פורטל:המורשת העולמית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

רענון הפורטל כיצד אוכל לעזור?    

אתר מורשת עולמית הוא אתר שהוכרז על ידי ועדת המורשת העולמית של אונסק"ו כאתר הראוי לשימור בזכות חשיבותו המיוחדת למורשת המשותפת לאנושות. האספה הכללית של אונסק"ו החלה בתוכנית להגנה על אתרי מורשת עולמית עם ניסוח "האמנה בדבר הגנת המורשת הטבעית והתרבותית העולמית" ביום 16 בנובמבר 1972, ומכוחה הוקמה ועדת המורשת העולמית, האחראית על בחירת אתרים חדשים ופיקוח על ניהולם של האתרים שברשימה.

על מנת להיכלל ברשימת האתרים על המועמד להיות בעל ערך עולמי יוצא מהכלל ולעמוד לפחות באחד מעשרה הקריטריונים. אלו נחלקים לשתי קבוצות: שישה לאתרי תרבות וארבעה לאתרי טבע. אתר עשוי לשלב קריטריונים משתי הקבוצות ואז הוא מכונה "אתר מעורב". הניהול, ההגנה, האמינות והמצב התקין של האתרים נלקחים גם הם בחשבון, ומשנת 1992 נשקלים גם יחסי הגומלין בין האדם לבין הטבע באתרים.

עד כה אשררו 190 מדינות את האמנה. האתרים שברשימה יכולים, בכפוף לתנאים מסוימים, לזכות במימון ובסיוע כספי מקרן המורשת העולמית, ולהכללתו של אתר ברשימה נודעת גם חשיבות כלכלית ותדמיתית. בשנת 2023 כללה רשימה אתרי המורשת העולמית 1,157 אתרים ב-167 מדינות ורשויות (כולל קוסובו והרשות הפלסטינית). 900 מהאתרים מוגדרים כאתרי תרבות, 218 כאתרי טבע ויתר 39 האתרים משלבים את שני התחומים.

אי הפסחאאושוויץארמון הקיץאתר המאובנים בצ'נגג'יאנגבאת'בורובודורארמון בלנהייםהאגם המערביהחומה הגדולה של סיןהמרכז הבהאי העולמיהמרכז ההיסטורי של מקאוהעיר האסורההפארק הלאומי גליישרהפארק הלאומי יוסמיטיהפארק הלאומי ילוסטוןהפארק הלאומי ההיסטורי תרבות צ'אקומלאקהמערכת הפארקים רדוודמערת הנחלמפעלי עמק דרוונטמצדהמקדש אדפומקדש השמיםסנט קילדהפאסיל גמבפריזציורי הסלע בוואל קמוניקהקברי שושלת מינגקתדרלת קלןקתדרלת שארטרשמורות הפנדה הענק בסצ'ואןהרי וו-יי

ררוס היא עיר קטנה במרכז נורווגיה, שהתפרסמה עקב מכרות הנחושת החשובים שפעלו בה משך 333 שנים. ב-1977 נסגר המכרה האחרון בסביבות העיר, וחברת הכרייה פשטה את רגלה. המכרות ורכושה של החברה הופקדו בידיו של מוזיאון ררוס שהוקם לשם כך, והמבנה העיקרי של המוזיאון שוכן במבנה תנור ההיתוך המשוחזר בלב העיר. בעיר כנסייה גדולה וכשמונים בתי עץ מסורתיים. ררוס השתמרה ללא שינוי במשך מאות שנים, וכבר ב-1923 חוקקו חוקים שעסקו בשימור העיר ואתריה. מראות העיר המשתקפים בתמונות שצולמו בה בשנות ה-60 של המאה ה-19 זהים למראותיה כיום. בתי העץ בעיר משקפים את סגנון האדריכלות הכפרית הנורווגית מלפני 200 שנים ויותר. עיסוקם של התושבים בכרייה כמו גם בחקלאות, זוכה להמחשה בבתים אליהם צמודות חוות קטנות. הבתים הוקמו על חלקות קטנות בהתאם לתכנון התעשייתי העירוני בנורווגיה ובדנמרק שרווח במאות ה-16 וה-17, ובהתאם לתנאי הטופוגרפיה.

