נקודת התלקחות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נקודת ההתלקחות של ראש גפרור היא 80°C

נקודת ההתלקחות הנקראת גם נקודת ההצתה העצמית היא הטמפרטורה הנמוכה ביותר שבה חומר מתלקח מעצמו בסביבה אטמוספירית רגילה (לחץ של אטמוספירה אחת וריכוז חמצן של כ-21%), וללא הפעלה של מקור הצתה חיצוני. בטמפרטורה זו קימת רמה מספקת של אנרגיית שפעול, לצורך יצירת בעירה.

טמפרטורת ההתלקחות של חומר כימי תלויה בלחץ המופעל עליו ובריכוז החמצן בסביבה שבה הוא נמצא. ככל שהלחץ הסביבתי וריכוז החמצן עולים , כך יורדת טמפרטורת ההתלקחות העצמית. גם כמות החומר היא בעלת השפעה על נקודת ההתלקחות והיא יורדת ככל שנפח החומר גדל.

נקודת התלקחות של חומר אינה תואמת בהכרח את נקודת הרתיחה או את נקודת ההבזק שלו, אלא קשורה יותר לכושר החימצון שלו.

משוואת ההתלקחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזמן שבו לוקח לחומר להגיע לנקודת ההתלקחות שלו מתקבל מן הנוסחה הבאה:

t_{ig} = \left ( \frac{\pi}{4} \right ) \left (k \rho c \right )\left [ \frac{T_{ig}-T_{o}}{q''} \right]

כאשר:

  • K= מוליכות תרמית של החומר (W/(m•K)
  • Ρ= צפיפות החומר (kg/m³)
  • C= החום הסגולי של החומר (J/(kg•K)
  •  T_{o} =הטמפרטורה במעלות קלוין שבה מצוי החומר.
  • q =שטף החום (W/m²) המופעל על החומר

דוגמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חומר נקודת ההתלקחות
זרחן לבן 34°C
אתר 160°C
נייר 233°C
סולר 257°C
בוטן 287°C
שמן צמחי 450°C
מתנול 455°C
מגנזיום 473°C
בנזן 555°C
מימן 571°C