קימרים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קימרים הם עם עתיק שלפי הרודוטוס מקורו בחצי האי קרים ולחופי הים השחור.

במאה ה-8 לפני הספירה החלו בנדידה והגיעו לאסיה הקטנה ונתקלו שם במחנה הצבא האשורי בפיקודו של המלך סרגון השני ונלחמו בו. לאחר מכן התיישבו באזור ימת ואן והמשיכו ללחום באשורים עד שנהדפו מערבה לתוככי אסיה הקטנה. תקפו שם את לידיה והערים היווניות באזור, וכמו כן לחמו במאה ה 7 לפנה"ס באסרחדון מלך אשור. על פי הרודוטוס עם פלישתם לאסיה הקטנה היו חלק מהסיבות להתמוטטות ממלכת פריגיה ובשנת 696 לפני הספירה אף כבשו את בירת הממלכה. בהמשך, נכתב כי גורשו הקימרים מהאזור על ידי אליאטס מלך לידיה לקראת סוף המאה ה-7 לפני הספירה.

הקימרים מוזכרים לעתים תכופות בתעודות אשוריות. תעודות מאוחרות יותר, מהתקופה הבבלית והפרסית-אחמנית שנראות כמזכירות את הקימרים, לרוב בשירות צבאי, כנראה מתייחסות בעיקר לסקיתים שבאו אחריהם לאזור.

הרודוטוס מספר שהקימרים נהדפו על ידי מלך לידיה בעזרת הסקיתים, עם נודד נוסף שפלש לאסיה הקטנה. הם מתוארים כלוחמים הקרובים במוצאם ובתרבותם לסקיתים ולסרמטים, וכבעלי שיער אדמוני או חום בהיר ועיניים כחולות או ירוקות. הם היו דוברי שפה הודו-אירופית ומוצאם המקורי היה מצפון לים השחור (אוקראינה של היום).

המונח "גומר" בספר בראשית בתנ"ך מתייחס כנראה אליהם; הם, כמו הסקיתים ("אשכנז") ועמים הודו-אירופים אחרים מתוארים כבני יפת.