רימון יד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רימון יד
רימון יד מסוג M67
רימון הלם צה"לי
חיילות מתאמנות בהשלכת רימון, מחנה צריפין, 1953
חברי ההגנה מתאמנים בהטלת רימון יד, 1948, ארכיון ההגנה

רימון יד הוא פצצה שנועדה להיזרק על ידי חייל. מקור השם הוא מהפרי רימון, מהגודל הכללי שלו ומהעובדה שגרעיניו הרבים מזכירים את הרסס המצוי ברימון. בזמנים עתיקים היו גרנדירים (רמנים) - חיילים המתמחים בתפעול ובזריקת רימונים. כיום, כל חייל קרבי מאומן בזריקת רימונים, עקב הפשטת השימוש בהם.

הביזנטים גילו שניתן להשתמש ב"אש יוונית" - תערובת של נפט וכוהל, על ידי הטלת כדים המתפוצצים וניצתים עם נפילתם. צבאות המוסלמים למדו מהם ולחמו נגד הצלבנים עם רימונים מסוג זה. רימון כזה נתגלה ונמשה מן הים בחופי ישראל.[1]

הטלת פצצות תבערה נמשכה במשך שנים רבות, ובצבא הצרפתי יחידות חיילים מיוחדות לצורך הטלתן נקראו גרנדירים. צבאות אחרים, של אנגליה, רוסיה ועוד, חיקו את הצרפתים וקראו גם ליחידותיהם הגרנדירים, ואף השתמשו בסמל דומה של רימון בוער בכובעיהם. רימונים חדשים מסוג זה - כלומר פצצות תבערה פותחו בידי הרוסים ונקראו בקבוקי מולוטוב. הטלת בקבוק מולוטוב שימשה את היישוב העברי במלחמת העצמאות בתש"ח בין היתר בדגניה כאשר טנק סורי עצר בשערי דגניה, ושאר הכוחות נסוגו. בימינו פצצות התבערה משמשים את ארגוני האיבה בפעולות טרור, ופורסמו מספר מקרים בהם נשרפו למוות תינוקות ואזרחים שעל כלי רכבם נזרקו בקבוקי תבערה.

בשנת 1848 האנגלי רוברט ייל, שעסק בזיקוקין די נור תוצרת סין, המציא את רימון העשן הראשון, שייצר עשן רב ולאורך זמן, על מנת להסתיר את תנועת החיילים התוקפים או נסוגים.

במלחמת החפירות בתעלות ובביצורים במלחמת קרים, האנגלים השתמשו ברימון יד מאולתר שהוכן במקום. במלחמת האזרחים של ארצות הברית שני הצדדים השתמשו בסוג רימון יד שנתפוצץ בעת שפגע בקרקע והפעיל מדחף שגרם לפיצוצו.

בשנת 1902 החליט משרד המלחמה הבריטי על הוצאת רימוני היד מן הלחימה בגלל הסכנה שלהם לחיילים המטילים אותם ויעילותם הנמוכה, אך כבר שנתיים לאחר מכן, בעקבות דיווחים על הצלחת הלחימה איתם בקרבות התעלות של מלחמת רוסיה-יפן הוחלט לנסות ולייצר רימון יד קטלני לאויב ובטוח לנושא ומטיל אותו.

בעת מלחמת העולם הראשונה בשנת 1915, המציא לראשונה האנגלי ויליאם מילס את רימון היד המושהה המתפוצץ לרסיסים לאחר זמן, אחרי שחרור ידית נצורה. מילס רשם פטנט על המצאתו, וייצר אותו. רימון זה שימש בלוחמת התעלות של מלחמה זו.

