פסיכופתולוגיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פסיכופתולוגיה או פסיכולוגיה אבנורמלית היא מונח המתאר את ביטויין של התנהגויות וחוויות פסיכולוגיות החורגות מהנורמה ועשויות להצביע על הפרעה נפשית אצל האדם; וכן זהו שמו של תחום המחקר העוסק בחקר התנהגויות והפרעות נפשיות אלו.

המונח מורכב מהמילים היווניות פסיכו (נפש), פתוס (סבל) ולוגיה (תורה). ענף מחקר זה נמצא בתווך שבין הפסיכולוגיה לפסיכיאטריה. העוסקים בפסיכופתולוגיה מנסים לבדוק את ההתנהגות החריגה או ההפרעה הנפשית, להבין את משמעות התסמינים עבור האדם כפי שהוא חווה אותם, להסביר את הקשר הסיבתי האפשרי בין התופעות והתסמינים, ולבסוף לנסח הסברים לגבי התהליך הנפשי שמוביל אליהם. המחקר נעשה בשיטות ניסוייות ותצפיתיות, כמותיות-סטטיסטיות ואיכותיות; המידע נאסף בדגימות מדידתיות בסקרים חדשים או מתוך נתונים טיפוליים קיימים, והמדידות עשויות להיות באמצעות מבחנים פסיכומטריים או בשימוש בבדיקות רפואיות.

אחד הדיונים המרכזיים בתחום הפסיכופתולוגיה סובב סביב הניסיון להתוות אבני בוחן לגבי המושגים נורמליות לעומת אבנורמליות (בלתי-נורמלי). באמצעות כלים סטטיסטים נעשה ניסיון לאבחן כיצד מתנהגת רוב האוכלוסייה במקום ובזמן מוגדר במצבים מסוימים, וכך התנהגות שאינה תואמת את התנהגות הרוב נחשבת אבנורמלית (בין אם המדובר בהתנהגות שנתפסת לרוב "חיובית", כגון אלטרואיזם, ובין אם בהתנהגות "שלילית", כגון רצח). עם זאת, לשם כך נדרשת גם התייחסות מורכבת למאפיינים כגון השונות התרבותית ותת-התרבות אליה משתייך האדם, התקופה המדוברת ועוד (למשל הומוסקסואליות נתפסה אבנורמלית ואף הוגדרה כהפרעה נפשית במדריך האבחוני DSM עד שנת 1973, אך מאז היא לא נחשבת כהפרעה. עם זאת, היחס כלפיה עדיין שלילי בחברות רבות, בעיקר בחברות מסורתיות).

בתחום המשפט מתקיים עיסוק בפסיכופתולוגיה כאשר עולה שאלת השפיות, כלומר השאלה האם אדם מבחין בין טוב לרע, ומודע למעשיו באופן המספק את העמדתו לדין.

