נתיבי הנהר הסיביריים
נתיבי הנהר הסיביריים היו דרכי התקשורת העיקריות בסיביר הרוסית לפני שנות ה-30 של המאה ה-18, כאשר החלו להיבנות כבישים. הנהרות היו גם בעלי חשיבות עיקרית בתהליך הכיבוש הרוסי וחקר שטחי סיביר עצומים מזרחה. מכיוון ששלושת הנהרות הסיביריים הגדולים, אוב, ייניסי והלנה זורמים כולם לאוקיינוס הארקטי, המטרה הייתה למצוא חלקים או ענפים של נהרות אלו הזורמים בערך בכיוון מזרח-מערב ולמצוא ביניהם מעברים קצרים. כיוון שסיביר שטוחה יחסית, המעברים היו בדרך כלל פשוטים.
הקוזקים הרוסים התפשטו במהירות מאוראל לאוקיינוס השקט תוך 57 שנים (1582–1639), למרות התנגדות עזה מצד השבטים הסיבירים. נתיבי הנהרות שימשו תפקיד מכריע בהצלחה זו, במיוחד בשנים הראשונות של סחר הפרוות הסיבירי. הובלת פרוות על פני המים הייתה קלה ומהירה יותר מאשר ביבשה, והנהרות חיברו בין מרכזי איסוף הפרווה הגדולים, מה שאיפשר זרימה יעילה של סחורות. [1]
המסלול הדרומי[עריכת קוד מקור | עריכה]
במסלול זה, המרחקים המצוינים הם קווים ישרים משוערים בלבד, ואינם מתחשבים בפיתולי נהרות סיביר. התאריכים מתייחסים בדרך כלל לזמן הקמת היישוב הרוסי הראשון באזור.
מעל האורל: המסלול מעל הרי אוראל עבר לאורך נהר הוולגה, במעלה נהר הקאמה עד פרם (1472), ומשם המשיך במעלה נהר צ'וסוביה או נהר הווישרה (דרך צ'רדין). גובה האורל באזור זה הוא כ-350 מטר בלבד, כ-150 מטר מעל השפלה שמסביב. המסלול ירד במורד נהר טבדה או נהר טורה, ומשם עבר דרך קצרה במעלה נהר טובול עד למפגשו עם נהר אירטיש בטובולסק (1582). זהו המסלול המשוער שבו השתמש ירמק במסעו. טובולסק נמצאת כ-700 ק"מ מזרחית לפרם ו-1800 ק"מ מזרחית למוסקבה.
הדרך הסיבירית, שראשיתה בשנות ה-30 של המאה ה-20, עברה מדרום-מזרח מפרם לקונגור, ומשם חצתה מעבר נמוך נוסף בדרכה אל יקטרינבורג (1723) וטובולסק. עד שנת 1885 נסללה מסילת רכבת מפרם ליקטרינבורג. שלוחה נוספת של מסילת הרכבת הטרנס-סיבירית (1891) עברה מדרום לאורל דרך צ'ליאבינסק (1736), אומסק (1716) ונובוסיבירסק (1893).
אגן אוב: בקרבת טובולסק שכנה בירת חאנת סיביר, שנכבשה בשנת 1582. המסלול המשיך צפונה במורד נהר אירטיש עד למפגשו עם נהר אוב, ומשם 750 ק"מ במעלה האוב עד נארים (1594). לאחר מכן, עלה המסלול במעלה נהר קט (1602) כ-300 ק"מ עד לראשיו, שם נמצאה דרך יבשתית שהובילה לנהר יניסיי בייניסייסק (1619). יניסייסק נמצאת כ-1400 ק"מ מטובולסק ו-3200 ק"מ ממוסקבה.
נתיב חלופי עבר מצומת אירטיש-אוב, 450 ק"מ במעלה האוב עד נהר ואך. משם, 500 ק"מ במעלה הואך, ולאחר מכן יציאה לסיים, ירידה במורדו אל יניסיי, ובהמשך במעלה הזרם עד יניסייסק.
אגני ייניסי ולנה: יניסיסק נמצאת על נהר היניסיי ממש צפונית למפגש שלו עם נהר האנגרה. מיניסיסק עולים מזרחה במעלה האנגרה לנהר אילים, במעלה הזרם עד אילימסק (1630), מעבר לנהר קוטה, נסיעה קצרה במורד הזרם לאוסט-קוט (1631) על נהר לנה. מכאן, צפון מזרח במורד הלנה כ-1,400 ק"מ עד יקוטסק, שנמצאת 4,900 ק"מ מזרחית למוסקבה. יאקוטסק היא נקודת עצירה מרכזית ומרכז מנהלי. לאחר מכן 125 ק"מ במורד הלנה לאלדאן, במעלה נהר אלדן לאוסט-מאיה, ואז במעלה נהר המאיה או הענף הימני שלו, נהר היודומה.