לליבלה היא עיר במחוז אמהרה שבצפון-מרכזה של אתיופיה. העיר שוכנת ברמת אתיופיה בגובה של 2,630 מטר מעל פני הים, והיא מכונה "פטרה של אפריקה", בזכות הכנסיות החצובות בסלע הגעשי שנבנו בה. כנסיית "ביתה גיורגיס" היא הידועה מבין כל כנסיותיה של לליבלה והמאוחרת שבהן. צורתה כשל צלב יווני והיא רבועה. אורך כל אחת מצלעות החלל שבתוכו היא ניצבת הוא 25 מטר וגובהו 11 מטר.
חומות בצ'אן צ'אן
חומות בצ'אן צ'אן

צ'אן צ'אן הוא אתר ארכאולוגי בקרבת טרוחיו, שבו שכנה בירת ממלכת צ'ימור. העיר הוקמה בשנת 850 ובנייתה נמשכה עד לכיבושה של הממלכה בידי האינקה ב-1470. העיר נחשבת לעיר הפרה-קולומביאנית הגדולה ביותר בדרום אמריקה ובשיאה השתרעה על פני שטח של 20 קמ"ר ועל פי ההערכות התגוררו בה כ-30 אלף תושבים. העיר, שנבנתה מבוץ, מורכבת מתשע מצודות, המכילות מבני מגורים, מקדשים, מבני קבורה, מאגרי מים ועוד. המצודות מלבניות בצורתן, מוקפות בחומות גבוהות עשויות לבני חימר, והכניסה לכולן היא מצפון.


oredlichia intermedia
oredlichia intermedia

אתר המאובנים בצ'נגג'יאנג הוא אזור עשיר במאובנים מתחילת תור הקמבריון בנפת צ'נגג'יאנג שבמחוז יונאן בדרום-מערב סין. האתר נחשף ב-1984, כאשר נתגלו בו מאובנים בשכבת פצלים שתוארכו ל-530 למ"ש. הממצאים מדגימים היטב את תופעת הפיצוץ הקמבריוני, המתארת שינוי דרמטי בקצב היווצרות המינים של אורגניזמים על פני כדור הארץ.

באתר נתגלו מאובנים של כמעט כל המערכות המוכרות של בעלי חיים, ובסך הכול נתגלו בו בעלי חיים השייכים לכ-200 מינים. מעבר לעושר במינים מתבטאת ייחודיות האתר בכך שהמאובנים השתמרו בו בצורה יוצאת דופן. השתמרו רקמות רכות ואף בעלי חיים שגופם עשוי כולו רקמות רכות (בניגוד למאובנים נפוצים שמשמרים איברים קשים בלבד, דוגמת עצמות, קונכיות, צבתות וכו'), עובדה המאפשרת הצגה שלמה ומלאה של התפתחות החיים בתחילת הקמבריון. משום כך נחשב האתר לאחת מהתגליות הפלאונטולוגיות החשובות ביותר במאה ה-20.

בישראל עשרה אתרי מורשת עולמית, שהוכרזו כולם בשל ערכם התרבותי. ועדת המורשת העולמית של אונסק"ו בישראל היא שמחליטה כל שנה אילו אתרים ישראלים יוגשו למועמדות להכרזה מתוך רשימת האתרים הטנטטיבית. אתרי המורשת העולמית בישראל נכון לשנת 2014:

נכון לשנת 2016 אין בישראל אתרי מורשת עולמית שהוכרו בזכות ערכם הטבעי. שלוש הערים הגדולות כלולות ברשימת המורשת העולמית, והעיר עכו היא האתר היחיד בישראל המופיע בשתי הכרזות שונות ברשימה.

ברשימת האתרים הטנטטיבית בישראל נכללו בשנת 2014 האתרים: הר ארבל - כולל קרני חיטין ומתחם נבי שועייב, בית שאן, קיסריה, דגניה א ונהלל, בתי כנסת מוקדמים בגליל, חורבת מנים, ארץ המכתשים בנגב, הכנרת ואתריה, כולל כורזים, כפר נחום ועין שבע (טבחה), המבצרים הצלבניים: מונפורט, כוכב הירדן, מבצר עתלית ואפולוניה, וכן בעכו ובקיסריה, הר כרכום, הרחבת ההכרזה על העיר העתיקה בירושלים כך שתקיף גם את הר ציון, מסעות ישו והשליחים בגליל, נתיבי נדידת הציפורים לאורך בקעת הירדן ועמק החולה, תמנע, המסגד הלבן ברמלה, תל דן ומקורות הירדן.