פסיכופתולוגיות בזרמים השונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תאוריה אקזיסטנציאליסטית -הפסיכופתולוגיה מתרחשת כשהאדם בורח מהחופש שלו למחלה, לסימפטום. הם טוענים שכל אחד מאתנו הוא אחראי וחופשי לבחור את כל מה שמתאים לו, הם יוצאים מנקודת הנחה שטבע האדם הוא חיובי ולכן מה שיצא מאתנו זה יהיה דבר חיובי ולכן אנו יכולים לסמוך על עצמנו ועל ההחלטות שלנו כי מטבענו אנחנו טובים. כשמתרחשת פתולוגיה זה קורה בגלל בריחה מאחראיות.
  • התאוריה ההומניסטית של קארל רוג'רס- סתירות קיצוניות בין העצמי לחוויה האורגניזמית, כשנראה שיש סתירה בין החוויה הפנימית לבין הסביבה שאנחנו גדלים בה או בין העצמי הממשי לעצמי האידאלי – במצבים כאלה האדם ישתמש יותר במנגנוני הגנה ויהיו יותר הפרעות נפשיות. רוג'רס לא מתעסק בהבחנות ספציפיות ולא מדבר על איך נוצרת כל פתולוגיה ופתולוגיה, התורה ההומוניסטית מתבססת על הפנומולוגיה שהיא נגד תבניות והבחנות כי בצורה כזאת אנחנו מקבעים את האדם, לכן המודל שלו הוא יותר כללי ולא מסביר למה אדם אחד ייטה לדיכאון והשני לפסיכוזה, מבחינת רוג'רס המקור של כל הפתולוגיות זה אותו מקור וזה דיי לוקה בחסר.
  • ביהביוריזם-פסיכופתולוגיה היא מאגר התנהגויות לקוי בעקבות היסטוריית חיזוקים לקויה,אם למשל אשה הולכת עם בנה בן השנתיים לחנות משחקים והוא מתחיל לבכות ובגלל שהוא בוכה האשה אומרת לו "תבחר מה שאתה רוצה אני אקנה לך" זהו בעצם חיזוק חיובי להתנהגות לא רצויה. זוהי פתולוגיה כי התנהגות לא רצויה\לא מסתכלת מקבלת עידוד וחיזוק, החיזוק אומר לילד "תעשה את זה עוד הפעם". זהו חיזוק חיובי מצד הילד, הוא עושה התנהגות X ומקבל חיזוק לכן ההתנהגות הזאת מקבלת עידוד.
  • היינץ קוהוט -מתחת לקונפליקטים האינטרא פסיכיים יש עצמי פגוע שלא התפתח. אינטרא פסיכים זה בתוך הנפש של האדם. העצמי הפגוע לא התפתח כי הוא לא קיבל את המושקעות הליבידינאלית מצד ההורה. המטופלים רואים בקרובים להם (לדוגמה מטפל) שלוחה של עצמם שיש להם שליטה עליו ומביעים רצון לסיפוק צורכיהם. קוהוט אומר שבמצבים פתולוגים האני והאחר (בתפיסה של המטפל) לא נפרדנו, אנחנו לא אנשים שונים ובעצם אני רואה באדם האחר כמו המשך של העצמי ולכן זה נקרא "זולת עצמי" - אני תופס את הזולת כחלק ממני.
  • המודל הביולוגי-פסיכולוגי-חברתי לאישיות של פרופ' רוברט קלונינג'ר- אישיות היא מערכת אדפטיבית (הסתגלותית) מורכבת האישיות היא מערכת דינאמית עם מרכיבים המכוונים על ידי העצמי.,האדם מכוון את המערכת כדי שתהיה הסתגלותית, לאדם יש את היכולת להשפיע על אותה מערכת ועל מה שקורה בתוכו. האפקטים בתוך המערכת הם גם top-down וגם bottom-up . האפקטים יכולים ללכת לדוגמה מסיטואציה שהיא מאד מפורטת שתשפיע על האישיות כישות, כמבנה, כארגון או להפך – מתוך הישות, מבנה, ארגון זה ישפיע על סיטואציה ספציפית. הכוונה בכך היא שיש את האישיות כמבנה שחושב, שמארגן את כל המערכות, זה כמו ישות שהיא עליונה (כמו שמדברים על העצמי שהוא מעבר למה שאני עושה), לדוגמה אני יכולה לקבל החלטה והחלטה זו תשפיע על כל המנגנונים ועל כל הפרטים הכי קטנים (כמו איזושהי התנהגות שהיא זניחה ולא משמעותית), בעצם ההחלטה תשפיע מהארגון הדינמי הפנימי (מהישות) עד לדבר הכי קטן שזה התנהגות,או שיכול להיות מצב הפוך – מההתנהגות עד לישות, כלומר זה מתחיל מהתנהגות קטנה והיא יכולה להשפיע עד לישות, לארגון הדינמי הפנימי. אנחנו יכולים לדוגמה לעשות שינוי מתוך זה שאנחנו מחליטים וזה מזיז את כל המנגנונים שלי עד שאני מבצע אותה פעולה וזה בעצם החלטה שבאה מלמעלה ומשפיעה על כל ההתנהגויות היומיומיות או שזה יכול להיות אירוע שקרה ביומיום וזה בעצם כמו טריגר שמשפיע על המחשבה ועושה שינוי פנימי, במובן הזה הדיאלוג הוא הדדי, מפנים החוצה והחוצה פנימה. האישיות, אם כן, חייבת להילמד כשלמה (whole) שבתוכה רשתות של יחסים הדדיים ואינטראקטיביים. התפתחות האישיות יכולה לנוע בצורה ספיראלית למעלה (well-being) או צורה ספיראלית כלפי מטה (פסיכופתולוגיה) כתגובה להורות, השפעות חברתיות ותרבותיות והבדלים בין אישיים (למשל העדפות של פעילויות ועמדות).הכוונה שהאישיות יכולה להיות איזשהו מנגנון יצירתי בריא שמפרה את עצמו ובכך עולה כלפי מעלה (הוא קורא לזה כלפי מעלה כי הוא בנה ממש מודל שמתאר זאת), הכוונה שככל שהמנגנון הזה עובד טוב יותר – זה גורם ליותר well-being ורווחה, מחקרים גם מעידים שזה גורם ליותר אושר, כשמנגנונים לא עובדים טוב והספירלה כלפי מטה וזה מעיד על ירידה על מנגנונים או על כך שיש מעט מהם אז במקרים האלה אנחנו מדברים על פתולוגיה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


Human brain NIH.jpg ערך זה הוא קצרמר בנושא פסיכולוגיה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.