נשר מפעלי מלט ישראליים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
נשר מפעלי מלט ישראליים
Nesher-logo.png
סוג חברה פרטית
מייסדים בוריס גולדברג, יהושוע חנקין, מיכאל פולק
שנת הקמה 1923
חברת אם משאב
משרד ראשי חזון 2, בית נשר, א. התעשייה, ת.ד. 166, רמלה 72101
שליטה בחברה כלל תעשיות 100%
ענפי תעשייה ייצור מלט
אנשי מפתח

אבי פישר (יו"ר)

משה קפלינסקי (מנכ"ל)
www.nesher.co.il
בית החרושת נשר בעיר נשר מבט מהר הכרמל
בית חרושת נשר בשנותיו הראשונות. מימין הכבשנים הראשונים. הכביש בחזית הוא כביש חיפה יגור

נשר מפעלי מלט ישראלייםאנגלית: Nesher Israel Cement Enterprises) היא חברה ישראלית לייצור מלט וצמנט פורטלנד. נכון לשנת-2015 נשר היא החברה הגדולה ביותר בישראל המייצרת מלט, ומהווה מונופול מוכרז בענף.

החברה נשלטת על ידי לן בלווטניק, דרך כלל תעשיות. בעבר החזיקה כלל תעשיות ב-75% מנשר ו-25% הנוספים הוחזק בידי התאגיד האירי CRH[1]. בשנת 2015 נמכרו מניות החברה האירית לכלל, המחזיקה עתה את מלוא הון המניות של נשר[2].

מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקור לשם "נשר" בשמו של המפעל אינו ידוע בבירור. ההשערה הנפוצה היא שהמפעל נקרא על שם העוף נשר שחי באזור, אבל תפוצת עוף זה בארץ ישראל לא כוללת את אזור הר הכרמל.

השערה אחרת היא שלמייסד המפעל מיכאל פולק היה קשר עם מפעל מלט בגרמניה ששמו כלל את השם נשר בגרמנית, Geier; וכאשר נשאל פולק מה יהיה שם המפעל שהוקם בארץ ישראל, בחר בתרגום השם לעברית[3].

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רעיון הקמת בית חרושת למלט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרו "אלטנוילנד" (1902), חזה בנימין זאב הרצל את בנייתו של בית חרושת למלט בחיפה.[4] בשנת 1903 עלה לארץ ישראל מרוסיה המהנדס נחום וילבושביץ (וילבוש), הוא סייר בארץ כדי לבחון את אפשרויות הפיתוח בה. באותה תקופה לא היה בארץ ישראל מפעל לייצור מלט, והמלט יובא ממפעל קטן במצרים. וילבושביץ העריך שבעקבות הגידול בבנייה יגדל הביקוש למלט. הוא הציע להקים מפעל שתפוקתו תהיה 10,000 טון בשנה, והמליץ על הקמתו בחיפה, בגלל הקרבה לנמל חיפה, הרכבת החיג'אזית ומרבצי אבן גיר מתאימים בכרמל. התכנון והיישום של הקמת המפעל נשר חיפה נמשכו כ-20 שנה למקטעים, עד אשר בשנת 1923 הוקם המפעל הראשון, מפעל נשר חיפה. המהנדס היהודי-הונגרי ארפד גוט סייע בהקמת מפעל המלט ליד חיפה. בין המשקיעים בפועל בבית החרושת היה הבנקאי היהודי-הולנדי יעקובוס קאן (Jacobus Henricus Kann) שהיה הבנקאי הפרטי של בית המלוכה ההולנדי ויזם ציוני נלהב שהקים ומימן רבים מהמפעלים הציוניים. העיר נשר הייתה בתחילת דרכה התיישבות פועלים שעבדו במפעל נשר חיפה, עם הזמן גדלה התיישבות זאת לעיירה ובהמשך לעיר נשר. שם החברה המלא הראשון: "חברת המלט צמנט פורטלנד, נשר בע"מ".

המשך פעילות החברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות ביקוש גדול למלט שנוצר בעקבות גלי העלייה הגדולים של שנות ה-50 הקימה החברה את מפעל נשר רמלה. בשנת 1955 הגיע היקף הייצור של נשר לכ-563 אלף טון בשנה. בשנת 1954 ייצאה החברה כ-135 אלף טון מלט, 80% לטורקיה[5]. בשנת 1960 רכשה הממשלה מניות בכורה בנשר[6]. מניות חברת נשר הוחזקו בעיקרן על ידי החברה המרכזית וכור[7]. בשנת 1964 נמכרו מעט מניות של החברה לכלל[8] ואמפל. בשנת 1972 רכשה כלל את החברה המרכזית[9] וכך הגיעה לבעלות על כמחצית המניות של נשר[10].

