משתמש:Yoayta/מימון ציבורי
מימון ציבורי בבסיסו מגדיר את תפקידה של ממשלה בכלכלה. זהו ענף בכלכלה המגדיר את ההוצאות וההכנסות של המגזר הציבורי והשירותים הציבוריים הנגזרות מהגדרת מטרות המדיניות הרצויות ואלה שאינן רצויות. המימון הציבורי נגזר מהשפעות ממשלתיות על שלושה תחומים: הקצאה יעילה של משאבים זמינים, חלוקת ההכנסה בין האזרחים ויציבות המשק. ההכנסות לצורך מימון ציבורי נשענות על פי רב על מיסוי (ערך זה לא ירחיב בסוגייה זו).
הכלכלן ג'ונתן גרובר[1] טוען שמימון ציבורי הוא תפקידה של ממשלה בכלכלה ומטרתו היא להבין את התפקוד הנכון של ממשלה מבחינה כלכלית. תחום המימון הציבורי נחלק לארבע שאלות: מתי צריכה הממשלה להתערב בכלכלה? איך צריכה להיות ההתערבות? מהן ההשפעות של ההתערבות על הכלכלה? מדוע ממשלות בוחרות להתערב בצורה בה הן מתערבות?
הצורך בהתערבות ממשלתית בכלכלה בא לידי ביטוי גם במקרים של כשל שוק או בצורך בחלוקה מחודשת של מקורות ומשאבים, הממשלה מתערבת באמצעות הטלת מס, באמצעות סבסוד או באמצעות רגולציה ולעיתים גם באמצעות קביעת מכסות ומכסים ומחליטה על אופן ההתערבות מתוך מגוון שיקולים. להתערבות כלכלית ממשלתית ישנן השפעות ישירות וכן השפעות שאינן ישירות: השפעות ישירות הן השפעות שיקרו לפרטים במדינה בעקבות ההתערבות הממשלתית במידה ואלה לא ישנו את התנהגותם. (לדוגמה, ע"י מימון ביטוח בריאות חינם אנשים שהיו ללא ביטוח בריאות יהיו מבוטחים). השפעות עקיפות הן השפעות שקורות בגלל שפרטים משנים את התנהגותם. (לדוגמה בעקבות ביטוח בריאות ממלכתי אנשים שעד עכשיו עשו ביטוח בריאות פרטי יפסיקו וייקחו את ביטוח הבריאות ממלכתי).[1]
במצב אידיאלי הייתה מתקיימת חלוקה יעילה של סחורות או הכנסות בין האזרחים על פי אמות המידה החברתיות או הערכיות של המדינה. מאחר שבמציאות הכלכלית, על פי רב אין זה כך, יש צורך בהתערבות ממשלתית או בהגנה לאומית במקרים בהם יש לכך הצדקה משיקולי יעילות. התערבות ממשלתית עשויה להביא לשיפור בשני מצבים: כאשר שיקולי אי-שוויון וחלוקת משאבים הם הדומיננטיים או שאחד מתנאי התחרות המשוכללת אינם מתקיימים (כשל שוק). "כשל שוק": מצב בו מסיבות שונות שיווי המשקל שנוצר באמצעות כוחות השוק לא מביא להקצאת המשאבים היעילה ביותר, התערבות ממשלתית באמצעות מימון ציבורי, יכולה לתקן את המעוות.
המשאבים למימון הציבורי הם תולדה של מיסוי, הלוואה או הכנסות של המדינה ממיזמים שונים. האופן שבו מדינה בוחרת לממן את פעילותה משפיע השפעה עמוקה על חלוקת ההכנסה והעושר ועל יעילות השווקים. כמעט כל הוצאה ממשלתית יוצרת בפועל מצב של העברת הכנסות מציבור אחד לאחר: לדוגמא, שיפוי אזרחים שסבלו מהפסד בגלל אסון טבע, תוכניות פנסיה ציבוריות היוצרות בפועל מצב של העברות פיננסיות מצעירים לזקנים. חינוך ציבורי מעביר הכנסות ציבוריות למשפחות עם ילדים בבתי הספר הציבוריים, סלילת כבישים ציבורית מעבירה הכנסה ציבורית מאנשים שאינם משתמשים בכבישים לאותם אנשים שעושים זאת (ולאלה שבונים את הכבישים).
