נה וין
 | |||||||||||||||
| צילום ב-8 ביוני 1959 בירושלים | |||||||||||||||
| לידה |
1910 או 1911 פונגדה, פגו, בורמה הבריטית, בהודו הבריטית | ||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
5 בדצמבר 2002 (בגיל 92 בערך) יאנגון, מיאנמר  | ||||||||||||||
| שם מלא | שם לידה: מאונג שו מאונג နေဝင်း၊ ဦး | ||||||||||||||
| מדינה |
מיאנמר | ||||||||||||||
| השכלה |
אוניברסיטת יאנגון | ||||||||||||||
| תקופת פעילות |
1931–1974 (כ־43 שנים) | ||||||||||||||
| מפלגה |
הליגה האנטיפשסיטית למען חירות העם, מפלגת התוכנית הסוציאליסטית של בורמה | ||||||||||||||
| השקפה דתית |
טהרוואדה | ||||||||||||||
| בת זוג |
ג'ון רוז בלאמי | ||||||||||||||
| ילדים |
Sandar Win | ||||||||||||||
| מספר ילדים |
6 | ||||||||||||||
| פרסים והוקרה |
| ||||||||||||||
| חתימה |
 | ||||||||||||||
| |||||||||||||||
| שירות ביטחוני | |||||||||||||||
| השתייכות |
צבא מיאנמר | ||||||||||||||
| דרגה |
גנרל | ||||||||||||||
  | |||||||||||||||
נה וין או או נה וין או בו נה וין, שמו בלידה: שו מאונג או מאונג שו מאונג (בבורמזית: နဝင်း 10 ביולי 1910 או 14 במאי או 24 במאי 1911 – 5 בדצמבר 2002 יאנגון) היה איש צבא בדרגת גנרל ופוליטיקאי בורמזי שהיה שליט מיאנמר בשנים 1962–1988. הוא כיהן כראש ממשלת מיאנמר בשנים 1958–1960 ואחר כך בשנים 1962–1974 וכיהן כנשיא מיאנמר בשנים 1962–1981 (בין 1962–1974 כיושב ראש המועצה המהפכנית) בשנת 1962 הוא עמד בראש הפיכה צבאית שהדיחה את ממשלת או נו שנבחרה באופן דמוקרטי, והנהיג בבורמה משטר טוטליטרי חד-מפלגתי. הקים והנהיג את מפלגת השלטון "מפלגת התוכנית הסוציאליסטית הבורמזית" כשהאידאולוגיה הרשמית של שלטונו, שנקראה "הדרך הבורמזית לסוציאליזם" הייתה מבוססת על ערבוביה של יסודות מרקיסטים, לאומניים ובודהיסטים. מדיניותו התאפיינה בבידוד בזירה הבינלאומית, אלימות פוליטית, טיפוח לאומנות ועוינות כלפי סינים, ניהול כלכלי ריכוזי כושל, כשבורמה הפכה בהנהגתו לאחת המדינות הנחשלות בעולם. נה וין התפטר מכל תפקידיו ביולי 1988 בעקבות המרד באותה שנה והוחלף על ידי כת צבאית שנקראה "המועצה לשלום ופיתוח" או "המועצה להחזרת הסדר והחוק במדינה". נותרה לו השפעה כלשהי עד שנות ה-1990 כשהושם במעצר בית. נפטר בשנת 2002.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ראשית חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
נה וין נולד בשם שו מאונג או מאונג שו מאונג בכפר קטן על ידי פאונגדל, כ-320 ק"מ מרחק מעיר הבירה יאנגון (ראנגון), אז חלק מבורמה, בעצמה חלק מהודו הבריטית. הוריו היו בני משפחה סינית בורמזית משכילה מן המעמד הבינוני, ממוצא האקה. בשנים 1929–1931 הוא למד שנתיים ביולוגיה באוניברסיטת ראנגון מתוך שאיפה להיות רופא. ב-1931 אחרי כישלון באחד המבחנים סולק מן האוניברסיטה.
