המהפכה הצרפתית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נפילת הבסטיליה ב-14 ביולי 1789. ציורו של ז'אן-פייר הואל, 1789.

המהפכה הצרפתיתצרפתית: Révolution française) הייתה תקופת טלטלה וחילופי שלטון בהיסטוריה של צרפת בין 1789 ל-1799, שהתחוללו בה שינויים קיצוניים בסדרי החברה והממשל של המדינה. בראשיתה אולץ המלך האבסולוטי לואי השישה עשר להיעתר לתביעותיה של האסיפה הלאומית החדשה. משטר זכויות-היתר המעמדי הוחלף בגופים נבחרים וחוברו הצהרת זכויות האדם והאזרח ובהמשך, ב-1791, חוקה לצרפת. הניסיון לבסס מונרכיה חוקתית נכשל, ומתנגדי הכתר בהנהגת ז'ורז' דנטון ואחרים תפסו את השלטון. המלוכה בוטלה בספטמבר 1792, וכוננה רפובליקה שהייתה מבוססת במוצהר על ערכי עידן הנאורות.

צרפתFlag of France.svg
ערך זה הוא חלק מסדרת
היסטוריה של צרפת

צרפת בעת החדשה

המהפכה הצרפתית

הרפובליקה הראשונה

הקיסרות הראשונה

הרסטורציה של ממלכת צרפת

המונרכיה של יולי

הרפובליקה השנייה

הקיסרות השנייה

הרפובליקה השלישית

צרפת של וישי

צרפת החופשית

הממשלה הזמנית

הרפובליקה הרביעית

הרפובליקה החמישית

צרפת

בפועל, הביא המהפך העז שעבר על הארץ לתוהו ובוהו, הקצנה ומהומות אלימות, במקביל לדיכוי הולך ומחריף מצד הממשל החדש. אלה הגיעו לשיא עם עלייתו של מקסימיליאן רובספייר, שהנהיג את שלטון הטרור. במהלך המהפכה הוצאו להורג רבבות בני אדם. ראשיהם של אלפים מתוכם נערפו בגיליוטינה, שהפכה לסמל הטרור. בין המומתים נמנו פשוטי עם, בני אצולה, כמרים, לואי השישה-עשר והמלכה מארי אנטואנט, ובהמשך גם רוב מנהיגי המהפכה, כולל דנטון ולבסוף גם רובספייר עצמו. שינוי השלטון לווה בשורה של מרידות פנימיות, שנתמכו בחלקן מבחוץ, ובסדרה של מלחמות עם רוב האומות האירופאיות. מאבקים אלה הביאו למותם של מאות אלפים. שלטון הטרור בא לקצו עם הדחתו והוצאתו להורג של רובספייר בקיץ 1794, והכח ניתן בידי דירקטורט מתון ושמרני למדי. משבר כלכלי, התמוטטות הסדר הציבורי ושורה של מפלות צבאיות הביאו לאובדן סמכותו. ב-1799 תפס המצביא נפוליאון בונפרטה את רסן השלטון בהפיכת 18 בברימר והביא למעשה לקצה של המהפכה. הוא ביטל את הרפובליקה רשמית ב-1804 והכתיר את עצמו לקיסר צרפת.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

‏12 בספטמבר 1715: לואי החמישה עשר הילד, מימין, בעת רישום החוק בפרלמנט פריז שבו מונה דודו לעוצר. הטקס סימל את סמכותו האבסולוטית, אך הפרלמנט אישרר זאת לבדו כבר ב-2 לחודש.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הסיבות לפרוץ המהפכה הצרפתית

למן המחצית השנייה של המאה ה-17, בתקופה שלאחר דיכוי מרידות הפרונד, שרר בצרפת להלכה משטר אבסולוטי. מקור הלגיטימציה המוצהר של המערכת הפוליטית היה ציות מוחלט לרצון המלך. לואי הארבעה-עשר החליש את האצולה על ידי מינוי עושי דברו לאינטנדנטים ופיתוי רבים מבניה לחיי תענוגות בארמון ורסאי. הוא נהנה מסמכויות עצומות, כולל היכולת לאסור אנשים ללא משפט וללא אפשרות ערעור.

החברה הצרפתית נשענה על מבנה קורפורטיבי, בו השתייך כל אדם לקבוצה מעמדית שהקנתה לו זכויות-יתר, במידה כזו או אחרת, ועשתה אותו כפוף לתגמול ועונש שונים. גיבוש פנימי בתוך כל שדרה היה הערובה לשימור זכויותיה שלה מול לחץ מגבוה, ועקרון יסוד זה עמד כתריס בפני הסמכות הכל-יכולה שהייתה לכתר בתאוריה. הגורם העיקרי בממשל המקומי היה הפרלמנטים, מעין בתי-דין אזוריים שהופקדו על רישום חוקים ואכיפתם. גם בתקופות בהם אסר עליהם המלך להביע מחאה על יוזמותיו, לא ניתן היה למנוע מהם להכשיל ולעכב בפועל. החיכוך בין הכתר לפרלמנטים, לאצולה ולגורמים אחרים היה מרכיב קבוע בפוליטיקה הצרפתית במאה ה-18, אך לא היה לו שום מוצא מוסדר בדמות בית-מחוקקים כמו זה הבריטי שלאחר חוק הזכויות 1689. כשכפה הראשון את רצונו, הוביל הדבר לריאקציה מלמטה – אם כי זו בוטאה באופן שהלם את מושגי המלוכה בחסד האל, לה רחשו כבוד באמת ובתמים – וחוזר חלילה, בעיקר לאחר שיורשי לואי הארבעה-עשר נתגלו כסמכותנים ומוכשרים פחות ממנו.

החלוקה הבסיסית והרשמית, שכיסתה על מציאות מפוצלת ומסובכת בהרבה, הייתה זו שהשתקפה באספת המעמדות, הגוף הייצוגי הישן שהוזנח על ידי השלטון האבסולוטי ולא כונס מאז 1614: המעמד הראשון, הכמורה, שמנה כ-100,000 איש ב-1789, נהנה מהטבות מפליגות והיה בעליהן של 10% מהקרקעות; השני, האצולה, שכלל 400,000 איש, היה פטור מרוב המסים ושלט ברבע מהקרקעות; ויתר 27.5 מיליון הנפש, פשוטי העם אנשי המעמד השלישי. אלה היו חלוקים לאינספור קבוצות, כולל הסוחרים העשירים בערי הנמל שקיבלו הטבות מס אף יותר משני המעמדות המיוחסים והחקלאים האמידים שהרוויחו מהמערכת הסניוריאלית לפיה התנהלו אזורי הכפר. לצדם היו עירוניים למיניהם ואומנים המאוגדים בגילדות, כל אחת וזכויות-היתר המיוחדות לה. אך רובה הגדול של האוכלוסייה, כ-21 מיליון איש ערב המהפכה, היה איכרים עניים. החיטה הייתה המוצר הבסיסי והחשוב ביותר, כשתנודות במחירי הלחם היו עשויים להמיט רעב המוני.

הממלכה הורכבה מפלכים שצורפו זה על זה בסיפוח מתמשך במהלך המאות. לכל נחלה היו חוקיה, משפטיה ומסורותיה, לעתים לשון או לפחות ניב אופייניים ואף מידות ומשקלות שונים. אלה גזרו מבנה שלטוני ומשפטי מגוון, שעמד בעכריו של כל ניסיון ליישם מדיניות אחידה. מכך נבע, בין היתר, אופיה המפוצל של הכלכלה הצרפתית; הסחר בין המחוזות הוגבל באמצעות מכסים ורישיונות מרובים, הן בשל החלוקה המנהלית והן בהשפעת עקרונות המרקנטיליזם של שר האוצר ז'אן-בטיסט קולבר. הם נועדו לאפשר פרוטקציוניזם בכל נחלה מחד ואספקת חיטה במחירים סבירים מאידך. הפרשי העלויות של מוצרים זהים באזורים שונים הגיעו למאות אחוזים. בעוד שמעצמות אירופאיות אחרות הקימו במאה ה-18 מערכות מיסוי וכספים ריכוזיות למדי שהתבססו על פקידי מדינה בשכר, התקיים בצרפת עד ערב המהפכה מבנה מבוזר מאוד שנשען על מכירת משרות נושאות רווח, שהשלטון יכל להפקיע חזרה רק תמורת פיצוי הולם לבעליהן. בתמורה לתשלום גבוה והתחייבות להעביר סכומים ומכסות מוסכמים לאוצר הממלכה, קיבלו המחזיקים בהן זכות לגבות כספים ופטורים לעצמם. ריבוי התפקידים הנמכרים סיבך עוד יותר את מנגנון זכויות-היתר המסועף. המוני האיכרים נדרשו להעביר חלק גדול מיבוליהם למדינה, לאדוניהם ולכנסייה גם יחד, והיו מחויבים אף בביצוע עבודות עונתיות (קורווה); שכבות העלית היו מעוניינות בהותרת הפטורים שלהן על כנם.

