנראה אחד האסירים בכלא סט. לזאר, חיבר אז שיר קצר: "דמולן, ד'אגלנטין ודנטון/... באו בפני השייט כארון/... אמר: הסכום שנתת/ די בפחות, מדוע יותר?.../ שמרהו, ענה לו דנטון/ זה גם על קוטון, ז'וסט ורובספייר".[13]

הטרור הגדול[עריכת קוד מקור | עריכה]

חג הישות הנעלה, 8 ביוני 1794.

אף כי כמו כל דבר אודות רובספייר, המידע על כך לוקה ומעורפל,[14] ויליאם דויל קבע שאין שום הוכחה לכך ששאף להיות רודן.[15] אבל לאחר שחיסל את הסיעות מימין ומשמאל, הוא נותר כדמות הבולטת והחזקה ביותר בקונבנט ובוועד לשלום הציבור. כיו"ר היעקובינים, הייתה לו גישה לרשת של מאות סניפים מאורגנים היטב שהיו פזורים ברחבי הארץ; הקומונה הפריזאית המסורסת הייתה מאוישת עתה בנאמניו. אבל כוחו לא נשען על שום סמכות פורמלית: מבחינה חוקית (ככל שהדבר התקיים בתוהו-ובוהו ששרר), הסמכות נותרה בידי הצירים המפוזרים והלא-מגובשים בוועידה הלאומית.

רובספייר נודע, בקרב ידידים ואויבים כאחד, כפוליטיקאי אידאליסט ומסור בקנאות למטרותיו, "הבלתי-מושחת" ואחד הבודדים שלא נוגעו כלל בלקיחת שוחד. באביב 1794 לבשה נטייתו למוסרנות ולביעור בוגדים ומושחתים שראה בכל פינה ממדים כפייתיים. בעוד שאחרים לעגו קודם לצדקנות שאפיינה את חזונו על "הרפובליקה המוסרית" (République vertueuse), ששאב בעיקר מרעיונותיו של רוסו, נותרו כוחות מעטים שיכלו לבלמו. וכפי שהצהיר בנאומו ב-5 בפברואר, בשעות סכנה הייתה זו כרוכה לבלי הפרד בטרור.

בהתאם להשקפה המונטנרדית הישנה, הוסיפו לרכז את השלטון הארצי. ב-16 באפריל בוטלו בתי-הדין המיוחדים בפרובינציה, וכל החשדות בבגידה הופנו לטריבונל בבירה. הדבר גרם להצפת בתי-הכלא באסירים מהמחוזות. ב-20 באפריל בוטל הוועד המבצע הזמני שהוקם באוגוסט, ותפקידי הממשלה פוזרו מחדש בין תריסר מנהלות שהיו אחראיות כל אחת על תחום שונה. הוקמו גם ועדות אזוריות בכל נפה. הוועד לשלום הציבור היה עתה חסר מתחרים של ממש. הקומונה הפריזאית הצייתנית פעלה למגר את עצמאות אסיפות הרבעים, שהיו אחראיות למהומות רבות כל כך, והמועדונים הפוליטיים בעיר. ב-7 במאי הוציא רובספייר לפועל גם את חזונו הדתי. מאחר שהתנגד לאתאיזם, השיק תחת זאת תורה דאיסטית חדשה שהייתה אמורה לאחד את המדינה, "פולחן הישות הנעלה". עד מהרה, שעמם את עמיתיו ואת הציבור בדרשות שופעות להט אמוני, במה שרבים ראו כהוכחה לשגעון גדלות. רדיפת הנצרות לא חדלה ממש: תוך זמן קצר הולאמו סופית אחרוני מסדרי הנזירות, אלה שעסקו בצדקה ובטיפול בחולים, במה שגרם לאחד מנזקיה המתמשכים של המהפכה. אפילו ב-1847, עם אוכלוסייה שגדלה במיליונים, היו במדינה 40% פחות בתי-חולים מב-1789.[16]

ב-23 ו-24 במאי נערכו שני ניסיונות התנקשות כושלים נגדו. אנרי אדמירה, משרת עני, לא התקרב דיו וניסה לרצוח את ד'ארבואה במקום; אמי-ססיל רנו הגיעה עד דלתו של רובספייר. 52 איש נעצרו בחשד למעורבות והוצאו להורג. ההתנקשויות ליבו גל של היסטריה בקונבנט. בתגובה, ניסח קוטון בשליחות אדונו חוק חדש למלחמה בבוגדים, שנדרש גם כדי לרוקן את בתי-הכלא הגדושים. החקיקה הונחתה על הוועד לשלום הציבור והקונבנט ללא שום התייעצות מוקדמת ב-10 ביוני (22 בפְּרֵרִיאָל, לפי הלוח החדש): היא שללה מנאשמים זכות להגנה משפטית ולעדים והגבילה את משך ההליך לשלושה ימים. אימת המתנקשים הביאה להעברתו בו ביום,[17] בלא דיון רציני ותוך דקות ממש.[18] כך החל השלב שנקרא לאחר מכן "הטרור הגדול", כדי להבדילו מהטרור הקודם. בעוד שבראשון הנידונים לפחות הואשמו בעבירות קונקרטיות, התקופה עמדה בסימן של טיהור פוליטי לשמו, כשאנשים נחשדו בגלל הרקע או הפוטנציאל שלהם. בהתאמה, אחוז גבוה יותר מנה אצילים או כמרים לשעבר. אף על פי שההרג היה פחות, במספרים מוחלטים, יחסית לטרור הראשון שהתפרש בכל המדינה, הוא היה הרבה יותר תכוף. 2,693 אנשים נערפו בפריז בין מרץ '93 לאוגוסט 94': 1,515 מתוכם רק לאחר ה-22 בפרריאל. מדי יום היו עשרות הוצאות להורג, אם כי במקביל יותר מ-20% מהנתבעים לדין זוכו.

