המהפכה הצרפתית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development.svg ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.
נפילת הבסטיליה ב-14 ביולי 1789. ציורו של ז'אן-פייר הואל, 1789.

המהפכה הצרפתיתצרפתית: Révolution française) הייתה תקופת טלטלה וחילופי שלטון בהיסטוריה של צרפת בין 1789 ל-1799, שהתחוללו בה שינויים קיצוניים בסדרי החברה והממשל של המדינה. בראשיתה אולץ המלך האבסולוטי לואי השישה עשר להיעתר לתביעותיה של האסיפה הלאומית החדשה. משטר זכויות-היתר המעמדי הוחלף בגופים נבחרים וחוברו הצהרת זכויות האדם והאזרח ובהמשך, ב-1791, חוקה לצרפת. הניסיון לבסס מונרכיה חוקתית נכשל, ומתנגדי הכתר בהנהגת ז'ורז' דנטון ואחרים תפסו את השלטון. המלוכה בוטלה בספטמבר 1792, וכוננה רפובליקה.

בפועל, הביא המהפך העז שעבר על הארץ לתוהו ובוהו, הקצנה ומהומות אלימות, במקביל לדיכוי הולך ומחריף מצד הממשל החדש. אלה הגיעו לשיא עם עלייתו של מקסימיליאן רובספייר, שהנהיג את שלטון הטרור. במהלך המהפכה הוצאו להורג רבבות בני אדם. ראשיהם של אלפים מתוכם נערפו בגיליוטינה, שהפכה לסמל הטרור. בין המומתים נמנו פשוטי עם, בני אצולה, כמרים, לואי השישה-עשר והמלכה מארי אנטואנט, ובהמשך גם רוב מנהיגי המהפכה, כולל דנטון ולבסוף גם רובספייר עצמו. שינוי השלטון לווה בשורה של מרידות פנימיות, שנתמכו בחלקן מבחוץ, ובסדרה של מלחמות עם רוב האומות האירופאיות. מאבקים אלה הביאו למותם של מאות אלפים. שלטון הטרור בא לקצו עם הדחתו והוצאתו להורג של רובספייר בקיץ 1794, והכח ניתן בידי דירקטורט מתון ושמרני למדי. משבר כלכלי, התמוטטות הסדר הציבורי ושורה של מפלות צבאיות הביאו לאובדן סמכותו. ב-1799 תפס המצביא נפוליאון בונפרטה את רסן השלטון בהפיכת 18 בברימר והביא למעשה לקצה של המהפכה. הוא ביטל את הרפובליקה רשמית ב-1804 והכתיר את עצמו לקיסר צרפת.

צרפתFlag of France.svg
ערך זה הוא חלק מסדרת
היסטוריה של צרפת

צרפת בעת החדשה

המהפכה הצרפתית

הרפובליקה הראשונה

הקיסרות הראשונה

הרסטורציה של ממלכת צרפת

המונרכיה של יולי

הרפובליקה השנייה

הקיסרות השנייה

הרפובליקה השלישית

צרפת של וישי

צרפת החופשית

הממשלה הזמנית

הרפובליקה הרביעית

הרפובליקה החמישית

צרפת

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשטר הישן וליקוייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

‏12 בספטמבר 1715: לואי החמישה עשר הילד, מימין, בעת רישום החוק בפרלמנט פריז שבו מונה דודו לעוצר. הטקס סימל את סמכותו האבסולוטית, אך הפרלמנט אישרר זאת לבדו כבר ב-2 לחודש.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הסיבות לפרוץ המהפכה הצרפתית

למן המחצית השנייה של המאה ה-17, בתקופה שלאחר דיכוי מרידות הפרונד, שרר בצרפת להלכה משטר אבסולוטי. מקור הלגיטימציה המוצהר של המערכת הפוליטית היה ציות מוחלט לרצון המלך. לואי הארבעה-עשר החליש את האצולה על ידי מינוי עושי דברו לאינטנדנטים ופיתוי רבים מבניה לחיי תענוגות בארמון ורסאי. הוא נהנה מסמכויות עצומות, כולל היכולת לאסור אנשים ללא משפט וללא אפשרות ערעור.

כביתר אירופה הקדם-מודרנית, החברה הצרפתית נשענה על מבנה קורפורטיבי, בו השתייך כל אדם לקבוצה מעמדית (או שדרה) שהקנתה לו זכויות-יתר, במידה כזו או אחרת, ועשתה אותו כפוף לתגמול ועונש שונים. גיבוש פנימי בתוך כל שדרה היה הערובה לשימור זכויותיה מול לחץ מגבוה, ועקרון יסוד זה עמד כתריס בפני הסמכות הכל-יכולה שהייתה לכתר בתאוריה. הגורם העיקרי בממשל המקומי היה הפרלמנטים, מעין בתי-דין אזוריים שהופקדו על רישום חוקים ואכיפתם. גם בתקופות בהם אסר עליהם המלך להביע מחאה על יוזמותיו, לא ניתן היה למנוע מהם להכשיל ולעכב בפועל. החיכוך בין הכתר לפרלמנטים, לאצולה ולגורמים אחרים היה מרכיב קבוע בפוליטיקה הצרפתית במאה ה-18, אך לא היה לו שום מוצא מוסדר בדמות בית-מחוקקים כמו זה הבריטי שלאחר חוק הזכויות 1689. כשכפה הראשון את רצונו, הוביל הדבר לריאקציה מלמטה – אם כי זו בוטאה באופן שהלם את מושגי המלוכה בחסד האל, לה רחשו כבוד באמת ובתמים – וחוזר חלילה, בעיקר לאחר שיורשי לואי הארבעה-עשר נתגלו כסמכותנים ומוכשרים פחות ממנו.

החלוקה הבסיסית והרשמית, שכיסתה על מציאות מפוצלת ומסובכת בהרבה, הייתה זו שהשתקפה באספת המעמדות, הגוף הייצוגי הישן שהוזנח על ידי השלטון האבסולוטי ולא כונס מאז 1614: המעמד הראשון, הכמורה, שמנה כ-100,000 איש ב-1789, נהנה מהטבות מפליגות והיה בעליהן של 10% מהקרקעות; השני, האצולה, שכלל לפי מרבית ההערכות 400,000 איש, היה פטור מרוב המסים ושלט ב-25% מהקרקעות; ויתר 27.5 מיליון הנפש, פשוטי העם אנשי המעמד השלישי. אלה היו חלוקים לאינספור קבוצות, כולל הסוחרים העשירים בערי הנמל שקיבלו הטבות מס אף יותר משני המעמדות המיוחסים והחקלאים האמידים שהרוויחו מהמערכת הסניוריאלית לפיה התנהלו אזורי הכפר. לצדם היו עירוניים למיניהם ואומנים המאוגדים בגילדות, כל אחת וזכויות-היתר המיוחדות לה. אך רובה הגדול של האוכלוסייה, כ-21 מיליון איש ערב המהפכה, היה איכרים עניים. החיטה הייתה המוצר הבסיסי והחשוב ביותר, כשתנודות במחירי הלחם היו עשויות להמיט רעב המוני.

הממלכה הורכבה מפלכים שצורפו זה על גבי זה בתהליך סיפוח מתמשך לאורך המאות. לכל נחלה היו חוקיה, משפטיה ומסורותיה, לעתים לשון או לפחות ניב אופייניים ואף מידות ומשקלות שונים. אלה גזרו מבנה שלטוני ומשפטי מגוון, שעמד בעכריו של כל ניסיון ליישם מדיניות אחידה. מכך נבע, בין היתר, אופיה המפוצל של הכלכלה הצרפתית; הסחר בין המחוזות הוגבל באמצעות מכסים ורישיונות מרובים, הן בשל החלוקה המנהלית והן בהשפעת עקרונות המרקנטיליזם של שר האוצר ז'אן-בטיסט קולבר. אלה נועדו לאפשר פרוטקציוניזם בכל נחלה מחד ואספקת חיטה במחירים סבירים מאידך. הפרשי העלויות של מוצרים זהים באזורים שונים הגיעו למאות אחוזים. בעוד שמעצמות אירופאיות אחרות הקימו במאה ה-18 מערכות מיסוי וכספים ריכוזיות למדי שהתבססו על פקידי מדינה בשכר, התקיים בצרפת עד ערב המהפכה מבנה מבוזר מאוד שנשען על מכירת משרות נושאות רווח, שהשלטון יכל להפקיע חזרה רק תמורת פיצוי הולם לבעליהן. בתמורה לתשלום גבוה והתחייבות להעביר סכומים ומכסות מוסכמים לאוצר הממלכה, קיבלו המחזיקים בהן זכות לגבות כספים עבור עצמם ופטורים שונים. לצרפת אף לא היה בנק מרכזי, לאחר שניסיון להקים בנק בהשגחת המלך הסתיים במפולת חברת מיסיסיפי ב-1720. ריבוי התפקידים הנמכרים סיבך עוד יותר את מנגנון זכויות-היתר המסועף. המוני האיכרים נדרשו להעביר חלק גדול מיבוליהם למדינה, לאדוניהם ולכנסייה גם יחד, והיו מחויבים גם בביצוע עבודות עונתיות (קורווה); שכבות העלית היו מעוניינות בהותרת הפטורים שלהן על כנם.

בימי שלטונו של לואי החמישה-עשר הובילו שיפורים הדרגתיים בחקלאות ובבריאות הציבור לגידול האוכלוסייה ב-30%, חצי מהממוצע האירופאי בתקופה המקבילה, אך עדיין עומס ניכר על המשאבים. טבע הכלכלה הצרפתית ניתב את רוב ההכנסות מכך אל בעלי הקרקעות, פשוטי עם ומיוחסים כאחד, בעוד רוב האיכרים מתרוששים. ההכרה שמדיניות המס בעייתית עודדה את הכתר ליזום ב-1749 היטל אחיד של 5% על כל מקורות ההכנסה, אך הכנסייה הצליחה להתחמק מכך ובעלי האדמות בעקבותיה. ב-1771, לאחר שהמדינה עברה פשיטת רגל למעשה תחת שר האוצר ז'וזף מרי טרא, הצליח הקנצלר רנה דה מופו לשלול מהפרלמנטים את מרבית סמכויותיהם, אך גם הוא לא עבר משם לתמורה מקפת. רפורמות דומות קודמו לחצאין במהלך כל התקופה, תוך שהן נבלמות על ידי חוסר רצון בעימותים פוליטיים והאשמות מצד הפרלמנטים והאצולה על עריצות ושרירותיות.

החברה עצמה תססה בינתיים בהשפעת תהליכים אחרים. מרכזיותו של סחר החיטה הפכה אותו בעיני הרפורמטורים הכלכליים לשדה חשוב שצריך היה לבצע בו ליברליזציה והקלת חסמים. זו חפפה לגל של עליות מחירים ומחסור. האיכרים, שתפקיד הממשל המרכזי כרגולטור האמון על אספקה זולה של לחם היה מקור לגיטימציה מרכזי עבורו בעיניהם, התמרמרו. פשטה התפישה לפיה המלך קשר קשר עם העשירים ובעלי הקרקעות להרעיב אותם. המחאה המתעצמת בנידון נשאה גוון אנטי-קפיטליסטי חריף. כמו כן התחוללה תנופת תיעוש וסחר, מקיפה פחות מבריטניה אך מפותחת דיה כדי להחליש את הזיהוי הבלעדי בין בעלות על קרקע מעובדת לבכורה מעמדית. היא הייתה קשורה גם בהקמת מושבות מעבר לים, כמטעי הסוכר הרווחיים מאוד באי הקריבי היספניולה, שעובדו בידי עבדים אפריקנים. פשוטי עם עשירים וחלק מהאצולה היו שותפים במיזמים שונים, ובקרב העירוניים ניכרו סימניה של תודעה צרכנית, שערערה על הריבוד הנוקשה בין השדרות. בינתיים, האצולה עצמה הייתה מפולגת ומסוכסכת בין יושבי החצר לכפריים, בעלי הון ועניים, ובעיקר בין בעלי הייחוס לאלה שרכשו את תאריהם בדורות האחרונים: כ-40,000 איש קנו כאלה במהלך המאה. הוותיקים טפלו את אשמת שקיעת המעמד השני על הבאים זה מקרוב, והתחולל דיון ציבורי סוער על האופן בו יש להשיב לו את יוקרתו. הוגי דעות צעירים קראו להתנתקות מהחצר ולחזרה לערכי הלוחם היושב באחוזתו הכפרית. בין היתר, נקבע ב-1781 שרק בני דור רביעי לאצולה יוכלו להתקבל כצוערים בצבא. מהלך זה נועד להבטיח תעסוקה להמוני בעלי התארים העניים. הלך רוח זה קיטב מאוד את המעמד השני ובמקביל תרם להתחזקות המרמור מצדם כלפי הכתר ולנכונות רבה יותר להתנגש עמו ולעמוד על הפריבילגיות הקיימות.

מתח פנימי עז לא פחות שרר בתוך המעמד הראשון: בעוד שהתפקידים הכנסייתיים הבכירים והמכניסים נשמרו ליוצאי האצולה, המוני כמרים זוטרים חיו בעוני בכפרים ודרכם לקידום נחסמה. אף שהיאנסניזם הפופוליסטי דוכא רשמית ב-1712, רבים הוסיפו לדגול בעמדות דומות, שכללו ביקורת על עושר הכנסייה והתנגדות לשליטה הדוקה של האפיפיור. הקריאה לרפורמה בסדרי הכמורה באה בראש ובראשונה מתוכה עצמה.

גורם חשוב אחר היה שיעורי האוריינות העולים ותפוצת ספרות ועיתונות נרחבת. על אף הצנזורה, נוצר מרחב שיח פומבי להחלפת דעות, ערוץ חליפי למסרים מגבוה שיצאו מוורסאי. עצם קיומו היה חשוב יותר מהתכנים הספציפיים שהועברו בו: הוגי הנאורות הבולטים – דידרו, מונטסקייה, ז'אן ז'אק רוסו, הברון ד'הולבאך, וולטר ואחרים, שביקרו קשות את הדת וההיררכיה הנוקשה וקראו להפעלת תבונה ושכלתנות כדי לקדם חברה טובה יותר; עם זאת, הם היו רחוקים מלערער באופן גורף על הקיים – קיבלו תהודה גדולה באמצעותו, אך החשיבות שיוחסה להם בדיעבד בליבוי המהפכה נבעה יותר מכך שבני התקופה פנו למשנתם לאחר שהשלטון קרס. קיומו של קהל קוראים ומתדיינים אפשר את התפתחותו של מושג דעת הקהל, ואינטלקטואלים ואנשי השלטון החלו להתייחס בהדרגה אליה ול'אומה הצרפתית' כמקור סמכות ולגיטימציה.

לבסוף, הייתה צרפת נחושה לשמור על מעמדה כמעצמה עולמית בעוד שאותגרה בהדרגה על ידי בריטניה, פרוסיה ומדינות אחרות, כשבעלות בריתה המסורתיות כמו השולטנות העות'מאנית והאיחוד הפולני-ליטאי נחלשות. מדיניות זו הייתה כרוכה בתחזוקת צבא וצי גדולים ובמעורבות במלחמות, בעיקר מלחמת שבע השנים, שהתגלו כהרסניות וכנטל כלכלי כבד.

לואי השישה-עשר והמשבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לואי השישה עשר והמלכה מארי אנטואנט (ישובים) מקבלים את השגריר האמריקני בנג'מין פרנקלין ב-1778. בחדר נמצאים גם הרוזן דה ורז'ן, אדריכל הברית בין המדינות, ומאדאם למבל (אוחזת פרחים).

ב-1774 הוכתר לואי השישה עשר. רבים ראו בו בתחילה את ה"מלך-פילוסוף" הנאור שגם מונטסקייה קיווה לשכמותו. ב-1787, עוד טרם המהפכה, הוכיח את השפעת הלכי הרוח החדשים כשהעניק חופש פולחן ללא-קתולים. לואי ביטל במהרה את הרפורמה של מופו והשיב לפרלמנטים את רוב סמכויותיהם. סילביה נילי העירה כי לתנועת המטוטלת הזו הייתה השפעה אופיינית לטיבם האבסולוטי של סדרי השלטון: הפגיעה בכוחם ב-1771 החרידה את המעמדות הגבוהים והעלתה חשש מעריצות; הנסיגה מכך הביכה את נאמני הכתר בקרבם, שתמיכתם הייתה חיונית למופו ושספגו עקב כך ביקורת קשה מעמיתיהם. הם היו פחות מוכנים להסתכן עתה עבורו. היו לו עוד בעיות תדמית. המלכה ילידת אוסטריה מארי אנטואנט הייתה לא פופולרית, והואשמה בשחיתות, באטימות ובהיותה סוכנת זרה. ההסתה נגדה דרדרה עוד יותר את מעמדה של החצר הפזרנית (שהוציאה ב-1789 37 מיליון ליבר, המטבע שקדם לפרנק, 6% מהתקציב הכולל) בעיני העם.

מיד עם עלותו מינה המלך את אן רובר ז'אק טורגו, איש האסכולה הפיזיוקרטית, לשר האוצר. טורגו מיהר לנסות ליישם רפורמות קפיטליסטיות נרחבות: הוא דחף להאחדה וריכוז של המערכת הכספית, להפסקת מכירת המשרות המכניסות ככל האפשר ולהקטנת החוב הענק שנצבר במלחמת שבע השנים – המעורבות הצרפתית בה עלתה כמיליארד ומאתיים מיליון ליבר – באמצעות צמצום הוצאות. הצלחתו להפוך את הגירעון השנתי לעודף קנתה לו אמון בשווקים הבינלאומיים ואפשרה לו ללוות מחוץ לצרפת בריבית סבירה. טורגו ראה בביטול התלות בספקי האשראי המקומיים, רובם ככולם בעלי תפקידים קנויים, צעד מכריע שיאפשר לכתר לכפות רפורמה על המערכת שאיישו.

ביטול החסמים על סחר החיטה אירע במקביל לקציר דל, וזעם האיכרים הרעבים הופנה כלפי שר האוצר. סגירת הגילדות של פריז, ביטול חיוב העבודה עבור הסניורים והפגיעה בחוכרי המס (הפרם ז'נרל) קוממו את בעלי העניין בהמשך הסדר הקיים. כמו כן, באמצע שנות השבעים התקיים בתוך הממשלה ויכוח מדיני הרה גורל. שר החוץ, הרוזן דה ורז'ן, דחף לאימוץ אסטרטגיית-על שנועדה להבטיח את מעמד הממלכה כמעצמה גדולה, ושמטרתה הייתה החלשת בריטניה כדי לאלצה לכרות ברית עם צרפת ולעמוד יחד נגד רוסיה, פרוסיה ואתגרים אחרים. לשם כך דחף להתערבות בקנה מידה נרחב במלחמת העצמאות של ארצות הברית. טורגו התריע שצעד כזה ימוטט את הכלכלה וטען שחוב הכתר הוא האיום הגדול ביותר. המלך שמע לוורז'ן, ופיטר את שר האוצר במאי 1776. יורשו ז'אן קלוני דה נואיט ביטל את רוב התיקונים שיישם, ואמון השווקים העולמיים קרס. קלוני מת תוך פחות מחצי שנה. מחליפו ז'אק נקר התחייב בפני המלך שיוכל לסייע לאמריקנים מבלי להסתכן בהעלאת מסים: תחת זאת, לווה כסף והנפיק אגרות חוב בסכום כולל של 997 מיליון ליבר בין 1776 ל-1781, מתוך חישוב שיוכל לעמוד בתשלומי הריבית השנתיים. החוב העצום ממילא תפח לרמות חדשות. אמון נותני האשראי בכתר היה נמוך ורוב הכסף הושג בריבית של 8.7%, יותר מכפליים מהמקובל. כטורגו, ניסה נקר לפנות להסתמכות על לווים מחוץ לארץ בשלב מעבר בו תואחד המערכת הכספית הפנימית. הוא הגביל את מכירת המשרות והחליף רבים מבעליהן בפקידים בשכר, קיצץ את הפרם ז'נרל ודרגי ביניים אחרים וערך תיקונים נוספים.

