נילס קרלבי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
נילס קרלבי

נילס תיאודור קרלבי (Nils Teodor Karleby, ‏18 ביוני 1892 - 2 במרץ 1926), מחשובי התאורטיקנים הסוציאל-דמוקרטים השוודיים, וממעצביו הבולטים של מודל מדינת הרווחה הסקנדינבי.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרלבי נולד בעיירה וסטרה קאראבי, במחוז מאלאמו, בנם של נילס יונסון, נגר, ותאולינה אלנדסון. משפחתו התגוררה בילדותו בהילינגה גרובה, שם הלך לבית ספר יסודי. לאחר לימודיו התיכוניים, ובזכות כישורי הכתיבה שלו, ניתנה לקרלבי ההזדמנות לקחת חלקן במערכת העיתון הסוציאל-דמוקרטי סקאנה, שם טיפס ועלה בסולם התפקידים עד לתפקיד העורך. לקרלבי הייתה השפעה רבה בתור עורך העיתון, ובציבוריות השוודית נטען כי אף הצליח למנוע מגורמים מהפכניים במפלגה הסוציאל-דמוקרטית השוודית לבצע מהפכה במהלך כיבושה של שוודיה במלחמת העולם הראשונה. ב-1917 נישא לאנה אלווירה סודנברג, בתו של סנדלר מהעיר מאלמו.

סמוך למלחמה, נדבק קרלבי בשחפת, והיה מושבת לתקופות חוזרות בשל מחלתו. ב-1920, הפך לחבר ומזכיר בוועד המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שם נותר עד יום מותו. באותה שנה הוא גם מונה לחבר וועד המנהלים של המפלגה. ב-1922, החל ללמוד כלכלה, ובמהלך לימודיו הושפע מרעיונותיו של אקסל הגרשטרומס, ולמד על בוריה את התאוריה הכלכלית הנאו-קלאסית. הוא נפטר ב-1926, באותה שנה בה יצא ספרו החשוב על סוציאליזם, סוציאליזם מול פני המציאות (Socialismen inför verkligheten). הוא נפטר בסטוקהולם בגיל 34.

לימים, היה אולה קרלבי, אחד מבניו של נילס קרלבי, לגנרל חשוב בצבא שוודיה.

רעיונותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחד עם ארנסט ויגפורס, שהמשיך את דרכו, היה קרלבי מן התאורטיקנים הפוליטיים החשובים ביותר בסוציאל-דמוקרטיה השוודית. הוא יצר בין היתר את התפיסה, הייחודית למודל הסוציאל-דמוקרטי הנורדי, כי האופק הפוליטי הרצוי הוא חברה על-מעמדית ללא מנצלים וללא מנוצלים. קרלבי השפיע עמוקות על ההגות הרעיונית של כלל התנועה הסוציאל-דמוקרטית בארצות סקנדינביה[1].

במוקד התאוריה של קרלבי עמדה החלוקה מחדש של ההון והכוח הכלכלי. המנגנונים העיקריים עליהם הסתמך בכתביו, לא כללו התערבות בתהליכי השוק על ידי קביעת מחירים של מוצרים, או תכנון מרכזי של כל פרט ופרט בכלכלה, אלא אמצעים דמוקרטיים המצויים בידיו של הציבור. קרלבי שם דגש על דמוקרטיזציה של החברה כולה, וגרס כי שוויון אינו מתמצה בזכויות הפוליטיות והמשפטיות הפורמליות, אלא נוגע לתחומי הכלכלה והתרבות.

לשיטתו, האמצעים העיקריים להשגת מטרות הסוציאל-דמוקרטיה היו:

א. איגודים מקצועיים המגנים על הסכמים קיבוציים, להם תפקיד קריטי בשינוי מהותי של יחסי הכוחות בין ההנהלה והעובדים.

ב. בעלות קולקטיבית על מרבית ההון בחברה, באופן כזה שמובטחת חלוקה שוויונית של הרווחים המשולמים מתוך ההכנסות של תהליך הייצור.

ג. חלוקה מחדש של ההכנסות, באמצעות מיסוי פרוגרסיבי, שירותים ציבוריים ותשלומי העברה, במטרה ליצור שוויון בין העובד ובין מי שאינו עובד, ובין משפחות עם ילדים לזוגות ללא ילדים.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]