פעילותו הפוליטית והצבאית לפני העצמאות
[עריכת קוד מקור | עריכה]באותה תקופה אימץ את השם תאקין שו מאונג, והיה חבר בארגון הפטריוטי הבורמזי "דובאמה אסיאיון" (אנחנו הבורמזים"). בארגון זה היו חברים גם אונג סן ואו נו שמילאו תפקידים חשובים בהמשך בתולדות מיאנמר. ב-1941 היה שו מאונג חבר בפלג הסוציאליסטי של "דובאמה" – בא-סיין-טון אוק. הוא נבחר להיות אחד משלושים הצעירים שנשלחו להתאמן בחסות הקולונל היפני סוזוקי קייג'י באי האינאן שנכבש על ידי יפן. תחת הנהגתו של אונג סן היוו צעירים אלה הגרעין של הצבא לעצמאות בורמה. בעת האימונים הצבאיים אימץ שו מאונג את שם הלחימה בו נה וין ("המפקד שמש קורנת"). בתחילת שנת 1942 פלש הצבא היפני לבורמה והצבא הבריטי היה בנסיגה. נה וין הופקד על ארגון מחתרת מאחורי הקווים הבריטים. בסופו של דבר המאיס הכיבוש היפני את עצמו על תושבי בורמה. לקראת סוף מלחמת העולם השנייה ב-27 במרץ 1945 הצבא הלאומי של בורמה – השם החדש של צבא העצמאות של בורמה – עבר קווים והצטרף לבריטים שכבשו מחדש את הארץ תוך כדי מאבק ביפנים. נה וין כאחד ממפקדי הצבא הלאומי הבורמזי לקח חלק בוועידת קנדי שהתקיימה בציילון ולקח בהמשך על עצמו את ניהול המאבק נגד המחתרת הקומוניסטית בפינמאנה שהתקוממה בשנים 1946 ו-1948 נגד הממשלות בורמזיות.
פעילותו אחרי עצמאות בורמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]עוד לפני הכרזת העצמאות ידעה הארץ אירועי אלימות מסעירים. ב-19 ביולי 1947 נרצח אונג סן יחד עם שישה שרי ממשלתו האוטונומית. או סו, שכיהן כראש ממשלה לפני המלחמה והיה היריב הפוליטי של אונג סן הואשם ברצח והוצא להורג. ב-4 בינואר 1948 הוכרזה עצמאות בורמה וב-14 שנותיה הראשונות נהנתה המדינה ממשטר פרלמנטרי דמוקרטי בעיקר תחת הנהגתו של ראש הממשלה או נו. עם זאת הייתה המדינה מפולגת עקב מאבקים פוליטיים ובין-אתניים. או נו הרכיב את הממשלה הפטריוטית העצמאית הראשונה. הוא חיזק את שלטונו כשאחרי רצח אונג סן השיג את השליטה על המפלגה הסוציאליסטית של בורמה ועל הליגה האנטיפשיטסית למען חירות העם שהייתה מורכבת החל משנת 1945 מקומוניסטים, סוציאליסטים ולאומנים.
מלחמת האזרחים אחרי הכרזת העצמאות
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחרי שמיאנגמר הפכה לעצמאית פרצו מרידות בצבא ובקרב קבוצות אתניות שונות. בשלהי 1948 אחרי עימותים בין יריבים בצבא, התמנה נה וין כסגן מפקד הצבא. יריבו, בו זייה, מפקד קומוניסטי וחבר בקבוצת "שלושים החברים", הנהיג התקוממות כשהוא פיקד את אחד הפלגים הצבאיים.[1] מה וין אימץ מיד את היוזמה להקים גדודים של מיליציה סוציאליסטית שנקראו "סיטוונדן" שעמדו תחת פיקודו באישור או נו.[2] ב-31 בינואר 1949 התמנה נה וין לראש המטה הכללי של הצבא "טטמדו" במקום הגנרל סמית דון, שהיה בן לעם הקארני. הוא השיג שליטה מוחלטת על הצבא הבורמזי, בנה אותו מחדש לפי הקווים הפוליטיים של המפלגה הסוציאליטית. עם זאת המדינה נותרה מפוצלת והממשלה הייתה חלשה.[3]
ראש ממשלה זמני
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-28 באוקטובר 1958 התבקש על ידי או נו לשמש כראש ממשלה זמנית בזמנן שהליגה האנטיפשיסטית למען חירות העם התפצלה לשתי שיעות ואו נו שרד בקושי הצבעת אמון בפרלמנט. בראש ממשלתו הראשונה נה וין התחיל להחזיר את הסדר במדינה [4] אחרי שבפברואר 1960 התקיימו בחירות כלליות ב-4 באפריל נה וין החזיר את השלטון לידי או נו שניצח בבחירות.
