פורטל:המורשת העולמית/ערך נבחר/53
לה מורן הוא חצי אי קטן בצורת פטיש, השוכן בפינה הדרום-מערבית של האי מאוריציוס. במרכזו של חצי האי ניצב צוק בזלתי הנושא את השם לה מורן בראבאנט, והנישא לגובה של 556 מטר. חצי האי והצוק הם מנופיו המוכרים ביותר של האי, ובין המאה ה-17 ותחילת המאה ה-19 הם שימשו כמקום מקלט לעבדים נמלטים. העבדים התחבאו במערות על פסגתו של ההר המבודד; הוא היה להם למצודה טבעית וצוקיו המיוערים והבלתי נגישים שימשו להם כמגן. ב-1638 קמה מושבה הולנדית במאוריציוס, וזמן קצר לאחר מכן הובאו 105 העבדים הראשונים לאי ממדגסקר. ב-1710 הסתיים השלטון ההולנדי באי, ואת מקומם של ההולנדים תפסו הצרפתים. ב-1810 נכבש האי בידי הבריטים והפך למרכז עולמי לגידול קנה סוכר, ענף שהיה תלוי לחלוטין בכוח העבודה של העבדים. התנגדות העבדים לגורלם לבשה מספר צורות, שהקיצונית שבהם הייתה בריחה. העבדים הנמלטים, המכונים מרונים, נאלצו להתמודד עם תנאים קשים - רעב, היעדר מגורים ראויים, הצורך להיות בתנועה מתמדת והפחד הקבוע מפני תפיסה ועונש. מספר מבקרים באי הזכירו את נוכחותם של מרונים או חבורות מרונים בסביבתו של הר לה מורן בראבאנט. הדבר תועד גם במסמכים רשמיים שעמדו על כך שהמרונים תקפו את המתיישבים שהתגוררו בסמוך למקום ואת מטעיהם.