זה לא היה הדבר שהטריד את הקונבנט. בחוק החדש היה סעיף מבוא שהצהיר כי הוא סותר כל חקיקה מנוגדת. כמה צירים, כמו פרנסואה-לואי בורדון וז'אן-למברט טאליין שחששו מרובספייר, שמו לב שהסעיף מהווה איום על חסינותם ממעצר, שלא יכלה לפקוע אלא בהצבעה של הוועידה עצמה. החוק אמנם עבר מיד, אבל ההצבעה על אפשרות זו הטילה אימה על הקונבנט, שזכר את הטיהורים הגדולים רק חודשיים קודם. חיסול הכוחות המגובשים פיזר את הצירים כמעט איש איש לעצמו והותיר לרובספייר ולתומכיו את הבכורה, אבל גם לא הותיר להם מחנות שיכלו לתמרן ביניהם כפי שעשו במרוצת עלייתם לשלטון. עתה, הם איימו על כולם גם יחד. למחרת, ב-11 ביוני, העבירו טאליין ועוד כמה במהירות חוק שאשרר את החסינות של הצירים. מהלך זה סימן את תחילת התגבשותה של סיעה שהייתה מאוחדת רק בדבר אחד, פחד מפני האיש החזק.

המאורעות התקדמות במהירו. כדרכו, רובספייר ראה בכל צעד נגדו מזימה מושחתת. טאליין ודומיו היו, רובם ככולם, מעורבים עד צוואר בטרור הקודם ונדרשו לתת הסברים על הפשעים שביצעו בשלהי 93'. יו"ר היעקובינים, משוכנע שזיהה את הסיבה לתסיסה נגדו, תבע מהוועד לשלום הציבור לעצור תשעה שראה כעומדים בראש הקנוניה לכאורה, כולל טאליין וז'וזף פושה. זו הפעם, הוועד סירב. רובספייר נטש את הבניין בזעם וחדל מלהגיע לקונבנט במשך חודש, כשהוא מגביל את הופעותיו הציבוריות למועדון שלו.

תרמידור[עריכת קוד מקור | עריכה]

רובספייר (מעיל חום, אוחז בלסתו, סמוך למס' 10 בתמונה) יושב בעגלה וממתין להוצאתו להורג. עוזר-התליין מניף את ראש קוטון. תרשים אותנטי מן התקופה, יוצר לא ידוע.

מאז ההכרזה על גיוס כללי באוגוסט, עמד לזאר קרנו בראש המאמץ המלחמתי. הוא ריכז את כל המשאבים הלאומיים בכשרון, ולרשות צרפת עמדו בקיץ 94' כ-750,000 חיילים בקו הראשון, כמעט פי ארבעה מכל בעלות הברית. ב-26 ביוני הנחיל הצבא תבוסה מוחצת לאנגלים, לאוסטרים ולהולנדים בפלורוס. הידיעות על הניצחון פטרו כל אפשרות למיטוט המהפכה מבחוץ. הטרור נראה ביתר שאת כבלתי-נחוץ.

רובספייר הוסיף ללכד את אויביו. הוא תקף כמה "נציגים בתפקיד" שחזרו מהפרובינציה והיו מעורבים בטרור של 93', כולל פול בראס, ז'אן-בטיסט פררון ואדמונד דובואה-קרנסה. ב-14 ביולי גירש את פושה, אותו תיעב כאתאיסט, ואת טאליין מהמועדון היעקוביני. אף שנותרו חופשיים, הם היו בטוחים שקצם קרב ועמלו נואשות לגייס תמיכה בקונבנט.[19] ב-26 ביולי בא רובספייר לקונבנט לראשונה לאחר יותר מחודש. כשהוא מודע היטב לחרושת המזימות מאחורי הקלעים, הוא נשא נאום ארוך ורצוף האשמות על קנוניה עצומה של בוגדים. הוא כמעט לא נקב בשמות: הכל יכלו לחשוש שהוא מתכוון אליהם. מהמושבים עלו קולות מחאה. כשנמנע מבילו-וארן וקולו ד'ארבואה להגיב על דבריו אף במועדון היעקוביני, הם עזבו אל הוועידה מבועתים מטיהור אפשרי של מקורבי האברטיסטים בעבר, כמוהם. הפאניקה לא נעצרה בהם, והצירים בילו את הלילה ברקימת מזימות. מתנגדי רובספייר גייסו את קרנו וטכנוקרטים אחרים, כמו גם את ברטראן בארר, מוותיקי עסקני היעקובינים ששרד אף שהיה פייאנטי וגם ז'ירונדיני בשעתו. שני הצדדים התכוננו ליום המחרת, ה-27 ביולי 1794, או 9 בתרמידור שנת II לפי הלוח החדש.