תוניסיה ידעה לאורך השנים תרבויות רבות. התרבות הפיניקית, התרבות הפונית ששיאה בעיר המדינה קרתגו שהתחרתה עם הרומים על השליטה באגן הים התיכון, התרבות הרומית, והתרבות המוסלמית. כל אחת הותירה אחריה אתרי מורשת מרהיבים.

מראה בקרקואן
מראה בקרקואן

התרבות הפונית, תרבות הסוחרים והלוחמים הקרובים לכנענים ולעברים, העתיקה בתרבויות תוניסיה, מיוצגת בעיר קרקואן בקצה המערבי של חצי האי שריק בתוניסיה של ימינו. העיר הפונית השתמרה במצבה בעת חורבנה מבלי שתרבויות מאוחרות יותר הקימו בה יישוב חדש. העיר נהרסה על ידי הרומאים וננטשה לעד בשנת 250 לפנה"ס לערך, במהלך המלחמה הפונית הראשונה. בשנת 1985 הוכרז המקום כאתר מורשת עולמית.

שיאה של התרבות הפונית מיוצג על ידי העיר קרתגו ששרידיה שוכנים לחופו של הים התיכון בשטח העירוני הבנוי של העיר תוניס, בירת תוניסיה. שלא כקרקואן נמצאות כאן בעיקר עתיקות מן התקופה הרומית, ומעט מאוד מן העיר הפונית שנהרסה עד היסוד על ידי הרומים. המקום הוכרז כאתר מורשת עולמית בשנת 1979. עתיקות רומיות מרשימות נמצאות גם באמפיתיאטרון באל ג'ם המוכרז כאתר מורשת עולמית משנת 1979. היסטוריה של יישוב רצוף מהתקופה הפונית, ההלניסטית, הנומידית, הרומית ועד התקופה הביזנטית ניתן לראות בדוגה המוכרזת כאתר מורשת עולמי משנת 1997.

ביצות באישקל
ביצות באישקל

בנייה מרשימה מהתקופה האיסלמית, והמחשה ויזואלית מרשימה לעוצמה ולכוח של האסלאם במפגש עם אוכלוסיית צפון אפריקה, עם סגנון הבנייה הייחודי, הארמונות, השערים המעוטרים, המסגדים, החומות ובתי המדרש (מדרסות), ניתן לראות בשלושת האתרים קירואן ורובע המדינה בסוסה המוכרזות שתיהן כאתרי מורשת עולמית מאז 1988, ועיר הבירה תוניס המוכרזת כאתר מורשת עולמי משנת 1997.

אך תוניסיה זכתה גם לאתר מורשת עולמי המציג את יופיו של עולם הטבע במדינה. הפארק הלאומי אישקל שהוכרז כאתר מורשת עולמי בשנת 1980, הוא השריד הטבעי האחרון לשרשרת אגמים שהשתרעה בעבר לרוחב צפון אפריקה. ייחודו של הפרק, והאגם שבמרכזו, הוא במגוון סוגי הציפורים הנודדות המוצאות בו מקום למנוחה ולקינון. הפרק הוכרז כאתר מורשת עולמי המצוי בסכנה, בשל ניצול מימיו של האגם לצרכים חקלאיים, ובניית סכרים בסמוך לו. לכל אתרי המורשת העולמית בתוניסיה.

חקלאות
לחקלאות נודעת זיקה חשובה להיסטוריה האנושית ושינויים בחקלאות היוו גורמים משמעותיים בתמורות חברתיות שחוותה האנושות. חלק ניכר מאתרי המורשת העולמית מוקדשים גם או רק לשיטות חקלאיות מסורתיות שהתפתחו במקומות שונים סביב כדור הארץ.