בימי שלטונו של לואי החמישה-עשר הובילו שיפורים הדרגתיים בחקלאות ובבריאות הציבור לגידול האוכלוסייה ב-30%, חצי מהממוצע האירופאי בתקופה המקבילה, אך עדיין עומס ניכר על המשאבים. טבע הכלכלה הצרפתית ניתב את רוב ההכנסות מכך אל בעלי הקרקעות, פשוטי עם ומיוחסים כאחד, בעוד רוב האיכרים מתרוששים. ההכרה שמדיניות המס בעייתית עודדה את הכתר ליזום ב-1749 היטל אחיד של 5% על כל מקורות ההכנסה, אך הכנסייה הצליחה להתחמק מכך ובעלי האדמות בעקבותיה. ב-1771, לאחר שהמדינה עברה פשיטת רגל למעשה תחת שר האוצר ז'וזף מרי טרא, הצליח הקנצלר רנה דה מופו לשלול מהפרלמנטים את מרבית סמכויותיהם, אך גם הוא לא עבר משם לתמורה מקפת. רפורמות דומות קודמו לחצאין במהלך כל התקופה, תוך שהן נבלמות על ידי חוסר רצון בעימותים פוליטיים והאשמות מצד הפרלמנטים והאצולה על עריצות ושרירותיות.

החברה עצמה תססה בינתיים בהשפעת תהליכים אחרים. מרכזיותו של סחר החיטה הפכה אותו למושא חשוב לליברליזציה, שחפפה לגל של עליות מחירים ומחסור. האיכרים, שתפקיד הממשל המרכזי כרגולטור האמון על אספקה זולה של לחם היה מקור לגיטימציה מרכזי עבורו בעיניהם, התמרמרו. פשטה התפישה לפיה המלך קשר קשר עם העשירים ובעלי הקרקעות להרעיב אותם. המחאה המתעצמת בנידון נשאה גוון אנטי-קפיטליסטי חריף. כמו כן התחוללה תנופת תיעוש וסחר, מקיפה פחות מבריטניה, אך מפותחת דיה כדי להחליש את הזיהוי הבלעדי בין בעלות על קרקע מעובדת לבכורה מעמדית. פשוטי עם עשירים וחלק מהאצולה היו שותפים במיזמים שונים, ובקרב העירוניים ניכרו סימניה של תודעה צרכנית, שערערה על הריבוד הנוקשה בין השדרות. בינתיים, האצולה עצמה הייתה מפולגת ומסוכסכת בין יושבי החצר לכפריים, בעלי הון ועניים, ובעיקר בין בעלי הייחוס לאלה שרכשו את תאריהם בדורות האחרונים: כ-40,000 איש קנו כאלה במהלך המאה. הוותיקים טפלו את אשמת שקיעת המעמד השני על הבאים זה מקרוב, והתחולל דיון ציבורי סוער על האופן בו יש להשיב לו את יוקרתו. רפורמטורים צעירים קראו להתנתקות מהחצר ולחזרה לערכי הלוחם היושב באחוזתו הכפרית. בין היתר, נקבע ב-1781 שרק בני דור רביעי לאצולה יוכלו להתקבל כצוערים בצבא. הלך רוח זה קיטב מאוד את המעמד ובמקביל תרם להתחזקות המרמור כלפי הכתר ולנכונות רבה יותר להתנגש עמו ולעמוד על הפריבילגיות הקיימות. מתח פנימי עז לא פחות שרר בתוך המעמד הראשון: בעוד שהתפקידים הכנסייתיים הבכירים והמכניסים נשמרו ליוצאי האצולה, המוני כמרים זוטרים חיו בעוני בכפרים ודרכם לקידום נחסמה. אף שהיאנסניזם הפופוליסטי דוכא רשמית ב-1712, רבים הוסיפו לדגול בעמדות מקורבות, שכללו ביקורת על עושר הכנסייה והתנגדות לשליטה הדוקה של האפיפיור. הקריאה לרפורמה במעמד הכמורה באה בראש ובראשונה מתוכה עצמה.

גורם חשוב אחר היה שיעורי האוריינות העולים ותפוצת ספרות ועיתונות נרחבת. על אף הצנזורה, היא יצרה מרחב שיח פומבי להחלפת דעות, ערוץ חליפי למסרים מגבוה שיצאו מוורסאי. עצם קיומה היה חשוב יותר מהתכנים הספציפיים שהועברו בה: הוגי הנאורות הבולטים – דידרו, מונטסקייה, ז'אן ז'אק רוסו, הברון ד'הולבאך, וולטר ואחרים, שביקרו קשות את הדת וההיררכיה הנוקשה וקראו להפעלת תבונה ושכלתנות כדי לקדם חברה טובה יותר; עם זאת, הם היו רחוקים מלערער באופן גורף על הקיים – קיבלו תהודה גדולה באמצעותה, אך החשיבות שיוחסה להם בדיעבד בליבוי המהפכה נבעה יותר מכך שבני התקופה פנו למשנתם לאחר שהשלטון קרס. קיומו של קהל קוראים ומתדיינים אפשר את התפתחותו של מושג דעת הקהל, ואינטלקטואלים ואנשי השלטון החלו להתייחס בהדרגה אליה ול'אומה הצרפתית' כמקור סמכות ולגיטימציה.

לבסוף, הייתה צרפת נחושה לשמור על מעמדה כמעצמה עולמית בעוד שאותגרה בהדרגה על ידי בריטניה, פרוסיה ומדינות אחרות, כשבעלות בריתה המסורתיות כמו השולטנות העות'מאנית והאיחוד הפולני-ליטאי נחלשות. מדיניות זו הייתה כרוכה בתחזוקת צבא וצי גדולים ובמעורבות במלחמות, בעיקר מלחמת שבע השנים, שהתגלו כהרסניות וכנטל כלכלי כבד.

ערב המאורעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לואי השישה עשר והמלכה מארי אנטואנט (ישובים) מקבלים את השגריר האמריקני בנג'מין פרנקלין ב-1778. בחדר נמצאים גם הרוזן דה ורז'ן, אדריכל הברית בין המדינות, ומאדאם למבל (אוחזת פרחים).

ב-1774 הוכתר לואי השישה עשר. רבים ראו בו בתחילה את ה"מלך-פילוסוף" הנאור שגם מונטסקייה קיווה לשכמותו. ב-1787, עוד טרם המהפכה, הוכיח את השפעת הלכי הרוח החדשים כשהעניק חופש פולחן ללא-קתולים. לואי ביטל במהרה את הרפורמה של מופו והשיב לפרלמנטים את רוב סמכויותיהם. סילביה נילי העירה כי לתנועת המטוטלת הזו הייתה השפעה אופיינית לטיבם האבסולוטי של סדרי השלטון: הפגיעה בכוחם ב-1771 החרידה את המעמדות הגבוהים והעלתה חשש מעריצות; הנסיגה מכך הביכה את נאמני הכתר בקרבם, שתמיכתם הייתה חיונית למופו ושספגו עקב כך ביקורת קשה מעמיתיהם. הם היו פחות מוכנים להסתכן עתה עבורו. היו לו עוד בעיות תדמית. המלכה ילידת אוסטריה מארי אנטואנט הייתה לא פופולרית, ואויביה הפיצו עליה שמועות שהאשימוה בשחיתות, באטימות ובהיותה סוכנת זרה. ההסתה כלפיה דרדרה עוד יותר את מעמדה של החצר בעיני העם.

מיד עם עלותו מינה המלך את אן רובר ז'אק טורגו, איש האסכולה הפיזיוקרטית, לשר האוצר. טורגו מיהר לנסות ליישם רפורמות קפיטליסטיות נרחבות: הוא דחף להאחדה וריכוז של המערכת הכספית, להפסקת מכירת המשרות המכניסות ככל האפשר ולהקטנת החוב הענק שנצבר במלחמת שבע השנים באמצעות צמצום הוצאות. הצלחתו להפוך את הגירעון השנתי לעודף קנתה לו אמון בשווקים הבינלאומיים ואפשרה לו ללוות מחוץ לצרפת בריבית סבירה. טורגו ראה בביטול התלות בספקי האשראי המקומיים, רובם ככולם בעלי תפקידים קנויים, צעד מכריע שיאפשר לכתר לכפות רפורמה על המערכת שאיישו.