לצד השפעתה הכספית, היו למהפכה האמריקנית השלכות אחרות. יחד עם מרד הפטריוטים ברפובליקה ההולנדית נגד הסטאדהאודר, היא יצרה דוגמה אקטואלית ומוחשית לסילוק שלטון שלא היה מקובל על הציבור. הגידול בחוב הניע את המלך לפטר את נקר ב-1781. שני שרי אוצר, ז'ולי דה לה פלורי וד'אורמסו, התחלפו בתוך שנתיים. הם ניסו ליישם רפורמות שהוצעו קודם, כהגבלת מכירת התארים, קיצוץ הוצאות והטלת מסים חדשים. מהלכיהם נבלמו ברובם על ידי התנגדות משדרות שונות. ב-1783 מינה לואי את שארל אלכסנדר דה קאלון, ששאף לחזור לקו שהתווה טורגו, להסיר את חסמי הסחר ולמסות את בעלי הפטור. קאלון היה מבקר חריף של נקר, והוויכוח הפומבי שהתנהל בינם על דפי העיתונות תרם לתחושות אי-האמון והזעם בציבור. השר החדש ראה בפרלמנטים את המכשול העיקרי לתוכניותיו, ותרם לליבוי המתח הפנימי: האצולה ובעלי המשרות הציבוריות ראו במלך עריץ השואף לחמוס את זכויותיהם, האיכרים השתכנעו שקושרים קשר להעניק לספסרים חופש מלא בשוק הדגן, והעירוניים התמרמרו על המצב בכללותו.

ממחצית שנות השמונים התלכדו מספר גורמים. החוב הגיע לממדים אסטרונומיים של כארבעה וחצי מיליארד ליבר ותשלומי הריבית עליו כילו מחצית מהתקציב השנתי, שהתנהל בגירעון עצום: ב-1788 שילמה המדינה 318 מיליון ליבר על החוב, 51% מתוך הוצאה כוללת של 621 מיליון, וצברה גירעון שנתי של 126 מיליון. הצורך בפיצוי בתחום הייבוא הקולוניאלי על אובדן מושבות רבות, הרצון ברגיעה מול בריטניה והחישוב שהנמכת התעריפים והמכסים תאפשר גביית מס רב (במקום לחסום כליל את הייבוא או להניח לו להתנהל בשוק השחור) הביאו את הממשלה לחתום על אמנת אידן-ריינבל ב-1786. זו אפשרה לבריטים להציף את השוק הצרפתי בסחורה זולה. הייבוא פגע קשות בחלקים גדולים מהתעשייה וחולל גל אבטלה המוני. הקציר באותן שנים היה דל, ומחירי החיטה עלו. ברחבי הארץ, בעיקר בערים, התחוללו מהומות מזון בקצב הולך וגובר (היו 53 ב-1788, ו-231 בשליש הראשון של 1789). כמה היטלים זמניים עמדו לפקוע ולשלול מהאוצר את מעט מרווח התמרון שהיה לו. חלק מספקי האשראי הצרפתיים החשובים התמוטטו, בעוד נתח גדול יחסית מהחוב היה בידי נושים מחוץ לארץ. פשיטת רגל כמו זו של טרא לא הייתה יכולה לסייע עתה. אף כי מהומות מזון המוניות והתרסקות כלכלית כבר אירעו תחת המלך הקודם, התזזיתיות, חוסר האמון והתסיסה עמדו להביא לתוצאות חמורות יותר.

קאלון ראה במצב הזדמנות לכפות רפורמות במהירות וביעילות. באוגוסט 1786 המליץ ללואי השישה-עשר לעקוף את הפרלמנטים ולכנס תחת זאת את אספת הנכבדים (Assemblée des notables), גוף מייעץ עתיק, חסר סמכויות ביצועיות, שכמו מקביליו הוזנח על ידי השלטון האבסולוטי ולא זומן מאז 1627. שר האוצר האמין שאם יוכל לשכנע אותם בנחיצות לנקוט צעדים חריפים, יוחלק הליך האשרור על ידי הפרלמנטים ותרוסן התנגדות המעמדות המיוחסים. הוא בחר אישית את הנקראים, כשהוא מקפיד על אנשים שהיה בטוח בנאמנותם. באסיפה, שהתכנסה ב-22 בפברואר 1787, הייתה הסכמה רחבה לכך שמשטר זכויות-היתר בתחום המיסוי נדרש לתיקון דחוף מהשורש. אך הם תבעו לראות את הדו"חות במו עיניהם, דחו חלק מהיוזמות שהוצעו, שהיו פותחות פתח להטלת מסים בלי התייעצות, והביעו אהדה לנקר. המהלך הוכשל גם בשל הפלגנות והתחרות בממשל הלא-יציב: חלק מהחברים קיוו להפיל את קאלון כדי להתמנות תחתיו. תביעה אחרת שהלכה ועלתה מבין השורות הגיעה מכמה מהנאורים באצילים, כמו המרקיז דה לה פאייט ואונורה מירבו, שסברו כי רק העם כולו יוכל להחליט על הצעדים הנדרשים. הם קראו למלך לכנס את אספת המעמדות. שר האוצר ניסה להתסיס את דעת הקהל נגד האצולה והכמורה, אך ההמון לא נענה. ב-8 באפריל פיטר לואי את קאלון בתקווה שסילוק השר השנוא יאפשר לו לקנות די רצון טוב להעביר חלק מתוכניותיו. במקומו בא החשמן אטיין דה בריאן. ב-30 באוגוסט כתב השגריר האמריקני בפריז, תומאס ג'פרסון, לג'ון אדמס: "סבורני שבשלושה חודשים, באמצעות מהפכה שנבעה מדעת הקהל בלבד, איבדה סמכות המלוכה וגברו זכויות האומה יותר משאנגליה הרוויחה בכל מלחמות האזרחים תחת בית סטיוארט."

בספטמבר 1787 פלש הצבא הפרוסי להולנד, מתוך ביטחון שהצרפתים לא יוכלו להציל את בעלת-בריתם בעיצומו של משבר כלכלי. לואי אכן בחר להבליג, וההשפלה עוררה חרושת שמועת על מזימות זרות. בינתיים, שריו עבדו במרץ כדי להחיל תיקונים בתחומים שונים, כמו ההליך הפלילי, אך קבוצות האינטרס התנגדו. הבהילות והתזזיתיות בממשלה, לצד האיפול הרשמי המסורתי על הדיון בכך, החריפו את המועקה בדעת הקהל. המלך עצמו הלך ונאחז שיתוק, במה שחוקרים מאוחרים סברו שהיה דיכאון קליני. נסיונותיו לכפות על הפרלמנטים הסכמה למס בולים חדש נענו במרי; הם הצליחו לגרור את הדיון לשדה הפוליטי, על רקע דעת קהל שזכרה את עקרון אין מיסוי ללא ייצוג במהפכה האמריקנית. השליט הזועם אסר ללא משפט כמה מחבריהם וגירש את פרלמנט פריז החשוב לטרואה, דבר שזעזע אף את תומכיו המושבעים והותיר את הכתר מבודד. הדרישה לזמן את שלושת המעמדות עלתה מכל הכיוונים, בעוד שמהומות פשטו בארץ. ב-25 ביוני פוטר גם בריאן; נקר, שהצליח לבסס עצמו בעיני הציבור כמגינם, הושב לתפקיד שר האוצר. הוא הבהיר למלך שרק היענות לתביעות תוכל לשכנע את הנושים שחובם יוסדר ולאפשר ללוות בחוץ לארץ בריביות סבירות כדי לספק די כסף לתפעול שוטף.

ב-5 ביולי 1788 נכנע לואי השישה עשר ללחץ והורה על תחילת הכנה לכינוס האסיפה. ההצהרה על זימונה, והבחירות הארציות שנדרשו כדי להחליט על הנציגים, סימנו את התמוטטות סמכותו האבסולוטית של השלטון: "פשיטת הרגל של המונרכיה", כתב ויליאם דויל, "לא הייתה רק פיננסית, אלא גם פוליטית ואינטלקטואלית. היא התמוטטה בכל מובן, והותירה ריק שלטוני עצום."

המעמד השלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד השער של "מהו המעמד השלישי?"

כבר ב-21 ביולי 1788 התכנסו סמוך לגרנובל נציגי שלוש המעמדות בעיר, בקריאה לכנס את האסיפה הארצית. הם הרכיבו מחדש, בהסכמתו הדחוקה של בריאן הנואש, את המועצה המחוזית – עוד גוף ישן וזנוח, בו ראו תחליף עדיף לפרלמנטים האריסטוקרטיים – של דופינה. בין המשתתפים, ביניהם בלטו פרקליט צעיר והוגנוטי בשם אנטואן בָּרנאב והשופט המתון ז'אן-ז'וסף מוּנְייֶה (צר'), מנו אנשי המעמד השלישי יותר מכפליים מאלו של האחרים. הנוכחים הסכימו לחרוג מהמפתח המסורתי ולהכפיל את הייצוג שלהם בגוף. בעוד הכתר בוחן את האופן בו יש לכנס את אספת המעמדות, שבהתוועדותה האחרונה ב-1614 ניתן לשלושת מרכיביה משקל שווה שהבטיח עליונות לכמורה ולאצולה (וכל שדרה נקהלה והתדיינה בנפרד והצבעתה נרשמה כקול אחד), הפכה דוגמתה של דופינה למקור השראה לכל הארץ. גופים אזוריים דומים החלו להתכנס, לעתים תוך התנגדות של האצולה להעניק זכות ביטוי משמעותית למעמד השלישי ולעתים בהסכמה ואחווה.

בינתיים, לא פחת משבר המזון. בריאן הסיר את חסמי הסחר בתבואה, וגם כשאלה הושבו על ידי נקר מחשש להשלכות נרשמו עליות מחירים חדות. 1788 וראשית 1789 התאפיינו במזג אוויר קשה. סופת ברד פתאומית – כדורי קרח "בגודל אשכוליות", שגרמו למות בני-אדם וחיות, נפלו בשתי רצועות ברוחב משתנה של בין 5 ל-10 ק"מ; אורך אחת היה 440 ק"מ, והשנייה 500‏[1] – השמידה גידולים בעשרות מחוזות ב-13 ביולי 1788. קציר הקיץ היה דל גם באזורים שלא נפגעו, והחורף שבא אחר כך היה הקר ביותר מזה דור. שכבות אוכלוסייה שלמות נגררו אל סף הרעב. בפריז נקרא הצבא לדכא מהומות רחוב כמה פעמים סביב ספטמבר.

שאלת ייצוג המעמד השלישי החלה לעלות לקדמת הבמה. אם קודם הצליחו הפרלמנטים להפוך את הדיון בסוגיית המס לוויכוח על הגבלת סמכותו של הכתר, עתה נעשו חבריהם למוקד השיח. נקר רופף את הצנזורה ושחרר את העיתונאים שנאסרו בימי בריאן מיד עם חזרתו לתפקידו; גל של עלונים, מנשרים ועיתונים חדשים יצאו ממכבשי הדפוס וליבה את הוויכוח הציבורי המתעצם. עד מהרה הגיעו מאות עתירות שביקשו להכפיל את מספר ציריו של המעמד השלישי ולאפשר הצבעה לפי ראש, במקום להניח לכל שדרה להצביע כגוש בעל קול אחד בנפרד. הליברלים שתמכו בגישה זו החלו להיות מזוהים בשם פטריוטים, ומתנגדיהם השמרנים חששו מכך שצעד זה היה עשוי לאפשר להם רוב. ב-5 בנובמבר כינס נקר אספת נכבדים שנייה כדי לדון בשאלת ההתוועדות המתקרבת. בתוך ימים אחדים הודיע לו הנסיך לואי פרנסואה דה קונטי כי "על כל ההצעות החדשות האלה להיאסר בחוק, והאסיפה צריכה להתנהל לפי הכללים העתיקים." הוא והרוב שהנהיג הציעו תחת זאת לוותר על הפטורים שלהם ולבוא לקראת המלך בשאלת המיסוי, ודחו את ההכפלה ברוב של 111:33 בדצמבר. פרלמנט פריז, שפרסם עוד ב-25 בספטמבר קריאה דומה, הגיש עתה ניסוח מרוכך כדי לא לעורר את זעם ההמון, אך לא חזר בו למעשה. גם נסיכי הדם, קרובי משפחתו של המלך, עתרו אליו במיוחד בנדון. הכבוד שרכשו הפרלמנטים בעימות שלהם עם המלך קודם נגוז באחת, והם ומעמד האצולה החלו להיתפש כאויבי העם. אספת המעמדות, שהייתה אמורה להתכנס ב-1 בינואר, נדחתה למועד לא ידוע. לואי השישה-עשר עצמו, שלא רחש אליהם שום אהדה לאחר המיצר אליו תמרנו אותו בקיץ, מיהר להכריז כי הסוגיה אינה עניינם אלא נושא שבינו לאומה כולה. ב-27 בדצמבר, בהמרצת נקר, הודיע שמספר ציריו של המעמד השלישי אכן יוכפל. הוא לא התייחס לשאלת ההצבעה לפי ראש, נושא שנותר מעורפל עד לכינוס עצמו. עתה ניתן היה לגשת לארגון האסיפה. זו נקבעה לבסוף ל-27 באפריל, אחרי הבחירות שנועדו להתקיים מפברואר ועד אפריל. בפועל, היא התכנסה ב-5 במאי, ובאזורים מסוימים הסתיימו ההצבעות רק ביולי.

הרוב בוועד הנכבדים לא ייצג את כל האצולה, ואף בתוכו הייתה סיעה ליברלית ניכרת. פטריוטים בולטים בקרב המעמד השני כללו את גי-ז'אן דה טרז'ה, לה פאייט ומירבו. האחרון הוקיע את זכויות היתר של שדרתו בלהט, אף כי רוב האצילים הליברלים לא חלקו את דעותיו והטיפו רק לתיקונים מסוימים. מנובמבר החלו בעלי דעות דומות, שמנו בין היתר את הבישוף שארל-מוריס דה טליראן, להתכנס בביתו של אדריאן דופורט, פטריוט חבר פרלמנט פריז. הקבוצה, שכונתה "ועידת השלושים" אף כי מנתה כמעט שישים איש, תפקדה כשדולה רבת-השפעה מאחורי הקלעים. אחד מאנשיה, מהבודדים שלא היו אצילים, היה הכומר עמנואל-ז'וזף סיאס. בינואר 1789 פרסם את המנשר המפורסם והמשפיע ביותר ערב המהפכה, "מהו המעמד השלישי?" (Qu'est-ce que le tiers-état?), שהודפס ב-30,000 עותקים תוך פחות מחודש. סיאס תקף את זכויות-היתר, טען שפשוטי העם הם הגדולה והחיונית שבשדרות וקבע כי יש להם את כל הדרוש כדי להוות אומה בפני עצמם. הוא תבע הצבעה לפי ראש באסיפה וקרא לנציגי המעמד השלישי להכריז על עצמם כ'אספה הלאומית', בכתבו ש"לא ייתכן שרצונם של 200,000 יגבר על זה של 25,000,000" והרצון הכללי יכול להתבטא רק בהם. בפתיחת המנשר הציג את השאלות: "מהו המעמד השלישי? הכל. מה היה עד עתה בחיי הציבור? שום דבר. מה הוא רוצה? להיות למשהו."

זימון האסיפה היה כרוך בארגון מערכת הבחירות הגדולה בהיסטוריה עד לאותה עת: זה היה ביטוי חסר תקדים לדמוקרטיה ייצוגית, והכתר המשותק לא ניסה לבחוש בתוצאות. בנוסף לאצולה ולכמורה, שבחרו את נציגיהן ישירות, כל גבר בן עשרים וחמש ומעלה מפשוטי העם ששילם מס היה זכאי להשתתף. קהל הבוחרים מנה כשישה מיליון איש; לפי הערכות, 40% מביניהם הצביעו לבסוף. המעמד השלישי העצום היה עתיד לקבוע מי נציגיו בשלבים, כשכל קהילה ממנה אלקטור מטעמה שהוסמך לבחור ברמת הנפה. כמו כן, הורה המלך על חיבור "כתבי קובלנה" (Cahiers de doléances) בכל מחוז, אסופות התלונות של נתיניו שכל אחד היה רשאי לכתוב בהן את דעתו. ג'ורג' ו. טיילור, שחקר אותם לעומק, ציין עד כמה נימתם הייתה מתונה ביחס: הרוב המוחלט היו מסורים למלך ואף כי התלוננו על פרטים מסוימים, כמו זכויות-יתר ספציפיות של האצולה או הקורווה, ציפו שהן האצולה והן המערכת הסניורית יישמרו כמעט לגמרי כפי שהיו. בקרב האצילים הייתה נכונות רבה לוותר על חלק מהפטורים והיתרונות, לצד דבקות בעליונות הפוליטית. בקרב הכמורה הייתה ביקורת רבה על הפערים בין זוטרים לבכירים והכרה בצורך להתגמש רבות בנושא הכספי, אך רוב מוחלט תבע לשמר את בכורת הכנסייה כסמכות רוחנית וכאחראית על החינוך. אף לא כתב קובלנה אחד, ציין טיילור, רימז על ההתפתחויות בעתיד.

נקר ביטל גם את האיסור להקים מועדונים פוליטיים. רבים כאלה, שחלקם התפתחו מתוך אגודות קריאה, צצו ברחבי הארץ החל מספטמבר מתוך העיסוק בשאלות האסיפה והבחירות. הם עמדו להוות גורם מרכזי בהתפתחויות הבאות: בעוד שהמאבק על הכפלת הייצוג נוהל בעיקרו על ידי 'ועדת השלושים' האריסטוקרטית, החלו לצוץ יותר ויותר מנהיגים מבין פשוטי העם. רבים מהם היו משפטנים, המגזר היחיד במעמד השלישי שהיו לו ניסיון ובקיאות בחיים הציבוריים; הפרקליט מקסימיליאן רובספייר החל את פעילותו הפוליטית בפרסום מנשר שגינה את ניסיונות האצולה בארטואה להתערב בבחירת הצירים. בברטאן, בה היה הפילוג הפוליטי קיצוני ונרשמו מהומות קשות כבר באביב 1788, החרימו האצילים השמרנים את הבחירות לאסיפה במחאה על הכפלת המעמד השלישי. ניסיונם לאסור את שינוי הייצוג בפלך הוביל להתנגשות אלימה בינם לסטודנטים פטריוטים ברן בשלהי ינואר, שגבתה מספר הרוגים. נציגי פשוטי העם מן החבל, בתורם, הקימו מועדון שהיה מזוהה עם התביעות הרדיקליות, והתכנס בבית-הקפה אמורי בוורסאי. התערערות הסדר הציבורי נעשתה ברורה מיום ליום: בשלהי מרץ מאסו תושבי מרסיי במהומות, ואסיפה תלת-מעמדית שהתכנסה בחופזה הדיחה את הרשויות הממונות והקימה 'משמר פטריוטי' בהתעלמות מהממשל המרכזי חסר האונים. במהומות מזון בפריז ירה הצבא בהמון והרג למעלה מעשרים איש.

הבחירות הסתיימו באפריל. מבין 303 נציגי המעמד הראשון, נשלחו רק 51 בישופים וכמעט מאתיים היו אנשי הכמורה הזוטרה, דבר שנתפש בעיני הפטריוטים כמבטיח. בקרב 282 צירי המעמד השני התגלה הנתק בין יושבי החצר העשירים ליתר: רבים שבו בבהילות לאחוזותיהם וניסו לזכות בתמיכתם של אצילי הכפר, אך לבסוף רק כשליש מהנציגים נמנו עליהם. "אצולת הגלימה" האליטיסטית, שלתאריה נלוו משרות מנהליות עוברות בירושה, הצליחה אף פחות וקיבלה רק 22 צירים. רוב הנציגים היו אנשי צבא חסרי אמצעים, שחסרו זכויות-יתר רבות אך היו נחושים להגן על יוקרתו ועליונותו של מעמדם. בהמשך, רק תשעים הפגינו עמדות ליברליות יחסית והיתר התנגדו לכל פשרה. האצולה הייתה המפולגת והמסוכסכת מבין שלוש השדרות. לעומת האחרים, היו 610 צירי המעמד השלישי אחידים למדי. שני שלישים היו בעלי הכשרה כלשהי בתחום המשפט; כמעט חצי היו בעלי משרות נושאות רווח. אנשי התעשייה והמסחר היו במיעוט, עם 85 נציגים בלבד. כמו כן, הותר למעמד השלישי לבחור מחוץ לשורותיו, ותשעה מבני השדרות האחרות נשלחו מטעמו לאסיפה. ביניהם היו מירבו וסיאס.

