עקרון היחסות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

בפיזיקה, עקרון היחסות הוא הדרישה שכל משוואה המתארת חוק פיזיקאלי תהיה בעלת תוצאה זהה בכל מערכות הייחוס הקבילות. את העיקרון טבע איש האשכולות אנרי פואנקרה במסגרת עבודתו בפיתוח תורת היחסות, במקביל לפיתוח שערך אלברט איינשטיין שהוביל לתורת היחסות הפרטית ולתורת היחסות הכללית.

לדוגמה, במסגרת תורת היחסות הפרטית משוואות מקסוול זהות בכל מערכות הייחוס האינרציאליות. במסגרת תורת היחסות הכללית משוואות מקסוול או משוואות השדה של איינשטיין זהות במערכות ייחוס שרירותיות שונות. כמה עקרונות של תורת היחסות יושמו בהצלחה ברחבי התחומים הפיזיקליים, בין אם באופן מרומז (כמו במכניקה הניוטונית; שהתפתחה טרם הגדרת העיקרון) ובין אם באופן מפורש (כמו בתורת היחסות הפרטית ובתורת היחסות הכללית של איינשטיין). במקור, גלילאו גליליי ניסח את עקרון היחסות המקורי כדי להציג שלא ניתן לקבוע לפי חוק פיזיקאלי אם כדור הארץ סובב סביב השמש או להפך[1].

ב-1904 הגדיר פואנקרה את העיקרון: ”עקרון היחסות, לפיו חוקי התופעות הפיזיקליות צריכים להיות זהים, בין אם מנקודת מבטו של צופה מקובע, או מנקודת מבטו של מתבונן הנישא בתנועה אחידה ביחס לתופעה; כך שלא היה ולא יהיה בהישג ידינו כל אמצעי להבחין אם אנו נסחפים בתנועה כזו או לא.”[2] עקרון היחסות קובע שאין דרך פיזיקאלית להבדיל בין גוף שנע במהירות קבועה לבין גוף שאינו נע. אפשר לקבוע שגוף אחד זז ביחס למשנהו, אבל אי אפשר לקבוע מי מהם זז ומי לא. חוקי הפיזיקה זהים במערכות ייחוס הנעות אחת במהירות קבועה ביחס לאחרת, כך שלא ניתן לערוך שום ניסוי פיזיקאלי המסוגל להצביע אם הגוף אינו נע או בתנועה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]