ביטול החסמים על סחר החיטה אירע במקביל לקציר דל, וזעם האיכרים הרעבים הופנה כלפי שר האוצר. סגירת הגילדות של פריז, ביטול חיוב העבודה עבור הסניורים והפגיעה בחוכרי המס (הפרם ז'נרל) קוממו את בעלי העניין בהמשך הסדר הקיים. כמו כן, באמצע שנות השבעים התקיים בתוך הממשלה ויכוח מדיני הרה גורל. שר החוץ, הרוזן דה ורז'ן, דחף לאימוץ אסטרטגיית-על שנועדה להבטיח את מעמד הממלכה כמעצמה גדולה, ושמטרתה הייתה החלשת בריטניה כדי לאלצה לכרות ברית עם צרפת ולעמוד יחד נגד רוסיה, פרוסיה ואתגרים אחרים. לשם כך דחף להתערבות בקנה מידה נרחב במלחמת העצמאות של ארצות הברית. טורגו התריע שצעד כזה ימוטט את הכלכלה וטען שחוב הכתר הוא האיום הגדול ביותר. המלך שמע לוורז'ן, ופיטר את שר האוצר במאי 1776. יורשו ז'אן קלוני דה נואיט ביטל את רוב התיקונים שיישם, ואמון השווקים העולמיים קרס. קלוני מת תוך פחות מחצי שנה. מחליפו ז'אק נקר התחייב בפני המלך שיוכל לסייע לאמריקאים מבלי להסתכן בהעלאת מסים: תחת זאת, לווה כסף והנפיק אגרות חוב בסכום כולל של מיליארד ורבע ליבר (המטבע שקדם לפרנק) בין 1776 ל-1781, מתוך חישוב שיוכל לעמוד בתשלומי הריבית השנתיים. החוב העצום ממילא תפח לרמות חדשות. כטורגו, ניסה נקר לעבור להסתמכות על לווים מחוץ לארץ בשלב מעבר בו תואחד המערכת הכספית הפנימית. הוא הגביל את מכירת המשרות והחליף רבים מבעליהן בפקידים בשכר, קיצץ את הפרם ז'נרל ודרגי ביניים אחרים וערך תיקונים נוספים.

לצד השפעתה הכספית, היו למהפכה האמריקאית השלכות אחרות. יחד עם מרד הפטריוטים ברפובליקה ההולנדית נגד הסטאדהאודר, היא יצרה דוגמה אקטואלית ומוחשית לסילוק שלטון שלא היה מקובל על הציבור. הגידול בחוב הניע את המלך לפטר את נקר ב-1781. שני שרי אוצר, ז'ולי דה לה פלורי וד'אורמסו, התחלפו בתוך שנתיים. הם ניסו ליישם רפורמות שהוצעו קודם, כהגבלת מכירת התארים, קיצוץ הוצאות והטלת מסים חדשים. מהלכיהם נבלמו ברובם על ידי התנגדות משדרות שונות. ב-1783 מינה לואי את שארל אלכסנדר דה קאלון, ששאף לחזור לקו שהתווה טורגו, להסיר את חסמי הסחר ולמסות את בעלי הפטור. קאלון היה מבקר חריף של נקר, והוויכוח הפומבי שהתנהל בינם על דפי העיתונות תרם לתחושות אי-האמון והזעם בציבור. השר החדש ראה בפרלמנטים את המכשול העיקרי לתוכניותיו, ותרם לליבוי המתח הפנימי: האצולה ובעלי המשרות הציבוריות ראו במלך עריץ השואף לחמוס את זכויותיהם, האיכרים השתכנעו שקושרים קשר להעניק לספסרים חופש מלא בשוק הדגן, והעירוניים התמרמרו על המצב בכללותו.

ממחצית שנות השמונים התלכדו מספר גורמים. החוב הגיע לממדים אסטרונומיים של כארבעה וחצי מיליארד ליבר ותשלומי הריבית עליו כילו מחצית מהתקציב השנתי, שהתנהל בגירעון עצום: ב-1788 שילמה המדינה 318 מיליון ליבר על החוב, 51% מתוך הוצאה כוללת של 621 מיליון, וצברה גירעון שנתי של 126 מיליון. הצורך בפיצוי בתחום הייבוא הקולוניאלי על אובדן מושבות רבות, הרצון ברגיעה מול בריטניה והחישוב שהנמכת התעריפים והמכסים תאפשר גביית מס רב (במקום לחסום כליל את הייבוא או להניח לו להתנהל בשוק השחור) הביאו את הממשלה לחתום על אמנת אידן-ריינבל ב-1786. זו אפשרה לבריטים להציף את השוק הצרפתי בסחורה זולה. הייבוא מוטט באחת חלקים גדולים מהתעשייה וחולל גל אבטלה המוני. הקציר באותן שנים היה דל, ומחירי החיטה עלו. ברחבי הארץ, בעיקר בערים, התחוללו מהומות מזון בקצב הולך וגובר (היו 53 ב-1788, ו-231 בשליש הראשון של 1789). כמה היטלים זמניים עמדו לפקוע ולשלול מהאוצר את מעט מרווח התמרון שהיה לו. חלק מספקי האשראי הצרפתיים החשובים התמוטטו, בעוד נתח גדול יחסית מהחוב היה בידי נושים מחוץ לארץ. פשיטת רגל כמו זו של טרא לא הייתה יכולה לסייע עתה. אף כי מהומות מזון המוניות והתרסקות כלכלית כבר אירעו תחת המלך הקודם, התזזיתיות, חוסר האמון והתסיסה עמדו להביא לתוצאות חמורות יותר.

קאלון ראה במצב הזדמנות לכפות רפורמות במהירות וביעילות. באוגוסט 1786 המליץ ללואי השישה-עשר לעקוף את הפרלמנטים ולכנס תחת זאת את אסיפת הנכבדים (Assemblée des notables), גוף מייעץ עתיק, חסר סמכויות ביצועיות, שכמו מקביליו הוזנח על ידי השלטון האבסולוטי ולא זומן מאז 1627. שר האוצר האמין שאם יוכל לשכנע אותם בנחיצות לנקוט צעדים חריפים, יוחלק הליך האשרור על ידי הפרלמנטים ותרוסן התנגדות המעמדות המיוחסים. הוא בחר אישית את הנקראים, כשהוא מקפיד על אנשים שהיה בטוח בנאמנותם. באסיפה, שהתכנסה ב-22 בפברואר 1787, הייתה הסכמה רחבה לכך שמשטר זכויות-היתר בתחום המיסוי נדרש לרפורמה דחופה. אך הם תבעו לראות את הדו"חות במו עיניהם, דחו חלק מהיוזמות שהוצעו, שהיו פותחות פתח להטלת מסים בלי התייעצות, והביעו אהדה לנקר. המהלך הוכשל גם בשל הפלגנות והתחרות בממשל הלא-יציב: חלק מהחברים קיוו להפיל את קאלון כדי להתמנות תחתיו. תביעה אחרת שהלכה ועלתה מבין השורות הגיעה מכמה מהנאורים באצילים, כמו המרקיז דה לה פאייט ואונורה מירבו, שסברו כי רק העם כולו יוכל להחליט על הצעדים הנדרשים. הם קראו למלך לכנס את אספת המעמדות. שר האוצר ניסה להתסיס את דעת הקהל נגד האצולה והכמורה, אך ההמון לא נענה. ב-8 באפריל פיטר לואי את קאלון בתקווה שסילוק השר השנוא יאפשר לו לקנות די רצון טוב להעביר חלק מתוכניותיו. במקומו בא החשמן אטיין דה בריאן. ב-30 באוגוסט כתב השגריר האמריקני בפריז, תומאס ג'פרסון, לג'ון אדמס: "סבורני שבשלושה חודשים, באמצעות מהפכה שנבעה מדעת הקהל בלבד, איבדה סמכות המלוכה וגברו זכויות האומה יותר משאנגליה הרוויחה בכל מלחמות האזרחים תחת בית סטיוארט."