פרוץ המהפכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אספת המעמדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אספת המעמדות של 1789

ב-5 במאי 1789 נפתחה בטקס מפואר: 1,139 הצירים שכבר הגיעו נקהלו לאולם ענק בארמון ורסאי, שהורחב בבהילות לרגל המאורע. בנאום חגיגי הבטיח נקר רפורמות מצד הכתר, קרא לגמישות ופתיחות לנוכח המשבר הפיננסי, ורמז שתישמר הזכות לדחות הצעות שלא יהיו לרוח השליט. בשאלת ההצבעה לפי ראש אמר כי הדבר יותנה בבחירה חופשית של האצולה והכמורה. הרוב הפטריוטי במעמד השלישי התמרמר, וכבר למחרת הם הכריזו על סירוב לערוך דיון כלשהו, אפילו לא לאמת את תוצאות הבחירות, בטרם יובטח להם קול אחד לכל ציר. גם האצולה הייתה נחושה, וב-7 במאי קבעה ברוב של 188:46 כי תנהל אימות בנפרד. הכמורה הייתה המפוצלת ביותר, כשרוב דחוק של 133:114 אפשר להתחיל בתהליך אצלם. רובם העדיפו פשרה, וב-14 במאי הצליחו לשכנע את האצילים להסכים לדון באפשרות לקיים אימות משותף בין שלוש השדרות. הם פרשו במהרה כשפשוטי העם עמדו על תביעתם. ב-28 הצביעו ברוב של 202:16 לדרוש וטו והתכנסות בנפרד, לפי תקדים 1614. פשוטי העם הזמינו בינתיים את הכמורה המהססת לנהל את האסיפה ביחד עמם. לואי השישה-עשר עצמו התערב ונזף בכל השדרות ב-29 במאי בדרישה לחדש את שיחות הפשרה ביניהן. האצילים חזרו לשולחן המשא ומתן, אך שני הצדדים עמדו איתן בדרישותיהם. המעמד השלישי הלך ואיבד סבלנות, וכוחם של הדוחפים לפעולה ישירה, כמו סיאס או הנציגים מברטאן, גבר. ב-3 ביוני הם בחרו את ז'אן סילבן בֶּיִי (צר'), אסטרונום פריזאי, לנשיאם.

האסיפה הלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שבועת אולם הטניס
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – האספה הלאומית בעת המהפכה הצרפתית

ב-10 ביוני הביא הלחץ בתוך המעמד השלישי לתוצאות. עמנואל סיאס יזם הצעה לפיה יכריזו על עצמם כ"אספה הלאומית" והמייצגים הלגיטימיים היחידים של העם, כפי שכבר כתב במנשרו המפורסם טרם הבחירות, ויעניקו לאצולה ולכמורה אפשרות אחרונה להצטרף לאימות משותף. אם אלו יסרבו, האסיפה הלאומית תמשיך להתנהל עצמאית מבלי להמתין להם. תוכניתו התקבלה ברוב סוחף של 493:41. ב-11 ביוני נשלחה ההזמנה לשני המעמדות האחרים. כשלא הגיעה תשובה למחרת, הם התכנסו בו במקום והחלו לפקוד את הצירים שלהם. במהלך חד זה, בו נטלו סמכות לידיהם, הם סימנו את ראשיתה של המהפכה. הם ניהלו את פגישותיהם בנוכחות קהל שהגיע מפריז, ואונורה מירבו ואחרים דיווחו בעיתונות על המאורעות. אנשיו של ביי יכלו לסמוך על תמיכת הציבור.

כבר יום לאחר תחילת האימות, ב-13 ביוני, הצטרפו אליהם שלושה מצירי המעמד הראשון: הכמרים רנה לסב, ז'אק ז'לה ודוד-פייר בלאר. הם התקבלו בתשואות לנוכח קץ האחדות השברירית של שדרתם. במהרה ערקו אליהם עוד שישה-עשר כמרים. לאחר היסוסים והתפתלויות, דחף סיאס את הנוכחים לאמץ רשמית את השם "האסיפה הלאומית" ב-17 ביוני, ברוב של 491:89. שני נציגים מברטאן הצליחו להביא לקבלת צעד חריף, בשם זכות המרד. כל המסים הוכרזו כלא-חוקיים, מאושררים זמנית בלבד עד להסכמה על חלופות, ונתונים לפקיעת תוקפם אם האסיפה תחדל מלהתכנס. הייתה זו קריאת תיגר ישירה על לואי השישה עשר עצמו, שהיה נתון בשיתוק עקב אבל כבד על בנו, שמת ב-4 ביוני. חלק מהשרים רצו בפשרה, בעיקר נקר, אך המלכה מרי אנטואנט ואחי המלך שארל הדוכס מארטואה דחפו זה מכבר למדיניות נוקשה. נקר המליץ למלך לכנס ישיבה משותפת של כל הצירים, והלה הסכים – אך לא טרח להודיע להם על כך. שטף האירועים החמיר את הפילוג בתוך הכמורה, כשאנשי הדת הזוטרים שהיו ממורמרים ממילא נגד נגידי הכנסייה מקצינים. ב-19 ביוני המעמד הראשון נשבר: לאחר הצבעה מתוחה, נמנו 142 קולות בעד הצטרפות, 143 נגד ו-9 נמנעים. מנהיג השמרנים, ארכיבישוף רואן החשמן דומיניק דה לה רושפוקו (צר'), מיהר להכריז על רוב למתנגדים ועזב את האולם עם תומכיו. אך רבים נותרו, והם מינו לנשיא זמני את ז'אן דה פומפיניאן (צר'), ארכיבישוף ויין הליברל. הקבוצה הכריעה ברוב מוחץ להצטרף לאסיפה הלאומית. 147 כמרים החליטו לחבור אליה.

הצירים הגיעו לאולמות הכינוס שלהם למחרת, כשאנשי האסיפה נרגשים ממאורעות אתמול ולהוטים לקבל את אנשי הדת. הם מצאו את הדלתות נעולות תחת משמר צבאי, עם כרוזים שהודיעו על ישיבה כוללת שהמלך ינהל ב-22 ביוני. האופן המגושם בו התבצע המהלך הדאיג וקומם את הנאספים, שחששו מעריצות הכתר. גם המתונים נסחפו בכעס. הצירים עזבו את המקום בסערה ופלשו למבנה סמוך ששימש למשחק טניס אולמות (Jeu de paume). בלהט הרגע, ז'אן-ז'וסף מונייה, שדגל בקו מתון אך התנגד לעריצות מלכותית, קרא לנוכחים להישבע שהאסיפה לא תתפזר עד שייענו קובלנותיה. סיאס ניסח הצהרה לפיה "אנו נשבעים לא להתפזר עד שיושגו ויובטחו חוקה לממלכה ותקנת הציבור." הנשיא ביי קרא אותה בקול, והנאספים קיבלוה בהתלהבות. מבין 577 הנוכחים סירב לחתום רק אחד, ז'וזף-מרטן דוש (צר'), באומרו שלא יסכים לשום דבר ללא הסכמת המלך. ב-22 בחודש, בו הייתה הישיבה המשותפת אמורה להתנהל, היא נדחתה ברגע האחרון למחרת. אבל במקום הכינוס הצטרפו לצירי האסיפה הלאומית עוד מספר גדול של כמרים וחשוב יותר, שני אצילים ששברו בתורם את האחדות בתוך המעמד השני: אנרי פרנסואה המרקיז דה בְּלַקוֹן (צר') וגיסו, ז'אן אנטואן הרוזן ד'אַגוּ (צר'), שניהם מדופינה. הם השתייכו למיעוט הפטריוטי בתוך מעמדם, שראשו פיליפ הדוכס מאורליאן (שנודע בהמשך כ"פיליפ שוויון", Philippe Égalité) ניסה לשווא לשכנע את הרוב להצטרף לאסיפה הלאומית מאז כינונה. החדשים חתמו גם הם על שבועת אולם הטניס.

מאחורי הקלעים, גברה יד הנצים בראשות המלכה וארטואה כנגד נקר והמתונים. ראש השרים נעדר מהכינוס ב-23 ביוני. כשהיושבים מוקפים בחיילים, לואי השישה עשר פתח בביטול כל ההחלטות שהתקבלו מאז ההכרזה על אספה לאומית. אז הציג תוכנית רוויית ויתורים; כפי שדויל ציין, זו הייתה מתקבלת בתשואות חודש קודם לכן. עם זאת, הוא הבטיח לשני המעמדות הגבוהים וטו בעניינים הקשורים אליהם והסתפק בלהמליץ שינהלו מדי פעם התייעצויות עם השלישי. לבסוף, חתם בכך שכל החלטה מותנית באישורו ושאם אספת המעמדות לא תמלא את חובתה, ידאג לבדו לרווחת העם. אז הורה להם להתפזר ויצא: בחוץ חיכו לו החדשות שנקר התפטר במחאה. האצילים והכמרים ממחנה רושפוקו עזבו את המקום גם הם. אבל המעמד השלישי ואנשי הדת שהצטרפו אליהם נותרו על עומדם. ז'אן-סילבן ביי התיישב בקדמת האולם והחל לנהל דיון. שר הטקס, המרקיז דה דְרוֹ-בּרֶזֶה (צר'), נזף בהם והורה להם להתפזר. לפי זכרונות כמה מהמשתתפים (אמיתות הציטוט שנויה במחלוקת בין חוקרים), מירבו ענה לו בהתרסה: "לא נוזז מכאן אלא בכח כידונים!" המרקיז הנבוך יצא כדי לדווח למלך הטרוד, וזה הפטיר בהיסח הדעת "שיישארו." נקר משך את התפטרותו בלילה, אך השמועה הגיעה לפריז וליבתה פאניקה. בימים הבאים ההמון יצא לרחובות, הריע לראש השרים שחזר לוורסאי והתפרע תוך תמיכה קולנית בפטריוטים. שתי פלוגות של המשמר הצרפתי (Gardes Françaises), חטיבת העלית שהייתה מוצבת קבע בבירה, מרדו וסירבו לצאת נגד התושבים. יחידות אחרות הקפידו שלא לירות במתפרעים. החל זרם מתמיד של עריקות מהמשמר.

ב-24 ביוני, בין היתר לנוכח דיווחים על מהומות מזון נרחבות ברחבי הארץ, הכמורה החליטה להחליף צדדים. רובו הגדול של המעמד הראשון נכנס לאולם בו האסיפה הלאומית נותרה מאז יום אמש. למחרת, מאס פיליפ מאורליאן בהמתנה. הוא ועוד ארבעים-ושבעה אצילים ערקו אליה גם הם, ומספר דומה היסס. לואי השישה-עשר נכנע שוב. ב-27 בחודש הורה ליתרת שני המעמדות המיוחסים להצטרף לגוף החדש, על אף מחאות מצד שמרנים קיצוניים. המלך ומרי אנטואנט התקבלו בתשואות על ידי הציבור שנקהל מול ארמון ורסאי. יום קודם, הוא הורה לקרוא לתגבורת עצומה אל פריז, כדי שיהיו כוחות מהימנים בהישג יד. 16,000 חיילים צעדו אל הבירה, בעיקר יחידות שווייצריות וגרמניות. המלכה, ארטואה והנצים האחרים בחצר ראו בהחזרתו של נקר ובהרגעת הרוחות פשרה זמנית. הפרות הסדר ומהומות המזון הקצינו תחת לחדול והתקרבו לבירה, למורת רוחם של חברי האסיפה שקיוו שניתן יהיה להתחיל לנסח חוקה. בשבועיים שלאחר מכן התחוור לכל שצבא נאסף מחוץ לפריז. בהמרצת מירבו תבעה האסיפה לפזר אותו, ולואי השיב שהגייסות נדרשים לשמירת השלום.

המחסור הכרוני בדגנים ועליות המחירים נדון באסיפה, ללא הכרעה. ב-8 ביולי הגוף הצביע לבטל את כל המנדטים שהגבילו את נבחריו (המלך ביטל את אלו שחייבו הותרה של החלוקה המשולשת כבר קודם, וכך אפשר את המיזוג בין השדרות): ניתנה להם עתה החירות להתנתק מתקדימי אספת המעמדות ולפתוח דף חלק. ב-9 בחודש הגוף שינה את שמו לאספה המכוננת הלאומית, בהכרזה על השאיפה לגבש חוקה לצרפת.

נפילת הבסטיליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נפילת הבסטיליה

במקביל דחפו שני אחי המלך, ארטואה והרוזן מפרובנס, להיפטר מנקר ולהשיב את סמכות הכתר. המלכה זימנה חזרה לוורסאי את הברון דה בְּרוֹטוֹיֱי (צר') הסמכותן, מי שהיה שר החצר והתפטר שנה קודם. חצרנים נוספים התפייסו עמה, והרגיעה ממזימות אפשרה עבודה במשותף. הברון פתח במשא ומתן חשאי כדי לגייס מלווה של מאה מיליון ליבר (הסכום המדויק שלואי השישה-עשר הכריז שאפשר יהיה ללוות ללא התייעצות בנאום ה-23 ביוני), כדי לספק לכתר מרווח נשימה פיננסי ראשוני. ב-5 ביולי נפגשו הוא ואחיו של המלך עם הברון ז'אן דה בץ (צר'), איל הון שהיה גם ציר מן המעמד השני. הם הסכימו על פרטי המלווה, שנועד להיות מגובה על ידי כמה עשירים מופלגים בבירה. לואי עצמו השתכנע שהיה לו בסיס איתן. המלך החליט לבדו: הוא היה נתון בתווך בין הסיעות המתנגשות, התייעץ עם כולם אך לאף צד לא היה ברור מה הוא מתכנן. ברוטויי עצמו העדיף להמתין בסבלנות שנקר יאבד את תמיכתו בדעת הקהל, ועד שהצבא יתבסס היטב סביב פריז. ב-11 ביולי, אולי עקב לחץ פתאומי מצד ארטואה (מאורעות הימים ההם נותרו סתומים במידה רבה), המלך החליף חלק גדול ממועצתו. נקר פוטר בפתאומיות וברוטויי נתמנה לראש השרים, במה שהיה הפתעה גם לו עצמו.

למחרת, יום ראשון בו היה הציבור בחופש, הגיעה הידיעה מוורסאי לבירה. ההמון התפרץ באופן חסר תקדים. מחירי הלחם שברו שיאים מדי יום, ועלה החשש שהצבא עומד לדכא את האסיפה הלאומית. רדיקל בשם קאמי דמולן זינק על שולחן בגן הפאלה רויאל, הזהיר מפני טבח מתקרב וקרא למאבק מזוין כשהוא מנופף באקדח. הוא הציע להשתמש במקלעות (קוקדה) ירוקות כסימן זיהוי לפטריוטים והצמיד לכובעו זמורה שתלש מעץ. רבים מהנוכחים אימצו את הסמל. משם וממוקדי תסיסה אחרים בקרב אוכלוסיית פריז, שרחשו פעילות לאחר המתח סביב הבחירות לאסיפת המעמדות, התלקחו מהומות רבות-משתתפים. מבני ציבור נבזזו והאספסוף חימש את עצמו מכל הבא ליד, תוך הפקעת אבק שריפה וכלי ירי מנשקיות מבודדות. המשטרה הייתה חסרת אונים. פרשים גרמנים, שהופעתם ליבתה עוד יותר את ההיסטריה, פיזרו התקהלות ליד ארמון טווילרי. אך הצבא היה בנחיתות מספרית משוועת, וחיילים עריקים הצטרפו למתפרעים. גנרל בסנוול דה ברינשטט (צר'), הקצין האחראי בעיר, הורה על נסיגה מעבר לנהר הסן, לשוליה המערביים של פריז. בלילה, הוצתו רבות מעמדות המכס, בדפוס שכבר נראה תדיר בערי השדה. ההתפרעויות הניעו את פרנסי הבירה להתכנס בבוקר ה-13 ולהחליט על גיוס מיליציה ארעית, ספק מחשש ההמון וספק מתוך סולידריות עם האסיפה הלאומית. הם קישרו בין הוועדות הציבוריות וגדודי המתגייסים האזרחיים שצצו במהירות ברבעים השונים: בשכונת הקורדליירים, בה התגורר קאמי דמולן, היה ידידו הפרקליט ז'ורז' דנטון בין הנואמים שדחפו להקמת אספת תושבים ויחידת מיליציה. הפריזאים המשיכו לחפש נשק ולהתפרע. בבוקר ה-14 ביולי הגיעו מחירי הלחם בבירה לרמתם הגבוהה ביותר מזה עשרים שנה, כמעט 15 סו (יחידה שהייתה שווה ל-0.05 ליבר) לכיכר.

מעצרו של מנהל הבסטיליה, המרקיז דה לוניי.
דיווח על המאורעות בעיתון המשכילי "המאסף", שיצא לאור בברלין, 15 בספטמבר 1789.

מעט לפני עשר בבוקר התקבץ המון סביב כלא הבסטיליה המבוצר. מקץ ארבע שעות של מצור מבולבל, ולאחר שהמשמר החלש נבהל וירה למוות בכמאה אזרחים, השתלטו הפריזאים על המצודה הידועה לשמצה בה שהו רק שבעה אסירים. המרקיז דה לוניי, מפקד האתר, נערף וראשו הושם על שיפוד. הידיעה על נפילת המבצר השמור, למרות ערכה המעשי הפעוט, חוללה זעזוע קשה. בארמון ורסאי התמוטטו עצביהם של המלך ומועצתו החדשה, שהורכבה בחופזה והתיאום בין חבריה היה לקוי. שר המלחמה ברולי (צר'), שימים בודדים קודם לכן עוד היה שותף למדיניות ההכלה והפיוס של נקר וטרם גיבש תוכנית כלשהי לדכא בכח את אוכלוסיית פריז, הודיע שאינו יכול לערוב לנאמנות הגייסות במקרה שהדבר יגיע לעימות חריף. הצבא היה עייף מהמסע, המוראל ירוד והמתח בין קצינים לחיילים גבר עקב תנאי הדחק הכלליים והפניות הרבות של תושבים שלא להשתתף במתקפה על עירם. האווירה שהניעה את העריקות המרובות בקרב חיל המצב הקבוע החלה להתפשט גם בקרב התגבורות. על לואי ניחתה ההבנה כי מנוף הכח שעליו קיווה להישען אבד. השמרן הקיצוני אנטואן דה ריברול (צר') כתב מאוחר יותר על הלך הרוח בקרב הגייסות: "עריקת הצבא לא הייתה אחת הסיבות למהפכה, היא המהפכה עצמה... נטישתו את הכתר בהשפעת רעיונות המעמד השלישי החריבה את המלוכה." כמה מהשרים עמלו עתה לשכנע את המלך לעזוב למץ, הרחק ממוקד התסיסה, משם יוכל לנהל את המשבר בבטחה. לואי הסכים לאחר שכנוע ממושך, אך ברולי הכשיל את התוכנית באותו נימוק כמקודם והשליט קיבל את דבריו ונשאר. כעבור שנה וחצי, לואי התלונן באוזני הדוכס אקסל פון פרסן שבכך נסתם הגולל על הסיכוי האחרון להשתלט על המאורעות.

המלך חזר בו באחת והודיע לאסיפה הלאומית כי הוא מסיג את הצבא מסביבות הבירה ומחזיר את נקר. הקומונה של פריז, שהוקמה בחופזה מתול האסיפות העירוניות לאחר נפילת הבסטיליה ונטלה לעצמה את השלטון במהומה, מינתה את ביי עצמו לראש העיר הראשון של פריז. ראשו של נציב הסוחרים דה פלסל, שהואשם בבגידה על ידי ההמון ונרצח, נישא ברחובות לצד זה של לוניי. כעבור שבוע, נתפס שר האוצר הנמלט דה דואה והואשם במזימה להרעיב את אנשי העיר. הוא וחתנו נתלו מפנסי רחוב. השנאה לכל מי שנחשד כ"אריסטוקרט" – כפי שהעיר פטריוט איש פריז ביומנו, כינוי זה הודבק "לכל מי שלא מוצא חן בעיניך" – או תומך בסדר הקיים תורגמה לעוד מעשי לינץ'. מי שמיהר לזנק אל תוך הריק השלטוני היה המרקיז דה לה פאייט, גיבור המהפכה האמריקנית, שניצל את המוניטין שלו כפטריוט כדי להתמנות כבר ב-15 ביולי למפקד המיליציה הפריזאית החדשה, "המשמר הלאומי", שרבבות נהרו אליה. הפטריוטים לבשו על בגדיהם מקלעת אדומה-כחולה, צבעי העיר, שלפאייט הוסיף להם מאוחר יותר את הלבן ויצר את הטריקולור הצרפתי. ב-16 הוזמן נקר שוב לראשות המועצה, פחות מחמישה יממות לאחר שפוטר. ב-17 בא לואי השישה-עשר אל הקומונה באוטל דה ויל, הכיר בז'אן ביי כראש העיר ובלפאייט כמפקד המשמר וקיבל מהם מקלעת אדומה-כחולה אותה הצמיד לבגדו. השכם באותו הבוקר, הדוכס מארטואה עזב את ורסאי ויצא את צרפת – כנראה באישור לואי, שהעדיף שיהיה גורם עצמאי מטעם בית-המלוכה בעודו נאלץ להיענות למהפכנים. כמה חצרנים בכירים עשו כמוהו, ובמהרה פנו רבים מנאמני מה שכונה כבר בימים אלו "המשטר הישן" להגירה.