אוחוטסק: בשונה משתי הדרכים האחרונות, דרך זו נמשכת כ-150 ק"מ מעל הרים בגובה 2000 רגל עד האוקיינוס השקט (חוף אוחוטסק 1639, העיירה אוחוטסק, 1647). כאן השתמשו בסוסי משא. אוחוטסק נמצאת 800 ק"מ מזרחית מדרום מזרח ליקוטסק ו-5,600 ק"מ מזרחית למוסקבה. לאחר שנת 1715 היו באוחוצק מתקנים לבניית ספינות, שאפשרו נסיעה ימית לחצי האי קמצ'טקה, לאיי קוריל, לאיים האלאוטיים ולאלסקה.
המסלול הצפוני[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפחות מהמאה ה-12, פומורים רוסים ניווטו בים הלבן ובים ברנץ. במועד מסוים, הם נכנסו למפרץ אוב או עברו מעבר לחצי האי ימאל. ממפרץ אוב לשפך טאז, במעלה נהר הטאז, על פני מנגזייה (1601), מעבר ליאנוב סטן על נהר טורוחאן, המוביל לטורוחנסק (1607) על נהר היניסיי במפגשו עם הטונגוסקה התחתונה. מזרחה במעלה טונגוסקה התחתון. היכן שהוא פונה דרומה, מעבר לנהר צ'ונה, יובל של נהר וילוי - המפגש של שני הנהרות הללו הוצף כעת, ויצר את מאגר ויוסקוי. מזרחה לאורך הוילוי עד לנהר לנה, ולאחר מכן במעלה הלנה עד ליקוטסק. אפשר היה גם להמשיך במעלה הטונגוסקה התחתית עד ליד קירנסק (1630) (175 ק"מ צפונית מזרחית לאוסט-קוט), לבצע מעבר קצר ללנה, ולרדת מלנה ליקוטסק. יאקוטסק נמצאת במרחק של כ-2,400 ק"מ משפך טאז. לאחר שנת 1700 בערך, רוב המסחר זז דרומה והנתיב ממערב לטורוחנסק ננטש ברובו.
ירידת קרנו של נתיב הנהר[עריכת קוד מקור | עריכה]
עד תחילת המאה ה-18, ציד פרוות בלתי מבוקר גרם לירידה חדה באוכלוסיית חיות הפרווה ברחבי סיביר. כתוצאה מכך, בשנת 1913 הוטל איסור על ציד דלקים סיבירים במטרה להגן על המין מפני הכחדה. [2]
דרך באבינוב, שהוקמה על ידי ארטמי באבינוב בסוף שנות ה-90, היוותה את השביל היבשתי הראשון שחצה את הרי אוראל. לאורך הדרך נוסדה בשנת 1598 העיר ורקהוטרי, ששימשה כשער לסיביר. בניית כבישים בסיביר החלה בשנות ה-30 של המאה ה-20, ובשנות ה-60 החל המסלול היבשתי יקטרינבורג-קיאחטה להחליף את נתיבי הנהרות הסיביריים. בחורף, כאשר הקרקע קפאה, יכלה הנסיעה לאורך המסלול להימשך 70–80 יום.
הרכבת הטרנס-סיבירית החלה להיבנות בשנת 1891, ובמהלך המאה ה-20 נבנה גם הכביש הטרנס-סיבירי. הקטע הצפוני של הכביש הושלם בשנת 2013. כתוצאה מכך, התפתחה תבנית התיישבות ייחודית ברוסיה, עם רצועה צרה וארוכה לאורך הגבול הדרומי, ועם מספר הרחבות צפונה, בעיקר באזורים עשירים במינרלים. הנהרות עדיין משמשים לתחבורה, אך בעיקר לתנועה מצפון לדרום אל וממנה הרכבת הטרנס-סיבירית.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Fisher, Raymond Henry (1943). The Russian fur trade, 1550-1700. Berkeley: University of California Press. hdl:2027/heb.00142.0001.001. ISBN 978-1-59740-044-2.
- ^ Lincoln, W. Bruce (2007). The conquest of a continent : Siberia and the Russians. Ithaca, N.Y.: Cornell University Press. ISBN 978-0-8014-8922-8.