בשנת 1969 רכשה החברה את מפעל המלט 'שמשון' אשר בהר טוב, ליד בית שמש, אשר הגיע להליך פירוק[11]. חברת נשר שדרגה את המפעל והביאה אותו לכושר יצור מלא. באפריל 2015, במסגרת הסדר בין נשר לרשות ההגבלים העסקיים, ומשרדי האוצר והכלכלה מכרה נשר את מפעל הר טוב למשפחת וייל וחברת שמשון[12].

מפעל נשר ברמלה שודרג בשנות ה-90, בשנת 1995 ו- 1999 הוקמו 2 כבשנים המייצרים קלינקר בתהליך יבש, אלו החליפו את שלושת הכבשנים הישנים אשר ייצרו קלינקר בתהליך רטוב.

לאחר השדרוג, נמנה המפעל ברמלה עם המפעלים הגדולים ביותר בעולם לייצור מלט[דרוש מקור], ובישראל הוא נחשב למונופול.[13]

מהיווסדה עד 2006 ייצרה חברת נשר למעלה מ-130 מיליון טון של מלט[דרוש מקור], אשר שימשו לבנייתן של למעלה מ-4 מיליון דירות[דרוש מקור].

זיהום אוויר ופגיעה בסביבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך עשרות שנים ועד שהוחלפו שלושת הכבשנים במפעל רמלה בשלהי שנות התשעים, נטען על ידי תושבי המושבים עזריה ויד רמב"ם השכנים למפעל כי הם סובלים ממחלות נשימתיות שונות המיוחסות לזיהום הרב שנפלט ממפעל נשר הסמוך. בנוסף נודעו מפעלי נשר השונים כי פגעו באופן קשה ובלתי הפיך בנוף בעקבות חציבה נרחבת.[14]

עם זאת, בדיקות שערך המשרד להגנת הסביבה בשנת 2012 הראו שהיקף הפליטות של חומרים מזהמים לאוויר ביחס לתפוקות הייצור נמצא בקנה מידה זהה לאלו האירופיים עבור חלק מהחומרים, ועבור חלק מהחומרים הוא אפילו נמוך מהם באופן משמעותי[15].

מפעלים בשליטת החברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גלריית תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפעל נשר רמלה

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צ. אשל המלט ויוצריו: נשר ביובלו, מפעלי מלט פורטלנד ישראליים נשר, 1976
  • המלט ויוצריו - הרעיון ומימושו, נשר מפעלי מלט ישראליים והוצאת יבנה, 2002
  • אהרון קמינקר, השכונה בצל ארובות העשן - זכרונות על שכונת נשר, 1978

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אדריאן פילוט, ‏מסתמן: נשר תיאלץ למכור אחד ממפעליה, באתר גלובס, 20 ביוני 2013
  2. ^ מיכאל רוכוורגר, כלל תעשיות רכשה את האחזקות של CRH האירית במשאב, באתר TheMarker‏, 17 בספטמבר 2015
  3. ^ מקור המידע להשערה זו - אחד מעובדי נשר הוותיקים
  4. ^ תיאודור הרצל, אלטנוילנד, ספר רביעי, פרק ד.
  5. ^ עליה הייצוא מלט נשר, הצופה, 26 ביוני 1955
  6. ^ רכישת מניות בכורה של נשר, דבר, 31 במרץ 1960
  7. ^ 21% ממניות נשר יימכרו, מעריב, 23 בינואר 1964
  8. ^ הונה הנפרע של כור, מעריב, 12 בינואר 1965
  9. ^ כלל רוכשת השליטה על החברה המרכזית, דבר, 27 בדצמבר 1972
  10. ^ סו"ב והחברה לישראל, דבר, 22 במאי 1973
  11. ^ נשר תקים מפעל שלישי למלט, דבר, 20 בדצמבר 1970
  12. ^ אורה קורן, נשר חתמה על מכירת המפעל בהר-טוב למשפחת וייל ולחברת שמשון תמורת 185 מיליון ש', באתר TheMarker‏, 28 באפריל 2015
  13. ^ גיא רולניק, דהמרקר ומה עם חברות פרטיות, 25 באפריל 2010, עמוד 3
  14. ^ עלון מידע לתושבים, מועצה אזורית גזר, 1977
  15. ^ מרשם פליטות לסביבה, עמודים 26-27, באתר המשרד להגנת הסביבה