פסיכותרפיה בין-אישית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

פסיכותרפיה בין-אישית (IPT) היא צורה של פסיכותרפיה לזמן מוגבל שפותחה בשנת 1970 על ידי ג'רלד קלרמן ועמיתיו. התאוריה על פיה הוא מסתמך כי מחלות נפש מתפתחות בהקשר חברתי ובין-אישי (יחסים בין-אישיים), מתבססת על תאוריות כגון אלה של אדולף מאייר, ג'ון בולבי והנרי סאליבן, שבו היחסים הבין-אישיים שיחקו תפקיד מהותי בהתפתחות וברווחה הנפשית של הפרט.[1]

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבדלים מטיפולים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסיכותרפיה בין-אישית שונה משאר הגישות הפסיכודינמיות בכך שהיא מוגבלת בזמן ומתמקדת יותר בבעיות העכשוויות של המטופל ופחות באלו שבעברו. כמו כן, תפקידה הוא לזהות, אך לא להתמקד במנגנוני ההגנה התוך-נפשיים ובקונפליקטים פנימיים.

ואכן, מטרתה של הפסיכותרפיה הבין-אישית היא לזהות ולשנות את הגישות השליליות הפנימיות (קוגניטיביות) שבעקבותיהם התפתחו הבעיות של המטופל.

ארבעת התחומים החברתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי הפסיכותרפיה הבין-אישית, בעיות פסיכולוגיות יהיו קשורות לארבעה תחומים חברתיים:

  • אבל, שבו הסימפטומים נובעים מאובדן של אדם קרוב.
  • מחלוקות בין אישיות, מריבות או ויכוחים עם אנשים משמעותיים תורמים לירידה במצב הרוח.
  • מעבר תפקיד, קשיים המתעוררים במהלך שינוי באורח/מעמד החיים, כמו, למשל, פיטורין, מעבר דירה, לידה או גירושין.
  • ליקויים בין-אישיים, המביאים לקשיים בין אישיים כרוניים או לבידוד חברתי.

טיפול טיפוסי בפסיכותרפיה בין-אישית נמשך בין-12 ל-20 פגישות, בתקופה של בין 4 ל-5 חודשים. טיפול בייעוץ בין אישי (טיפול זהה מבחינת התכנים אבל מקוצר) נמשך 3-8 פגישות.

שלבי הטיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטיפול מורכב בדרך כלל משלושה שלבים. השלב הראשוני הוא לזהות את האזור הבעייתי אשר יהיה כפוף לטיפול. שלב הביניים מורכב מעבודה על אזור בעייתי זה. השלב האחרון מורכב מגיבוש וייצוב התקדמות הטיפול והכנת המטופל לעבודה עצמאית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "המדריך המקיף של הפסיכיאטריה, מהדורה שנייה" של קפלן וסאדוק.
  • דניאל ג'יי סיגל (2014), מפות המוח. מדריך נוירוביולוגיה בין-אישית. רפאל קורטינה, מילאנו, איטליה. ISBN 978-88-6030-673-9

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מקור: "המדריך המקיף של הפסיכיאטריה" מאת קפלן וסאדוק