קו מולוטוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בונקר באזור טלז של קו מולוטוב

קו מולוטוב היה מערך מתוכנן של ביצורים שנבנה על ידי ברית המועצות בשנים 1940-1941 לאורך גבולה המערבי, לאחר פלישתה למדינות הבלטיות, מזרח פולין ובסרביה, פלישה שנבעה מהסכם ריבנטרופ מולוטוב, ומכאן כינויו "קו מולוטוב". שם זה לא היה שמו הרשמי של קו הביצורים אך הפך למושג מקובל בעיקר הודות לספרו של ויקטור סובורוב "בוקע הקרח".

הקו השתרע מהים הבלטי ועד להרי הקרפטים, והורכב מ-13 אזורים מבוצרים באורך של כ-100 ק"מ כל אחד. היה זה חלק ממערך הגנה סובייטי רחב יותר בגבול המערבי שהשתרע מהאוקיינוס הארקטי ועד לים השחור.

כל אחד מהאזורים המבוצרים כלל מערכות של בונקרים שהכילו מקלעים, תותחי נ"ט וארטילריה. הבונקרים נבנו בקבוצות שאפשרו חיפוי הדדי, כשכל קבוצה מהווה "מרכז התגוננות". לכל קבוצת בונקרים הוקצתה יחידה צבאית קבועה, שהורכבה מחיילים תושבי האזור.

חלוקת הקו לאזורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת הקו

בתחומי ליטא היו 4 אזורים של הקו, בהם נבנו עד ליום הפלישה 101 בונקרים, אך בשל בנייתם הלקויה הם נוטרלו במהלך הפלישה בקלות יחסית, תוך השלכת רימוני יד או הבערתם באמצעות דלק שהוחדר לתוכם דרך האפיסקופים:

  1. אזור טלז, השתרע לאורך כ-75 ק"מ וכלל 8 מרכזי התגוננות. נכון ל-22 ביוני 1941 כלל 23 בונקרים בנויים ו-366 בבנייה.
  2. אזור שאולאי, 90 ק"מ, 6 מרכזי התגוננות, 27 בונקרים בנויים ו-403 בבנייה.
  3. אזור קובנה, 105 ק"מ, 10מרכזי התגוננות, 31 בנויים ו-599 בבנייה.
  4. אזור אליטוס, 57 ק"מ, 5 מרכזי התגוננות, 20 בנויים ו-273 בבנייה.
    דרומה משם, משתרעים האזורים לאורך גבולה המזרחי הנוכחי של פולין עם בלארוס ואוקראינה:
  5. אזור הורדנה, 80 ק"מ, 9 מרכזי התגוננות, 42 בונקרים מבצעיים, 98 בנויים ו-606 בבנייה.
  6. אזור אוסוביץ', 70 ק"מ, 10 מרכזי התגוננות, 594/59/35 בונקרים.
  7. אזור זמברוב, 70 ק"מ, 10 מרכזי התגוננות, 550/53/30 בונקרים.
  8. אזור ברסט, 120 ק"מ, 10 מרכזי התגוננות, 380/128/49 בונקרים.
  9. אזור קובל, 80 ק"מ, 9 מרכזי התגוננות, 138 בונקרים בבנייה.
  10. אזור לודמיר, 60 ק"מ, 7 מרכזי התגוננות, 141/97/97 בונקרים.
  11. אזור קאמיאנקה בוזקה, 45 ק"מ, 5 מרכזי התגוננות, 180/84/84 בונקרים.
  12. אזור רווה-רוסקה, 90 ק"מ, 13 מרכזי התגוננות, 306/95/95 בונקרים.
  13. אזור פשמישל, 120 ק"מ, 9 מרכזי התגוננות, 186/99/99 בונקרים.

הקו במלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על קו הגבול הישן של ברית המועצות בחזית המערבית הגן קו ביצורים, שנודע בשם קו סטלין. לאחר סיפוח מזרח פולין והמדינות הבלטיות, בשנים 1939-1940 נאלצו הסובייטים לבנות את קו מולוטוב כקו הביצורים החדש מול גרמניה, בבניית קו הביצורים החדש נעשה שימוש בחומרים ובציוד שפורקו מ"קו סטלין".

כאשר פלשה גרמניה הנאצית לברית המועצות במבצע ברברוסה ב-22 ביוני 1941 רוב הקו המתוכנן עדיין לא נבנה וגם רוב המבצרים שכבר נבנו עדיין לא חומשו אורגנו ואוישו בלוחמים, ולכן הקו היווה אך מכשול זניח עבור הכוחות הפולשים. רק ארבעת האזורים הדרומיים שבניית חלקים מהם הושלמה הצליחו לעכב את התקדמות הוורמאכט למספר ימים. כאמור מיד עם תחילת הקמת קו מולוטוב החלו הסובייטים בפירוק קו סטלין לשם העברת ציודו וחימושו לקו מולוטוב - כך שגם קו מולוטוב שהגן על הגבולות החדשים של ברית המועצות (גבולות 1939) וגם קו סטלין שהגן על הגבולות הישנים לא היו בפעולה, דבר שהקל על היטלר בפלישה לברית המועצות. יש הסבורים שהיה זה חלק מהאסטרטגיה הגרמנית בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב להזיז את הכוחות הסובייטים מקו סטלין המבוצר כדי לתקוף את ברית המועצות קודם שיוקם קו ביצורים חדש.

שרידי הקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום ניתן למצוא שרידים של ביצורי הקו, רבים מהם שמורים היטב, בליטא, פולין, בלארוס ואוקראינה. בשל ההבדלים בתוואי הגבולות כיום נמצאים חלק משרידים אלו במקומות נוחים לגישה. חלקים אחרים מצויים לאורך גבולות מדיניים בין פולין ואוקראינה, פולין ובלארוס, ליטא ורוסיה, באזורים אליהם עשויה הגישה להיות מוגבלת מטעמי ביטחון גבולות.