פפירוס אדווין סמית'

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הפפירוס של אדווין סמית' הוא טקסט רפואי מצרי עתיק, על שמו של אדווין סמית' שקנה אותו ב־1862, והחיבור הכירורגי הידוע ביותר[1] על טראומה. מתוך ציטוט בחיבור אחר, ייתכן שפפירוס זה נודע למנתחים קדומים כ"הספר הסודי של הרופא".[2]

מסמך זה, אשר כנראה היה מדריך לכירורגיה צבאית, מתאר 48 מקרים של פציעות, שברים, פצעים, נקעים וגידולים.[3] הוא מתוארך לשושלות 16–17 של תקופת הביניים השנייה במצרים העתיקה שנת 1,600 לפנה"ס.[4] הפפירוס הוא אחד מארבעה פפירוסים רפואיים אשר שרדו בימינו, ופפירוס סמית' הוא הייחודי מביניהם.[5] בעוד שפפירוסים אחר, כמו פפירוס אברס ופפירוס לונדון הרפואי, הם טקסטים רפואיים המבוססים על כישוף, פפירוס סמית' מציג גישה ראציונלית ומדעית לרפואה במצרים העתיקה,[6] בו הרפואה והמאגיה אינם מתנגשים. המאגיה הייתה נפוצה במקרים בהם גורמי המחלה מסתוריים בעיני אנשים בני אותה תקופה, כמו מחלות פנימיות.[7]

פפירוס סמית' הוא מגילה באורך 4.68 מטר. צידו הקדמי מכיל 377 שורות ב־17 עמודות, בעוד שצידו האחורי מכיל 92 שורות בחמש עמודות. מלבד עמודה חיצונית ומקוטעת במגילה, שאר הפפירוס שלם, למרות שהוא נחתך לעמודות נפרדות בשלב כלשהו במאה ה־20.[4] הוא כתוב מימין לשמאל בהיראטית, בצורת חרטומים מצרית, בדיו שחור עם הגהות הסבר בדיו אדום. הרוב המכריע של הפפירוס עוסק בטראומה וניתוח, עם חלקים קצרים על גינקולוגיה וקוסמטיקה בצד האחורי.[8] בצד הקדמי רשומים 48 מקרים של פציעה. כל מקרה מפרט את סוג הפציעה, בדיקת החולה, אבחנה, תחזית (=פרוגנוזה) ודרך טיפול.[9] בצדו האחורי של הפפירוס מופיעים שמונה לחשי קסם וחמישה מרשמים. לחשים אלה, נוסף על מקרים מס' 8 ו־9, הם החריגים לאופי המעשי והמדעי של טקסט רפואי זה.[4] לחשים וכישופים שימשו כמוצא אחרון במקרים סופניים.[7]

זהות המחבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

זהות המחבר פפירוס סמית' נתון לוויכוח. רוב הפפירוס נכתב על ידי סופר אחד, כאשר חלקים קטנים בלבד הועתקו על ידי סופר נוסף.[7] הפפירוס מסתיים בפתאומיות באמצע שורה, ללא כל חתימת מחבר.[4] יש הסוברים כי הפפירוס הוא העתק לא־שלם של חיבור רפואי עתיק יותר מהממלכה העתיקה, עקב הדקדוק הארכאי, המינוח[8] הצורה והפרשנות של המגילה. ג'יימס הנרי ברסטד משער - אך מדגיש כי זו השערה טהורה אשר אינה המבוססת על ראיות - שהמחבר המקורי עשוי להיות אמחותפ, אדריכל, כומר גדול ורופא של הממלכה העתיקה, 2,500–3,000 לפנה"ס.[10]

תהליך[עריכת קוד מקור | עריכה]

האופי הרציונלי והמעשי של הפפירוס מומחש ב־48 מקרים, המפורטים המחולקים לפי איברים.[5] המקרים המוצגים הם אופייניים ולא אינדיבידואליים.[1] הפפירוס פותח בהתייחסות לפציעות בראש, וממשיך בטיפולים בפציעות בצוואר, בזרועות ובפלג הגוף העליון,[9] ומפרט פציעות בסדר אנטומי יורד[8] בדומה לתצוגה אנטומית מודרנית.[1] הכותרת של כל מקרה מפרטת את אופי הפציעה, למשל: "שיטות טיפול לפצע פעור בראשו, שחדר עד העצם וביקע את הגולגולת".[4] תהליך הבדיקה האובייקטיבי[11] כולל רמזים חזותיים והרחה, מישוש ובדיקת דופק.[8] לאחר הבדיקה מגיע שלב האבחון והתחזית (=פרוגנוזה), והרופא בוחן את סיכויי ההישרדות של החולה ומבצע אחת משלוש אבחנות: "מחלה שאוכל לרפא", "מחלה שאיתה אתמודד", "מחלה שלא אוכל לרפא" או "מחלה שלא ניתן לרפאות".[8] לבסוף, מוצעות אפשרויות טיפול. ברבים מהמקרים, נכללים הסברים על טראומה כדי לספק בהירות נוספת.[4]