ההפיכה ב-1962
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-2 במרץ 1962 תפס נה וין את השלטון באמצעות הפיכה. הוא הפך לראש המדינה בתור יושב ראש מועצה מהפכנית של האיחוד ובתור ראש ממשלה. התקשורת העולמית תיארה הפיכה ללא שפיכות דם. המשטר החדש שהנהיג הצהיר ש"דמוקרטיה פרלמנטרית" אינה מתאימה לבורמה. הוא ביטל את החוקה ופיזר את הפרלמנט. [5] כשסטודנטים באוניברסיטת רנגון יצאו ביולי 1962 לרחובות, הצבא נשלח להחזיר את הסדר. החיילים ירו בסמפגינים והרסו את בניין איגוד הסטודנטים. [6] כעבור זמן קצר נאם נה וין נאום בן חמש דקות ברדיו וסיים עם ההצהרה הבאה: "אם המהומות האלה מתכוונות לאתגר אותנו, ניאבק חרב נגד חרב וחנית נגד חנית" ב-13 ביולי 1962 פחות משבוע אחר כך, נסע נה וין לבדיקות רפואיות באוסטריה, שווייץ ואנגליה. כל האוניברסיטאות נסגרו למשך שנתיים עד ספטמבר 1964. [7] כעבור 26 שנים, ב-1988, הכחיש נה וין כל מעורבות בפיצוץ בניין איגוד הסטודנטים וטען שהאשם היה סגנו גנרל אונג גי - שבינתיים הסתסך איתו ופוטר. הוא הצדיק את נאומו כלקיחת אחראיות יפה למנהיג מהפכן. [8]
הדרך הבורמזית לסוציאליזם
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחרי תפיסת השלטון הנהיג נה וין מספר רפורמות. ממשלו הנהיג אידאולוגיה שכללה יסודות של לאומנות, מרקסיזם ובודהיזם. הוא כינה אותה "הדרך הבורמזית לסוציאליזם". הוא הקים את מפלגת התוכנית הסוציאליסטית הבורמזית שהפכה ב-1964 למפלגה חוקית יחידה במדינה. ממשלתו התמקדה בדגש על מרכזיות השפה, התרבות ובבודהיזם הבורמזיים בכל המדינה על מנת להבטיח את אחדותה. הוענקה תשומת לב לתוכניות הלימודים, לגיוס לצבא ולקידום תרבות פופולרית ממוקדת במסורת הבורמזית. השלטון הלאים את בתי הספר ובתי החולים של הקבוצות האתניות והחליף את הסגל שלהם על ידי אנשים שנשלחו מרנגון. כשאזורים מאוכלסים במיעוטים האתניים לא נענו לתכתיבי השלטון קהילותיהם הותקפו על ידי הצבא. מדיניות זו של נה וין נודעה כ"בורמיזציה".[9] הוקמה מערכת בתי חולים ומוסדות ממשלתיים. הוכרז על טיפולים רפואיים חינם. בתי החולים הפרטיים הולאמו על ידי המדינה. הונהגה גם מערכת חדשה של החינוך הציבורי. החל מ-1965 הכריז הממשלה על מאבק למיגור האנלפבתיות. בין 1965-1962 ניזומו חוקים נגד בעלי האחוזות ונגד המלווים בריבית. הם נועדו להגן על זכויות האיכרים לאדמה ולרכוש ולהשכרת אדמות. בוטלו דמי השכירות על קרקעות.