קולו ד'ארבואה היה נשיא הקונבנט בבוקר. כשרובספייר ניסה לנאום, דבריו הוטבעו בשאגות מחאה נזעמות, "הלאה הרודן!" טאליין ובילו-וארן קראו למעצרו. רובספייר מחה על סירובו של ד'ארבואה להניח לו לשאת דברים, ואז התחנן לצירים שיקשיבו לו. הכל היה לשווא. הוא, סן ז'וסט וקוטון נעצרו יחד עם מפקד המשמר הלאומי אנריו, תומכם החשוב שהיה איש מפתח לשליטה בבירה. אבל הקומונה עדיין הייתה נאמנה לו, ואנשי משמר מטעמה חילצו את האסירים מן הכלא ולקחום לאוטל דה ויל. תחת החוקים החדשים, מהלך כזה הפך אותם למורדים, שלא היו זכאים אפילו למשפט המהונדס של תקנות ה-22 בפרייריאל אלא להוצאה להורג בלבד. בארר המנוסה מיהר להצביע על כך והקונבנט קיבל זאת מיד. אנריו קרא למשמר הלאומי בפריז להתאסף לדגלו בניסיון הפיכה כושל, אבל רק 17 מ-48 הרבעים שיגרו את הפלוגות שלהם. הקומונה והרבעים, שרובספייר דיכא בשיטתיות בחודשים הקודמים, לא היו מסוגלים דווקא עתה לצאת נגד השלטון המרכזי, שהפקיד בידי פול בראס את כיבוש האוטל דה ויל. הכוחות במקום נמלטו במשך הלילה כששמעו על התקרבות צבאו. ב-2:00 לפנות בוקר ה-28 ביולי ביולי פרצו חייליו למתחם. ירייה ממקור לא ברור ריסקה את לסתו של רובספייר. אחר הצהריים, הוא ושמונים מתומכיו נשלחו לגיליוטינה של סאנסון, האחרונים בשרשרת ארוכה של מנהיגי המהפכה שמצאו את מותם בידה. הגולה האירי ארצ'יבלד המילטון העיד שעמד מאה פסיעות מן הגרדום אך דם שצף מתחת לסוליות מגפיו.

הקואליציה האנטי-רובספייריסטית הייתה מגבש ארעי למדי שכלל אינדולגנטים-לשעבר ששרדו והמקורבים אליהם; צירים שניצבו משמאל לרובספייר וחששו דווקא מבלימת הטרור; וערב-רב של אופורטוניסטים פוליטיים, כמו טאליין ובארר. נפילת "הרודן" התקבלה בשטף של התלהמות וחנופה שאפיינה גם את נפילת הסיעות הקודמות: מאות מכתבי תמיכה זרמו ממועדונים בפרובינציה, כשנואמים מתחרים ביניהם על הוקעת רובספייר במונחים בומבסטיים. אבל גינוי הטרור הפומבי והנחרץ יצר פתח לשינוי. הקונבנט היה עייף ומפוחד לאחר הטיהורים האכזריים ונחוש להחזיר לעצמו מידה של שליטה מן הרשות המבצעת, שנחלשה וזועזעה בתהפוכה האחרונה. ב-29 ביולי הקריא בארר רשימה של מועמדים חדשים לוועד לשלום הציבור, להחליף את המוצאים להורג; הוא נדהם כשהם נדחו ברוב גדול, ותחת זאת עברה הצעת טאליין לחייב רבע מאנשי הוועד לשלום הציבור לפרוש מדי חודש. במהרה הכלל הוחל גם על כל הוועדות הביצועיות, וטאליין וכמה אינדולגנטים-לשעבר מונו לוועד עצמו. הוא ויתר ה"תרמידוריים", כפי שנודעו, נשאו נאומים בוטים נגד מורשת הטרור ולו כדי להסיט מעצמם את האשמה. השעה הייתה כשרה להתמתנות כזו, הן בדעת הקהל והן בקונבנט, והם צברו תנופה מיד. ב-1 באוגוסט בוטל חוק פרריאל הידוע לשמצה, וב-10 באוגוסט נעצר התובע פוקייה-טנוויל. ב-11 באוגוסט השיב לעצמו הקונבנט את הכח ושלל מהוועד לשלום הציבור כמעט את כל סמכויותיו. לאחר כמעט שנה, הטרור באמת הסתיים: רק ארבעים איש הוצאו להורג בפריז עד 31 בדצמבר. אסירים החלו להשתחרר מבתי-הכלא, ואלפים חזרו לבתיהם נחושים לנקום במובילי הטרור. פררון, אחד מה"נציגים בתפקיד" האכזריים ביותר, מיהר לרכב על המגמה החדשה כדי להגן על עצמו ולצבור כח פוליטי. הוא ליבה את הזליגה לימין בעיתון שהחל לפרסם, "נואם העם" (l'Orateur du Peuple) ובמהרה צצו עוד עיתונים כאלה.