ניתן לחלק את רכיבי ההוצאה הציבורית לפי סיווג כלכלי:
1. צריכה ציבורית: סך הוצאות הציבור: שכר וקניות.
2. השקעה ציבורית: תשלום הוני, סך ההוצאה הממשלתית (מוצר ציבורי, חינוך, ביטוח חברתי וסעד, בריאות, שיכון ושירותים קהילתיים, תרבות, בידור, ספורט ושירותי דת).
3. תשלומי ריבית: תשלום שירותי החוב הממשלתי, הלוואות עבר.
4. סובסידיה: תשלום כתוצאה מהתנהגות מסוימת: צריכה או ייצור של מוצר.
5. תשלומי העברה: תמיכה כספית ממשלתית שאינה תלויה בהיקף הפעילות הכלכלית. התערבות ישירה, העברת כסף באופן ישיר למי שנזקק, צדק חברתי.
השאלה מי ראוי שיישא בנטל הכלכלי במדינה, היא שאלה שעליה מנסים כלכלנים רבים לענות. הגישה השוויונית לשאלה זו היא חלוקה פרוגרסיבית. גישה זו טוענת שבעלי היכולת הגבוהה יותר לתשלום, אשר יכולה להימדד במשכורת למשל, ישלמו סכום גבוה יותר מאשר אלה עם יכולות נמוכות יותר. לממשלה יש כלים של מס, העברות ומדיניות כלכלית (פחות או יותר סוציאלית) ועליה להחליט עד כמה היא רוצה להגיע לשוויון ע"י שימוש בכלים פרוגרסיביים.[2]
מדיניות מימון ציבורי בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
התחומים בהם מדינה משקיעה משאבים וכמות המשאבים אשר היא משקיעה הם תוצאה ישירה של המדיניות הכלכלית של הממשלה. לפי בנק ישראל ב-15 השנים האחרונות היו מעט מאוד שינויים בהרכב ההוצאות האזרחיות במדינת ישראל. משקל ההוצאה האזרחית ללא ריבית בישראל בתוצר הוא 30%, מהנמוכים במדינות ה-OECD. האחוז שמדינה משקיעה בתחום מסוים מכלל סך ההוצאות מצביע על העדיפות והחשיבות שהיא נותנת לאותו התחום על פני תחומים אחרים.
משנת 2000 ועד 2016 היתה ירידה בישראל בהוצאות הציבוריות מאחוזי התוצר בכ-9% וישראל נמצאת מתחת לממוצע ה- OECD.[3]
תמורות במימון ציבורי לאורך שנים יכולות לשמש ביטוי לשינויי מדיניות, לדוגמה תחומי פעילות הממשלה מאז שנות ה- 2000 בתחומים החברתיים נשארו יציבים וכמעט לא השתנו.[4]
ההוצאה הלאומית החברתית היא הוצאה יציבה יחסית לאורך השנים במדינת ישראל.[4] בשנת 2016 עמדה ההוצאה הממשלתית על רווחה, חינוך ובריאות על סך של 205 מיליארד שקלים שהם 57% מההוצאה הממשלתית הכללית באותה שנה. יחד עם זאת רכיב ה"השקעה החברתית" מתוך ה"הוצאה חברתית" צמח לאורך השנים.[5]
ההוצאה הלאומית על חינוך בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
חינוך הוא אחד התחומים שכל מדינות העולם המפותח וכל הממשלות מממנות וזאת מכיוון שללא התערבות ציבורית עלול להימנע חינוך איכותי נגיש לכלל האוכלוסייה. לפי דו"ח הלמ"ס לשנת 2019 ההוצאה הלאומית לחינוך הסתכמה ב 112.6 מיליארד ₪ שהם 8% מהתוצר הלאומי הגולמי. ההוצאה הלאומית לחינוך עלתה ב 1.9% משנת 2018 בהמשך לעלייה של 2.9% משנת 2017. ההוצאה הלאומית לחינוך לנפש שמרה על יציבות ב 2019. 20.6% מההוצאה הלאומית לחינוך, מומנה על ידי משקי הבית, מלכ"רים פרטיים, תרומות ומענקים. המגזר הממשלתי (הממשלה, הרשויות המקומיות ומוסדות ממשלתיים ללא כוונת רווח) מימנו 79.4% מכלל ההוצאה הלאומית לחינוך, אחוז גבוה יותר מאשר בשנת 2018.[6]