מדיניות כלכלית ומוניטרית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1987 הורה שליט בורמה (כיום מיאנמר), נה ווין, על ביטול תוקפם של מרבית שטרות הכסף במדינה, והכריז כי רק שטרות בערכים של 45 ו־90 קיאט יישארו הילך חוקי. החלטה זו נומקה, על פי מקורות שונים, באמונתו של נה ווין בנומרולוגיה ובכך שמספרים אלה נחשבו בעיניו למביאי מזל.[10]
המהלך בוצע ללא הודעה מוקדמת וגרם לאובדן מיידי של חסכונות עבור מיליוני אזרחים, שכן שטרות שהוחזקו בידיהם הפכו בן לילה לחסרי ערך. ההחלטה פגעה במיוחד בסטודנטים, עובדים שכירים ובעלי עסקים קטנים, והובילה לשיבושים חמורים בפעילות הכלכלית היומיומית, כולל מחסור במזון, קשיים בתשלום שכר דירה והקפאת מסחר בשווקים המקומיים.
מדיניות זו הייתה חלק מגישה כלכלית ריכוזית ונוקשה שאפיינה את שלטונו של נה ווין, אשר הנהיג דיקטטורה צבאית בבורמה במשך עשרות שנים. האובססיה שלו לנומרולוגיה ולשיקולים לא־רציונליים בקבלת החלטות כלכליות נתפסה בעיני חוקרים רבים כסימן לניתוק בין הנהגה לציבור.
השלכות ביטול השטרות תרמו להסלמה באי־השקט האזרחי במדינה, והיו בין הגורמים שהובילו לפרוץ מרד בשנת 1988, גל מחאות רחב היקף נגד המשטר הצבאי, בהשתתפות סטודנטים, עובדים ואזרחים מן השורה. אף שהמרד דוכא בכוח, הוא סימן נקודת מפנה משמעותית בהיסטוריה הפוליטית של בורמה והחליש את שלטונו של נה ווין, שהתפטר זמן קצר לאחר מכן.
היסטוריונים רואים בהחלטת הדמוניטיזציה משנת 1987 דוגמה להשפעה ההרסנית של שילוב בין כוח שלטוני בלתי מבוקר, אמונות אישיות ומדיניות כלכלית, ולתרומתה לערעור היציבות החברתית והפוליטית במדינה.[11]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- נה וין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- נה וין, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
ביבליוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Maung, Maung (1965). Burma and General Ne Win. University of Michigan: Religious Affairs Department Press.
- Mya, Doung Nyo (1992). The Thirty Comrades. Myanmar: Guardian Press. ארכיון מ-18 במרץ 2022.
{{cite book}}: (עזרה) - Yawnghwe, Tzang (1990). Ne Win's Tatmadaw Dictatorship. Hurst. ISBN 9814620130. ארכיון מ-25 במרץ 2022.
{{cite book}}: (עזרה)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ Maung 1965, p. 76.
- ↑ Mya 1992, p. 23.
- ↑ Yawnghwe 1990, pp. 29–31.
- ↑ 1993 Nicholas Tarling The Cambridge History of Southeast Asia
- ↑ Michael Aung-Thwin and Maitrii Aung-Thwin A History of Myanmar since Ancient Times Traditions and Transformations ed. 2 2013
- ↑ Vincent Boudreau Resisting Dictatorship: Repression and Protest in Southeast Asia Cambridge University Press 2004
- ↑ Maung 1965, p. 59.
- ↑ Robert H.Taylor, The state in Myanmar. Internet Archive. Honolulu: University of Hawaii Press. p. 134. ISBN 978-0-8248-3362-6.
- ↑ Saw Eh Htoo and Tony Waters (2024) General Ne Win’s Legacy of Burmanization in Myanmar: The Challenge to Peace in the 2024 Twenty-First Century. Singapore: Palgrave MacMillan
- ↑ CIA, DIRECTORATE OF INTELLIGENCE, 1988
- ↑ Ananth Karthikeyan, A Ne Win situation: Burma's three demonetizations, mint, 2017-10-28 (באנגלית)
| אנציקלופדיות | |
|---|---|
| בקרת זהויות |
|