ב-29 השתלח הציר לֶקווַאנְטְר (צר') בד'ארבואה, וארן והשמאלנים תומכי הטרור האחרים שעברו לתמוך בהפיכה נגד רובספייר ממש ערב התרחשותה. אבל הקונבנט טרם הרחיק עד כדי כך: הצירים קטעו את נאומו בקריאות ביניים והביעו את אמונם במותקפים. המועדון היעקוביני התעודד ונטש את המגננה שנגרר אליה. פררון וטאליין גורשו משם ב-4 בספטמבר, והאחרון אף הוכה בידי בריונים. פררון התריע מחזרה לטרור ותמך בהתארגנות ה"מבושמים" (Mouscadins, "מדיפי ריח מושק"), כנופיות צעירים אמידים שהיו נחושים להוות משקל-נגד לסנקילוטים והפעילו אלימות רחוב. ה"תרמידוריים" זכו אז לסעד בלתי-צפוי. כמעט מאה נאשמים ב"פדרליזם" הובאו מנאנט לפריז ובמהלך משפטם נחשפו הזוועות שקארייר ניצח עליהן, במיוחד ההטבעות ההמוניות בנהר. הדיווחים פשטו בעיתונות ובדעת הקהל. המשפט הפומבי שלו ערער כליל את הלגיטימיות של המונטנרדים, שעדיין היו דומיננטיים בקונבנט. טאליין הקים עיתון ימני משלו, "ידיד האזרח". ב-3 באוקטובר, הציר לורן פרנסואה לז'נדר תבע שוב להדיח את וארן, בארר והיתר. הקונבנט סירב שוב, ואישי הנהגה בכירים כמו קרנו העידו שהטרור היה נחוץ בשעתו. אבל המפה הפוליטית, לאחר דהירה ארוכה שמאלה מאז 1792, שינתה כיוון. ז'וזף פושה האופורטוניסט והתככן, מי שהיה טרוריסט קנאי, היה כרגיל מהראשונים לקלוט את שינוי הרוח: הוא ביקש מעיתונאים לכתוב נגד קארייר במאמץ להפכו לשעיר לעזאזל שיחפה על היתר. ה"מבושמים", שאספו אליהם אלפי חברים, תקפו אסיפות יעקוביניות באלימות. לא היה די בקארייר להשביע את הציבור, והקונבנט החששני שתמיד ראה ביעקובינים תחרות לעצמו החל להתנער מן המועדון הוותיק. ב-16 באוקטובר נתקבל צו שאסר על סניפי מועדונים לתקשר ביניהם ואילצם לפרסם רשימות חברים. הדבר סירס אותם למעשה. בין ה-9 ל-11 בנובמבר, לאחר שבילו-וארן נשא נאום תוקפני נגד אויבי היעקובינים במועדון, תקף המון זועם של "מבושמים" את מקום אספתם מדי יום. כל החלונות נופצו באבנים, והנוכחים הוכו באלימות קשה. הוועידה הלאומית, שהתרשמה מהתמיכה הציבורית של אנשי הימין והייתה בלחץ כבד עקב הפרסומים השוטפים ממשפט קארייר, נכנעה. ב-11 הורתה על סגירת המועדון. שידוד המערכות התרחש בפרובינציה במקביל, כשאלפי משוחררים מבתי-הכלא תופסים מחדש עמדות פוליטיות. ה"נציגים בתפקיד" קלטו את האיתותים מפריז והחלו לרדוף את הסניפים היעקוביניים המקומיים.

מכאן והלאה, התזוזה ימינה שנקראה מאוחר יותר "הריאקציה של תרמידור" – בעת המאורעות, "ריאקציה" הייתה שם גנאי רווח בפרסומים רשמיים למעשי הרס ונקמה נגד השמאל, שהרי אלו פגעו בהתקדמות לסדר ושלום – התגלגלה במהירות. ב-8 בדצמבר הוחזרו שבעים-ושמונה צירי הקונבנט שהודחו ונאסרו בשל התנגדותם לטיהור הז'ירונדינים לתפקידם. יחסי הכוחות בתוך הוועידה התאזנו לטובת הימין. מה שנותר מהעליונות המונטנרדית נשבר סופית, ורבים נטשו אותם; "ההר" המונטנרדי בספסלים העליונים משמאל הצטמצם לסיעה חלשה שנקראה "הפסגה" (Crête), וה"תרמידוריים" שלטו בקונבנט. ב-16 בדצמבר הוצא קארייר להורג באשמת פשעיו. ב-27 הקונבנט הצביע להתחיל בהליכים נגד וארן, ד'ארבואה, בארר ואלכסנדר ואדייר. ברחובות, אנשים שנחשדו כיעקובינים הוכו על ידי המונים זועמים ופסליו של ז'אן-פול מארה הושחתו.