בספטמבר 1787 פלש הצבא הפרוסי להולנד, מתוך ביטחון שהצרפתים לא יוכלו להציל את בעלת-בריתם בעיצומו של משבר כלכלי. לואי אכן בחר להבליג, וההשפלה עוררה חרושת שמועת על מזימות זרות. בינתיים, שריו עבדו במרץ כדי להחיל תיקונים בתחומים שונים, כמו ההליך הפלילי, אך קבוצות האינטרס התנגדו לכך. הבהילות והתזזיתיות בממשלה, לצד האיפול הרשמי המסורתי על הדיון בכך, החריפו את המועקה בדעת הקהל. המלך עצמו הלך ונאחז שיתוק, במה שחוקרים מאוחרים סברו שהיה דיכאון קליני. נסיונותיו לכפות על הפרלמנטים הסכמה למס בולים חדש נענו במרי; הם הצליחו לגרור את הדיון לשדה הפוליטי, על רקע דעת קהל שזכרה את עקרון אין מיסוי ללא ייצוג במהפכה האמריקנית. השליט הזועם אסר ללא משפט כמה מחבריהם וגירש את פרלמנט פריז החשוב לטרואה, דבר שזעזע אף את תומכיו המושבעים והותיר את הכתר מבודד. הדרישה לזמן את שלושת המעמדות עלתה מכל הכיוונים, בעוד שמהומות פשטו בארץ. ב-25 ביוני פוטר גם בריאן; נקר, שהצליח לבסס עצמו בעיני הציבור כמגינם, הושב לתפקיד שר האוצר. הוא הבהיר למלך שרק היענות לתביעות תוכל לשכנע את הנושים שחובם יוסדר ולאפשר ללוות בחוץ לארץ בריביות סבירות.

ב-5 ביולי 1788 נכנע לואי השישה עשר ללחץ והורה על תחילת הכנה לכינוס האסיפה. ההצהרה על זימונה, והבחירות הארציות שנדרשו כדי להחליט על הנציגים, סימנו את התמוטטות סמכותו האבסולוטית של השלטון: "פשיטת הרגל של המונרכיה", כתב ויליאם דויל, "לא הייתה רק פיננסית, אלא גם פוליטית ואינטלקטואלית. היא התמוטטה בכל מובן, והותירה ריק שלטוני עצום." המתחים בחברה התעוררו. במהרה התברר שהשאלה הניצבת על סדר היום הייתה איזה סדר חדש יחליף את זה שקרס.

המעמד השלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד השער של "מהו המעמד השלישי?"

כבר ב-21 ביולי 1788 התכנסו סמוך לגרנובל נציגי שלוש המעמדות בעיר, בקריאה לכנס את האסיפה הארצית. הם הרכיבו מחדש, בהסכמתו הדחוקה של בריאן הנואש, את המועצה המחוזית – עוד גוף ישן וזנוח, בו ראו תחליף עדיף לפרלמנטים האריסטוקרטיים – של דופינה. בין המשתתפים, ביניהם בלט פרקליט צעיר וליברלי בשם אנטואן ברנאב, מנו אנשי המעמד השלישי יותר מכפליים מאלו של האחרים. הנוכחים הסכימו לחרוג מהמפתח המסורתי ולהכפיל את הייצוג שלהם בגוף. בעוד הכתר בוחן את האופן בו יש לכנס את אסיפת המעמדות, שבהתוועדותה האחרונה ב-1614 ניתן לשלושת מרכיביה (וכל אחד נקהל והתדיין בנפרד) משקל שווה שהבטיח עליונות לכמורה ולאצולה, הפכה דוגמתה של דופינה למקור השראה לכל הארץ.

בינתיים, לא פחת משבר המזון: בריאן הסיר את חסמי הסחר בתבואה, וגם כשאלה הושבו על ידי נקר מחשש להשלכות נרשמו עליות מחירים חדות. 1788 וראשית 1789 התאפיינו במזג אוויר קשה: סופת ברד פתאומית – כדורי קרח "בגודל אשכוליות", שגרמו למות בני-אדם וחיות, נפלו בשתי רצועות ברוחב משתנה של בין 5 ל-10 ק"מ; אורך אחת היה 440 ק"מ, והשנייה 500‏[1] – השמידה גידולים בעשרות מחוזות ב-13 ביולי 1788. קציר הקיץ היה דל גם באזורים שלא נפגעו, והחורף שבא אחר כך היה הקר ביותר מזה דור. שכבות אוכלוסייה שלמות נגררו אל סף הרעב. בפריז, נקרא הצבא לדכא מהומות רחוב כמה פעמים סביב ספטמבר.

שאלת ייצוג המעמד השלישי החלה לעלות לקדמת הבמה. אם קודם הצליחו הפרלמנטים להפוך את הדיון בסוגיית המס לוויכוח על הגבלת סמכותו של הכתר, עתה נעשו חבריהם למוקד השיח. נקר רופף את הצנזורה ושחרר את העיתונאים שנאסרו בימי בריאן מיד עם חזרתו לתפקידו; גל של עלונים, מנשרים ועיתונים חדשים יצאו ממכבשי הדפוס וליבה את הוויכוח הציבורי המתעצם. עד מהרה הגיעו מאות עתירות שביקשו להכפיל את מספר ציריו של המעמד השלישי ולאפשר הצבעה לפי ראש, במקום להניח לכל שדרה להצביע כגוש בעל קול אחד בנפרד. הליברלים שתמכו בגישה זו החלו להיות מזוהים בשם פטריוטים, ומתנגדיהם השמרנים חששו מכך שצעד זה היה עשוי לאפשר להם רוב. ב-5 בנובמבר כינס נקר אסיפת נכבדים שנייה כדי לדון בשאלת ההתוועדות המתקרבת. בתוך ימים אחדים הודיע לו הנסיך לואי פרנסואה דה קונטי כי "על כל ההצעות החדשות האלה להיאסר בחוק, והאסיפה צריכה להתנהל לפי הכללים העתיקים." הוא והרוב שהנהיג הציעו תחת זאת לוותר על הפטורים שלהם ולבוא לקראת המלך בשאלת המיסוי, ודחו את ההכפלה ברוב של 111:33 בדצמבר. פרלמנט פריז, שפרסם עוד ב-25 בספטמבר קריאה דומה, הגיש עתה ניסוח מרוכך כדי לא לעורר את זעם ההמון, אך לא חזר בו למעשה. גם נסיכי הדם, קרובי משפחתו של המלך, עתרו אליו במיוחד בנידון. הכבוד שרכשו הפרלמנטים בעימות שלהם עם המלך קודם נגוז באחת, והם ומעמד האצולה החלו להיתפש כאויבי העם. אסיפת המעמדות, שהייתה אמורה להתכנס ב-1 בינואר, נדחתה למועד לא ידוע. לואי השישה-עשר עצמו, שלא רחש אליהם שום אהדה לאחר העמדה אליה תמרנו אותו בקיץ, מיהר להכריז כי הסוגיה אינה עניינם אלא נושא שבינו לאומה כולה. ב-27 בדצמבר, בהמרצת נקר, הודיע שמספר ציריו של המעמד השלישי אכן יוכפל. הוא לא התייחס לשאלת ההצבעה לפי ראש, נושא שנותר מעורפל עד לכינוס עצמו. עתה ניתן היה לגשת לארגון האסיפה, שנקבעה לבסוף ל-5 במאי אחרי הבחירות שנועדו להתקיים מפברואר ועד אפריל.

הרוב בוועד הנכבדים לא ייצג את כל האצולה, ואף בתוכו הייתה סיעה ליברלית ניכרת. פטריוטים בולטים בקרב המעמד השני כללו את גי-ז'אן דה טרז'ה, לה פאייט ומירבו. האחרון הוקיע את זכויות היתר של שדרתו בלהט, אף כי רוב האצילים הליברלים לא חלקו את דעותיו והטיפו רק לתיקונים מסוימים. מנובמבר החלו בעלי דעות דומות, שמנו בין היתר את הבישוף שארל-מוריס דה טליראן, להתכנס בביתו של אדריאן דופורט, פטריוט חבר פרלמנט פריז. הקבוצה, שכונתה "ועידת השלושים" אף כי מנתה כמעט שישים איש, תפקדה כשדולה פטריוטית רבת-השפעה מאחורי הקלעים. אחד מאנשיה, מהבודדים שלא היו אצילים, היה הכומר עמנואל-ז'וזף סיאס. בינואר 1789 פרסם את המנשר המפורסם והמשפיע ביותר ערב המהפכה, "מהו המעמד השלישי?" (Qu'est-ce que le tiers-état?), שהודפס ב-30,000 עותקים תוך פחות מחודש. סיאס תקף את זכויות-היתר, טען שפשוטי העם הם הגדולה והחיונית שבשדרות וקבע כי יש להם את כל הדרוש כדי להוות אומה בפני עצמם. הוא תבע הצבעה לפי ראש באסיפה וקרא לנציגי המעמד השלישי להכריז על עצמם כ'אסיפה הלאומית', בכתבו ש"לא ייתכן שרצונם של 200,000 יגבר על זה של 25,000,000" והרצון הכללי יכול להתבטא רק בהם. בפתיחת המנשר הציג את השאלות: "מהו המעמד השלישי? הכל. מה היה עד עתה בחיי הציבור? שום דבר. מה הוא רוצה? להיות למשהו."