מאז פתיחת האסיפה המכוננת, הפטריוטים ניסו לקדם הצהרה כללית על זכויות האזרח (ולא הנתין). הם נתקלו בהתנגדות מהאצולה ומהכמורה כמו גם ממספר ניכר של צירים מתוך המעמד השלישי, שיצירת שוויון בתוך האומה הייתה פוגעת ביתרונות מהם נהנו מתוקף זכויות-היתר שלהם. במהלך יולי עלו אף קולות שדרשו רוב מיוחס של שני שלישים כדי להעביר החלטות גורפות כאלה, מעין שיבה לימים לפני איחוד השדרות. כמה מהמנהיגים החלו להרהר בביטול הפריבילגיות כולן כצעד מקדים הכרחי לפני שאפשר לשבור את הקפאון באסיפה ולגבש חוקה.‏[2]

"הפחד הגדול"[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הפחד הגדול

החדשות על אירועי פריז שחררו באחת את המתח שנאצר ברחבי הממלכה. אחרי חודשים של מחסור במזון ומהומות, שורה של הפיכות חפוזות החליפו את הגופים הקיימים במרבית הערים, שאיבדו את שרידי סמכותם. כמו המהפכה בבירה, הן הובלו לרוב על ידי האליטות המקומיות מן המעמד השלישי, משפטנים וסוחרים. הוקמו ועדות ניהול זמניות ומיליציות לפי דוגמת המשמר הלאומי הפריזאי. האירועים היו מלווים תכופות באלימות ברמה כזו או אחרת והתנגשות בין השדרות: בדיז'ון הושמו הכמורה והאצולה במעצר מגן. אך האינטרס המשותף של שמירה על הסדר איגד את בעלי הרכוש לבקש קץ מהיר למהומה, וההתפרצויות בערים ובעיירות דעכו מהר למדי.

באזורי הכפר, לעומת זאת, אי-הסדר רק החריף. התקווה לישועה מאסיפת המעמדות השקיטה את האיכרים – שהתפרעויות וסירוב למלא את חובותיהם הסניוריאליים תכפו בקרבם סביב מרץ ואפריל – לזמן-מה, אך הגעת הידיעות על פיטורי נקר והאיום הצבאי נגד המהפכנים בבירה ליבו גל שמועות על מזימה אריסטוקרטית להרעיב ולשדוד אותם. לאלה נוספו הצהרת האסיפה הלאומית שכל המסים בלתי-חוקיים במהותם והביטחון שמצבם יוטב במהרה על ידי שינוי מדיניות מקיף. בקרב הכפריים החלו להתארגן קבוצות חמושות, שהיו משוכנעות כי מתקפה על ידי האצולה או כנופיות שודדים מטעמה ממשמשת ובאה. האופן בו פרץ כמעט באחת מה שכונה 'הפחד הגדול' (Grande Peur) בשבוע האחרון של יולי 1789 הוסבר בדרכים רבות: התזזית חיקתה דפוסים של מרידות איכרים המוניות מימים ימימה, והייתה גם התחדשות מוחרפת של אירועי האביב. הרולד מטוסיאן אף ניסה לטעון שמצב הדחק אילץ רבים לאכול תבואה הנגועה בארגוט מעורר הזיות. בכל מקרה, היסטריה המונית אחזה באיכרים מאלזס ועד דופינה ונורמנדיה. זו תורגמה לאלימות נגד הסניורים, כמעט תמיד האצילים, בה נטלו חלק לא רק בני הכפר העניים אלא גם יוגבים אמידים ואומנים. אף כי הייתה קטלנית לעתים נדירות, רכוש הושמד בקנה מידה עצום. המתפרעים כיוונו בעיקר לספרי האחוזות ולשטרות שתיעדו את מחויבותיהם לאדונים, ואלה נשרפו בשיטתיות, לצד חווילות וטירות כפריות. המערכת הסניוריאלית ברוב חלקי צרפת קרסה; גביית מסי יבול או מעשרות לכמרים ואכיפת עבודת הקורווה, שנפגעו מאוד עוד קודם, כמעט וחדלו.

הדיווחים על ההרס ואובדן השליטה מצאו את האסיפה הלאומית ללא שום אמצעי להשיב את הסדר על כנו. יחידות המשמר הלאומי החדשות שהלכו וקמו ברחבי הממלכה פיקחו בקושי על הערים; הצבא היה בתהליך התפוררות, כשהמשמעת של הדרגים הנמוכים לקציניהם האצילים נשחקת במהרה, והצירים התנגדו בכל מקרה לעירובו. צעד כזה היה דוחף אותם לצד המלך נגד ההמון. אך ב-3 באוגוסט, הוועדה שדנה ב"פחד הגדול" לא יכלה אלא להמליץ על דיכוי בכח, למרות שלא היו שום כלים לכך.

צווי אוגוסט[עריכת קוד מקור | עריכה]

"ליל ה-4 באוגוסט", תבליט בכיכר הרפובליקה.

המועדון שפתחו נציגי ברטאן הרדיקלים בקפה אמורי הפך למקום מפגש פופולרי מאז יוני, ומשך אליו אישי ציבור בולטים שפעלו באסיפה: ותיקי 'ועדת השלושים' כמו מירבו, סיאס ואדריאן דופורט, הציר אנטואן ברנאב מדופינה, ונציג אלמוני מאראס, מקסימיליאן רובספייר. הם טיפחו עמדות פטריוטיות קיצוניות. לאחר הסיכום על המתרחש מאזורי הכפר באסיפה, המנהיגים התכנסו במועדון בליל ה-3 באוגוסט. הם צידדו עוד קודם בביטול זכויות-היתר כאמצעי למתן את הניגודים בתוך האסיפה לצורך ניסוח חוקה; הקולות שהחלו לקרוא במהוסס לפיוס האיכרים באמצעות צעדים מקיפים היוו הזדמנות לכך (שני צירים בולטים מברטאן, בולה ופריזו, כלל לא הזכירו את "הפחד הגדול" כשדיווחו על המהלך ביומניהם בימים הבאים). דחיפת היוזמה מצד המעמד השלישי הייתה מתפרשת ככפייה ומביאה להתנגדות, והם בחרו תחת זאת לשוות לכך אופי וולונטרי: הדוכס ד'אֶגְיוֹן, איש 'ועדת השלושים' וליברל מובהק שהיה גם אציל בכיר ובעל האחוזות הגדולות ביותר אחרי המלך עצמו, היה אמור לוותר בפומבי על זכויות-היתר שלו ולדרבן בכך את היתר. אנשי המועדון תכננו במדוקדק את המצג, שנקבע למחרת בערב, כשהנוכחות באסיפה הייתה חזויה להיות דלילה וחברם איזאק לה שפלייה יהיה יושב-הראש.

בלילה המיועד, כשד'אגיון התכונן לנאום שלו, הקדים אותו אציל עני וחסר קרקעות (שלא היה לו כמעט מה להפסיד מצעדים כאלה), הוויקונט דה נואיי, שכפי הנראה גילה את התוכנית. הוא עלה לדוכן והוקיע את היתרונות והפטורים השונים. ד'אגיון המופתע חידש מעט בתורו. הוא הציע להחיל שוויון עקרוני בין המעמדות בענייני מסים, ולבטל את כל האגרות וההתחייבויות השונות שהאיכרים ופשוטי העם נדרשו להעביר לאדוניהם – תמורת פיצוי הולם, לרוב כשהראשונים פודים אותן מהאחרונים. כפי שהעיר דונלד מ. סאת'רלנד, מתווה הפיצויים ששרטט ד'אגיון באופן בסיסי (עלות הפדיון הייתה אמורה להיות פי שלושים מההכנסה השנתית מזכות מסוימת) היה שווה לו ריאלית יותר מאחוזותיו עמוסות החוב, מה גם שישב בוורסאי ממילא.‏[3]

רבים מהאצילים והכמרים הבכירים, שהיו מודעים לכך שאין שום אמצעי זמין לדכא בו את המהומות בכפר ממילא ושרכושם היה מופקר למשיסה, נסחפו באווירה שיצרו הנאומים הפותחים. במשך שמונה שעות, כמעט עד שלוש לפנות בוקר, העלו הצירים בזה אחר זה הצעות לסדר שביטלו פריבילגיות שונות, שלהם ושל עמיתיהם. אלה עברו כמעט פה אחד ובתשואות, במה שמירבו כינה "אורגיה" והנציג ז'אן פָּרִיזוֹ תיאר כ"סוג של קסם." הבישוף לוּבֶּרסׇק משארטר הציע להפקיע את זכיונות הציד והדיג הבלעדיים של האצולה באדמותיה; זמן קצר לאחריו קם הדוכס משׇטֶלֶה והביא לביטול המעשר ממנו התקיימה הכמורה הזוטרה. באופן דומה, אצילי מחוזות השדה דאגו לחסל את רוב הקצבאות של עמיתיהם-למעמד החצרנים, ואלה גמלו להם בהפקעת הזכיונות וההיטלים באחוזות הכפריות. אבל למרות הנקמנות ההדדית, המשקיפים דיווחו על רוח של אחווה כנה ששרתה בדיון, שמשתתפיו הקריבו יתרונות ניכרים שהיו להם מתוך תפישה חדשה של החברה: "הכל נחפזו להיות צרפתים, לחלוטין צרפתים, ואיש לא רצה עוד שום תואר אחר," כתב ציר מברטאן; הרעיון של האומה כמחליפה כל זיקה מעמדית בוטא בבהירות, בגילוי חלוצי של לאומיות. לצד שני המעמדות הבכירים, מיהרו נציגי הגילדות, הסוחרים, המחוזות וקבוצות האינטרס השונות במעמד השלישי להיפטר מזכויות-היתר המרובות שהיו גם להם. המשרות הציבוריות הקנויות ונושאות רווח, עליהן נשען כל המנהל בממלכה מגובי המס ועד מערכת המשפט, בוטלו אף הן. למעשה חוסל עקרון זכויות-היתר, היסוד למבנה החברתי הישן. בתום הדיון, שלא נשמר ממנו פרוטוקול מסודר, אישרו המתכנסים שישה-עשר קטגוריות בהן פקעו פריבילגיות, כמצע לדיון מדוקדק בהמשך. לצד הצעדים הרבים שאושרו נדחו מספר הצעות מרחיקות לכת, כמו שוויון מלא להוגנוטים וביטול העבדות.

אנשי המועדון הברטוני השיגו את מטרתם. הם צפו כי הקפאון באסיפה שמנע התקדמות, עם דרישות לרוב מיוחס, יישבר עתה. ז'אן-פייר בולה כתב ביומנו: "האינטרסים התמזגו עתה, הכל יזרום חלק יותר".

לאחר הלילה הסוער, כשנדרשה האסיפה לפרוט את המתווה למדיניות מעשית, חזרו הנציגים מפוכחים וזהירים יותר. משפטנים כמו מרלן דה דואה, שנתמנה אחר כך לראש הוועדה לענייני "פאודליזם" והופקד על היישום, יצרו הבדל בין "זכויות פרסונליות" כמו הקורווה, זכיונות ציד וכולי ל"זכויות ריאליות" על היטלים ורכוש. הראשונות נועדו להתבטל ללא שהיות, והאחרונות היו צריכות להיפדות תמורת פיצוי, במפתח כללי של בין עשרים לעשרים וחמש שנות הכנסה מהן. כביתר הממלכה, הופקעה זכות האדונים לשפוט את האוכלוסייה; תחת זאת, צווה להקים מנגנון של שופטים ממונים או נבחרים בשכר. חוסלה גם חזקת ה"מאנמורט" (Mainmorte), אדמות שמיליון וחצי האיכרים שישבו עליהן לא יכלו להוריש את נחלותיהם, שריד אחרון לצמיתות שבטלה למעשה מזה מאות שנים. גם מעשר הכמורה הושמט – המחוקקים קבעו שאנשי הדת ייתמכו ישירות על ידי המדינה כפקידים מטעמה, סימן לבאות. אך למרות שחשיבות הפרט היחיד עמדה לנגד עיניהם, המומחים סירבו לחסל את האדמות המשותפות, שהיו בבעלות יוגב אחד אך לאחרים היו זכויות מרעה ועיבוד בהן. בכך ובצעדים אחרים הם שימרו את האופי הקומונלי של אזורי הכפר, והחקלאות הצרפתית הוסיפה להתבסס על יחסים של כמעט-אריסות בין שכבות האיכרות השונות עוד שנים רבות. הם גם אפשרו לאיכרים בעלי חלקות, שהיו אולי המרוויחים העיקריים מהחקיקה, להוסיף את המעשר המבוטל לסכומים שגבו מהחוכרים שלהם, שלא השיגו דבר משמיטתו. מלבד זאת, העודפים החקלאיים שהועברו פעם לסניורים ולכנסייה עמדו להיגבות על ידי המדינה עצמה, במערכת מס חדשה. לגבי ההתחייבויות שהיו יכולות להיפדות מהסניורים, האסיפה קבעה לבסוף נטל הוכחה נמוך: זכות כלשהי נחשבה שרירה וקיימת אם הועברו תשלומים בשלושים השנה הקודמות, והאיכרים היו צריכים להציג מסמכים כדי לְהָזֵם תביעות מהאדונים ולא להפך.

מן ה-5 ועד ה-11 בחודש הוציאה האסיפה שורה של צווים שסיכמו את החלטותיה והיוו מצע לעבודתה של הוועדה הפיאודלית. ב-11 הכריזה על "ביטול מוחלט של הפאודליזם", מערכת שנותרו ממנה רק שרידים הרבה קודם. בקרב האיכרים התקבלו ההצהרות באהדה עצומה. רק מעטים טרחו לברר את הפרטים המדויקים של צווי אוגוסט, והרוב היה משוכנע שכל ההתחייבויות פקעו, כולל פרטים כמו האיסור להשתמש במתקנים מחוץ לאחוזה (Banalité) לצרכים כטחינת קמח, שלא נדונו כלל באסיפה. השקט הושב לזמן מה. כשנתחוור שההיטלים השונים צריכים להיפדות מידי האדונים ושייגבו כל זמן שלא יעשה כן – בינתיים, הרשויות החזירו לעצמן מידה מסוימת של שליטה ואכיפה – התחדשה ההתמרמרות ביתר שאת. מצפון לטולוז בלבד, נשרפו בראשית 1790 נשרפו יותר ממאה בתי אחוזה. סירוב לשלם את ההיטלים השונים והתעצמות ההתפרעויות דחקו באסיפה הלאומית לבטל במרץ 1790 את ה-Banalité והגבלות אחרות ללא פיצוי. המהומות לא חדלו. רק ב-25 אוגוסט 1792, ערב מלחמה ומתוך הצורך לגייס את תמיכת האיכרים, הועברו תקנות שחיסלו את הסניוריאליזם כליל: נאסרו מסי יבול, האדונים נדרשו לספק מסמכים שיוכיחו את זכאותם לדרוש תשלומים שונים ובוטלה החזקה לפיה הונח מראש שאין אדמה ללא אדון. ב-17 ביולי 1793, בעיצומו של משבר קשה עוד יותר, הורתה הוועידה הלאומית על שריפת כל הרישומים הסניוריאליים וביטול כל הזכויות הנובעות מהם ללא פיצוי.‏[4]

הצהרת זכויות האדם והאזרח[עריכת קוד מקור | עריכה]

Declaration of the Rights of Man and of the Citizen in 1789.jpg
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הצהרת זכויות האדם והאזרח

טיוטות והצעות להכרזה המתוכננת נדונו עוד מיומה הראשון של האסיפה הלאומית: באולם הטניס, עמנואל סיאס הציע "הצגה מלומדת של זכויות האדם והאזרח" שגיבש קודם. כבר ב-9 ביולי, ביום בו שינה הגוף את שמו לאסיפה המכוננת, הביא לה פאייט מתווה ראשון משלו. הוא הוסיף להגיש טיוטות נוספות בשבועות הבאים, כשהאסיפה מקוטבת בחריפות. לה פאייט עמל על כך כשהוא מסתייע בידידו, השגריר האמריקני תומאס ג'פרסון. השניים שאבו השראה מהכרזת העצמאות של ארצות הברית, למרות ההבדלים הרבים עם המצב בצרפת, בה נדרש לבטל את הסדר הקיים ולהציב חדש תחתיו ולא רק להבטיח זכויות שהיו קיימות במידה רבה כבאמריקה. ב-21 ביולי הגיש סיאס מתווה נגדי נוסף משלו. חברי האסיפה נחלקו בשאלה האם המסמך צריך להיות חלק מהחוקה הסופית, או נפרד ממנה; והאם עליו להכיל רשימת התחייבויות לצד זכויות. סיאס, שתבע הצהרת זכויות בלבד בנפרד מהחוקה, ניצח. המכשול האחרון היה שאלת חופש הדת והמצפון: צירי הכמורה, שהסכינו עם ביטול המעשרות ופטורי המיסוי שלהם, דרשו להותיר את מעמד הבכורה של הנצרות הקתולית. אך הם נתקלו בהתנגדות חזקה. ניסיונם להמליץ לעגן את הקתוליות כדת המדינה בחוקה המתוכננת הוכשל בנימוק שזו תהיה פגיעה בחופש הפולחן להוגנוטים שאומץ זה לא מכבר. היה זה עוד סימן לנחישות להחליש את מעמד הכנסייה.

בעוד נוסח ההכרזה מתגבש בישיבות הוועדות האמונות על כך, מתוך ההצעות של סיאס, לה פאייט ומירבו, ניסתה הכמורה לבלום את עקרון חופש המצפון. תומכיה הציעו שלושה סעיפים שנועדו להוות פשרה בנושא: מוסר ודת חיוניים כהשלמה לאכיפה פלילית; פולחן דתי ציבורי הוא מן ההכרח; וכל אזרח שלא יפריע לו יהיה חופשי לעשות כעולה על רוחו. ב-22 באוגוסט קם הבישוף מקלרמון והציע שהחוקה תכיר בדת (כלומר, בקתוליות) כמסד נצחי. הליברלים הגיבו במחאה, ומירבו ציין שגיוון בענייני אמונה התקיים תמיד ואין לערערו. למחרת, הדוכס דה קסטלן (צר') תבע לאמץ נוסח אחיד לפיו לא יירדף איש בשל דעותיו, כולל דתו, כל עוד אינן מפריעות לסדר הציבורי. הדיון התפוצץ, כשמאות צירים מתווכחים על השאלה. המהומה נקטעה רק כשהכומר הפרוטסטנטי ז'אן-פול ראבו סנט-אטיין,(צר') מחשובי הליברלים, עלה לדוכן. הוא נשא נאום ארוך על חשיבות חופש הדת. דבריו התקבלו והאסיפה אימצה סעיף ברוח הצעת קסטלן. המכשול האחרון בניסוח ההצהרה נפתר.

ב-26 באוגוסט, אושררה בהצבעה הצהרת זכויות האדם והאזרח, שהוקראה לצירים על ידי לה פאייט במעמד חגיגי. שבעה-עשר סעיפיה ביטאו את הרעיון לפיו כל בני-האדם נולדים שווים, והבדלים מעמדיים יכולים להישען רק על טובת הכלל; כי מקורה הבלעדי של הריבונות וסמכות השלטון הוא באומה לבדה; וכי ישנה זכות טבעית לעשות כל דבר שאיננו פוגע בזולת. הוכרז כי כל נאשם ייחשב זכאי עד שתוכח אשמתו, כי קיים חופש המצפון והדעה לכל, וכי הבטחת הזכויות הטבעיות דורשת מנגנון מדינה שיקויים באמצעות מס שיחולק באופן שוויוני, לפי היכולת לשלמו. ההכרזה הייתה נפרדת מהחוקה אך טעונת אשרור יחד עמה. שנתיים לאחר מכן, כשהחוקה הוכנה והובאה להצבעה, כבר הפך המסמך שהוקרא ב-26 באוגוסט לקונצנזוס כללי, ואיש לא חשב לדרוש לאשררו. שבעה-עשר הסעיפים היו למורשתה החשובה והמתמידה ביותר של המהפכה.

הסיעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשימה המורכבת בהרבה של ניסוח החוקה עצמה, אליה נפנו עתה, חשפה את הבדלי הגישות הבסיסיים בין הכוחות השונים שכבר היה ניתן לבדל ביניהם בתוך האסיפה. האחדות היחסית שנכפתה נוכח הלחץ מבחוץ בשיא הקיץ החלה להתפורר. במהלך המהפכה כולה לא נוצרו מפלגות ממוסדות: בני הזמן הושפעו עמוקות מרעיונות הרצון הכללי של ז'אן-ז'אק רוסו ובחלו בפוליטיקה מפלגתית. תחת זאת, פעלו מועדונים שלא היה להם מעמד פורמלי מלבד היותם מוקדי התכנסות לצירים בהם התבלטו נואמים ומנהיגים מוכשרים. חברי האסיפה נעו תדירות בין המחנות, שבעצמם היו מתגבשים ומתפרקים חליפות בהתאם לענייני השעה.