הירוגליף המציין את המוח או הגולגולת

בין הטיפולים ניתן למנות סגירת פצעים באמצעות תפרים (לפצעי השפה, הגרון והכתף),[12] חבישה,[8] מניעה וריפוי של זיהום בעזרת דבש ועצירת דימום עם בשר נא.[4] מומלצת אימוביליזציה לפציעות ראש וחוט השדרה, כמו גם שברים אחרים בפלג הגוף התחתון. הפפירוס מתאר גם תצפיות אנטומיות, פיזיולוגיות ופתולוגיות מציאותיות.[11] הוא מכיל את התיאורים הידועים הראשונים של מבני הגולגולת, קרומי המוח, פני השטח החיצוניים של המוח, נוזל המוח והשדרה והפעימות התוך-גולגולתיות.[1] הנהלים של פפירוס זה מדגימים רמת ידע מצרית של תרופות שעלתה על זו של היפוקרטס, שחי 1000 שנים מאוחר יותר,[6] והרציונל המתועד לאבחון וטיפול בפציעות בעמוד השדרה עדיין יכול להיחשב כהנמקה המתקדמת לפרקטיקה הקלינית המודרנית.[13] ההשפעה של פציעות מוחיות על חלקי הגוף מוכרת, כגון שיתוק. נרשם גם הקשר בין מיקום הפגיעה בגולגולת לצד הגוף שנפגע, בעוד שפציעות ריסוק של חוליות פוגעות בתפקוד המוטורי והתחושתי.[11] בשל אופיו המעשי וסוגי הטראומה שנחקרו, מאמינים כי הפפירוס שימש ספר לימוד לטראומה שנבעה מקרבות צבאיים.[4]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפפירוס סמית' מתוארך לשושלות 16–17 של תקופת הביניים השנייה. מצרים נשלטה מתבאי בתקופה זו וסביר להניח שמקור הפפירוס משם.[4] אדווין סמית', אג'יפטולוג אמריקאי,[5] נולד בקונטיקט בשנת 1822; באותה שנה פוענח כתב הירוגליפים מצרי.[1] סמית' רכש אותו בעיר לוקסור שבמצרים בשנת 1862, מסוחר מצרי בשם מוסטפא אגה.[9]

מהדורת ברסטד (1930).משמאל: הפפירוס המקורי. מימין: תמלול ההירוגליפים. לוח מס' 13 (עמודה 13, תיק 38–41)

הפפירוס היה ברשותו של סמית' עד מותו, ובתו תרמה את הפפירוס לחברה ההיסטורית של ניו יורק, שם הוכרה חשיבותו על ידי קרוליין רנסום ויליאמס, שכתבה לג'יימס הנרי ברסטד ב־1920 על "הפפירוס הרפואי של אוסף סמית'" בתקווה שיוכל לעבוד עליו.[14][15] הוא השלים את התרגום הראשון של הפפירוס בשנת 1930, בעצתו הרפואית של ד"ר ארנו ב. לאקהרדט.[9] התרגום של ברסטד שינה את ההבנה של ההיסטוריה של הרפואה. דבר זה מדגים שהרפואה המצרית לא הייתה מוגבלת לשיטות הריפוי מאגיות, כפי שעולה ממקורות רפואיים מצריים אחרים. נעשה שימוש בשיטות מדעיות רציונליות, שנבנו באמצעות תצפית ובדיקה.[10]

מ-1938 עד 1948, הפפירוס היה במוזיאון ברוקלין. בשנת 1948, האגודה ההיסטורית של ניו יורק ומוזיאון ברוקלין הציגו את הפפירוס לאקדמיה לרפואה של ניו יורק, שם הוא נמצא כיום.[4]

מ-2005 עד 2006, הפפירוס של אדווין סמית' הוצג במוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו יורק. ג'יימס פ. אלן, אוצר לאמנות מצרית במוזיאון, פרסם תרגום חדש של העבודה, במקביל לתערוכה.[4] זה היה התרגום האנגלי המלא הראשון מאז Breasted's ב-1930. תרגום זה מציע הבנה מודרנית יותר של היראטי ורפואה.