פן אחר של הריאקציה היה הנסיגה מהפופוליזם הכלכלי. לאחר חודשים שבהם היה ברור לכל שפיקוח המחירים אינו ניתן לאכיפה ושסחורות נמכרות בעלויות גבוהות בשוק השחור, בוטל חוק המקסימום ב-24 בדצמבר. החורף של תחילת 1795 היה הקר ביותר בכל המאה ה-18, והשית רעב כבד. רבים גוועו למוות, בעוד הממשל מנסה נואשות לקנות די מזון להאכיל את הציבור. השווי הממשי של האסינייאטים צנח חדות, והכלכלה המרוסקת גם כך התמוטטה כליל.

ב-25 בפברואר הצהיר הקונבנט על חופש דת מלא לכל האמונות. הכנסייה החוקתית שיצרה המהפכה קודם התמוטטה למעשה מזמן, והמדינה חדלה לממן אותה. עתה, במקום לנסות לשלוט בפן זה, השלטון הניח למאמינים לנפשם. מיסות חזרו להיערך בכנסיות החרבות שנשרפו בטרור. הנחלות המערביות עדיין שרצו מורדים, ומחוץ לערים הגדולות לממשל היה מעט כח. החשש מסיוע בריטי, חוסר המשאבים והעייפות הכללית הניעו גישה מתונה יותר בקונבנט. המורדים עצמם היו מוכנים לגלות רצון טוב לנוכח החדשות על רדיפת הטרוריסטים בפריז, השבת חופש הדת והתרופפות חוקי הגיוס. הרפובליקה הייתה נואשת להשכין שלום והנושאים-ונותנים מטעמה הציעו ל"ינשופים" ולמלוכנים בוונדה תנאים מפליגים: פטור מגיוס, רשות לתפקד ככח שיטור במקומותיהם ועוד. המורדים, שהבטיחו בסתר לבריטים להמשיך במאבק חוקים, היו מותשים אף הם ושמחו על השלום שמשמעותו הייתה אוטונומיה כמעט גמורה. מנהיגיהם קיבלו את התנאים עד האביב. חוקים נגד מהגרים הוגמשו אף הם, וגולים החלו לחזור.

במהלך החורף שמרה הוועידה על פופולריות בקרב ההמון באמצעות מאמץ כבד לסבסד מזון. בתחילת מרץ לא יכלה עוד להתמיד בכך, והרעב בפריז החמיר. אל מול עליית המחירים לשוויים הריאלי לאחר הסרת הפיקוח, והאופן בו הדבר היטיב עם האמידים שהחלו שוב להתנגדר בעושרם, ניעורו הסנקילוטים שכמעט לא הגיבו על הריאקציה הפוליטית. בחודש הקודם קרא פרנסואה-נואל "גרקכוס" באבוף להתערבות למען רווחת העם ולהחלת חוקת 1793 המושעית ללא הצלחה, אך עתה קריאות כאלו החלו להישמע ברבעים הרדיקליים. בקונבנט עצמו היו משוכנעים כי החוקה ריכוזית ודמוקרטית מדי, אם כי לא הייתה להם חלופה בינתיים. מהומות מזון אירעו בתכיפות גוברת, והקונבנט החרד מיהר לרכוש אספקה ולחלקה בחינם. לא היה די בכך. ב-1 באפריל 1795 (12 בז'רמינאל שנת III) צעד המון סנקילוטי אל הוועידה כשהוא הודף בקלות את ה"מבושמים" שניסו לעצור אותו. אבל לא היו להם דרישות ברורות מלבד לחם וחוקת 1793, והקומונה והמועדונים שליבו את התקוממויות השנים הקודמות לא היו אותם מוסדות חזקים. אפילו צירי "הפסגה" ביקשו מהם לצאת, והאספסוף התפזר כלעומת שבא. הוועידה הגיבה בנוקשות ובנחישות. וארן ושלושת האחרים שהודחו גורשו לאי השדים. שישה-עשר צירים מונטנרדים הושמו במעצר, ובעיר המותססת הוכרז למעשה משטר צבאי. ב-10 בחודש פעלו הרשויות נגד הרדיקלים שהרבו כל כך להתפרע בשנים האחרונות, וחיברו רשימה 1,600 פעילים מוכרים אותם סימנו כעושי צרות. ניתן היה לפעול נגדם במהירות בשעת הצורך.

הידיעות על דיכוי ה-12 בז'רמינאל הגיעו במהרה לפרובינציה ועודדו את נרדפי 1794 לבקש נקמה, במה שנזכר לדורות כ"טרור לבן" (לבן היה צבע המלוכה, אם כי רק חלק מהפעילים היו מלוכנים). מי שהתחיל בפיזור השמאל היו הרשויות עצמן, שפעלו לפי דוגמת הבירה. יותר מ-80,000 איש נאסרו לפחות לתקופה קצרה; רבים מהם מילאו תפקידים בימי הטרור הקודם. רובם לא נענשו. היה זה הציבור שתבע דם, ומעשי רצח ולינץ' החלו להיערך בהמוניהם. מאה ועשרים אסירים נשחטו על ידי המון זועם בליון ב-4 במאי, וטביחות דומות נערכו בערים אחרות. ב-17 במאי נערכה הפגנה פרו-יעקובינית בטולון. המשמר הלאומי ירה בחמישים איש, והנציג בתפקיד הוציא מספר דומה להורג אחר כך. כנופיות "מבושמים" שחיקו את דומיהם בפריז החלו להתארגן בפרובינציה. בסך הכל, כ-2,000 איש נרצחו באביב. המהפך הפוליטי היה חד-משמעי וברור: שנה לאחר שהמונטנרדים תפקדו כדיקטטורים, עברו הם להיות הצד הנרדף.