זימון האסיפה היה כרוך בארגון מערכת הבחירות הגדולה בהיסטוריה עד לאותה עת. בנוסף לאצולה ולכמורה, שבחרו את נציגיהן ישירות, כל גבר בן עשרים וחמש ומעלה מפשוטי העם ששילם מס היה זכאי להשתתף. קהל הבוחרים מנה כשישה מיליון איש; לפי הערכות, 40% מביניהם הצביעו לבסוף. המעמד השלישי העצום היה עתיד לקבוע מי נציגיו בשלבים, כשכל קהילה ממנה אלקטור מטעמה שהוסמך לבחור ברמת הנפה. כמו כן, הורה המלך על חיבור "כתבי קובלנה" (Cahiers de doléances) בכל מחוז, אסופות התלונות של נתיניו שכל אחד היה רשאי לכתוב בהן את דעתו. ג'ורג' ו. טיילור, שחקר אותם לעומק, ציין עד כמה מתונה ביחס הייתה הנימה שעלתה מהם: כמעט הכל היו מסורים למלך ואף כי התלוננו על פרטים מסוימים, כמו זכויות-יתר ספציפיות של האצולה והקורווה, ציפו שהן האצולה והן המערכת הסניורית יתמידו במעמדן. בקרב האצילים, הייתה נכונות רבה לוותר על חלק מהפטורים והיתרונות, לצד דבקות בעליונות הפוליטית. בקרב הכמורה הייתה ביקורת רבה על הפערים בין זוטרים לבכירים והכרה בצורך להתגמש רבות בנושא הכספי, אך רוב מוחלט תבע לשמר את בכורת הכנסייה כסמכות רוחנית וכאחראית על החינוך. אף לא כתב קובלנה אחד, ציין טיילור, רימז על ההתפתחויות בעתיד.

נקר הסיר גם את האיסור להקים מועדונים פוליטיים. רבים כאלה, שחלקם התפתחו מתוך אגודות קריאה, צצו ברחבי הארץ החל מספטמבר מתוך העיסוק בשאלות האסיפה והבחירות. הם עמדו להוות גורם מרכזי בהתפתחויות הבאות: בעוד שהמאבק על הכפלת הייצוג נוהל בעיקרו על ידי 'ועדת השלושים' האריסטוקרטית, החלו לצוץ יותר ויותר מנהיגים מבין פשוטי העם. רבים מהם היו משפטנים, המגזר היחיד במעמד השלישי שהיו לו ניסיון ובקיאות בחיים הציבוריים; הפרקליט מקסימיליאן רובספייר החל את פעילותו הפוליטית בפרסום מנשר שגינה את ניסיונות האצולה בארטואה להתערב בבחירת הצירים. בברטאן, בה היה הפילוג הפוליטי קיצוני ונרשמו מהומות קשות כבר באביב 1788, החרימו האצילים השמרנים את הבחירות לאסיפה במחאה על הכפלת המעמד השלישי. ניסיונם לאסור את שינוי הייצוג בברטאן הוביל להתנגשות אלימה בינם לסטודנטים פטריוטים ברן בשלהי ינואר, שגבתה מספר הרוגים. נציגי פשוטי העם מן החבל, בתורם, הקימו בפריז מועדון שהיה מזוהה עם התביעות הרדיקליות, "חברת ידידי החוקה". בהדרגה, בשל כך שנהגו להתכנס במנזר סמוך לרחוב יעקב הקדוש, נודעו בכינוי יעקובינים.

הבחירות הסתיימו באפריל. מבין 303 נציגי המעמד הראשון, נשלחו רק 51 בישופים וכמעט מאתיים היו אנשי הכמורה הזוטרה, דבר שנתפש בעיני הפטריוטים כמבטיח. בקרב 282 צירי המעמד השני התגלה הנתק בין יושבי החצר העשירים ליתר: רבים שבו בבהילות לאחוזותיהם וניסו לזכות בתמיכתם של אצילי הכפר, אך לבסוף רק כשליש מהנציגים נמנו עליהם. "אצולת הגלימה" האליטיסטית, שלתאריה נלוו משרות מנהליות עוברות בירושה, הצליחה אף פחות וקיבלה רק 22 צירים. רוב הנציגים היו אנשי צבא חסרי אמצעים, שחסרו זכויות-יתר רבות אך היו נחושים להגן על יוקרתו ועליונותו של מעמדם. בהמשך, רק תשעים הפגינו עמדות ליברליות יחסית והיתר התנגדו לכל פשרה. האצולה הייתה המפולגת והמסוכסכת מבין שלוש השדרות. לעומת האחרים, היו 610 צירי המעמד השלישי אחידים למדי: שני שלישים היו בעלי הכשרה כלשהי בתחום המשפט; כמעט חצי היו בעלי משרות נושאות רווח. אנשי התעשייה והמסחר היו במיעוט, עם 85 נציגים בלבד. כמו כן, הותר למעמד השלישי לבחור מחוץ לשורותיו, ותשעה מבני השדרות האחרות נשלחו מטעמו לאסיפה. ביניהם היו מירבו וסיאס.

פרוץ המהפכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אספת המעמדות של שנת 1789[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אספת המעמדות של שנת 1789

המלך אכן עמד בהבטחתו וקיים את אספת המעמדות במועד שנקבע. באספה עלו חילוקי הדעות בין המעמדות הראשון והשני (האצולה והכמורה) לבין המעמד השלישי שהורכב ממעמד הביניים והבורגנים.

לפי התבנית של שנת 1614 כללה האספה מספר זהה של נציגים לכל מעמד. המעמד השלישי דרש, ובסופו של דבר קיבל, ייצוג כפול כפי הנוהל שהיה מקובל באספות בפרובינציות. כאשר האספה התכנסה בוורסאי ב-5 במאי 1789, התברר שהייצוג הכפול לא שינה את מאזן הכוחות, היות שההצבעה נעשתה לפי מעמדות. פירושו של דבר, שכוחם היחסי של 578 קולות המעמד השלישי לא היה גדול יותר מכוחם היחסי של המעמד הראשון או השני בנפרד.

המאמץ המלכותי לשים דגש על בעיות המיסוי נחל כישלון מחפיר. האספה החלה לדון במעמדה היא ובהרכבה, ולא בבעיותיה הכלכליות של צרפת, כפי שהובטח למלך על ידי שר האוצר נקר.

האספה הלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שבועת מגרש הטניס
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – האספה הלאומית בעת המהפכה הצרפתית

ב-28 במאי 1789, הציע הכומר עמנואל סיאס, שהמעמד השלישי, אשר התאסף ב"קומונות" ימשיך בהצבעה על זכויותיו, ויקרא לשני המעמדות האחרים להצטרף אליו, אך לא ימתין להם. הם אכן המשיכו בהצבעה וסיימו ב-17 ביוני. הם הצביעו בעד אמצעים קיצוניים בהרבה ממה שהתכוונו המעמדות הראשונים. שם המועצה שונה מ"אספת המעמדות" ל"אספה הלאומית". הם הזמינו את שני המעמדות האחרים להצטרף אליהם, אך הבהירו שינהלו את המדינה, גם אם הם לא יצטרפו. לואי ה-16 סגר את הארמון, שבו התכנסה האספה והם נאלצו לעבור למגרש הטניס המלכותי ונשבעו שם במעמד הידוע כ"השבעת מגרש הטניס" ב-20 ביוני. הם הצהירו, שלא יתפזרו עד אשר צרפת תקבל חוקה. מרבית נציגי הכמורה הצטרפו אליהם וכך גם 47 מנציגי האצולה. לקראת ה-27 ביוני הסיעה המלכותית ויתרה על רוב עמדותיה, אך כוחות צבא גדולים החלו להתקבץ סביב פריז וורסאי. קריאות לתמוך באספה יצאו לכל רחבי צרפת. ב-9 ביולי האספה קיבלה את השם "האספה המכוננת הלאומית".