רשימת מקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כפי שמופיע ב -[2]

  • ראש (27 מקרים, הראשון לא שלם)
    • גולגולת, רקמה רכה ומוח, מקרים 1–10.
    • אף, מקרים 11–14.
    • אזור הלסת, מקרים 15–17.
    • אזור הרקתית, מקרים 18–22.
    • אוזניים, הלסת התחתונה, שפתיים וסנטר, מקרים 23–27.
  • גרון וצוואר (חוליות צוואריות), מקרים 28–33.
  • עצם הבריח, מקרים 34–35.
  • עצם הזרוע, תיקים 36–38.
  • עצם החזה, הרקמה הרכה, והצלעות העליונות, מקרים 39–46.
  • כתפיים, מקרה 47.
  • עמוד השדרה, מקרה 48 (לא שלם).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פפירוס אדווין סמית' בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 5 Wilkins, Robert H. (1992). Neurosurgical Classics (2nd ed.). Park Ridge, Illinois: American Association of Neurological Surgeons. ISBN 978-1-879284-09-8. LCCN 2011293270.
  2. ^ 1 2 The Edwin Smith surgical papyrus, published in facsimile and hieroglyphic transliteration with translation and commentary in two volumes (PDF). Chicago, Ill.: University of Chicago, Oriental Institute. 1930. ISBN 978-0-918986-73-3.
  3. ^ Lawrence, Christopher (2008). "Surgery". In Lerner, K.Lee; Lerner, Brenda Wilmoth (eds.). Biomedicine And Health: Surgery. In Context. Vol. 1. Detroit: Gale. ISBN 978-1-4144-0299-4. LCCN 2007051972. ארכיון מ-2018-08-09. נבדק ב-2018-08-09.
  4. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 Allen, James P. (2005). The Art of Medicine in Ancient Egypt. New York/New Haven: The Metropolitan Museum of Art/Yale University Press. ISBN 978-0-300-10728-9. LCCN 2005016908.
  5. ^ 1 2 3 Lewkonia, Ray (2006). "education". In Lock, Stephen; Last, John M.; Dunea, George (eds.). The Oxford Companion to Medicine (Online ed.). Oxford Reference. ISBN 978-0-19-172745-0. LCCN 2001021799. נבדק ב-2016-01-04.{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: url-status (link)
  6. ^ 1 2 Ghalioungui, Paul (1965). Magic and Medical Science in Ancient Egypt. New York: Barnes & Noble. LCCN 65029851.
  7. ^ 1 2 3 Ritner, Robert K. (2005) [First published 2001]. "Archived copy". The Oxford Encyclopedia of Ancient Egypt (Online ed.). Oxford Reference. ISBN 978-0-19-518765-6. LCCN 99054801. נבדק ב-2016-01-04.
  8. ^ 1 2 3 4 5 6 Ritner, Robert K. (2005) [First published 2001]. "Archived copy". The Oxford Encyclopedia of Ancient Egypt (Online ed.). Oxford Reference. ISBN 978-0-19-518765-6. LCCN 99054801. נבדק ב-2016-01-04.
  9. ^ 1 2 3 4 Nunn, John F. (1996). Ancient Egyptian Medicine. Transactions of the Medical Society of London. Vol. 113. Norman, Oklahoma: University of Oklahoma Press. pp. 57–68. ISBN 978-0-8061-2831-3. LCCN 95039770. PMID 10326089.
  10. ^ 1 2 Breasted, James Henry (1991). The Edwin Smith Surgical Papyrus: published in facsimile and hieroglyphic transliteration with translation and commentary in two volumes. University of Chicago Oriental Institute Publications, v. 3–4. Chicago: University of Chicago Press. ISBN 978-0-918986-73-3. LCCN 31007705.
  11. ^ 1 2 3 Zimmerman, Leo M.; Veith, Ilza (1993). Great Ideas in the History of Surgery. San Francisco: Jeremy Norman Publishing. ISBN 978-0-930405-53-3. LCCN 93013671.
  12. ^ Sullivan, Richard (באוגוסט 1996). "The Identity and Work of the Ancient Egyptian Surgeon". Journal of the Royal Society of Medicine. SAGE Publications. 89 (8): 467–73. doi:10.1177/014107689608900813. PMC 1295891. PMID 8795503. {{cite journal}}: (עזרה)
  13. ^ van Middendorp, Joost J.; Sanchez, Gonzalo M.; Burridge, Alwyn L. (2010). "The Edwin Smith papyrus: a clinical reappraisal of the oldest known document on spinal injuries". European Spine Journal. 19 (11): 1815–1823. doi:10.1007/s00586-010-1523-6. PMC 2989268. PMID 20697750.
  14. ^ Sheppard, Kathleen (16 בדצמבר 2016). "The Contributions of Caroline Ransom Williams (1872-1952) to Archaeology". Brewminate. ארכיון מ-26 ביולי 2018. נבדק ב-25 בפברואר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  15. ^ Randolph, Louise F. (1921). "College Women and Research". Journal of the American Association of University Women. 15: 51. ארכיון מ-26 בפברואר 2017. נבדק ב-25 בפברואר 2017. {{cite journal}}: (עזרה)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=פפירוס_אדווין_סמית%27&oldid=38309762"