ב-5 באפריל יצאה פרוסיה, שלטשה עיניה לחלוקת פולין השלישית, מן המלחמה וחתמה על שלום בבזל. מגעים עם הספרדים היו בעיצומם. הידיעות על הניצחון זרמו בעוד מצב האספקה בפריז הלך והחמיר ועמו הרעב. ללא התירוץ של עימות צבאי קשה היה לרסן את ההמונים. פעילים מלוכניים שהחלו לשוב ולהופיע בציבור הסיתו נגד הרפובליקה ממש כמו השמאל הקיצוני המדוכא. אסיפות הרבעים החלו להתכנס שוב. ב-20 במאי, או 1 בפרריאל III, יצאו אלפי סנקילוטים אל הקונבנט, מלווים בכמה פלוגות משמר סוררות, כשהם תובעים לחם והחלת החוקה. הם רצחו את הציר ז'אן-ברטראן פֶרוֹ (צר') והניפו את ראשו על כידון. עשרות אלפי חמושים משני הצדדים, עם תותחים, הקיפו את הקונבנט. הוועידה היססה מלחולל טבח והתחייבה לספק לפחות לחם. אחד-עשר מצירי "הפסגה" החלו להעביר הצעות לרוח הסנקילוטים, והנוכחים הנפחדים אישרו אותן בזו אחר זו. ההמון המתקומם התרצה והתפזר. כשהם נעלמו, הוועידה חזרה בה מיד ושרפה את הרישומים מאותו היום. אחד-עשר המונטנרדים נעצרו וזה היה סופה המוחלט של הסיעה החזקה מן העבר. למחרת צר הצבא הסדיר על שלושה רבעים רדיקליים. אלפים נעצרו, רוצחי פֶרוֹ הוסגרו והוצאו להורג עם עשרות משתתפים אחרים, וכל כלי-הנשק הוחרמו. העיתונות הפכה את התקוממות פרריאל למין היפוך של נפילת הבסטיליה ב-1789: אז הואדרו ההמונים כגיבורים והוכשר תפקידם הפוליטי בשנים הבאות, ועתה תוארו כרוצחים צמאי דם. פעילות השטח הסנקילוטית, שהוחלשה מאוד עוד בימי רובספייר, מוגרה עתה. זו הייתה הפעם האחרונה בה מילא האספסוף הפריזאי תפקיד פעיל במהפכה.

חוקת 1795[עריכת קוד מקור | עריכה]

הריאקציה התרמידורית הפילה את המונטנרדים ואת בסיס הכח שלהם, אך סיפקה מעט למלא את הריק הפוליטי. גודלו של זה התחוור לצירי הקונבנט, שנאחזו בשלטון, כשלואי השבעה-עשר הילד מת מלימפדנופתיה ב-8 ביוני בכלאו. דודו הדוכס מפרובנס הגולה הכריז על עצמו מיד כלואי השמונה-עשר, אך לא הייתה לו שום כוונה להתפשר עם המהפכה. הוא הכריז כי "המשטר הישן" והחלוקה לשלושה מעמדות יושבו על כנם ברגע שיחזור לפריז. מצב החירום הסתיים למעשה, אך לאיש בקונבנט לא הייתה כוונה להחיל את חוקת 1793 שהייתה ספוגה ברעיונות השמאל המודח. הבטחותיה לשוויון חברתי נראו עתה כפנטזיות מנותקות, קידוש זכות המרד של העם כמעודד אנרכיה סנקילוטית, והשלטון הריכוזי כמועד לדיקטטורה ואלימות; לאחר זוועות הטרור, דעת הקהל והמחוקקים הכירו בנכונות האזהרות מפני מתן כח לרשות המבצעת שהועלו כבר בידי המלוכנים-החוקתיים ב-1790. מכל העברים עלתה דרישה למתינות ויציבות, והוסכם שרק בעלי-רכוש שיחששו מזעזועים ומהומות יכולים לערוב לכך. ועדת החוקה, שעבדה במרץ על מסמך חדש שיחליף את זה של 93' וייצור סדר פוליטי יציב, עמדה בהשפעת אווירה זו. למרות זאת, שלהי הריאקציה — בניגוד להאשמות השמאל, בשעת מעשה ולאחר מכן — לא היוו שיבה לעקרונות של "ידידי החוקה המלוכנית" או הפייאנטים. מבחינות רבות, המשיכו התרמידוריים במפעלם של המונטנרדים לדכא את האופוזיציה מימין ומשמאל גם יחד ולרכז את הכח בידם.