האספה המכוננת הלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – האספה המכוננת הלאומית

האסיפה המכוננת הלאומית של העם הצרפתי (בצרפתית: Assemblée nationale constituante) כוננה ב-9 ביולי 1789 במהלך המהפכה הצרפתית תחת השם "האסיפה הלאומית".זאת לאחר הצבעה וקבלת ההחלטה ברוב מוחץ, 490 בעד מול 90 שהתנגדו. ב-20 ביוני העתיקה האסיפה את מקום מושבה אל מגרש הטניס המלכותי, בו נשבעו נבחריה שבועת אמונים למעמד השלישי, כאשר מטרת העל שלהם היא ליצור תשתית חוקית חדשה התואמת למצב החדש- היא החוקה. בהיעדר יכולת לפזר את האסיפה הלאומית המלך לואי השישה-עשר העניק את הכרתו בגוף ב-27 ביוני. קביעת המטרה-ניסוח חוקה- מעניק לאסיפה הלאומית את תוקפה כרשות מחוקקת עבור המעמד השלישי ומעתה ואילך אין הוא נסמך על הרשות המחוקקת הישנה (אסיפת המעמדות). ב-9 ביולי שינתה האסיפה הלאומית את שמה ל "האסיפה המכוננת הלאומית". כיום ישנם ספרים בשפות שונות המתייחסים לגוף זה כ "אסיפה הלאומית" למרות שינוי שמה דה-פקטו.

נפילת הבסטיליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעצרו של מנהל הבסטיליה, המרקיז דה לוניי.
דיווח על המאורעות בעיתון המשכילי "המאסף", שיצא לאור בברלין, 15 בספטמבר 1789.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נפילת הבסטיליה

ב-11 ביולי 1789 המלך, אשר הושפע מהאצולה, פיטר את שר האוצר נקר, בעקבות תמיכתו של השר ברפורמה במס ומיסוי האצולה. מרבית תושבי פריז חששו שזוהי תחילתה של הפיכה מלוכנית ופתחו במרד גלוי. חלק מהצבא הצטרף להמון וחלקו נשאר אדיש ולא נטל חלק בהתפתחויות.

ב-14 ביולי, לאחר ארבע שעות קרב, הצליחו המורדים להשתלט על הבסטיליה. אף-על-פי שההמון שחרר רק שבעה עצורים, סמלה הבסטיליה את כל מה שהיה שנוא במשטר הישן. לאחר הרס הבסטיליה, חזר ההמון לבית העירייה והאשים את ראש העיר בבגידה. ראש העיר הוצא להורג בלינץ' בו במקום.

המלך ותומכיו האריסטוקרטים היססו ונסוגו, לפחות לבינתיים. המרקיז דה לה פאייט לקח על עצמו את הפיקוד על המשמר הלאומי של פאריס. ז'אן-סילביאן ביילי, ממנהיגי המעמד השלישי הפך לראש העיר של פאריס תחת המשטר החדש הידוע בתור "קומונה". המלך הכריז על חזרתו מוורסאי לפאריס וקיבל ב-27 ביולי את הדגל החדש.

למרות ההתפייסות מצדו של המלך, האצולה, שחשה מאוימת אחרי פרוץ מעשי האלימות, החלה לברוח מהמדינה וחלקם החלו לרקום מזימות נגד מדינתם-הם ממקום מושבם מחוץ לצרפת.

נקר, שחזר בינתיים למשרד האוצר, זכה לעדנה קצרה ביותר בשל היותו כלכלן מוכשר, אך בהמשך איבד את הפופולריות שלו בציבור כאשר דרש חנינה כללית.

באותם ימים הופצו שמועות בין איכרי צרפת נגד האצולה. אלה סיפרו על שודדים ששלחו האצילים כדי לתקוף איכרים ואת אדמותיהם. גל השמועות נקרא "הפחד הגדול" מפני שגרם לפחד וחרדה בין איכרי צרפת.

ביטול הפיאודליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ביטול הפיאודליזם

ב-4 באוגוסט 1789 ביטלה האספה הלאומית את הפיאודליזם, תוך כדי ביטול זכויות היתר של המעמד הראשון (הכמורה) ותוארי אצולה של המעמד השני. תוך מספר שעות, הכמורה, האצולה, ופרובינציות וערים שונות איבדו את כל זכויות היתר שהיו להן. למרות שהיו אי-אלו נסיגות, חרטות ופולמוס רב סביב החקיקה של ליל ה-4 באוגוסט, נסללה הדרך והתהליך הסתיים תוך מספר שנים.

הופעת הסיעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – האספה המכוננת הלאומית

עד מהרה החלו להופיע סיעות באספה. האריסטוקרט ז'אק קאזל וההגמון ז'אן-סיפרן מורי הנהיגו את מה שהפך ברבות הימים ל"אגף הימני" והיוו אופוזיציה למהפכה. ה"מהפכנים המלוכניים" כרתו ברית עם נקר, ושאפו לחוקה הדומה לחוקת בריטניה. בין בכירי הסיעה נמנו: ז'אן ז'וזף מוניה, רוזן דה ללי-טולנדל, רוזן דה קלרמונט-טונר ופייר מאלו, רוזן דה וירה.

"המפלגה הלאומית", שייצגה את האינטרסים של מעמד הביניים כללה את אונורה מירבו, לה פאייט ובאיי. אדריאן דופרט, אנטונין בארנב ואלכסנדר לאמת ייצגו דעות קיצוניות יותר.

בינתיים, בזכותו של ההגמון עמנאול סיאס, נוצרה ברית בין השמאל למרכז.

בפריז, דרשו הוועדות השונות, ראש העיר, אספת הצירים והשכונות השונות אוטונומיה. המשמר הלאומי, שהיה נתון לשליטתו של לה פאייט והורכב ממעמד הביניים, החל להופיע ככוח שיש להתחשב בו.

ב-26 באוגוסט 1789 האספה פרסמה את הצהרת זכויות האדם והאזרח, כשהם לוקחים את הצהרת העצמאות של ארצות הברית בתור מודל. בדומה להצהרת העצמאות הישראלית, היה לה תוקף הצהרתי ולא חוקתי.

לקראת קבלת החוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המהפכה הצרפתית מביטול הפיאודליזם עד קבלת החוקה האזרחית של הכמורה#לקראת קבלת החוקה של הכמורה

האספה המכוננת הלאומית פעלה לא רק כגוף מחוקק, אלא גם לקחה על עצמה את כתיבת החוקה החדשה.

נקר, מוניה, לאלי-טולנדאל ואחרים תמכו בסנאט, בעל חברים המתמנים על ידי המלך ומקבלים את השראתם על ידי העם. הרוב המוחץ של האצולה תמך בבית עליון המורכב על טהרת האריסטוקרטיה, אשר נבחר על ידי האצולה. המפלגה העממית תמכה בבית אחד, ללא זכויות יתר. לפי הצעתם המלך יהיה בעל "וטו מעכב" בלבד, כלומר בכוחו לעכב, אך לא לבטל את החקיקה.

המלוכנים ניסו לבלום את הסדר החדש, אך הפריזאים מנעו זאת מהם. ההמון הפריזאי שולהב לקחת את השלטון לידיו והחל לצעוד לכיוון ורסאי על מנת לאלץ את המלך להעביר את מושבו מוורסאי לפריז. ב-5 באוקטובר צעד ההמון לכיוון ורסאי, טבח במשמר המלוכה, לקח עמו את המלך, המלכה וילדיהם כבני ערובה, ושיכן אותם בארמון טווילרי כמקום משכנם הקבוע בפריז.

האספה החליפה את הפרובינציות המסורתיות ב-83 מחוזות (départements), הנשלטים באופן זהה ודומים בגודלם ובהרכב אוכלוסייתם.

אף שהאספה התכנסה על מנת לדון במשבר הכלכלי, היא התמקדה בבעיות הפוליטיות הבוערות, מה שגרם למשבר עמוק. כעת מירבו פנה לטפל בבעיה, והאספה העניקה לנקר את מלוא הסמכויות על מנת לפתור את המשבר הפיננסי החמור.

לקראת החוקה של הכמורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – החוקה של הכמורה

במידה מסוימת, האספה טיפלה במשבר הכלכלי על ידי הלאמת נכסי הכנסייה בחוק ב-2 בדצמבר 1789. הוצאות הכנסייה קיבלו מימון ממשלתי מעתה ואילך. על מנת למכור כמות כה גדולה של רכוש, הממשלה הוציאה שטרות כסף מנייר, וקרקעות בבעלות הכנסייה שימשו כערבונות.

חקיקה נוספת ב-13 בפברואר 1790 ביטלה את שבועת הכמרים לכנסייה. "חוקת הכמורה האזרחית", שאושרה ב-12 ביולי 1790 (למרות שלא נחתמה בידי המלך עד ל-26 בדצמבר 1790) הפכה את יתר הכמרים לעובדי מדינה ודרשה מהם להישבע אמונים לחוקה.