בהשוואה למדינות ה OECD בשנת 2016 ההוצאות הציבוריות על חינוך עמדו בישראל על 12.5% מסך כל ההוצאות הממשלתיות. נתון זה מעמיד את ישראל מעל ממוצע ה-OECD שהוא כ- 10%.[7]
ההוצאה הלאומית על בריאות בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההוצאה הלאומית לבריאות בשנת 2019 הייתה 7.6% מהתמ"ג. היא עלתה ב- 3.9% בשנת 2019, במחירים קבועים, לעומת שנת 2018. 24% מההוצאה הלאומית לבריאות מומנה על ידי מס בריאות, ו-40% מומן מתקציב המדינה. אחוז המימון הציבורי בישראל מההוצאה 64%, נמוך מממוצע ה- OECD שעומד על כ-74%. ההוצאה הלאומית לבריאות בישראל (ללא השקעות) עמדה ב 2019 על 7.3% מהתוצר הלאומי הגולמי, נמוך מהממוצע במדינות ה-OECD שעמד על 8.8%. [8]
ההוצאה הלאומית על רווחה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההוצאה על תחומי הרווחה בישראל מהווה מעל 50% מסך ההוצאה החברתית. בשנת 2016 עמדה ההוצאה הלאומית על רווחה על סך של 101 מיליארד שקלים שהם כ 30% מסך ההוצאה הממשלתית[4].
הוצאה לאומית על רווחה כוללת בין השאר את מערכת הביטחון הסוציאלי ואת המערכות החברתיות השונות המופעלות על ידי הביטוח הלאומי באמצעות קצבאות שונות. בנוסף כוללת ההוצאה הנ"ל שורה של מערכות לביטחון סוציאלי ומתן מענה בתחום זה בהיבטים שונים. ההוצאה על ביטחון סוציאלי מהווה כ- 85% מסך ההוצאה הכללית על רווחה.
בהשוואה ל- OECD, בישראל ההוצאה על "הגנה חברתית" (social protection) ב-2019 עמדה על 11.1% מהתמ"ג, בעוד שממוצע ההוצאה במדינות ה OECD עומד על כ- 14.9%[9].
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 Jonathan Gruber, Public Finance and Public Policy
- ^ Alan J. Auerbach, Public Finance in Practice and Theory, CESifo Economic Studies
- ^ בנק ישראל, בנק ישראל המגזר הציבורי ומימונו
- ^ 1 2 3 ג'וני גל ושביט מדהלה, מכון טאוב, התפתחויות בתחום מדיניות הרווחה
- ^ ג'וני גל, שביט מדהלה וגיא ינאי, מכון טאוב, השקעה חברתית בישראל
- ^ הלמ"ס, ההוצאה הלאומית לחינוך בשנים 2019-2017
- ^ OECD, Composition of total public expenditure on education as a percentage of total government expenditure (2016)
- ^ למ"ס, [https://www.cbs.gov.il/he/mediarelease/DocLib/2020/255/08_20_255b.pdf ההוצאה הלאומית לבריאות בשנת 2019 הייתה %6.7 מהתמ"ג I], 18.8.2020
- ^ OECD, General government spending