הסיעה הראשונה שנתגבשה הייתה זו המלוכנית החוקתית (Amis de la Constitution Monarchique או בקיצור Monarchiens). היא הונהגה בידי ז'אן-ז'וסף מונייה, השופט מדופינה. המועדון הכיל את נציגי האצולה והכמורה הבכירות ששאפו למתינות ולהימנעות מצעדים מרחיקי-לכת, לצד צירים מהמעמד השלישי שאהדו את המלך והעריצו את הבלמים והאיזונים של השלטון הבריטי. הם חששו מרודנות של רוב באסיפה לא פחות מהפרזות מצד הכתר, וביקשו לכונן מלוכה קונסטיטוציונית. לצד מונייה התבלטו האינטנדט-לשעבר פייר-ויקטור מלואה (צר'), המשפטן ניקולא ברגאס והאצילים סטניסלאס הרוזן קלרמון-טונר וז'רארד ללי-טולנדל. הם עלו ככח החזק באסיפה הלאומית, תוך הישענות גם על תמיכת השמרנים הקיצוניים שראו בהם את הרע במיעוטו, ושלטו בוועידה המיוחדת לענייני חוקה. מונייה דרש להחיל את עקרון הפרדת הרשויות, שזכה לתמיכה רחבה גם בשל השפעת רעיונות מונטסקייה בנדון. אך דרישת סיעתו להעניק ללואי השישה-עשר וטו מוחלט ותוכניתם להקים בית עליון, מעין חיקוי לבית הלורדים האנגלי, כמשקל נגד לצירים, קוממו עליהם רבים. אפילו האצולה הכפרית חששה שהבית העליון יעניק שוב משקל מוגזם לחצרנים ולבעלי האחוזות הגדולות. בשאלת הווטו, אמנם רק הרדיקלים דוגמת סיאס ולה שפלייה התנגדו לתת למלך סמכות כלשהי – הם עמדו על כך שמקור כל הסמכות הריבונית באומה לבדה – אך פלח נכבד לא היה מוכן ליותר מווטו מעכב: לואי היה אמור להיות מסוגל להקפיא הצעות שונות שלא לרוחו במשך שני מושבים של הרשות המחוקקת המתוכננת.

בתווך בין סיאס ואוהדיו המעטים מצד אחד וסיעתו החזקה של מונייה מצד שני ניצב המחנה הפטריוטי הרחב, עם צירים כדופורט וברנאב, שלא בטח באחרונים. מירבו ניסה לתווך ביניהם אך נטה יותר לצד המלוכנים-חוקתיים מתוך חששו מאנרכיה, דבר שעורר נגדו חשדות מצד מתנגדיהם – שהיה מוצדק: למרות שעדיין הרבה לתמוך בעמדות רדיקליות יחסית בפומבי, הוא החל לייעץ בחשאי ללואי ומארי אנטואנט. גם לה פאייט ניצב בעמדת ביניים.

שאלת הווטו עוררה זעם גם בקרב ההמון הפריזאי, שגילה את כוחו במאורעות הקיץ, ועוררה התפרעויות. בראשית ספטמבר החל לצאת העיתון הרדיקלי L'Ami du peuple ("ידיד העם"), שעורכו הפופוליסט ז'אן-פול מארה הטיף בלהט למלחמה בסדר הישן. עמדתם הנוקשה, המשפטנית, דחקה את סיעת מונייה למיעוט. אפילו נקר, ראש השרים, הסכים שווטו מוחלט הוא לגיטימי אך לא תמך בו מתוך הבנה של החשש העמוק שעורר. המלוכנים החוקתיים, למרות שמירבו ניצב לצדם, ספגו אז שתי מפלות כבדות. ב-10 בספטמבר דחתה האסיפה ברוב מוחץ (849 נגד, 89 בעד, 122 נמנעים) את תוכנית הבית העליון. ב-11 בספטמבר נדחה הווטו האבסולוטי והתקבל וטו מעכב ברוב של 673 בעד, 325 נגד ו-11 נמנעים. מונייה, ברגאס, קלרמון-טונר וללי-טולנדל התפטרו כולם מוועדת החוקה. אחיזתה של סיעתם במעמד הבכורה אבדה. ב-15 בספטמבר פרסם קאמי דמולן, שכבר התבלט כעיתונאי קיצוני כמו מארה, מנשר בשם "דיון בשאלת פנסי הרחוב ותושבי פריז", בה המליץ לתלות 'אריסטוקרטים' על פנסים כפי שנעשה כבר בקיץ. ההתלהמות המודפסת ליבתה את המתח בקרב ההמון, בשעה שהמחסור בחיטה שהתמתן מעט באוגוסט חזר והעלה את מחירי הלחם. מהומות המזון החלו להתחדש, כשהמשמר הלאומי מנסה לשווא להשליט סדר.

מצעד הנשים על ורסאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לואי השישה-עשר, מצדו, חזר והפגין קרירות רבה כלפי המהפכה. נקר ניסה לשכנעו להצהיר על תמיכה בלתי-מותנית בצווי אוגוסט ובהצהרת הזכויות לפני ההצבעה על הווטו, ונרמז לצירים שאכן יעשה כן; אך ב-18 בחודש הודיע שיהיה מוכן לאשרר רק חלק מהפרטים בצווים ותו לאו. ההתמרמרות והחשדות נגדו באסיפה גאו. אז החריף את המצב כשזימן לוורסאי את אחת היחידות הנאמנות והממושמעות ביותר שנותרו בצבא, חטיבת פלנדריה. כשהגיעו לארמון ב-1 באוקטובר ערכו קציני המשמר קבלת פנים חגיגית לעמיתיהם, שהמשפחה המלכותית נכחה בה. לפי השמועות שהתרוצצו בפריז יום למחרת, החוגגים גידפו את האסיפה ודרכו על מקלעות בצבעי אדום-לבן-כחול. העיתונות הרדיקלית התלהמה ותבעה להביא את לואי לעיר, כדי שיהיה תחת השגחה מתמדת מצד נבחרי הציבור ולא יוכל למעול בתפקידו. ב-4 באוקטובר הודיע המלך קצרות, כשנשאל מתי יאשרר את הצהרת זכויות האדם והאזרח, שמוטב שהחוקה תושלם קודם לכן. מחירי החיטה עלו חדות בתחילת החודש, ועמם התרבו ההתקפות על מאפיות וההתפרעויות ברחובות. על רקע הנשף העמוס מכל טוב שנערך בוורסאי והופעת החטיבה, השמועות על "קנוניית הרעב" ועל כוונה לאיים על המהפכנים עד שייכנעו התפשטו שוב.

ההמון בוורסאי, איור מ-1789.

בבוקר ה-5 באוקטובר התאסף קהל של אלפי נשים, חמושות בחרמשים ורמחים, בכיכרות השווקים בפריז. רוב המשקיפים סברו שהארגון המדוקדק יחסית היה עדות למהלכים של הרדיקלים בקומונה מאחורי הקלעים. הן ומלווים רבים צעדו אל האוטל דה ויל ותבעו מהנציגים לצעוד לארמון, לדרוש לחם ולהביא את לואי לבירה. הנוכחים מיהרו להיעתר ללחץ הכבד, שטמן בחובו גם את האפשרות לכפות הסכמה על המלך. 7,000 נשים יצאו לכיוון ורסאי, ומספר גדול עוד יותר הצטרף ללא הרף למצעד. לואי השישה-עשר פקד על משמר השווייצרי שלו לא לירות; כשחלק חיילי המשמר הלאומי שהיו מוצבים באזור נסחפו בידיעה על המצעד והחלו לתקוף אותם, הורה לשווייצרים לסגת. המלכה ויועציו הציעו לו להימלט, בעוד נקר מנסה להניא אותו מכך. בשלב מסוים, הובאו כרכרות, אך כמה מאנשי המשמר הלאומי שחררו את הסוסים מרתמתם.

בשעה חמש בערב הגיע האספסוף לוורסאי. הנשים פלשו קודם להיכל האסיפה הלאומית, קטעו את הדיונים ודרשו לחם, אשרור ההחלטות בידי המלך וחזרה לפריז. הצירים מיהרו להסכים. משלחת נשים הוכנסה אל המלך הנצור, שהיה עתה נכון לחתום על הצהרת זכויות האדם וצווי אוגוסט. בפריז, לה פאייט נלחץ על ידי אנשיו ונעתר לדרישתם להותיר את העיר כמעט ללא משמר. הוא ו-20,000 חיילים הגיעו לארמון מאוחר יותר בלילה. לה פאייט ניסה להרגיע את האווירה והבטיח להמון שהמלך יחזור עמם העירה, למרות שלואי טרם הסכים לכך. לילה מתוח עבר על הארמון המוקף; השכם בבוקר ה-6 באוקטובר הסתננו כמה מהעירוניים מעבר לגדרות והביאו את השווייצרים לפתוח באש. קול הירי עורר את ההמון, ואלפים פרצו את השערים ושטפו את המתחם. האספסוף קטל שני שומרים והציג את ראשיהם על כידונים; לה פאייט מיהר להפעיל את המשמר הלאומי, והצליח לבלום במאמץ רב את הפריזאים מלפרוץ לחדרי המשפחה המלכותית. הם התקבצו בחצר שמתחת לחלון, עם קבוצה של שומרים שלכדו, תבעו בצעקות שהמלך יחזור לפריז והתלבטו בקול כיצד להוציא להורג את שבוייהם ואילו מבני המשפחה המלכותית יותירו בחיים כשיתפסו את הארמון שוב. לה פאייט, תוך סיכון רב, יצא עם המלך והמלכה אל המרפסת, כשהם חשופים לירי מלמטה. המחווה ונאום נמלץ בו הובטחה היעתרות לדרישות הצליחו להפיג את צמאון הדמים של הצופים.

אחר הצהריים, יצאו לואי השישה-עשר ובני משפחתו אל הבירה, כשהמון נלהב ומרוצה של רבבות מקיף אותם. הם הביאו לתושבי העיר את כל הקמח ממטבחי ארמון ורסאי, טעון בכמה קרונות משא. כמות זעומה זו לא יכלה להקל כלל על משבר המזון, שנבע בעיקר מתנאי האקלים. זה נפתר מאליו כחודש לאחר מכן, כשאספקת החיטה השתקמה. זו הייתה הפעם האחרונה למשך כמעט שנתיים בה ניסה המלך לבלום אקטיבית את המהפכה. כשם שעשה בראשית אירועי הקיץ, הוא היה נכון להניח לה להתקדם ולשרת את הצורך האמיתי ברפורמה מעמיקה; ב-4 בפברואר של השנה הבאה הכריז בפני האסיפה כי "אאשרר כל צעד, במגבלות כוחי, שיאפשר את הארגון-מחדש בו תלוי עתידה של צרפת". הוא היה עתה בפריז, מוקף באנשי הקומונה ובאוכלוסייה הנוחה להתפרע, ושוכן בארמון טווילרי. חודש לאחר מכן, ב-9 בנובמבר, עקרה גם האסיפה הלאומית מוורסאי למבנה סמוך, בית-הספר המלכותי לרכיבה לשעבר (צר'). מונייה ראה במאורעות המצעד כניעה לאלימות האספסוף ואת קץ תקוותיו. הוא פרש מתפקידו כיושב-ראש האסיפה הלאומית ב-10 באוקטובר ושב לדופינה, שם ניסה לשווא לכנס את אספת המעמדות המקומית כדי לגנות את ההתפתחויות. פייר-ויקטור מלואה נותר לעמוד בראש שרידי ה-Monarchiens, שהתקבצו בפריז כ"מועדון חסרי-הפניות" (Club des Impartiaux), אך הסיעה התפוגגה עד אמצע 1790. גל ההגירה, בעיקר של אצילים, גבר מאוד. ועדות של גולים הוקמו במהרה בערי אירופה. הדוכס מארטואה, הבולט שבנאמני "המשטר הישן", עזב את מקום מושבו בארצות השפלה והקים את חצרו בטורין שבממלכת סרדיניה, סמוך לגבול צרפת.

המלך והאסיפה המכוננת[עריכת קוד מקור | עריכה]

האסינייאטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התהפוכה הפוליטית שהסעירה את צרפת מאז הקיץ לא שיככה כלל את הסיבה המקורית שהציתה אותה, החוב הממלכתי. זמן קצר לאחר המצעד על ורסאי, החוב שנועד להיפדות בטווח הקצר לבדו הגיע ליותר מ-700 מיליון ליבר. החשש מפשיטת רגל מיידית, שמירבו התריע מפניה בסדרת נאומים, הבעית את האסיפה. היא הפנתה את מבטה לנכס הגדול והזמין ביותר שהיה בהישג ידה, אדמות הכנסייה. בניגוד לפריבילגיות השונות של האצילים, לא הקצתה המכוננת שום פיצוי על ביטול המעשרות והבהירה כי המדינה תיקח על עצמה את התמיכה באנשי הדת.

המהלך המכריע הגיע מכיוונו של הבישוף טליראן, איש "ועדת השלושים" בעבר וחבר המועדון הברטוני שהיה אחד הבולטים מבין הפטריוטים. ב-10 באוקטובר הוא נשא נאום בו הסביר כי הכמורה לא התקיימה עוד כשדרה או מעמד נפרדים וכבר הוחלט בעקרון שהרשויות יקחו על עצמן לפרנס את חבריה (שנועדו להתמנות כבעלי משרות ציבוריות אחרים). לפיכך, תירץ, הכנסייה הייתה אמורה להיות מולאמת למעשה, והפקעת קרקעותיה לצורכי האוצר לא היוותה פגיעה בזכויות הרכוש, מה גם שטען ארוכות כי האדמות לא השתייכו לה אלא הופקדו בידיה לצורכי טיפול בצרכים מסוימים שהאומה הפקידה בידיה ועתה לקחה בחזרה. הוא עמד על כך ששני שלישים מהקרקעות ישמשו למימון מחיית הכמורה ורק השליש הנותר יכסה את החוב. העובדה שאיש כנסייה בכיר כטליראן יזם את התוכנית הקנתה לה לגיטימציה, על אף שכמעט כל עמיתיו מחו נמרצות וגינוהו בחומרה. הבישוף עצמו טען בפניהם כי החשש מהרגשות האנטי-קלריקליים שרווחו בציבור ובקרב הצירים הניע אותו לפעול, בטרם יאומץ מתווה קיצוני יותר. למרות התפקיד המכריע שמילא המעמד הראשון-לשעבר בהצלחת האסיפה הלאומית ביוני, אנשיה מיהרו לפנות נגדו ולדון במתווה טליראן. התוכנית המקורית הורחבה עד מהרה, ומירבו דרש שכל הקרקעות יילקחו על ידי המדינה לשימוש כראות עיניה בתמורה להבטחה בסיסית לדאוג לכנסייה. במהלך אוקטובר התנהל דיון חריף באסיפה, כשהכמרים וכמה מתומכיהם מוחים על הטענה לפיה לא היו נכסיהם אלא פקדונות ומצביעים על כך שהאדמות השתייכו למנזרים ודיוקסיות שונות כפרטים, לא למעמד הראשון כקולקטיב. גם האופן בו ינוצלו הקרקעות היה שנוי במחלוקת, כשכלכלנים מזהירים מרוויית השוק לאחר מכירה של רבות כל כך.

לבסוף, ב-2 בנובמבר, ברוב של 568:346, אומצה הצעת מירבו ואדמות הכנסייה "הועמדו לרשות האומה" והוכרזו כ"טובינלאומיים" (biens nationaux). נקר, עודו המומחה הראשי לענייני פיננסים, המליץ להקים בנק ממלכתי חדש ולהדפיס כסף נייר בהיקף זהיר כאמצעי להוריד את ערך החוב היחסי: מטבעות ממתכות יקרות נעלמו מהמחזור עקב חסכנות יתרה של הציבור בתנאים הבלתי-צפויים, עשירים רבים הבריחו זהב לחוץ לארץ ודפלציה עקב מחסור באמצעי תשלום התרגשה על כל אירופה עוד לפני המהפכה. הזכרונות מהתמוטטות חברת מיסיסיפי ב-1720 קוממו את הצירים נגד תוכניתו. היה זה שוב מירבו שגיבש פתרון חלופי. במקום כסף נייר מסוכן או הקמת בנק, יונפקו אך ורק אגרות חוב שייגובו על ידי "הטובין הלאומיים" החדשים. ב-21 בדצמבר אשררה האסיפה את הרעיון והורתה להנפיק את האסינייאטים, אג"ח בשיעור של 5%, בשווי של 400 מיליון ליבר. אלה יכלו לשמש לרכישת הקרקעות שהולאמו ושולמו לנושים על ידי המדינה.

למרות שבתחילה אכן היו אג"ח בלבד, האסיפה מצאה עצמה נשענת עליהם יותר ויותר. בחודשים הסובבים, בוטלה כל מערכת ההיטלים והמסים העקיפים הסבוכה שרבים התלוננו עליה בכתבי הקובלנה של 1788. מנגנון הפרם ז'נרל, האחראי על הגבייה, חוסל כחלק מביטול המשרות הקנויות. תחתם הונהגו שלושה מסים ישירים ואחידים על נדל"ן, מטלטלין והכנסות, שכל איש נדרש לשלם לפי יכולתו וללא רשת הפטורים שלפני ביטול זכויות-היתר. לאחר שנים של קשיי גבייה, ובהיעדר יכולת אכיפה ברוב שטחי הממלכה, היו תקבולי המס בראשית 1790 נמוכות לאין שיעור מהאומדנים האופטימיים של נקר. הגירעון המינימלי החזוי עודכן ל-300 מיליון, כמעט פי ארבעה משחישב קודם. האסיפה נגררה להנפיק אסינייאטים בשווי הולך וגובר, וב-17 באפריל – הפעם בניגוד לאזהרות נקר, בהיפוך תפקידים מהדיון המקורי בהם – הפכה אותם להילך חוקי וגררה במהרה אינפלציה.

בחירות אביב 1790 וחג הפדרציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל לבעיות הכלכליות, האסיפה המכוננת המשיכה ברפורמה של מערכות הממשל במהירות מסחררת. הפרלמנטים, בתי-הדין האזוריים הישנים, הושעו ב-3 בנובמבר 1789 ובוטלו סופית בספטמבר 1790, כשהם מוחלפים בערכאות נבחרות ובמשפט על ידי מושבעים. ב-22 בדצמבר 1789, לאחר שלושה חודשי דיונים, בוטלה באבחה אחת החלוקה המנהלית הישנה שהתפתחה אורגנית במשך מאות שנים. הוחלט על מעבר ל-83 מחוזות אחידים, שגבולותיהם נקבעו במדויק בפברואר; האסיפה החלה גם בעבודה שתוביל לביטול המידות והמשקלות המקובלים, ולבסוף לאימוץ השיטה המטרית. החלוקה החדשה השתקפה גם בביטול הרבעים הישנים של הערים.

העבודה על החוקה הצרפתית הראשונה הושלמה לבסוף ב-1791, אך כבר בסתיו 1789 הגיעו לכמה הסכמות חשובות. תחת העקרון של הפרדת הרשויות, המבצעת נועדה להיות חלשה: המלך היה תלוי להוצאותיו באסיפה מחוקקת בת 745 צירים עם תקופות כהונה של שנתיים. צירים לא יכלו להתמנות למועצת השרים אלא שלוש שנים לאחר שעזבו; תקנה זו נקבעה במידה רבה כדי למנוע ממירבו, שקידם חוק הפוך, להתמנות לשר בבוא היום. שופטים, אנשי שלטון מקומי וכל המשרות הציבוריות למעט השרים עצמם נועדו להיבחר על ידי העם. הגוף הבוחר למחוקקת היה הרבה יותר מוגבל מזה שנקרא לאסיפת המעמדות. אנשי האסיפה המכוננת חששו מהאופן בו איבדו שליטה בהמון במהלך הקיץ והסתיו. ב-29 באוקטובר 1789 הם יצרו את הקטגוריה של "אזרחים פעילים", גברים בני למעלה מ-25 ששילמו מס חודשי השווה לשלושה ימי עבודת פועל לא-מיומן. תפקידם התמצה בכך שכל מאה בחרו אלקטור. זה בתורו נדרש לסף מס של עשרה ימים. 45,000 האלקטורים נועדו לשגר ברוב קולות, קבוצה קבוצה במחוזה, את הצירים לאסיפה. זכאים למושב במחוקקת היו משלמי מס של מטבע כסף (54 ימי עבודה) בחודש. קאמי דמולן התלונן בעיתונו: "תקנת 'מטבע הכסף' יוצרת ממשלה אריסטוקרטית... "אזרחים פעילים" הם אלו שכבשו את הבסטיליה!"