ב-23 ביוני 1795 פתחו הגולים המלוכנים באנגליה במבצע הגדול והרציני ביותר שערכו כדי לנסות לכבוש את השלטון. בסיוע בריטי, נחתו 3,000 מלוכנים חמושים במפרץ קיברון שבברטאן עם אספקה ונשק לרבבות. הם תוגברו מיד ב-10,000 מורדים "ינשופים" מקומיים. הפלישה הסתיימה בכישלון חרוץ, ועד ה-21 ביולי חיסל הצבא הרפובליקני את ראש הגשר ולכד אלפי שבויים, בטרם הספיק לואי השמונה-עשר (שחשש להגיע לאנגליה מפחד נושיו) לנחות בעצמו. 748 הוצאו להורג. הבריטים הוסיפו לזמום עם כיסי המורדים מאחורי הקלעים, ובסוף אוגוסט יצא כח קטן בראשות המלך החוקי לאיל דה יו, מול חוף ונדה. הצבא המתין להם והם לא יכלו לעבור מן האי ליבשת, ונסוגו סופית ב-21 בנובמבר. בשנה שלאחר מכן, שילוב בין זהירות והימנעות מהפרזות נגד האוכלוסייה לביעור חסר-רחמים של מורדים חמושים הביא שלום לוונדה המורדת.

בשלהי הקיץ הסתיים ניסוח החוקה החדשה. חוברה הצהרת זכויות אדם ואזרח, שנעדרה את ההתייחסויות של חוקת 93' לשוויון חברתי גמור ואוזנה על ידי רשימה של תשע חובות אזרחיות. גברים משלמי מס מעל גיל 21 הוכרו כולם כאזרחים, אך רק בעלי רכוש השווה לפחות ל-100 ימי עבודה היו זכאים להשתתף בבחירות; היו אלה קצת יותר ממיליון איש, ועליהם הוטל להצביע עבור כ-30,000 אלקטורים שבחרו ישירות את הצירים לרשות המחוקקת החדשה. זו נחלקה לשני בתים, 'מועצת החמש מאות' כבית תחתון שעליו הוטל ליזום חקיקה ו'מועצת הזקנים' בת 250 הצירים שהייתה אמורה לבקר, להעביר או לפסול את הצעותיה. מדי שנה היו אמורים שליש מן הצירים לעמוד לבחירה חוזרת. הרשות המבצעת התגלמה בוועד בן חמישה מנהלים (דירקטורים), שהופקד על מינוי השרים והשלטון הישיר במדינה. הם נבחרו על ידי 'הזקנים' מרשימה שהוצעה על ידי 'החמש מאות', וכחלק ממערכת האיזונים והבלמים הקפדנית שהוקמה כלקח מאירועי 1793-1794 נאסר עליהם להצטרף לאחד הבתים. מדי שנה היה אמור להתחלף דירקטור אחד.

ב-22 באוגוסט (5 בפרוקטידור שנת III) אושררה החוקה בהצבעת הקונבנט, שסיים בכך את משימתו המקורית שכמעט ונשכחה כרשות מכוננת. ב-6 בספטמבר היא הובאה למשאל עם; רק כ-1,100,000 הצביעו, ורוב מוחץ של 1,057,000 קיבל אותה לפחות לפי הדיווח הרשמי. אבל שלא כאסיפות קודמות, לקונבנט צמא-הכח לא הייתה כוונה להתפזר ולמנוע מהחברים המכהנים להמשיך לשלטון הבא. הם העבירו צו שקבע כי שני שלישים מן הצירים בתפקיד ימשיכו לרשות המחוקקת של הדירקטוריון. מהלך ציני כזה עורר מיד זעם עממי מציבור שמאס זה מכבר בוועידה הלאומית. הפעם, לא היו אלה הסנקילוטים כי אם המלוכנים שיצאו לרחובות. לנוכח חולשת הרפובליקה, רבים נאחזו תקווה שאפשר יהיה לגרוף צירים רבים בבחירות ואז להעביר הסדר מונרכי כלשהו; 'צו שני השלישים' עמד בדרכם. במשאל אודותיו, שנערך במקביל לזה על החוקה, היו 200,000 תומכים שטרחו להצביע ו-114,000 מתנגדים. מול אדישות ומיעוט תומכים מחד והתנגדות עזה במחוזות רבים מאידך, היו המלוכנים משוכנעים שהשעה כשרה להתקוממות; גם הידיעות על היות לואי השמונה-עשר מול החוף עודדו אותם. רבעים רבים בפריז היו בשליטת גורמים שמרניים לאחר שהוועידה טיהרה את הפעילים השמאלנים מאז 1 בפרריאל.