בתגובה לחקיקה זו, הארכיבישוף מאיקס (Aix) והבישוף מקלרמנוט הובילו את פרישת הכמורה מהאספה המכוננת הלאומית. האפיפיור מעולם לא קיבל את ההסדר החדש וזה הוביל לקרע בין הכמרים, שנשבעו לחוקה (הכמורה החוקתית) לכמרים שסירבו (הכמורה הסרבנית).

מחגיגת השנה ליום הבסטיליה עד מותו של מירבו[עריכת קוד מקור | עריכה]

האספה ביטלה את הרכוש הפרטי של המשטר הישן - תוארי אצולה, זכויות יתר וכו'.

החל מה-14 ביולי 1790 וכמה ימים נוספים, ההמונים חגגו את המהפכה ב"שדה מרס" (Champ-de-Mars) את נפילת הבסטיליה. טליראן ערך מיסה המונית. ההמונים נשבעו ל"נאמנות לאומה, לחוק ולמלך". בני המשפחה המלכותית, כולל המלך עצמו, נטלו חלק פעיל בחגיגות.

חברי אספת המעמדות נבחרו במקור על ידי אלקטורים לתקופה של שנה. לעומתם ה"קומונות" התחייבו להתאסף עד אשר צרפת תקבל חוקה. גורמים מהאגף הימני של הקשת הפוליטית דרשו בחירות חוזרות, אך מירבו טען שהסטטוס של האספה השתנה ואין לקיים בחירות חדשות לפני השלמת החוקה.

בסוף 1790 התרחשו מספר מרידות קטנות נגד הממשלה המהפכנית ונעשו מאמצים לסכסך בין הצבא לממשלה המהפכנית.

הצבא ניצב לפני תהפוכה פנימית קשה. הגנרל פרנסואה דה בויל הצליח לדכא מרידה קטנה בצבא, אשר הוסיפה לתדמיתו האנטי מהפכנית.

הקוד הצבאי החדש, התנה את הקידום בוותק ויכולת מוכחת, לעומת מוצא, כפי שהיה מקובל במשטר הישן. השינוי הזה גרם לחלק מהקצונה להגר לחו"ל או להזדהות עם האנטי מהפכנים בתוך צרפת.

בתקופה ההיא הופיעו "מועדונים" פוליטיים רבים. המפורסם שבהם הוא "המועדון היעקוביני". עד ה-10 באוגוסט 1790, לפחות 150 מועדונים אחרים שימשו סניפי משנה למועדון זה. היות שהיעקובינים הפכו לארגון עממי, חלק ממייסדיו נטשו אותו לטובת "המועדון של שנת 89'". המלוכנים הקימו מועדון קצר ימים בשם "מועדון הקיסרות" (Club des Impartiaux), שהפך ברבות הימים ל"מועדון המלוכה" (Club Monarchique). הם ניסו לצבור אהדה ציבורית על ידי חלוקת לחם, אך ללא הצלחה יתרה. המועדון המלוכני נסגר על ידי העירייה בתחילת 1791.

פרט לעיסוק בתככים אלו, האספה המשיכה בעבודתה לכתיבת החוקה. משרד המשפטים החדש קבע, שכל נושאי המשרות נמצאים על תקן של עובדים זמניים ואינם כפופים בינתיים לכתר. המחוקקים ביטלו את המשרות העוברות בירושה, פרט למלך שתוארו המשיך לעבור בירושה. כמו כן נקבע שבמשפטים פליליים ישבו מושבעים ולא שופט בודד. המלך היה בעל הסמכות הבלעדית להכריז מלחמה. האספה ביטלה את כל המחיצות הביורוקרטיות שהפריעו למסחר בתוך צרפת. הגילדות, ארגוני המעסיקים וארגוני העובדים נאלצו לוותר על מרבית זכויותיהם. השביתה הפכה לבלתי חוקית.

בחורף של שנת 1791 האספה שקלה בפעם הראשונה חקיקה נגד העוזבים את צרפת. הוויכוח נסוב סביב שאלת ביטחון המדינה לעומת זכותו של האדם לבחור את מקום מגוריו. מירבו הוביל את המחנה המתון, תוך כדי שהוא אומר: "החקיקה הזאת ראויה להיות בתוך קוד חוקים של דרקון"

לאחר מותו של מירבו ב-2 במרץ 1791, האספה אימצה את החוק הנוקשה שהוא התנגד לו.

הבריחה לווארן[עריכת קוד מקור | עריכה]

לואי ה-16 ומשפחת המלוכה, ששהו בפריז תחת משמרות המהפכה, תכננו זמן מה את בריחתם מצרפת. המשפחה המלכותית הייתה נתונה בסכנת חיים יומיומית מצד ההמון הפריזאי מחד, ומצד מנהיגי המהפכה מאידך, כאשר הן אלה והן אלה ראו במלך עצמו וביורשיו סכנה לחזרת השלטון המלוכני על כנו. חליפת מכתבים שניהלה מארי אנטואנט בסתר אפשרה את ארגון הבריחה וקבלת סיוע משליטי אירופה השונים. בליל 20 ביוני 1791 ברחה המשפחה המלכותית מארמון טווילרי, אך הם זוהו בידי אחד מעוברי האורח ונאסרו בווארן.

בהמשך, הוקמה אספה לטיפול בהם, וז'רום פטיון, לאטור מאובורג ואנטונין בארנב, שייצגו את האספה, פגשו את המשפחה המלכותית באפרנאי. בארנב החל לתמוך ולייעץ למשפחת המלוכה, וכשהמלך ושומריו הוחזרו לפריז, נותר ההמון שקט ולא פרצו מהומות. האספה החליטה להמשיך להחזיק את המשפחה המלכותית תחת משמר.

הימים האחרונים של האספה המכוננת הלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרוב המכריע של צירי האספה תמך במונרכיה חוקתית ולא ברפובליקה וקבוצות שונות הגיעו לפשרה ביניהן. לואי ה-16 נותר כראש המדינה, אך היה חסר כוח ממשי (בדומה לנשיא במדינת ישראל). הוא נאלץ להישבע לחוקה, בנוסף הוא שימש כראש הכוחות המזוינים והיה בעל הסמכות להכריז מלחמה.

ז'אק פייר בריסו הגיש עצומה, שבה נטען כי בעקבות בריחתו של לואי השישה עשר, זכויותיו אמורות להתבטל.

קהל עצום התאסף בשדה מארס על מנת לחתום על העצומה. ז'ורז' דאנטון וקאמי דמולן נשאו נאומים חוצבי להבות. האספה קראה לרשויות העירוניות לשמור על הסדר. המשמר הלאומי תחת הנהגתו של לה פאייט ניסה להרגיע את ההמון. החיילים נתקלו במטר אבנים והגיבו בירי באוויר. זה לא עזר ואז הורה לה פאייט לאנשיו לירות לתוך הקהל. הפעולה גרמה למותם של כ-50 בני אדם.

כתוצאה מטבח זה, סגרו הרשויות מועדונים ועיתונים פאנטיים רבים. בין העיתונים שנסגרו היה חבר העם של ז'אן פול מארה. דאנטון נמלט לאנגליה. דמולן ומארה ירדו למחתרת.

בינתיים האיום מבחוץ התחיל להאפיל על הצרות מבית. לאופולד השני מאוסטריה פרידריך וילהלם השני, מלך פרוסיה ואחי המלך הרוזן ד'ארטואה חתמו על הצהרת פילניץ, שבמסגרתה קיבלו את זכויותיו של לואי ה-16 ונשבעו להגן עליהן כמו על שלהם. הם איימו על צרפת, שאם היא לא תיכנע לדרישותיהם, הם יפלשו לתחומה.

במקום לעזור, ההצהרה רק הרעה את מצבו של לואי ה-16. הצרפתים נרתעו מהכפייה הזרה והפכו לקיצוניים יותר.

האספה המחוקקת ונפילת המלוכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – האספה המחוקקת ונפילת המלוכה הצרפתית

האספה המחוקקת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי החוקה משנת 1791, הפכה צרפת למלוכה חוקתית. המלך נאלץ לחלוק את כוחו עם האספה המחוקקת, אך שמר על זכות הווטו המלכותי והיה בעל הסמכות למנות את שריו.

האספה המחוקקת התכנסה לראשונה ב-1 באוקטובר 1791 והתדרדרה לכדי תוהו ובוהו מוחלט תוך שנה אחת. היא השאירה קופה ריקה, צבא וצי חסרי משמעת ועם שסוע.