באפריל ובמאי נערכו הבחירות הראשונות לשלטון המקומי לפי מתווה "האזרחים הפעילים" וההסדרים הזמניים והמאולתים שהוקמו ביולי ואוגוסט הקודמים החלה להיות מוחלפים במערכת מוסדרת. בפריז הובילו נשיאי המועדונים של הקומונה, מובילי האספסוף של הקיץ, מחאה נגד ביטול הרבעים הישנים. הם חששו שכוחם הפוליטי יעלם, אך לבסוף הסתבר שהמנגונים שהקימו יכולים לשרוד בחלוקה החדשה. הפעיל המקומי ז'ורז' דנטון הקים באפריל את "מועדון ידידי זכויות האדם", או 'הקורדליירים' בפשטות, ששימש כתחליף לאסיפה שהתבלט בה מאז ראשית הקומונה והפך לכח משמעותי בפוליטיקה העירונית. כח אחר, גדול בהרבה, היה המועדון הברטוני הישן שעבר לפריז יחד עם האסיפה הלאומית. בינואר 1790 שינו את שמם ל"חברת ידידי החוקה"; הם ערכו את מפגשיהם ברפקטוריום של מנזר יעקוביני ברחוב סט. אונורה, ועל כן נודעו בשם יעקובינים. המועדון היוקרתי, שמיטב הצירים שחפצו בקידום המהפכה הלאה ועוררו את עוינות השמרנים נמנו עליו (כ-200 צירי אספה היו חברים בסוף השנה, לצד מאות רבות של אחרים), משך מועדונים בפרובינציה שקמו בהמולת המאורעות להסתפח אליו. בפברואר כבר היו למעלה מעשרים, ובנובמבר 1790 היו יותר ממאתיים סניפים בכל הממלכה. אף שהיו הרבה פחות קיצונים מהקורדליירים, השפעתם האדירה הפכה אותם לרוח החיה באגף הפטריוטי באסיפה.

בין שורות היעקובינים החלו להתבלט צירים בעלי דעות פרוגרסיביות מאוד, כמו רובספייר הצעיר שנבחר למזכירות האסיפה: כמו חלק מעמיתיו, הוא תמך בזכות בחירה אוניברסלית לגברים ובארגון-מחדש מהיסוד של סדרי המדינה. חבריו הוותיקים של המועדון הברטוני, ששיחקו תפקיד חשוב בימיה המוקדמים של המהפכה, חששו מהסרת הרסן מהמוני העם והחלו לגלוש לזהירות שלא רחקה מזו שז'אן-ז'וסף מונייה קרא לה בשעתו. הם הוטרדו מהנוכחות של האספסוף הפריזאי, מגינם באירועי הבסטיליה, באסיפות היעקוביניות. במרץ הכין סיאס, הרדיקל המובהק לשעבר, מתווה להקמת "מועדון שנת 1789", שנועד לאסוף אליו את המתונים והבכירים. ב-13 במאי 1790 הוכרז על ייסוד האגודה החדשה: לה פאייט, מירבו, סיאס, טליראן, הדוכס רושפוקו-ליאנקור ואחרים הודיעו על הצטרפות. הפיצול הפנים-יעקוביני לא היה חד, ואנשי "מועדון שנת 1789" הוסיפו לשבת עם חבריהם בצד השמאלי של האולם – השמרנים ישבו מימין; סידור המקומות באסיפה הביא בסופו של דבר לאימוץ המינוח של שמאל וימין בפוליטיקה – ולפעול יותר כתת-סיעה שמרנית בתוכם. אף כי טיפחו קשרים טובים יותר עם חצר המלך ושריו, הם היו רחוקים מעמדותיהם המקוריות של המלוכנים-חוקתיים. בין היתר, היו נכונים בהרבה להתעמת עם הכנסייה.

המהומות באזורי הכפר חזרו והתחדשו סביב תחילת 1790, כשבעלי הקרקעות ניסו לגבות את התשלומים שנותרו לאחר צווי אוגוסט או לדרוש שזכויותיהם ייפדו בהתאם לחוק. לא היה כח שיוכל להשליט סדר בפרובינציה, והאיכרים הגיבו בשריפת חווילות ומסמכים. קילוח המהגרים החוצה מצרפת, בעיקר אצילים, נותר יציב וקבוע.

לבעיית הסדר הציבורי לא היה מענה מלבד המשמר הלאומי של לה פאייט. זה, שקלט את מרבית העריקים שבגדו במלך באירועי הקיץ, הלך והתבסס בבירה. הותר לו לירות במתפרעים במצב חירום. בראשית 1790 הוכפפו למשמר יחידות המיליציה שהוקמו בחופזה מחוץ לפריז. כדי לדאוג שהכח יהיה מהימן, ניתנה בהדרגה רק ל"אזרחים פעילים" האפשרות להתגייס. הם נדרשו להישבע אמונים לאומה (Vive la Nation, "תחי האומה", הייתה קריאתם הנפוצה של הפטריוטים) ולרכוש את מדיהם בעצמם. המשמר הלאומי היה למשענת העיקרית של השלטון החדש, בעוד הצבא סובל מהתפוררות המשמעת וממתח בין הקצינים בני האצולה לחייליהם.

במהלך אביב 1790 ערכו יחידות המשמר ברחבי הארץ כינוסים חגיגיים, או "פדרציות", כדי להישבע אמונים. אלה הגיעו לשיא ביום השנה לנפילת הבסטיליה. החוקה הייתה רחוקה מלהיות מושלמת, אך עקרונות רבים כבר הותוו. לואי השישה-עשר, שנמנע מלהתנגד ליוזמות האסיפה (גם בעצת מירבו, שקיים עמו קשר סודי מאחורי הקלעים), הסכים ללא מחאה להישבע לתפקד כמונרך קונסטיטוציוני. אמפיתיאטרון עצום, עם 100,000 מקומות, נבנה על ידי מתנדבים תושבי פריז בשאן דה מארס. כל יחידת משמר לאומי מרחבי צרפת שיגרה שניים מתוך מאה מאנשיה ל"חג הפדרציה". ב-14 ביולי, מול קהל עצום, לפחות 60,000 אורחים מחוץ לעיר ויותר רבע מיליון פריזאים, ערך טליראן מיסה חגיגית. לה פאייט נשבע בשם המשמר כולו נאמנות לאומה הצרפתית, וחברי האסיפה המכוננת נדרו בתורם. המלך עצמו נשבע לקיים את החוקה ולמשול בשמה, כשהוא מתייחס לעצמו לא בתואר "מלך צרפת ונבארה" כמקדם אלא כ"מלך הצרפתים".

משבר הכמורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתח הדתי, שהלך והתחדד עם הפגיעה בכנסייה, התעורר בנסיבות אחרות. ב-13 בפברואר בוטל התוקף החוקי של הנדרים למסדרי הנזירות. הצו הפך את החברות במסדרים כאלה לעניין של רצון חופשי בלבד, בלי יכולת לאכוף חוקית את ההגבלות. המהלך לא נבע מרגשות אנטי-קלריקליים, ורבים מהכמרים תמכו בו: המנזרים שהוקדשו להגות, בעיקר, נתפשו כנטל על החברה ונסגרו ברובם גם באימפריה הרומית הקדושה עוד קודם. אך כבר ב-29 במרץ 1790 גינה האפיפיור פיוס השישי בחשאי את הצהרת זכויות האדם והאזרח, על הבטחתה לחופש דת. ב-14 באפריל דחתה האסיפה ניסיון נוסף להכריז על הקתוליות כדת הרשמית של המדינה, שקודם על ידי הציר והמיסטיקן חבר מסדר הקרטוזיאנים כריסטוף גרל. תומכי ההצעה התארגנו בקואליציה ארעית ויצרו את "מועדון הקפוצ'ינים", שליבתו מנתה את 292 הצירים שחתמו על עצומה ציבורית בעד הרעיון. הקפוצ'ינים השמרנים נמנו ברובם על האצולה והכמורה לשעבר, ופעלו לבלום את רפורמות האסיפה: אף שנכשלו בכך שוב ושוב, הם הציבו אתגר של ממש לרוב הפטריוטי ולגרעינו הקשה היעקוביני. המתיחות ליבתה בתורה הסתה חמורה בעיתונות הפריזאית הרדיקלית נגד הכנסייה. עם זאת, למרות שהתנגדות הקפוצ'ינים החריפה את נחישות יריביהם, הכמורה נפלה קרבן יותר לדבקותם של צירים רבים ברעיונותיו של ז'אן-ז'אק רוסו על אופיין השלישי מטבעו של כל הקורפורציות והצורך בביטולן מאשר לרגש אנטי-דתי, שהיה זניח יחסית. אותה גישה גם מנעה הפרדת דת ומדינה, כבאמריקה, שכן הנוכחים ראו גם בכך מתן אפשרות ל'קורפורציה' בנפרד מהאומה.

המהפכה היטיבה באופן בולט במיוחד עם ההוגנוטים, שהיו מיעוט חסר זכויות פוליטיות זמן קצר קודם לכן. בנים ובמונטובן מילאה הבורגנות ההוגנוטית תפקיד מרכזי בהפיכות יולי-אוגוסט ובארגון המשמר הלאומי, ושלטה למעשה ברוב הקתולי. זה האחרון התארגן והצליח להחזיר לידיו את הדומיננטיות בבחירות אפריל-מאי. בתגובה, הפרוטסטנטים הידקו את שליטתם במשמר הלאומי ומנעו מקתולים להתגייס. במונטובן, ב-10 במאי, מנעו תושבים מהמשמר לרשום נכסי כנסייה ואז הרגו כמה מאנשיו; ההוגנוטים נמלטו בבהלה בעיר. הסדר הושב רק ּכעבור חודש. בנים הייתה האלימות קיצונית בהרבה, ובין ה-13 ל-17 ביוני יחידות משמר קתוליות והוגנוטיות לחמו ברחובות. האחרונות ניצחו וספגו 20 הרוגים לעומת 300 מהצד השני. תושבים רבים במובלעות האפיפיוריות של ונסן ואביניון תבעו קץ לשלטון מרומא וסיפוח לצרפת, וביוני פרצה מלחמת אזרחים. האסיפה המכוננת נזהרה מלקבל את הכרזות הפטריוטים שם ולצרף את המובלעות לשטחה.

ב-29 במאי החלו דיונים על חוקה אזרחית לכמורה, שנועדה להחליף את קונקורדט בולוניה שנחתם עם פרנסואה הראשון ב-1516 ולהסדיר את תפקיד אנשי הדת במבנה הציבורי החדש. הכח מאחוריה בא מתוך הכנסייה. כמה צירים בולטים, כמו האב אנרי גרגואר, האב קלוד פושה וארמן קאמו, אהדו את רעיונות היאנסניזם, שהוצא מחוץ לחוק אך לא דוכא כליל. הקפוצ'ינים הזדעקו כבר בהתחלה, דרשו התייעצות עם האפיפיור וחלקם אף הכריז שהאסיפה מושפעת מרעיונות פרוטסטנטיים. כשהתחוור להם שהם שוב במיעוט, חברי המועדון חדלו מלנסות להשפיע מחשש שהשתתפות תעניק לגיטימציה כלשהי. הם נסוגו מהדיונים בשאלה ב-2 ביוני, לאחר הודעה רשמית על כך של הבישוף פרנסואה דה בונאל מקלרמון-פראן, בסימן מבשר רעות לנכונות השמרנים להסכין עם המהפכה. ב-19 ביוני הצליח הרוב הפטריוטי, בהשראת היעקובינים, לבטל גם את מעמד האצולה עצמו.

הוועדה שעסקה בחוקת הכמורה הציעה סולם שכר קבוע ושוויוני יחסית תחת המענקים השונים שבוטלו – שכר שנתי של כומר כפרי היה אמור לנוע בין 1,200 ל-6,000 ליבר, שיפור ניכר עבור רובם; שכר הבישופים הוגבל ל-12,000 והארכיבישופים ל-20,000 – ארגנה מחדש את הדיוקסיות בהתאמה למחוזות שנוצרו וסגרה כל קהילה שהיו בה פחות מ-6,000 תושבים. על בישופים נאסר לפעול בלי התייעצות עם אסיפות, ורק ארכיבישופים היו אמורים להתמנות על ידי האפיפיור ולא בהסכמת הכפופים להם. אך התקנה מרחיקת הלכת ביותר הייתה העמדת כמרים לבחירה על ידי כל האזרחים שהתגוררו באזור בו כיהנו – כולל, פוטנציאלית, הוגנוטים או דאיסטים. הייאנסניטים הטיפו קודם להליכי בחירות, אך בהשתתפות הכמורה לבדה. סמכויות האפיפיור על הכנסייה הצרפתית הוגבלו מאוד. כמרים מתונים ניסו להפוך את המתווה לקביל יותר: ב-9 ביוני כמעט הצליח האב קלוד ז'אקמאר לשכנע את האסיפה לתת לאנשי הדת קול בבחירות, ונבלם רק על ידי טיעון שהעלה רובספייר, מקיצוני היעקובינים, שיש בכך משום הותרת שריד קורפורטיבי שאינו כפוף לאומה. החרם שהטילו הקפוצ'ינים אפשר לרוב להעביר את החוקה בקלות יחסית ב-12 ביולי.

האפיפיור השתהה בינתיים מלגלות את דעתו. ב-10 ביולי שיגר אגרת גינוי פרטית אל לואי השישה-עשר, והזהיר אותו מקרע דתי. זו הגיעה ליעדה ב-23 בחודש, יום לאחר שהמלך נאם באסיפה והבטיח כי יתמוך בחוקה, בהתאם למדיניות הסבילה שאימץ מאז אירועי אוקטובר הקודם. הוא השיב לפיוס השישי כי הדבר בלתי נמנע וביקש הסכמה מהכס הקדוש. לואי ושריו הניחו כי פיוס יבלע את החוקה כפי שהבליג על מה שספג מיוזף השני, אך טעו. מלבד זאת שהמסמך היה קיצוני בהרבה מכל מה שנאלץ להסכין עמו, באותה שעה ממש התחזקו בוותיקן הכוחות שדגלו בעליונות האפיפיור, כמו החשמן הקנאי ז'רדיל (גר'), והקיסר לאופולד השני ניצב בפני כמה מרידות על רקע המדיניות הדתית של אחיו ושלו. האפיפיור כתב לפריז שעליו להיוועץ בקולגיום הקדוש; הוא ציפה שההיררכיה בצרפת תניא או לפחות תעכב את המלך מבלי שיצטרך להתערב בעצמו. אבל בעוד שהבישופים הליברלים הזהירו מקרע והתחננו שפיוס לא יגנה את המתווה, אפילו החשמן השמרן דה בואז'לה (צר'), מראשי הקפוצ'ינים, לא היה נחרץ בפניותיו לשליט. המלך אשרר את החוקה ב-24 באוגוסט. אך הכמורה הצרפתית לא יכלה להיות בטוחה בקבלתה בטרם נשמעה דעת רומא. ב-30 באוקטובר פרסמו שלושים בישופים שהיו צירים באסיפה שהתנגדו לחוקה בשעתו מכתב פומבי בו הסבירו את עמדתם. תוכנו לא היה מתריס, אך קרא להתייעצות בתוך הכנסייה.

האסיפה המכוננת לא המתינה. באוקטובר החלו התקנות להיאכף: נבחרו בישופים, נסגרו דיוקסיות ומנזרים ופוטרו כמרים. אך בעוד שהכמורה הבליגה על כל הפגיעות ברכושה ובהכנסותיה, ורבים מזוטריה תמכו לפחות בחלק מהמהלכים, היא לא הייתה נכונה להסכין עם חתירה תחת הדת עצמה. הבישוף הנבחר הראשון, דה לה פואפ (צר'), נתקל בסירוב של הארכיבישוף מרן לסמכו. הבישוף רופו דה בונוואל (צר') הכריז: "אם רצון האל הנו להביאנו לידי נסיון, למאה ה-18 יהיו קדושיה המעונים." השלטונות המקומיים נתקלו בסירובים המוניים, מכמרי הכפר ועד לארכיבישופים, ובנאנט לבדה לא נענו לדרישות החוקה יותר ממאה אנשי דת. הרוב באסיפה המכוננת קיבל את הידיעות מרחבי הממלכה בכעס והיה נחוש להשליט את מרותו. ב-27 בנובמבר הוכרע שמי שיסרב לציית לחוקה יפוטר, וכדי לאכוף זאת נקבע שעל הכמרים להישבע לנהוג לפיה. ויליאם דויל כתב על האירועים: "זו הייתה טעותה הגדולה ביותר של המכוננת... בפעם הראשונה, אולצו אזרחים לבחור אם הם בעד או נגד המהפכה." שיעורי הסרבנות הרקיעו שחקים: בחוף המערבי, בנורמנדיה וברטאן, פחות מרבע נדרו, ודפוס דומה התקיים בפרובינציות מרוחקות כאלזס. בסך הכל, חצי מאנשי הדת בצרפת נמנעו מלהישבע, ובאסיפה עצמה הסכינו לכך אך 109 כמרים, כשליש מהצירים שנבחרו בשעתו על ידי המעמד הראשון. רק שבעה מתוך מאה ושישים הבישופים בצרפת, ביניהם טליראן, הסכימו לנדור ובכך אפשרו את שימור שלשלת הסמיכה ולגיטימציה לכנסייה החוקתית הנפרדת שהמהפכנים נאלצו להקים. השבועה גם הביאה לגילוי חולשה מביך, כשהסתבר שאין די כמרים להחליף את הסרבנים. האסיפה נאלצה להותירם במקומותיהם עד שיימצאו ממלאי מקום. בפריז, התפרצו רדיקלים לכנסיות והתפרעו בטקסים, ובובות בדמות האפיפיור נשרפו ברחובות.

האפיפיור טרם הגיב, וללא מענה ממנו אשרר המלך את השבועה ב-26 בדצמבר. לואי עצמו הוסיף לשמור אמונים לרומא, והוא ומשפחתו השתתפו במיסות שנערכו רק על ידי כמרים סרבנים. רק במרץ 1791 שבר פיוס השישי את שתיקתו וביקש מההיררכיה לסרב לשבועה. ב-4 במאי התפרסם לציבור גינוי חריף מטעמו לחוקה. כעשירית מאלה שכבר נדרו לציית לה חזרו בהם. הקרע בין הכנסייה הקתולית לצרפת המהפכנית הושלם עם סיפוח רשמי של ונסן ואביניון, והנונציו אנטוניו דוניאני עזב את הממלכה בסוף מאי. הכוחות האנטי-מהפכניים, שעד אותה עת היו מוגבלים לחצרו של ארטואה – הלה, לנוכח פייסנותו של אחיו המלך, הבהיר ליועצו קאלון ש"עלינו לשרת את הוד מעלתם, למורת רוחם" – זכו לתנופה אדירה: סוכניו של הרוזן פעלו לראשונה, וניסו לקדם שני ניסיונות מרד כושלים בנים ובעמק הרון.

המנוסה לווארן[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל למשבר החמור עם הכנסייה, המשמעת הצבאית הוסיפה להתדרדר, כשהמתח בין הקצינים בני האצולה (לשעבר, מבחינה חוקית) לפקודיהם מפשוטי העם מחריף. האסיפה מיהרה לנתק את הקשר בין קידום לזכויות-יתר, ואחת מוועדותיה עסקה בגיבוש חוקה צבאית חדשה. כמה מרידות קטנות פרצו בקיץ. אחת, חמורה במיוחד, התחוללה בחיל-המצב של נאנסי. ב-5 באוגוסט 1790 הובילה ועדה של חיילים שהזדהתה עם רעיונות המהפכה התקוממות נגד הקצונה בטענה שמשכורות החיילים נגנבו, וסחפה את כל שלוש החטיבות במקום. המפקד והסגל נעצרו והושפלו. הגנרל השמרן פרנסואה דה בּוּיֶיה (צר'), גיסו של לה פאייט, הציב למורדים אולטימטום להתפזר ב-31 באוגוסט. הם פתחו באש תותחים, והתחולל מרחץ דמים שגבה כמה מאות הרוגים. כעונש, 41 מורדים נדונו לעבודת פרך לכל חייהם, 22 נתלו, ואחד המנהיגים נשבר על הגלגל. הרדיקלים בפריז מיהרו להביע תמיכה נחרצת בחיילים, וז'אן-פול מארה פרסם עלון מתסיס. גם רבים מהיעקובינים מהאסיפה גינו את העונשים כחמורים מדי, שרידים לעוולות "המשטר הישן" – במרץ של השנה הבאה אשררה האסיפה הליך הוצאה להורג אחיד ושוויוני לכל ברוח המהפכה, במקום מגוון העונשים תלויי-המעמד שהתקיימו קודם כמו תלייה או גלגל שבירה: עריפה בגיליוטינה – ואהדו את המתקוממים. לואי השישה-עשר, מצדו, התרשם מיכולותיו של בּוּיֶיה, שנראה כיחיד שנותר מהימן בצבא המתפרק.