סוגים של רימונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם מספר סוגים של רימונים:

  • רימון רסס (Frag Grenade) - (כמו למשל רימון ה-Mk 2 האמריקאי) רימון שמתפוצץ תוך שחרור הדף רב ורסיסי מתכת. מטרתו היא להרוג. טווח ההריגה הממוצע של רימון תקני הוא בין 8 ל-10 מטרים. לפי תורת הלחימה הצבאית את הרימון זורקים לעבר אויב שאין כלפיו קו ראיה ישיר, למשל אויב שמתחבא מאחורי קיר או טרסה. כהקדמה לכניסה למבנה או בונקר שיש בו אויב. גם לפני הסתערות מטווח קצר נהוג לזרוק רימון כדי להמם את האויב.
בצה"ל משתמשים ברימון רסס 26 שהוא הגרסה הישראלית לרימון M26 האמריקאי. הרימון בעל השהייה של 4.5 שניות וטווח ההרג שלו הוא 8 מטר רדיוס ופציעה 15 מטר רדיוס. בצה"ל קיים גם רימון רסס 26ב שנוסף בו מנגנון שמונע את פיצוצו כשפוגע בו כדור.
  • רימון עשן - רימון המשחרר עשן (אפור או צבעוני) שנועד למטרות מיסוך, בלבול, הסוואה ואיתות.
בצה"ל משתמשים ברימון עשן סימן 5 בחמישה צבעים: אפור, כחול, ירוק, צהוב ואדום. כל צבע בעל משמעות אחרת של סימון.
  • רימון גז - רימון שנועד לפזר גז במקום נחיתתו. בדרך כלל גז מדמיע למטרות פיזור הפגנות. ישנם דגמים שונים של רימוני גז, ביניהם יש רימון גז מנתר, שמקשה על תפיסתו והשלכתו למקום אחר.
  • רימון הלם (Stun Grenade) או Flash Bangs - רימון שמתפוצץ ויוצר הבזק אור חזק ומסנוור וקול נפץ עז, אך לא גורם נזק רב. מטרתו היא להמם את המטרה ולתת את היוזמה לצוות התוקף, שיוכל לבצע את מהלכיו ראשון. רימונים כאלה נפוצים בידי יחידות עילית ללוחמה בטרור וחיוניים למבצעי חילוץ בני ערובה. רימון ההלם המצוי בידי צה"ל אינו גורם להבזק אלא רק לקול נפץ, וייעודו העיקרי הוא פיזור הפגנות.
  • רימון תבערה - רימון שמטרתו היא השמדת ציוד לחימה על ידי התכתו.

רימונים מסוימים (כמו למשל, רימון ה-Type 10 היפני) נועדו לשיגור ממטול רימונים (קנה ייעודי המיועד לירי רימונים) או רומה רימונים (התקן המולבש על קנה של רובה ומופעל על ידי הרובה עצמו).

מנגנון פעולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת שחרור הניצרה מוחזק הנוקר אך ורק על ידי המנוף (ידית אחיזה קפיצית). עם זריקת הרימון משתחרר המנוף על ידי קפיץ והנוקר מסתובב ונוקר את הפיקה. הפיקה מדליקה ניצוץ קטן שמדליק פתיל ההשהיה שזמניו משתנים לפי סוג הרימון. (ברימון רסס צה"לי תקני מס' 26 משך ההשהיה הוא 4 שניות שמתוכן חצי שנייה הוא משך הזמן שלוקח לנוקר לפגוע בפיקה ועוד 3.5 שניות משך דליקת פתיל ההשהיה). מתחת לפתיל ההשהיה נמצא הנפץ. הנפץ הוא חומר נפץ רגיש ולכן כשפתיל ההשהיה הדולק פוגע בו הוא מתפוצץ ומפוצץ את המאיץ שיוצר פיצוץ גדול יותר שגורם לפיצוץ כל חומר הנפץ ברימון. ההדף שנגרם על ידי הפיצוץ מעיף את הרסיסים שנמצאים במעטפת וגורם נזק לכל סביבת הרימון.

ברימונים שאינם רימוני רסס מוחלף החלק האחרון בתהליך ברכיבים אחרים. לדוגמה, במקום חומר נפץ ישנו גז או חומר הגורם לרעש חזק, בדומה לרימון הלם.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פצצת זמן! רימון בן 700 שנה מתקופת הצלבנים נמשה מן הים בצפון ישראל ריצ'רד גריי, 26 באוגוסט 2016, דיילי מייל (באנגלית)