טרסות האורז בבנאו
טרסות האורז בבנאו

חורש הדקלים באלש בעיר אלש בדרום הקהילה האוטונומית ולנסיה בספרד, הוא חורש עצי הדקל הגדול באירופה ואחד הגדולים בעולם. החורש מכסה שטח של 3.5 קמ"ר, מהם 1.5 קמ"ר בתוך העיר אלש עצמה, ויש בו 11,000 עצים, חלקם בני כ-300 שנים. בשיאו, ייתכן שכיסה שטח כפול וכלל עד 200,000 עצים. הסברה היא כי דקלים ראשונים ניטעו בחורש על ידי פיניקים מקרתגו כבר במאה ה-5 לפנה"ס. מערכת השקיה הוקמה במקום בתקופת השלטון המוסלמי בספרד במאה ה-8, והיא עדיין נמצאת בשימוש כיום.

טרסות האורז של הקורדילרה הפיליפינית הן מערכת של טרסות לגידולי אורז, מעשה ידי אדם שחלקים ממנה נוצרו לפני 6000 עד 2000 שנה. נהוג להניח שטרסות אלו נבנו בעזרת ציוד מינימלי, ובעיקר בעבודת כפיים. הן שוכנות כ-1,500 מטר מעל פני הים, ומשתרעות על 10,360 מ"ר של צלעי-הרים. גידולי האורז מוּשְקים באמצעות מערכת השקיה עתיקה שמובילה מים מיערות הגשם מעל הטרסות.

גפנים בלבו בחורף
גפנים בלבו בחורף

כ-3,000 מערכות אפלאג' להשקיה מתוך כ-4,000 ידועות עדיין פועלות ברחבי עומאן, ואלה שואבות מי תהום ומעיינות ואוגרות מי נגר עילי, ומוליכות אותם בכוח הכבידה, לעיתים מרחק קילומטרים רבים, אל מקומות היישוב והשדות החקלאיים השוכנים באזורי מדבר צחיחים. מערכות השקיה מסורתיות אלה מתבססות על טכנולוגיה עתיקה ומנוהלות על ידי הקהילות שהקימו סביבן מבני שמירה, מבני חלוקה, מסגדים ומבנים אחרים. חמש מהמערכות השוכנות בהרי חאג'ר בצפונה של עומאן - אל-ג'ילה, אל-מלכי, אל-חתמיין, דאריס ואל-מויאסור - הוכרזו בשנת 2006 כאתר מורשת עולמית מייצג לטכניקה זו.

לבו הוא אזור גידול גפנים המשתרע לאורך חופו הצפוני של אגם ז'נבה בקנטון וו בדרום-מערב שווייץ. הגפנים ערוכים על טרסות תלולות הנמתחות לאורך של כ-30 ק"מ. בלבו 400 עד 450 ק"מ של קירות אבן התומכים בלמעלה מ-10,000 טרסות. הטרסות ערוכות בצורה שיטתית במקביל לחופי האגם, ומעליהן חלקות גפנים מלבניות נוספות אשר שימשו בעבר לגידולים חקלאיים אחרים.

ביצת קוק הוא אתר ארכאולוגי הנמצא בפפואה גינאה החדשה, ומשערים כי הפעילות החקלאית החלה בו לפני אלפי שנים. האתר, הכולל 116 הקטאר של קרקעות לחות, שוכן בגובה 1,550 מטרים מעל פני הים. למרות שבעבר היה מקובל לחשוב כי פפואה גינאה החדשה הייתה אזור פסיבי מבחינת התפתחות חקלאית, כיום סוברים הארכאולוגים כי באזורים ביצתיים אלה השתמרו שרידים ועדויות למעבר לחקלאות מתקדמת, שהתרחש באלף ה-5 לפנה"ס. באתר שרידים ארכאולוגיים שהשתמרו היטב, ומהם ניתן ללמוד על הקפיצה הטכנולוגית שהתחוללה במקביל לתחילת הפעילות החקלאית במקום.

רשימת אתרי המורשת העולמית בסיכון היא רשימה דינמית שמנוהלת על ידי ועדת המורשת העולמית הן בישיבותיה השנתיות והן כעניין שבשגרה. אתרים אלה זוכים לתשומת לב רבה, וועדת המורשת העולמית נעזרת בגופים מקצועיים ובמדינות בהן שוכנים האתרים כדי להעריך את מידת הסיכון הנשקפת להם, לנסח כללים ודרכי פעולה לשינוי המצב ולאכוף אותם. כאשר מצב הסיכון חולף, מתבטלת גם הכרזתו של המקום כאתר בסיכון.