לצד המשברים הללו, חורף 1790 חזה בהתגברות מחודשת של התפרעות וונדליזם באזורי הכפר. הדכדוך מהמצב עודד קבוצה של צירים ימניים לייסד את "המועדון המלוכני" (Club Monarchique) בדצמבר. הם ניסו לצבור אהדה ציבורית על ידי חלוקת לחם מסובסד, אך עוררו את חשד היעקובינים, שהניעו את העירייה לסגור אותם תוך זמן קצר. אך השפעתם החשובה של המאורעות התבטאה בתוך הסיעה הגדולה עצמה. לאחר התגבשות "מועדון 1789", גם מנהיגי הזרם המרכזי החלו להירתע מההפרזות וההקצנה בראשית 1790. דופורט, ברנאב, לה שפלייה ואחרים שנחשבו עד אז רדיקלים למדי מניכור של המעמדות המיוחסים לשעבר ושל המלך, ככל שהיה ברור שהחוקה תהיה מוכנה בקרוב ויהיה צורך לכונן ממשלת קבע. נטייתם התחזקה לנוכח ההשתלחות בכנסייה וההאשמות נגד לואי השישה-עשר, שהוסיף לסרב לערוך טקסים עם כמרים חוקתיים. אנשי דת סרבנים הוכו והושפלו ברחובות והאספסוף התפרץ לכנסיותיהם. בפברואר נמלטו שתי דודותיו האדוקות של המלך לרומא, ממש לפני שהמון זועם נהר לעצור אותן; הקורדליירים הרבו לטעון למזימה של המשפחה המלכותית להגר, כפי שכבר עשו ארטואה ורבים אחרים, וערכו הפגנות קבועות ליד משכנות יתר קרוביו. ב-28 בפברואר התפשטה שמועה שעומדים להתנקש במלך, ומספר גדול של אצילים-לשעבר מיהר להגיע לארמון טווילרי כדי להגן עליו. לה פאייט, שהיה שנוא נפשם של המלוכנים והרדיקלים גם יחד, פירק אותם מנשקם. העיתונות הקיצונית הפיצה שהיה מדובר בניסיון הימלטות.

הסיעה הגדולה בקרב היעקובינים שעקבה בחשש אחרי ההתפחויות באותם חודשיים ראשונים התמצבה סביב דופורט, ברנאב ואלכסנדר הדוכס דה לאמט, שלושה מגדולי הפטריוטים בראשית המהפכה שהפכו עתה לשמרנים יחסית. חברי "הטריומווירט", כפי שנקראו, עיינו וחשדו בלה פאייט ומירבו, אנשי "מועדון 1789" שהיו עוד יותר זהירים מהם. התזוזה ימינה של הטריומווירט – באביב, לדוגמה, אסר לה שפלייה הפופוליסט הקיצוני לשעבר על הקמת התארגנויות עובדים, כדי למנוע מהם לנצל את ביטול מערכת הגילדות – הותירה ריק בשמאל היעקוביני, אך זה התמלא כמעט מיד. מירבו החולה הצביע בנאום מה-28 בפברואר 1791 על קבוצה שכינה "שלושים הקולות." בראשה עמדו רובספייר וז'רום פטיון, שהעביר בהצלחה שורה של הצעות חוק למורת רוחו של המרכז הפוליטי: בין היתר, נאסר על צירי אספה לכהן ברשות המבצעת המתוכננת בטרם תעבור תקופת צינון של ארבע שנים. מירבו עצמו, שמת ממחלה ב-2 באפריל, האשים את "השלושים" ברצון לבטל את המונרכיה עצמה (לה ייעץ בסתר עד יומו האחרון). בשלב זה רובספייר עוד היה מלוכן, אך הצלחתם נשענה על תמיכת הימין הקיצוני באסיפה. קפוצ'ינים כז'אק קזאלס (צר') והחשמן ז'אן-סיפרן מורי (צר') תיעבו את הטריומווירט ולה פאייט גם יחד, והיו משוכנעים שתמיכה ברדיקלים תבטיח שכל הסדר החדש יתמוטט.

מאז קיץ 1789, לואי השישה-עשר – שהיה לכוד בסבך של אינטרסים מתנגשים – ניהל מדיניות מורכבת כלפי התקדמות המהפכה. הוא היה נכון להסדר חוקתי בכנות, לפי עמדת רוב ההיסטוריונים, אך הלחץ הגובר ייאש אותו יותר ויותר. מארי אנטואנט עצמה הייתה קרובה לעמדת שני גיסיה ונטתה להגר בהזדמנות הראשונה. עוד במאי 1790, למרות שלפי כל הסיכומים מדיניות החוץ והסמכות להכריז מלחמה הייתה בעיקר בידיו, מנעה האסיפה מהמלך לכבד אמנה עם ממלכת ספרד ולשגר לעזרתה צי במהלך משבר שהתגלע עם הבריטים סמוך לוונקובר. משבר הכמורה, שחומרתו נחשפה עם גילוי הדעת של האפיפיור במרץ 1791, הכביד על לואי יותר והביא גם להפגנות חוזרות נגד קרובי משפחתו. מירבו, יועצו הסודי, המליץ עוד בפברואר שעליו להימלט מפריז ומאחיזת החנק של אוכלוסייתה הרדיקלית ולנהל משא ומתן בתנאים משופרים מהפרובינציה. ב-18 באפריל, ערב חג הפסחא, ניסתה המשפחה המלכותית לצאת כדרכה לארמון סט. קלוד. אספסוף זועם נקבץ מיד למקום וחסם את השיירה המלכותית. לה פאייט הגיע בראש המשמר הלאומי, אך חייליו סירבו לפקודה לפזר את המתפרעים (ב-21, לאחר התקרית, הוא ניסה להתפטר ממשרתו אך רוב אנשיו שכנעו אותו להישאר). מקץ שעתיים, במהלכם הותקפו פיזית כמה ממלוויו, חזר לואי לטווילרי. באותו החודש התחזק גל ההתפטרויות מבין חצרניו ומשרתיו שמאסו במהומות התכופות. לאחר אירועי סט. קלוד, המלך החל לתכנן הימלטות ברצינות. בני הזמן וחוקרים רבים סברו שרצה לצאת מחוץ לצרפת ולנסות לחזור בראש צבא, בסיוע אחי המלכה, הקיסר לאופולד השני; הוא עצמו טען, וחלק מההיסטוריונים מקבלים זאת, כי ביקש אך ורק מתווה מעין זה שמירבו הציע ועדיין האמין בפשרה ומשא ומתן. מכל מקום, ידידה הוותיק של המלכה, הרוזן השוודי אקסל פון פרסן, הופקד על בחינת אפשרויות המילוט. הוא יצר קשר חשאי עם גנרל בּוּיֶיה. התוכנית שנרקמה הייתה הימלטות המשפחה המלכותית, בדרכון מזויף, לעיר מונטמדי על גבול לוקסמבורג, שחיל-המצב שלה נחשב למהימן. בוייה היה אמור לספק משמר צבאי שלחייליו נאמר שהם משתתפים בתמרונים. המלך שקד בינתיים על ניסוח הצהרה מפורטת בה הוקיע את כל מה שנעשה בשמו מאז המצעד על ורסאי באוקטובר 1789, התנער מצעדי האסיפה, האשים אותה ובעיקר את היעקובינים בפשעים ובליבוי אנרכיה והצהיר על עצמו ככלי-שרת מאונס בידי המהפכנים.

בליל ה-20 ביוני 1791, חמקו לואי, מארי אנטואנט, ילדיהם וקרובים אחרים מארמון טווילרי בתחפושת. הם הגיעו בהצלחה לאורוות ויצאו לדרך בעגלה. אך עיכובים שהחלו מיד איחרו את הגעתם למקום המפגש עם הליווי הראשון. מפקדו נואש ועזב עם חייליו בטרם בואם. מכאן נמשכה שרשרת של תקלות, כשהמשמרות בהמשך הדרך משתכנעים גם הם שהמזימה בוטלה. תנועות הצבא עוררו חשד והמשמר הלאומי נקרא לבדוק אותן. בליל ה-21 ביוני, זוהה לואי על ידי ז'אן-בטיסט דרואה, מנהל משרד הדואר של סט. מנו. לטענתו, ראה אותו בדרך והבחין בדמיון בינו לדיוקן שהיה מודפס על אסינייאט. דרואה דהר לעיירה וארן, בה נעצרה המשפחה המלכותית רק חמישים ק"מ ממונטמדי. למחרת בבוקר, הגיעה משלחת מיוחדת מפריז להשיבם לבירה. בניגוד להם, הצליח אחי המלך פרובנס להימלט לארצות השפלה בזהות בדויה יומיים קודם לכן, בדיוק באותו תאריך בו יצאו מהטווילרי. הוא חבר לארטואה.

הימלטות המלך, והצהרת הגינוי הקשה נגד המהפכה שהותיר בטווילרי, זעזעו לחלוטין את האסיפה: "המנוסה לווארן הייתה נקודת המפנה הגדולה השנייה של המהפכה. כמו שבועת הכמורה, היא אנסה את כולם לבחור ברורות בשאלות שהרוב היו מעדיפים שלא להתייצב מולן", כתב דויל. הטריומווירטים ותומכיהם כמו גם לה פאייט נחרדו מהמהלך, שנעשה ממש על סף השלמת החוקה. בבוקר ה-22 ביוני, כשגילו שלואי ברח, התלבטה האסיפה ארוכות ולבסוף בחרה להונות את הציבור. הוכרז שהשליט נחטף בידי אויבי המהפכה. העמדת פנים זו, שתוחזקה בדי עמל, שכנעה רק מעטים, גם כשבוייה שנמלט לאוסטריה פרסם הצהרה פומבית על כך שהוא היה אחראי ל"חטיפה", במאמץ להסיט את הזעם הציבורי ממלכו. כשלואי שב לפריז, הוא נותר ראש מדינה סמלי אך הושעה בפועל מכל סמכויותיו הביצועיות. האסיפה ניהלה את כל העניינים עד לפיזורה. ב-11 ביוני נתבעו קציני הצבא להישבע אמונים לאומה, לחוק ולמלך בסדר הזה, כדי לנפות גורמים אנטי-מהפכניים; לאחר המנוסה תוקן הנוסח והושמט אזכור המלך.

ב-24 בחודש הגישו הקורדליירים הקיצונים עצומה בתביעה להדיח את לואי, כשקהל של רבבות מלווה את העותרים. סמלי המלוכה הושחתו בכל רחבי העיר. המרקיז דה קונדורסה ותומאס פיין, שגלה מבריטניה זמן קצר קודם, הקימו את "המועדון הרפובליקני"; ב-1 ביולי הם פרסמו מנשר חריף ברחובות שהצהיר כי מוסד המלוכה מנוגד לחירות ויש לבטלו (קונדורסה עצמו היה מאנשי לה פאייט, וכנראה שתכנן כי הלה ישלוט במדינה לאחר לואי). תביעות לחיסול הכתר ולהקמת רפובליקה עדיין היו מעטות, מהוססות ומוגבלות לאגף הרדיקלי ביותר – אפילו מארה הפופוליסט חשב שאין זה ישים והציע דיקטטורה בסגנון רומאי, בעוד שאחרים שקלו את מינוי פיליפ מאורליאן לעוצר – אך היה זה זינוק של ממש מהימים לפני וארן, כשהן כמעט ולא עלו על הדעת. הארץ נשטפה בהיסטריה, כשחוגים רחבים משוכנעים שפלישה אוסטרית לעזרת לואי, בגיבוי של מזימה אריסטוקרטית בתוך צרפת, תיערך תוך זמן קצר; המשמר הלאומי הועמד בהכן ורדיפות הכמרים הסרבנים הוחרפו. הרשת העצומה של המועדונים היעקוביניים (עתה היו כבר 900), שלואי הטיל עליה את מירב האשמה, תססה והקצינה.

חוקת 1791[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-15 ביולי, רק יום לאחר חגיגות יום השנה השני לנפילת הבסטיליה, נודע ברבים שהאסיפה המכוננת, שהייתה נחושה לשמר את העמדת הפנים, פטרה את המלך מכל אחריות למנוסתו והשיתה את כל האשמה על בוייה הגולה. הזעם נגד לואי התלקח. באותו הלילה, המון שאורגן בידי מועדון קטן בשם "ידידי האמת" (צר') התפרץ לאולם הכינוסים שלה וקרא לצירים היעקובינים להצטרף אליהם ולקורדליירים בתביעה להדיח את השליט. ז'ורז' דנטון והעיתונאי היעקוביני הקיצוני ז'אן-פייר בריסו הקדישו את היממה הבאה לניסוח הצהרה פומבית שקבעה שהמלך ויתר על הכס במעשה הבריחה, ואין להשיבו אלא אם העם ידרוש זאת במפורש. תביעה זו, שעלתה ממנה במשתמע גם נימה רפובליקנית (אם כי לא מפורשת), סחפה אליה את הרדיקלים השונים בפריז: השמאל הקיצוני בין היעקובינים, הקורדליירים, "ידידי האמת" ושאר קבוצות שוליים. מנסחיה תכננו לארגן טקס חתימה המוני עליה, שיראה את כוחם לרשויות.

העצומה התפרסמה בצהרי ה-16 ביולי 1791. הימין והמרכז היעקוביני, אנשי "מועדון 1789" והטריומווירט גם יחד, שנעשו שמרנים וזהירים יותר ויותר מאז החורף, ראו בכך את גדישת הסאה. המועדון התכנס באותו הערב וניהל דיון סוער וקולני. רובספייר נשא נאום תקיף נגד המניפסט האנטי-מלוכני וטען כי שאלת הכתר לא מעניינת את העם, וכמוהו עשו מנהיגים אחרים של האגף השמאלי. אבל לא היה די בכך. שלושת ה"טריומווירים" דופורט, לאמט וברנאב – שנעשה מלוכן מושבע לאחר שהוקסם בידי מארי אנטואנט בדרך חזרה מווארן – לה פאייט (אויבם המושבע של השלושה זמן קצר קודם לכן), ראש העיר בֶּיִי ואישים בולטים אחרים יצאו בסערה מהאולם. בעקבותיהם עזבו כמעט כל הצירים היעקובינים באסיפה המכוננת, כ-200 איש בסך הכל. נותרו רק קומץ, ובראשם רובספייר ופטיון. הפורשים עקרו למנזר הפֹייַאנְטים (ענף ציסטרסיאני) ברח' סן אונורה. הם הכריזו על הקמת מועדון משלהם, שכקודמו נקרא על שם המנזר בו התכנסו, וכיעקובינים הלגיטימיים היחידים. תוך זמן קצר החלו בשיגור איגרות למאות הסניפים בערי השדה בקריאה להצטרף אליהם.

למרות הסערה, ההכנות להחתמה פומבית על העצומה התקדמה ללא שהיות. בצהרי ה-17 ביולי נענה קהל גדול, קרוב ל-50,000 פריזאים, לקריאות המארגנים והגיע לשאן דה מארס. רבים מהפעילים הרדיקלים נכחו במקום. דנטון, קאמי דמולן ואחרים נשאו נאומים, ו-6,000 איש חתמו עד אחר הצהריים. השלטונות הפייאנטיים של פריז היו נחושים לבלום מהומה שתערער את ההסדר החוקתי שעמד להיות מושלם בקרוב. בתחילה התנהלו דיונים רגועים בין הצדדים והרשויות הוזמנו לראות באיזה סדר ושקט מתנהל המאורע. אז התדרדר המצב במהירות: שני אנשים נמצאו מסתתרים תחת המזבח הלאומי שהוקם לכבוד חגיגות הבסטיליה, וההמון החשדני ערך בהם לינץ', ואבנים הושלכו על פרשים של המשמר הלאומי. הפרת הסדר הציבורי סיפקה עילה לאכוף את חוקי החירום. נציגי הציבור יצאו לבית העירייה באוטל דה ויל כדי לשכנע את ביי והקומונה שמדובר באירוע שליו, אך הגיעו באיחור, לאחר שמועצת העיר הכריזה על משטר צבאי. בשש וחצי בערב יצא לה פאייט בראש 4,000 אנשי המשמר הלאומי, כשהם נושאים דגלי אזהרה אדומים. מארגני העצרת עוד ניסו להרגיע את השטח, והצהירו שהם נכונים להתפזר. הכח של לה פאייט ספג אבנים רבות שהושלכו מהאספסוף בעוד הצדדים מתדיינים. נשמעה ירייה ממקור לא ידוע. המשמר שיגר מטח סרק, ואז עבר לאש חיה. עשרות נהרגו ורבים נפצעו, וההמון נס על נפשו.

הפייאנטים ניצלו את המשטר הצבאי כדי למחוץ את הרדיקלים. המועדון הקורדליירי נסגר כשתותחים מוצבים בכניסה, ודנטון נמלט לאנגליה. "ידיד העם" של מארה נסגר, והוא עצמו התחבא בביוב ולבסוף יצא בעקבות דנטון לגלות. גם דמולן ירד למחתרת. ב-19 בחודש נעצר העיתונאי ז'אק רנה אֶבֶּר (צר') ועיתונו נסגר. בסך הכל נכלאו מאתיים פעילים. ב-7 באוגוסט הודיע ביי שהסדר הציבורי הושב על כנו, ומצב החירום בוטל. עתה נפנה המרכז-ימין באסיפה, אנשי המלוכה הקונסטיטוציונית, לאשרר את החוקה. ברנאב דחף להכליל כמה ויתורים למלך שעשו את המסמך הכמעט-גמור למזמין יותר עבורו. הוא אכן נראה כנוטה יותר להסכין לפשרה, וב-30 ביולי אף כתב לאחיו הסורר ארטואה וביקשו לחזור לצרפת. לא הייתה שום התייחסות לארגון הכנסייתי החדש, ונותרה האפשרות שיבוטל בעתיד. לאמט ניסה להביא גם להכנסת וטו אבסולוטי, כזה שנדחה ב-1789, אך למרות שהציר פייר-ויקטור מלואה התעודד מחזרה זו לתוכנית של סיעתו המפוזרת, שללה זאת האסיפה כהליכה קיצונית מדי ימינה. מערכת הבלמים והאיזונים שהותוותה כמעט שנתיים קודם, עם אספה מחוקקת הנבחרת לשנתיים ורשות ביצועית חלשה בראשות המלך עם וטו מעכב בלבד, נותרה על כנה. המכוננת הכתה גם בקיצונים מהעבר השני של המתרס, וב-1 באוגוסט אושר לראשונה חוק שהשית מס כבד על מהגרים שלא ישובו תוך חודש. תקנה כזו עלתה כבר בפברואר, אך הוקעה על ידי מירבו כעריצות שרירותית ונפלה. בניסיון לפייס את השמאל בוטל סעיף 'מטבע הכסף', שהגבילה את החברות באסיפה המחוקקת המתוכננת למשלמי מס השווה ל-54 ימי עבודה, וחוקים אחרים שהציבו סף רכוש על בחירה והיבחרות. תיקונים אלה היו מחווה ריקה, שכן המנגנון החדש הציב מגבלות גבוהות עוד יותר בשלבים אחרים של הליך הבחירות, והעביר את מירב ההשפעה לאלקטורים אמידים. האינטרס של המתונים בשימור הסדר הקיים והחלשת האפשרות לתסיסה התבטא גם כשנקבע ב-23 באוגוסט שחופש העיתונות יצומצם וכתיבה שתיחשב מתסיסה תהיה עילה למשפט.