האספה המחוקקת התחלקה ל-165 צירים המכונים "פלולנטים" מימין, אשר תמכו במלוכה חוקתית, כ-330 ז'ירונדינים (רפובליקאים ליברליים) ויעקובינים (מהפכנים קיצוניים) מצד שמאל. בנוסף אליהם היו כ-250 צירים ללא שיוך לשמאל או לימין.

בנקודה מסוימת, הטיל המלך וטו על חקיקה שקבעה שהעונש הראוי לעוזבים את צרפת הוא מוות ודרשה מכל הכמרים שטרם נשבעו, להישבע אמונים לאספה המחוקקת תוך 8 ימים מכניסת החוק לתוקף. עימותים אלו גרמו למשבר חוקתי בצרפת אחרי שנה אחת בלבד.

מלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האירועים דחפו לעבר המלחמה עם אוסטריה ובעלות בריתה. המלך, הפלולנטים והז'ירונדינים תמכו בפתיחת המלחמה. המלך ורבים מהפלולנטים חשבו, שהמלחמה תעלה את הפופולריות של המלך בציבור הרחב. במקרה של תבוסה, הוא היה צפוי לחזור לעמדתו הישנה, ולכן מבחינתו היה זה מצב שהוא לא יכול להפסיד בו. הז'ירונדינים רצו "לייצא" את המהפכה לרחבי אירופה. חלק קטן מהיעקובינים התנגדו למלחמה והעדיפו לבסס את המשטר המהפכני בבית ורק לאחר מכן לצאת למלחמה עם אירופה. לאופולד השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, אחיה של מארי אנטואנט רצה למנוע מלחמה, אך הוא נפטר ב-1 במרץ 1792.

צרפת הכריזה מלחמה על אוסטריה ב-20 באפריל 1792 ופרוסיה חברה לאוסטריה כמה שבועות לאחר מכן. מלחמות צרפת המהפכנית החלו בנקודה זו והסתיימו רק בתבוסתו של נפוליאון בקרב ווטרלו בקיץ 1815.

ההתנגשויות הראשונות היו לרעתה של צרפת. בקרב המשמעותי הראשון בוואלמי הוכיחו התותחים הצרפתיים את עליונותם אך גשם כבד מנע את ניצול ההצלחה. למרות הצלחות מסוימות בשדה הקרב, הייתה צרפת נתונה בתוהו ובוהו מוחלט ומלוכה חוקתית התחלפה ברפובליקה.

המשבר החוקתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בליל 10 באוגוסט 1792 התקיפו המהפכנים הקיצוניים את טוילרי בתמיכת הקומונה הפריזאית. בקרב שהתחולל בכיכר קרוסל נהרגו 700 מקרב אנשי ההמון. ההתקפה על הארמון הדגישה את מצבם של המלך והמלכה כשבויים בידי ההמון. ישיבת חירום של האספה ביטלה את המלוכה. במהלך הדיון נכחו קצת יותר משליש הצירים, כמעט כולם יעקובינים.

מה שנותר מהממשלה היה תלוי בקומונה. כאשר אנשי הקומונה הרגו 1,400 אסירים פוליטיים שישבו בבתי הסוהר, תוך כדי שליחת מכתבים המעודדים את המעשה לשאר ערי צרפת, לא היה בכוחה של האספה להגיב. מצב זה נמשך עד שהוועידה הלאומית, שהייתה צריכה לחוקק את החוקה החדשה, התאספה ב-20 בספטמבר 1792 והפכה לממשלתה של צרפת בפועל. המלוכה בוטלה למחרת, ובצרפת הוכרז משטר רפובליקני. על מנת לסמן את השינויים החדשים, נקבע לוח שנה מהפכני חדש.

הוועידה הלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הוועידה הלאומית

הוועידה הלאומית הפכה לרשות המחוקקת, ואילו הוועידה לשלום הציבור הייתה הרשות המבצעת. הז'ירונדינים הפכו למפלגה המשפיעה ביותר בשתי הוועידות.

לפי הצהרת ברונסוויק, איימו צבאות אוסטריה ופרוסיה להגיב בחריפות נגד צרפת אם תחליט לבטל את המלוכה. כתוצאה מהצהרה זו, נתפס המלך בעיני רבים כמשתף פעולה עם האויב.

בקיץ שבין 1793-1792 היה עתידו של המלך הנושא העיקרי על סדר היום הפוליטי. רובספייר היה אחד האנשים שדרשו שהמלך יוצא להורג. ב-17 בינואר 1793 הורשע המלך ברוב דחוק (361 קולות בעד עונש מוות לעומת 360 נגד) ב"קשירת קשר נגד ביטחון הציבור וחירותו" ונשפט להוצאה להורג. ראשו נערף ב-21 בינואר, והדבר גרם להכרזת מלחמה מצדן של מדינות נוספות נגד צרפת. היעקובינים גייסו לצבא אנשים בגילאי 18–25, והצליחו להביס את המדינות האחרות. שלטון הטרור בצרפת נמשך. לאחר הוצאתו להורג של המלך נגזר דינה גם של המלכה מארי אנטואנט והיא נשפטה ונשלחה לגליוטינה.

המלחמה התנהלה בצורה רעה מאוד, וסנקילוטים (נטולי האברקיים, עניים) פתחו במהומות. באזורים מסוימים החלה לפרוח פעילות אנטי-מהפכנית. הדבר עודד את היעקובינים לתפוס את השלטון בעזרת תרגיל פרלמנטרי. הוועידה לשלום הציבור עברה לפיקוחו של מקסימיליאן רובספייר. היעקובינים השליטו את שלטון הטרור ברחבי צרפת. ראשם של כ-20,000 אנשים נערף ואלפים נוספים הוצאו להורג. היעקובינים הסתפקו בכל חשד, קלוש ככל שיהיה, של התנגדות לרפובליקה על מנת לגזור את דינו של אדם.

באפריל 1794 הוציא רובספייר להורג אף את חבריו היעקובינים, דנטון, דמולן ותומכיהם, מכיוון שניסו להפסיק את הטרור. כך נשאר רובספייר ללא תומכים. בסוף יולי 1794 הוא הציע לקונוונט לשלוח לגיליוטינה אנשים נוספים. הדבר גרם לקונוונט ולעם הצרפתי להתנגד לרובספייר. הלה נעצר עם 21 תומכיו, בהם לואי דה סן-ז'וסט באירוע הידוע כהפיכת תרמידור. תומכי רובספייר הצליחו לשחררו לזמן קצר, אך הוא נתפס שוב, וב-27 ביולי 1794 נידון למוות. לאחר המשפט ניסה רובספייר להתאבד, אך ללא הצלחה ונשלח לגיליוטינה. כתוצאה מכך עלו לשלטון חברים מתונים יותר של הוועדה לשלום הציבור.

הוועידה אישררה חוקת 1793 הליברלית (שלא הופעלה עקב מצב המלחמה והטרור) ב-17 באוגוסט 1795.

חוקה חדשה זו יצרה פרלמנט המורכב משני בתים, הראשון בהיסטוריה הצרפתית. הפרלמנט הורכב מ-500 צירים ב"וועדת ה-500" ו-250 סנאטורים ב"וועדת הסנאט". הרשות המבצעת הורכבה מחמישה דירקטורים שנבחרו מקרב הסנאטורים לתקופת כהונה של שנה ועברו את אישור ועדת ה-500.

המשטר החדש הצליח לדכא את אחרוני היעקובינים והמלוכנים, ומרידות שפרצו באזורים שונים בצרפת חוסלו בעודן באיבן. אף על פי כן, המשטר לא האריך ימים.

בהפיכת 18 בברימר, ב-9 בנובמבר 1799, תפס נפוליאון את השלטון בהפיכה צבאית. הרפובליקה בוטלה סופית ב-1804 עם הכתרתו של נפוליאון לקיסר.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Sylvia Neely, A Concise History of the French Revolution, Rowman & Littlefield Publishers, 2008.
  • William Doyle, The Oxford History of the French Revolution, Oxford University Press, 2002.
  • François Furet, Interpreting the French Revolution, Cambridge University Press, 1981.
  • Christopher Hibbert, The Days of the French Revolution, HarperCollins, 2012.
  • Howard G. Brown, Ending the French Revolution: Violence, Justice, and Repression from the Terror to Napoleon, University of Virginia Press, 2007.
  • Roger Chartier, The Cultural Origins of the French Revolution, Duke University Press, 1991.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא המהפכה הצרפתית בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Kerry A. Emanuel, Atmospheric Convection, Oxford University Press, 1994. עמ' 235.