פקודת המלט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פקודת המלט, 1944 היא פקודה משנת 1944 שהסדירה את ייצור המלט ומכירתו בארץ ישראל שתחת המנדט הבריטי, וממשיכה להסדיר זאת במדינת ישראל. הפקודה מטילה הגבלות חמורות ולא שגרתיות על ייצור מלט ושיווקו.

סעיף 3(1) לפקודה קובע: "אסור לשום אדם לייצר, או לנסות לייצר, מלט על ידי תהליך שהוא בכל מקום שהוא בארץ, אלא אם כן קיבל מאת שר המסחר והתעשייה או שר האוצר רישיון המתיר לו לעשות את הדבר הזה". רישיון כזה נתון כעת רק לחברת נשר מפעלי מלט ישראליים, המהווה מונופול בתחום זה. סעיף 3(3) מחמיר הגבלה זו בקובעו: "אסור לשום אדם להחזיק ברשותו מלט שיוצר בארץ שלא בהתאם לרישיון הניתן לפי סעיף זה".

סעיף 6(1) מגביל באופן דומה את יבוא המלט: "אסור לשום אדם לייבא מלט לארץ אלא אם כן קיבל מרשות המכס רישיון ליבואו".

סעיף 4 מגביל גם את שיווק המלט, ובכך מחזק את ההגבלות שצוינו לעיל. הסעיף קובע: "אסור לשום קמעונאי של מלט להחזיק ברשותו כל מלט, זולת מלט שנוצר בארץ או שיובא לארץ על ידי בעל רישיון על פי פקודה זו".

למדינה נתונה סמכות להחרים מלט שאינו עומד בהגבלות דלעיל, וכן להחרים את האמצעים ששימשו להובלתו.

על המלט המיוצר בארץ מוטל בלו, ועל המלט המיובא מוטל מכס.

על המפר את המגבלות שבחוק מוטלים עונשים, שהמדינה רשאית להמירם בכופר.

במשפט שבו עולה לדיון השאלה האם שולם המס החל על המלט או האם ייצורו או החזקתו של המלט היו כדין, חובת ההוכחה חלה על הנתבע.

בתיקון לפקודת המלט, שאושר בכנסת בדצמבר 2013, נקבע בפקודה החיוב, של מי שמייצר מלט או משווקו באריזות, לארוז את המלט גם בשקים שמשקלם אינו עולה על 25 קילוגרם. בהצעת התיקון נטען כי התיקון בא להקל על פועלי הבניין, שנאלצו להרים שקי מלט במשקל הנפוץ, 50 קילוגרם,[1] עם זאת, ניכר כי מטרת התיקון היא לשמור על ריכוזיות בענף המלט בארץ להקשות על תחרות[2].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]