המרכז הפייאנטי באסיפה היה משוכנע שמהלכיו יגבשו שוב קונצנזוס פוליטי רחב סביב המלוכה החוקתית העתידית, מעין זה שהניע את המהפכה בראשיתה והתפורר. תקוותו התבררה במהרה כחסרת בסיס. הימין הקיצוני, שרידי הקפוצ'ינים שייצגו את האצולה-לשעבר והכמורה הבכירות, דחה באופן מוחלט פשרה עם היעקובינים שהתמתנו, ורק קומץ מאנשיו הצטרף אליהם. קזאלס ודומיו תמכו בשמאל בראשות רובספייר, כשהם משוכנעים שלחץ מהקצוות ימוטט את ההסדר המעורער. שינוי נוסח השבועה הצבאית והימלטותו של בוייה לאחר וארן הפכה את עריקת הקצינים לשיטפון. כמחצית מהם, קרוב ל-6,000 איש, נמלטו מחוץ לצרפת בחודשים הבאים כשהם מותירים את הצבא על סף התפוררות. האצולה-לשעבר וחלקים גדולים מהכמורה, שהששתפותן הייתה חיונית בליבוי המהפכה בראשיתה, נעשו מנוכרים אליה יותר ויותר. המונים פנו להגירה. מן העבר השני, רק כמה עשרות בודדות מתוך תשע מאות סניפים של המועדון היעקוביני המקורי בפרובינציה הצטרפו לפייאנטים. הרוב המוחלט נותר נאמן לרובספייר, פטיון ובריסו ולסיעתם הקטנטנה, והפגין חשדנות אם לא עוינות כלפי הפיוס המהיר עם המלך. אפילו בפריז, בקרב העיתונות שהופיעה שוב, כמעט ולא נשמעו קולות בעד ברנאב, לה פאייט וחבריהם. מורת הרוח משמאל לובתה באחת בשלהי אוגוסט. עד אותה עת, יתר אירופה צפתה במהפכה בחשש או בהתפעלות אך בלא פעולה קונקרטית. אבל ב-27 באוגוסט נפגש הקיסר לאופולד עם פרידריך וילהלם השני, מלך פרוסיה בפילניץ שבסקסוניה. הם הכריזו על דאגתם לשלום המשפחה המלכותית הצרפתית ועל נכונותם לפעול להבטיחו ללא שהיות, בשיתוף-פעולה עם שליטים אחרים. הצהרת פילניץ הייתה מחווה חסרת תוכן, שלאופולד חש מחויב לה כדי להוכיח שהוא דואג לאחותו מארי אנטואנט, אך לדעת הקהל בצרפת היא נראתה כאשרור החששות מפלישה וממזימות המלכה והמהגרים כדי לזרז אותה. גל של היסטריה שטף שוב את הארץ.

ב-29 באוגוסט נפתחו הבחירות לאסיפה המחוקקת החדשה, שהסתיימו ב-5 בספטמבר. ב-3 בספטמבר נחתם הנוסח הסופי של החוקה הצרפתית הראשונה, וב-13 בו, לאחר מסע לחצים ממושך מכל הכיוונים, לואי השישה-עשר אשרר אותו. ב-15 בספטמבר הוכרזה חנינה כללית, לגולים הרדיקלים ולמהגרים גם יחד. מארה ודנטון שבו לפריז. ב-30 בספטמבר 1791 פוזרה האסיפה המכוננת, שנתיים וחודשיים לאחר שנוסדה ואחרי ששינתה את צרפת מהמסד עד הטפחות. מנהיגי הפייאנטים, שהתעודדו מניסיונותיו הנואשים של לואי לזכות בפופולריות ומשיתוף-הפעולה היחסי שלו עמם, היו בטוחים שהמהפכה נסתיימה והתפנתה הדרך לסדר פוליטי יציב.

המלוכה החוקתית והאסיפה המחוקקת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – האספה המחוקקת ונפילת המלוכה הצרפתית

745 הצירים שנבחרו לאסיפה המחוקקת היו ברובם פוליטיקאים טריים. הם שיקפו את התמורה הגדולה שעברה על צרפת, והיו כמעט כולם בני המעמד השלישי-לשעבר, לעתים קרובות משפטנים. רק 136 בחרו להצטרף ליעקובינים לאחר שהאסיפה החלה להתכנס באופן סדיר, לעומת 264 שחברו לפייאנטים (כמקדם, לא הייתה זו חלוקה נוקשה והיו מעברים בין הקבוצות). בתווך ניצב מחנה גדול ובלתי-מזדהה של עצמאים מתונים, שבין הבולטים בציריו נמנו סיאס והאב גרגואר; אלה כונו באופן לא-רשמי "המישור". למרות הבכורה הפייאנטית באסיפה, היעקובינים הוותיקים הוכיחו במהרה את גודל כוחם בציבור. בבחירות ליורשו של ביי בראשות עיריית פריז ב-13 בנובמבר ניצח פטיון את לה פאייט, שפרש מפיקוד על המשמר הלאומי ב-8 באוקטובר, עם מספר כפול של קולות. המועדון הקטן יותר התנהל באווירה פתוחה ודינמית יותר, ותוך חודשים מעטים כבר החל למשוך אליו חזרה פייאנטים שכמהו להשפעה. בריסו, נואם כריזמטי, התבלט במהרה הדיוני המחוקקת. התקנה המשמעותית הראשונה שהציע, ב-20 באוקטובר, הייתה החרמת רכוש המהגרים, שזממו בינתיים מרד נגד המשטר החדש בקובלנץ אליה עברו פרובנס ארטואה לאחר אירועי וארן, והאשמתם בפשע חמור. הוא גם רמז לפעולה צבאית. ההצעה סחפה את הצירים ואושרה ב-9 בנובמבר. אבל ב-11 המלך הפעיל את הווטו שלו נגדה, כשהוא מביא לקצם של חמישה חודשי תיאום בינו לאסיפה.

לואי ניסה לצמצם את הנזקים לתדמיתו בפרסום מנשר מפורט לעם, אך השמועות על קנוניה אנטי-מהפכנית עצומה קיבלו משנה תוקף. האסיפה, בהמרצת בריסו הלוחמני ותומכיו, החליטה תחת זאת לבקש מהמלך, בתוקף סמכויותיו הביצועיות, לאיים במלחמה על הנסיכים-הבוחרים של טריר ומיינץ אם אלה לא יסלקו את המהגרים האריסטוקרטים משטחם. הרעיון של פתיחת מלחמה שתגרור את לאופולד להגן על בני-חסותו קסם ללואי השישה-עשר מסיבות שונות מאוד. בחודש הבא הוא חיבר מכתבים סודיים לקיסר ולמלך פרוסיה בבקשה להכריז מלחמה על צרפת, שצבאה היה על סף התפוררות, ולמגר את המהפכה. במהרה הסתבר שלעימות מזוין היו תומכים רבים: כשם שבריסו וציריו היו משוכנעים שהמערכה תאחד את האומה ותאלץ את המלך להבהיר לאיזה צד הוא משתייך, כך היה לה פאייט צמא השלטון בטוח שהשתתפות כמצביא תזניק את מעמדו הפוליטי ושעימות יאפשר לארגן מחדש את הצבא. שר המלחמה דופורטאיי (צר'), שחשש מאוד ממלחמה, התפטר במחאה והמלך החליפו ב-7 בדצמבר בדוכס דה נרבון (צר') השש אלי קרב, בעל בריתו של לה פאייט. גם רובספייר התנגד למעשי איבה, ובראשית דצמבר פתח בסדרת נאומים נגד בריסו במועדון היעקוביני שהשיקה יריבות מרה בין הראשון, בעל הנטיות הפופוליסטיות, לשני שתומכיו היו ברובם אנשי המעמד הגבוה, יוצאי חבל ז'ירונד והאזורים הסמוכים – רובספייר טבע עבורם את הכינוי "ז'ירונדינים". בעוד שבריסו הציג את המלחמה כמסע צלב שיבצר את המהפכה ויניע את עמי אירופה המדוכאים להתקומם ולבקש חירות, רובספייר התריע מתבוסה אפשרית וממיטוט הישגיהם על ידי פלישה מוצלחת, או לחלופין מעלייתו של לה פאייט, אויבם המושבע של אנשי השמאל, במקרה של ניצחון. גם אנשי הטריומווירט לשעבר, בעיקר ברנאב, ניסו להניא את ההתדרדרדות מתוך חששות דומים. אבל שילוב הכוחות שביקשו להרוויח ממלחמה היה חזק ממתנגדיה. ב-14 בדצמבר שיגר המלך אולטימטום לנסיכים-הבוחרים, לסלק את המהגרים עד ה-15 בינואר או שיפלוש לשטחם.

הפוליטיקה הרדיקלית התעוררה לובתה מסיבות אחרות. מרד העבדים בהאיטי פגע קשות באספקת הסוכר, ואגירת חיטה עבור פריז הביאה למהומות מזון חוזרות בפרובינציה; בקיץ 1791 על ארל לכמה חודשים סיעה שתמכה בארכיבישוף הסרבן דו לאו, בעוד שבאביניון טבחו תומכי האפיפיור פטריוטים שבויים; ולבסוף, ערכם של הליבר והאסינייאטים צנח חדות (20% מיוני ועד מרץ 1792). השמועות על מזימות ופלישות רווחו דיין כדי לשכנע את האיכרים במחוזות רבים לצאת למסעות משיסה והרס, שכוונו במיוחד נגד ספרי האחוזות שתיעדו את מחויבויותיהם וחלוקת הרכוש.

לאכזבת רבים בצרפת, הנסיכים קלמנס ונצסלאוס מטריר ופרידריך קארל ממיינץ נכנעו מיד לאולטימטום הצרפתי והורו למהגרים לעזוב את שטחם. אבל תשלובת האינטרסים שרצתה במלחמה עדיין הייתה חזקה, ונמצאה לה ישועה ממקום אחר. הקיסר לאופולד, שאוצרו היה שרוי בגירעון, שוכנע על ידי יועציו שנחישות תרתיע את הצרפתים מהרפתקנות ותסייע אולי למעמדו של גיסו. ב-21 בדצמבר שיגר מזכיר המדינה בווינה, הנסיך פון קאוניץ, מכתב מאיים שהזהיר מפגיעה בנסיכויות. החדשות שיחקו לידי כל הנוגעים בדבר. בריסו התסיס את האסיפה המחוקקת, בעוד רובספייר מוחה נגדו נואשות במועדון היעקוביני. ברנאב, שבחל בסירוב הזוג המלכותי לשמוע לעצותיו נגד המלחמה, עזב את פריז ב-5 בינואר 1792. ב-25 לחודש נתבע המלך לדרוש מאחי רעייתו להצהיר על רצונו בשלום ולחדול מכל מזימותיו נגד צרפת. הוא הודיע לצירים שכבר עשה זאת על דעת עצמו.

המענה האוסטרי לאולטימטום החדש, ב-7 בפברואר, היה חריף ותקיף. כשהוקרא באסיפה התחוללה מהומה. הבריסוטינים (שלא חדלו לרגע מלחשוד במלך) האשימו את שר החוץ קלוד דה לסארט (צר') בפציפיזם ובבוגדנות ותבעו לפטרו. בעוד המלך שוקל את צעדיו, מת הקיסר ב-1 במרץ 1792. יורשו הצעיר, פרנץ השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, היה תקיף מאביו בשאלה הצרפתית וגובה גם על ידי ברית חדשה עם פרוסיה. לואי ניסה בינתיים לתמרן פוליטית באמצעות פיטוריו של נרבון דווקא, האיש של לה פאייט, אבל הלחץ מהצירים כבד עליו. ב-10 במרץ שילח את מרבית שריו והחליפם במועמדים שתמכו בגישת בריסו. שר המלחמה החדש, דוּמוּרייה, היה תוקפני עוד יותר מקודמו.הידיעות על גיוס בנחלות הבסבורג דחפו את צרפת מעבר לקצה. ב-20 באפריל, מול אספה מחוקקת מריעה ולנוכח התגשמות תקוותיו, הכריז לואי השישה-עשר מלחמה על אחיינו. התלהבות שטפה את הארץ: שיר מיליטריסטי שחובר על ידי רוז'ה דה ליל, ונעשה אהוד מאוד, הכריז על כוונת הצרפתים להרוות את השדות בדם אויביהם.

נרבון גייס והציב בחזית שלושה מחנות (לה פאייט קיבל פיקוד על אחד מהם) בני 150,000 איש קודם לכן. ב-28 באפריל נפתחו חצו 20,000 את הגבול אל תוך ארצות השפלה האוסטריות. למחרת אירעה ההתנגשות הראשונה, והחיילים נמלטו בהיסטריה ורצחו את מפקדם האריסטוקרטי, תאובלד דילון, תוך האשמתו בקשירת קשר. הפער בין הרטוריקה המתלהמת למצבו האמיתי של הצבא נחשף במהרה בשורה של כשלונות וריבוי עריקות. הפאניקה בפריז הרקיעה שחקים, והז'ירונדינים הטילו את האשמה על המלך, על הגנרלים האצילים-לשעבר ועל "ועידה אוסטרית" חשאית, שכיכבה בהזיות ובשמועות מאז הקיץ והמלכה עמדה לכאורה בראשה. תקנות חדשות יצאו: כל הזרים בבירה הושמו תחת מעקב, כל כומר סרבן שעשרים איש העידו נגדו נועד לצאת לגלות וב-29 במאי החטיבה האישית של המלך פוזרה. לא היה די בכך כדי להפיג את חששות האסיפה מהפיכה פנימית, והוחלט לשגר את כל היחידות סביב פריז לחזית ולגייס תחתיהן מחנה חדש של המשמר הלאומי בפרובינציה, שנועד להגיע ב-14 ביולי, יום השנה לבסטיליה. קציני המשמר בעיר מחו וארגנו עצומה נגדית של 8,000 חותמים. לואי השישה-עשר הבחין בהזדמנות לשנות את שיווי-המשקל הפוליטי, ושקל וטו נגד ההצעות. שר הפנים רולאן שיגר מכתב חריף למלך ב-10 ביוני, כשהוא מוקיע אותו על התנהלותו ומתריע מכך שהציבור תופשו כמשתף פעולה של האויב; המלך השתמש בכך כאמתלה כדי לפטר את מועצתו הבריסוטינית ב-13 (דומורייה, שהותר בתפקידו, העדיף להתפטר ב-15 ולצאת לחזית). הוא עבר שוב להישען על הפייאנטים, והשרים החדשים היו מתומכיהם. ב-16 שיגר לה פאייט עצמו, מהאחרונים שהיה להם משקל פוליטי, אגרת מהחזית בה האשים את היעקובינים בכל תלאות השעה ובירך את השליט. הצירים הפייאנטים באסיפה, שנאחזו שיתוק מזה חודשים, התעשתו וניצחו בהצבעה על פרסום דבריו. היעקובינים, שגם הלחץ מימין ופיטור שריהם לא הביא אותם להשלמה מלאה בין רובספייר לבריסו, ראו בכך אישור לאמונתם שאויבם הוותיק תכנן לערוך הפיכה צבאית לכשתגיע שעת הכושר.

בליל 10 באוגוסט 1792 התקיפו המהפכנים הקיצוניים את טוילרי בתמיכת הקומונה הפריזאית. בקרב שהתחולל בכיכר קרוסל נהרגו 700 מקרב אנשי ההמון. ההתקפה על הארמון הדגישה את מצבם של המלך והמלכה כשבויים בידי ההמון. ישיבת חירום של האספה ביטלה את המלוכה. במהלך הדיון נכחו קצת יותר משליש הצירים, כמעט כולם יעקובינים.

מה שנותר מהממשלה היה תלוי בקומונה. כאשר אנשי הקומונה הרגו 1,400 אסירים פוליטיים שישבו בבתי הסוהר, תוך כדי שליחת מכתבים המעודדים את המעשה לשאר ערי צרפת, לא היה בכוחה של האספה להגיב. מצב זה נמשך עד שהוועידה הלאומית, שהייתה צריכה לחוקק את החוקה החדשה, התאספה ב-20 בספטמבר 1792 והפכה לממשלתה של צרפת בפועל. המלוכה בוטלה למחרת, ובצרפת הוכרז משטר רפובליקני. על מנת לסמן את השינויים החדשים, נקבע לוח שנה מהפכני חדש.

הוועידה הלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוועידה הלאומית הפכה לרשות המחוקקת, ואילו הוועידה לשלום הציבור הייתה הרשות המבצעת. הז'ירונדינים הפכו למפלגה המשפיעה ביותר בשתי הוועידות.

לפי הצהרת ברונסוויק, איימו צבאות אוסטריה ופרוסיה להגיב בחריפות נגד צרפת אם תחליט לבטל את המלוכה. כתוצאה מהצהרה זו, נתפס המלך בעיני רבים כמשתף פעולה עם האויב.

בקיץ שבין 1793-1792 היה עתידו של המלך הנושא העיקרי על סדר היום הפוליטי. רובספייר היה אחד האנשים שדרשו שהמלך יוצא להורג. ב-17 בינואר 1793 הורשע המלך ברוב דחוק (361 קולות בעד עונש מוות לעומת 360 נגד) ב"קשירת קשר נגד ביטחון הציבור וחירותו" ונשפט להוצאה להורג. ראשו נערף ב-21 בינואר, והדבר גרם להכרזת מלחמה מצדן של מדינות נוספות נגד צרפת. היעקובינים גייסו לצבא אנשים בגילאי 18–25, והצליחו להביס את המדינות האחרות. שלטון הטרור בצרפת נמשך. לאחר הוצאתו להורג של המלך נגזר דינה גם של המלכה מארי אנטואנט והיא נשפטה ונשלחה לגליוטינה.

המלחמה התנהלה בצורה רעה מאוד, וסנקילוטים (נטולי האברקיים, עניים) פתחו במהומות. באזורים מסוימים החלה לפרוח פעילות אנטי-מהפכנית. הדבר עודד את היעקובינים לתפוס את השלטון בעזרת תרגיל פרלמנטרי. הוועידה לשלום הציבור עברה לפיקוחו של מקסימיליאן רובספייר. היעקובינים השליטו את שלטון הטרור ברחבי צרפת. ראשם של כ-20,000 אנשים נערף ואלפים נוספים הוצאו להורג. היעקובינים הסתפקו בכל חשד, קלוש ככל שיהיה, של התנגדות לרפובליקה על מנת לגזור את דינו של אדם.

באפריל 1794 הוציא רובספייר להורג אף את חבריו היעקובינים, דנטון, דמולן ותומכיהם, מכיוון שניסו להפסיק את הטרור. כך נשאר רובספייר ללא תומכים. בסוף יולי 1794 הוא הציע לקונוונט לשלוח לגיליוטינה אנשים נוספים. הדבר גרם לקונוונט ולעם הצרפתי להתנגד לרובספייר. הלה נעצר עם 21 תומכיו, בהם לואי דה סן-ז'וסט באירוע הידוע כהפיכת תרמידור. תומכי רובספייר הצליחו לשחררו לזמן קצר, אך הוא נתפס שוב, וב-27 ביולי 1794 נידון למוות. לאחר המשפט ניסה רובספייר להתאבד, אך ללא הצלחה ונשלח לגיליוטינה. כתוצאה מכך עלו לשלטון חברים מתונים יותר של הוועדה לשלום הציבור.

הוועידה אישררה חוקת 1793 הליברלית (שלא הופעלה עקב מצב המלחמה והטרור) ב-17 באוגוסט 1795.

חוקה חדשה זו יצרה פרלמנט המורכב משני בתים, הראשון בהיסטוריה הצרפתית. הפרלמנט הורכב מ-500 צירים ב"וועדת ה-500" ו-250 סנאטורים ב"וועדת הסנאט". הרשות המבצעת הורכבה מחמישה דירקטורים שנבחרו מקרב הסנאטורים לתקופת כהונה של שנה ועברו את אישור ועדת ה-500.

המשטר החדש הצליח לדכא את אחרוני היעקובינים והמלוכנים, ומרידות שפרצו באזורים שונים בצרפת חוסלו בעודן באיבן. אף על פי כן, המשטר לא האריך ימים.

בהפיכת 18 בברימר, ב-9 בנובמבר 1799, תפס נפוליאון את השלטון בהפיכה צבאית. הרפובליקה בוטלה סופית ב-1804 עם הכתרתו של נפוליאון לקיסר.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Sylvia Neely, A Concise History of the French Revolution, Rowman & Littlefield Publishers, 2008.
  • William Doyle, The Oxford History of the French Revolution, Oxford University Press, 2002.
  • François Furet, Interpreting the French Revolution, Cambridge University Press, 1981.
  • Christopher Hibbert, The Days of the French Revolution, HarperCollins, 2012.
  • Howard G. Brown, Ending the French Revolution: Violence, Justice, and Repression from the Terror to Napoleon, University of Virginia Press, 2007.
  • Roger Chartier, The Cultural Origins of the French Revolution, Duke University Press, 1991.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא המהפכה הצרפתית בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Kerry A. Emanuel, Atmospheric Convection, Oxford University Press, 1994. עמ' 235.
  2. ^ סאת'רלנד, עמ' 68-71.
  3. ^ Donald M. G. Sutherland, The French Revolution and Empire: The Quest for a Civic Order, Wiley, 2008. עמ' 69.
  4. ^ לסקירה מקיפה, ראו: Anthony Crubaugh, Feudalism, בתוך: William Doyle (עורך), The Oxford Handbook of the Ancien Régime, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 219-233.