ב-3 באוקטובר 1795 נעשו הכנות ראשונות, ויצאה קריאה לנציגי כל ארבעים-ושמונה הרבעים להתאסף ולפתוח בהתקוממות. נציגים משבעה-עשר בלבד הגיעו למפגש, ולבסוף רק שבעה הצטרפו לפעולה למחרת וגייסו את פלוגות המשמר הלאומי שלהם. ב-5 בחודש (13 בוונדמייר שנת IV) צעדו למעלה מ-20,000 איש לכיוון הוועידה הלאומית. לשלטון היו רק 6,000 חיילים, אך הפריזאים פורקו מנשקם לאחר פרריאל ולמורדים חסרו נשק ותחמושת. הארטילריה של הצבא, בפיקוד קצין צעיר בשם נפוליאון בונפרטה, פתחה עליהם באש כשניסו לחצות את הגשרים מעל הסיין. הקרב נמשך שבע שעות, וחילופי ירי לא חדלו עד בוקר ב-6 באוקטובר. מאות נהרגו. השלטון בחר שלא להגיב בדיכוי חמור כמו זה שלאחר ההתפרצות הסנקילוטית הקודמת, מתוך חישוב שרוב תומכי המרד ישתכנעו לעבור לצדו אם המשטר החדש המתוכנן יספק יציבות. אבל שרידי המנגנון שאפשר את ההתפרעויות חוסלו. ב-10 בחודש פוזר המשמר הלאומי הנשלט בידי הרבעים פורק, והוחלף במשמר פריזאי תחת שליטת הממשל המרכזי. הקומונה של פריז פורקה למחרת היום ותחתיה חולקה העיר לתריסר רבעים נפרדים.

אירועי ה-13 בוונדמייר שמו קץ לתקוות המלוכנים למנוע את החלת חוק שני השלישים ולגרוף הישגים בבחירות, שנערכו כסדרן כעבור שבוע, מן ה-12 ועד ה-21 באוקטובר. כפי שנקבע מראש, 500 צירים מן הקונבנט קיבלו במקום בשני הבתים של הרשות המחוקקת. הרוח של הוועידה התרמידורית המשיכה לשלוט בדירקטוריון החדש. חמשת הדירקטורים הראשונים שנכנסו לתפקידם היו פול בראס, לזאר קרנו, לואי רבלייר-לפו, אטיין לה טורנור וז'אן-פרנסואה רובל. ב-27 באוקטובר התפזר הקונבנט לאחר יותר משלוש שנים בהן משל בצרפת, והחוקה החדשה נכנסה לתוקף.

הדירקטוריון[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשטר החדש הצליח לדכא את אחרוני היעקובינים והמלוכנים, ומרידות שפרצו באזורים שונים בצרפת חוסלו בעודן באיבן. אף על פי כן, המשטר לא האריך ימים. בהפיכת 18 בברימר, ב-9 בנובמבר 1799, תפס נפוליאון את השלטון בהפיכה צבאית. הרפובליקה בוטלה סופית ב-1804 עם הכתרתו של נפוליאון לקיסר.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • William Doyle, The Oxford History of the French Revolution, Oxford University Press, 2002.
  • Donald M. G. Sutherland, The French Revolution and Empire: The Quest for a Civic Order, Wiley, 2008.
  • Jonathan Israel, Revolutionary Ideas: An Intellectual History of the French Revolution from The Rights of Man to Robespierre, Princeton University Press, 2014.
  • Timothy Tackett, Becoming a Revolutionary: The Deputies of the French National Assembly and the Emergence of a Revolutionary Culture (1789-1790), Princeton University Press, 2014.
  • François Furet, Interpreting the French Revolution, Cambridge University Press, 1981.
  • Christopher Hibbert, The Days of the French Revolution, HarperCollins, 2012.
  • Howard G. Brown, Ending the French Revolution: Violence, Justice, and Repression from the Terror to Napoleon, University of Virginia Press, 2007.
  • Roger Chartier, The Cultural Origins of the French Revolution, Duke University Press, 1991.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא המהפכה הצרפתית בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סאת'רלנד, עמ' 68-71.
  2. ^ Donald M. G. Sutherland, The French Revolution and Empire: The Quest for a Civic Order, Wiley, 2008. עמ' 69.
  3. ^ לסקירה מקיפה, ראו: Anthony Crubaugh, Feudalism, בתוך: William Doyle (עורך), The Oxford Handbook of the Ancien Régime, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 219-233.
  4. ^ על כך, ראו: Barry M. Shapiro, Revolutionary Justice in Paris, 1789-1790, Cambridge University Press, 2002. עמ' 13–15 וכו'.
  5. ^ שפירו, עמ' 20, 209.
  6. ^ שפירו, עמ' 212–213 וכו'.
  7. ^ ישראל, עמ' 208.
  8. ^ ישראל, Revolutionary Ideas, עמ' 406-408.
  9. ^ Melvin Edelstein, The French Revolution and the Birth of Electoral Democracy, Routledge, 2015. עמ' 193.
  10. ^ 10.0 10.1 ישראל, עמ' 406-409.
  11. ^ Colin Haydon, William Doyle, Robespierre, Cambridge University Press, 1999. עמ' 141-142.
  12. ^ סאת'רלנד, עמ' 227; היידון, דויל, עמ' 168.
  13. ^ תרגום חופשי מ:Gardez, lui dit Danton, la somme tout entière ; Je paye pour Couthon, Saint-Just et Robespierre.
  14. ^ היידון, דויל, עמ' 3.
  15. ^ דויל, עמ'327.
  16. ^ דויל, עמ' 400.
  17. ^ סאת'רלנד, עמ' 229.
  18. ^ Adolphe Thiers, The History of the French Revolution, Volume 3, Carey and Hart, 1842. עמ' 58.
  19. ^ Patrice L. R. Higonnet, Goodness Beyond Virtue: Jacobins During the French Revolution, Harvard University Press, 1998. עמ' 59.