הסיבות להכללתו של אתר מסוים בסיכון הן מגוונות. לעיתים מדובר במלחמה או בפעילות אנושית אחרת הפוגעת בערכו התרבותי או הטבעי של אתר, כמו בעניינם של מנזר ויסוקי דצ'אני ושלושת אתרי ימי הביניים האחרים בקוסובו, ולעיתים מדובר בהזנחה גרידא כמו בעניינה של העיר ההיסטורית קילווה קיסיוואני בטנזניה (שהוצאה מרשימת הסיכון ב-2014), או העיר זביד בתימן. פגעי טבע כמו סופות, הצפות ורעידות אדמה, כמו זו שארעה בעיר בם באיראן בשנת 2003, עשויים לגרום גם הם להתדרדרות מצבו של אתר מורשת עולמית ולהביא להוספתו אל רשימת האתרים בסיכון.

מדינות שאשררו את "האמנה בדבר הגנת המורשת הטבעית והתרבותית העולמית" עשויות לפנות אל ועדת המורשת העולמית ולבקש את הכללתו של אתר השוכן בתחומן ברשימת האתרים בסיכון, וזאת כדי לזכות בסיוע כספי ומקצועי לשיפור מצבו. כך לדוגמה פנתה סנגל אל ועדת המורשת העולמית וביקשה להכריז על הפארק הלאומי ניוקולו-קובה כעל אתר בסיכון. לעיתים המדינה עצמה בה שוכן האתר גורמת לנזק לאתר, וייתכן שהמקרה הידוע ביותר הוא הפיצוץ היזום של פסלי בודהה בבמיאן באפגניסטן בידי שלטון הטליבאן בשנת 2001. עניינה של העיר העתיקה בירושלים חריג גם הוא. העיר הוכרזה כאתר מורשת עולמית בשנת 1981 לבקשת ירדן, ושנה לאחר מכן הוכללה ברשימת האתרים בסיכון.

הן בם והן פסלי בודהה בבמיאן הם דוגמאות למצב בו ההכרזה על המקום כאתר מורשת עולמית ארעה לאחר שהנזק כבר נגרם, ועל כן הם הוספו לרשימת האתרים בסיכון מייד עם ההכרזה. לפי הכללים, במקרים קיצוניים ביותר ניתן לבטל את ההכרזה, אך פעולה זו בוצעה שלוש פעמים בלבד. בפעם הראשונה בוטלה ההכרזה של מקלט הראם הלבן בעומאן בשנת 2007, לאחר שהמדינה החליטה באופן חד-צדדי לצמצם את שטח השמורה ב-90% ואוכלוסיית הראמים התדלדלה מ-450 ל-65 פרטים בלבד. הפעם השנייה הייתה בשנת 2009 כאשר הוסרה ההכרזה של עמק האלבה בדרזדן בגלל הקמת גשר על נהר אלבה ממזרח למרכזה של דרזדן. המקרה השלישי היה ביטול ההכרזה של קתדרלת בגרטי בגאורגיה בשנת 2017, וזאת בשל עבודות שיפוץ מקיפות שנעשו במבנה, ואשר פגעו במקוריותו ובשלמותו האדריכלית.

ארגון אונסק"ו הוא ארגון החינוך, המדע והתרבות של האומות המאוחדות. זוהי סוכנות מקצועית שנוסדה ב-16 בנובמבר 1945, ומטרתה המוצהרת היא, לתרום לשלום ולביטחון על ידי קידום שיתוף פעולה בינלאומי בתחומי החינוך, המדע והתרבות. כאשר הוסכם על נוסחה של האמנה בדבר הגנת המורשת הטבעית והתרבותית העולמית, היא אומצה על ידי האספה הכללית של אונסק"ו ב-1972, ומכוחה הוקמה ועדת המורשת העולמית, האחראית על בחירת אתרים חדשים ופיקוח על ניהולם של האתרים שברשימה. ועדת המורשת העולמית מורכבת מנציגי 21 מדינות הנבחרות למשך תקופה של עד שש שנים, והיא נעזרת לשם פעולתה בשלושה גופים מייעצים עיקריים ובמספר גופים נוספים:

