בינתיים באוּ נוסעים מבּני ראשון-לציון, מבקשים לשוּב הביתה, ונצטופפו מסביב לר' דויד. השעה שנקבעה לנסיעה חלפה ויוצאי הדרך, שכבר יִשבוּ כל ענייניהם בעיר, דחק להם הזמן והיו מאיצים בר' דויד שירתום סוּסו ויצא עמם לדרך; אך ר' דויד עושה מעשיו במתינות הדעת, כמי שעתותיו בידיו, ומשיב להם על דרך חידוּדו של כתוּב:
– דבּר אל הסוּסים ויסָעו… אתם שכבר עשיתם מעשיכם ביפוֹ בּהוּלים אתם לדרך, ומה יעשׂה מי שלא נתמַזל מזלוֹ ולא בא לכאן בדיליז’נס של ר' דויד, בן חוֹרג הוא לי, ואַפקיר עסקיו, חס ושלום? עוד יש לי מה לעשות בעיר…
והוא יוצא בכל פעם לשעה קלה ושב בידיים מלאות, פּעם מביא פּקעת של חוטים ותבלים ופעם נושא עמו מכתבים, שנשמט מזכרונו כי יום של פּוֹסטה היום, ולא נזכר אלא בשעה אחרונה, והוא עומד אצל העגלה וכל יוצאי הדרך בודקים בחבילה אם אין למענם איגרת; בסוף הוא בא ומחזיק בידיו זכוכית בשביל מנורת-קיר קטנה, שביקשה ממנוּ בעלת-בית בראשון-לציון,