סמל המורשת העולמית בגן בקרלסקרונה
סמל המורשת העולמית בגן בקרלסקרונה
  • הוועדה הבינלאומית למונומנטים ולאתרים (International Council on Monuments and Sites או ICOMOS) הוא ארגון מקצועי הפועל לשימור ולהגנת אתרי המורשת העולמית ברחבי העולם. הארגון נוסד בשנת 1965, הוא שוכן בפריז והוא מספק ייעוץ לוועדת המורשת העולמית בענייני תרבות. בארגון חברים כ-7,500 חברים שכולם, כמעט ללא יוצא מן הכלל, הם אנשי מקצוע בתחום האדריכלות, הארכאולוגיה, אדריכלות נוף, תכנון ערים, הנדסה, אמנות היסטורית וכדומה.
  • האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע ומשאבי הטבע (International Union for the Conservation of Nature and Nature Resources או IUCN) הוא ארגון בינלאומי המוקדש לשימור משאבי הטבע, והוא מוכר בעיקר בזכות הכנת רשימת המינים בסכנת הכחדה וסיווג אזורים מוגנים. האיגוד נוסד ב-1948 והמטה שלו שוכן בשווייץ. בארגון חברות 82 מדינות, 111 סוכנויות ממשלתיות, מעל ל-800 ארגונים שאינם ממשלתיים ומומחים ומדענים ממדינות שונות העולם. האיגוד מייעץ לוועדת המורשת העולמית בנושאי טבע.
  • הגוף השלישי הוא המרכז הבינלאומי לחקר שימור ושיחזור אתרי תרבות (International Centre for the Study of the Preservation and Restoration of Cultural Property או ICCROM). זהו גוף בין-ממשלתי המעניק לוועדת המורשת העולמית הדרכה ואימון מקצועיים בתחומי השימור והשחזור.
  • גופים מיעצים נוספים כוללים את "ארגון ערי המורשת העולמית" (OWHC), "המועצה הבינלאומית למוזיאונים" (ICOM) ו"המרכז העולמי לניטור השימור" (WCMC). "האגודה הנורדית למורשת העולמית" (NWHS) נוסדה כתוצאה משיתוף פעולה בין אונסק"ו לבין המדינות הנורדיות ומושבו ברייקיאוויק, איסלנד. מטרתו העיקרית של המוסד שנוסד בשנת 2016 היא לסייע ולתמוך ביישום אמנת המורשת העולמית של אונסק"ו במדינות הנורדיות.

ב-1992 הוקם מרכז המורשת העולמית של אונסק"ו המופקד על ארגון הישיבות השנתיות ועל מתן ייעוץ שוטף למדינות החברות בהכנת מועמדותם של אתרים. עוד מארגן המרכז סיוע טכני לפי בקשה ועוסק בתיאום הפעולות והדיווחים בענינם של אתרים הנמצאים בסיכון. בנוסף מארגן המוסד סמינרים וסדנאות, ומפתח חומר הדרכה, והוא מופקד גם על ניהולה של קרן המורשת העולמית.

בעצרת הכללית משתתפות כל המדינות החברות באמנה, והיא מתכנסת אחת לשנתיים ובוחרת את ועדת המורשת העולמית, בוחנת את מאזני קרן מורשת העולם ומכריעה וקובעת בענייני מדיניות.

קרן המורשת העולמית ממומנת, בין היתר, על ידי תרומות של המדינות החברות באמנה ושל גורמים אחרים וממכירת דברי דפוס אודות המורשת העולמית. תקציבה עומד על כארבעה מיליוני דולרים בשנה, והוא מיועד למימון בקשות סיוע של המדינות החברות באמנה, הזקוקות לכך. הכספים מוקצים בהתאם לדחיפות הבקשות ולחומרת הסיכונים הנשקפים לאתרים. מימון מוענק למדינות גם לצורכי הדרכה והכשרה, לצורכי חינוך וקידום מודעות ולצרכים נוספים.

רוצים לעזור?

ערכי מורשת עולמית חסרים בעמוד התפעולי של מיזם המורשת העולמית או ערכים לשיפור ברשימה שלהלן:


פורטל מומלץ