קפה פטר
 | |
| חלל בית הקפה שהפך לסלון דירת מגורים | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
בית קפה  |
| כתובת |
כרמייה 4 |
| מיקום |
ירושלים |
| מדינה |
ישראל |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | ?–1948 |
| תאריך פתיחה רשמי |
1948 |
| תאריך פירוק |
1974 |
| קואורדינטות | 31°45′56″N 35°13′22″E / 31.765639489451°N 35.222674440305°E |
|
(למפת ירושלים רגילה)   קפה פטר | |
  | |
קפה פטר היה קפה-מסעדה שפעל ברחוב כרמייה 4 במושבה הגרמנית בירושלים בין השנים 1948-1974 בקירוב.[1][2] בית הקפה נודע באווירתו האירופאית, ושימש מקום מפגש לעולים רבים שמוצאם מארצות מרכז-אירופה.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המבנים ברחוב כרמייה 2-4[עריכת קוד מקור | עריכה]
המבנים ברחוב כרמיה 2-4, שנבנו בידי הטמפלרים, והיו בבעלות משפחת אימברגר, היו 'מתחם בפני עצמו' בתוך שכונת המושבה הגרמנית. במרחב שבין בתי המתחם קיימת גם חנייה למכוניות.
הבית ברחוב כרמיה 2 (פינת רחוב עמק רפאים 11) נבנה בשנת 1875 בידי פרידריך יוהאנס אימברגר, כמבנה בעל קומה אחת מעל דירת מרתף. לבית גג רעפים וחלונות קשתיים. הבית עצמו בנוי בצורת האות וו בגלל המבנה הצמוד מאחור.[3]
לאחר מותו של אימברגר, עברה לגור בבית נכדתו, אמה אימברגר (1881-1950). מאחורי הבית ברחוב כרמיה 2 קיימת כניסה לדירת מרתף, ומבנה נוסף שבחזיתו שלוש קשתות, המשמש כיום כדירת מגורים. מבנה נוסף זה הצמוד מאחור למבנה בחזית שימש כיקב וכמשרדים של משפחת אימברגר.
הבית שממוקם ברחוב כרמיה 4 נבנה בשנת 1920, היה גם הוא בבעלות אמה אימברגר, ובו שכנה חנות כלי הבית שלה. בתקופה יותר מאוחרת הפך הבית להיות 'קפה פטר'. בניין זה התווסף לבניין ברחוב כרמייה 2, בידי כריסטיאן אימברגר שבנה אותו עבור אמה אימברגר, כמבנה בן קומה אחת, גג בטון שטוח, וגרם מדרגות לגג.[4]
הקמת בית הקפה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1939, עם תחילת מלחמת העולם השנייה, גורשו התושבים הטמפלרים מהמושבה הגרמנית מכיוון שנחשדו באהדה למשטר הנאצי ובתמיכה בו.
המבנה ברחוב כרמיה 4 הפך לנקודת בילוי ושק"ם לחיילי הצבא הבריטי, שהחזיקו בו עד 1947.
בשנת 1948, לאחר עזיבת הבריטים, נלקח המבנה בידי פליט יהודי-הונגרי בשם פטר, שהפעיל אותו כבית קפה ומקום מפגש ל"סטודנטים, אמנים, אוהבים שחיפשו מסתור, ואלופים עם מזכירותיהם".[5] פטר עצמו היה קודם לכן הקונדיטור של "קפה רחביה" והתגורר, בחדרי הכביסה הקטנים מעל לקומה ב' של בית מולכו בשכונת רחביה.
קפה פטר נודע בירושלים בזכות העוגות והקפה שהוגשו בו. בנוסף שימש המקום, כאמור, כנקודת מפגש לאוהבים (במדורי הרכילות נזכר משה דיין כמי שנפגש שם עם נשים), אנשי ביטחון ערכו מפגשים חשאיים במקום המבודד הזה, חבריו של פטר מהונגריה, שחיפשו את אווירת התקופה האוסטרו-הונגרית כפי שחוו אותה בארצות מוצאם, הפכו את בית הקפה לביתם. "בקפה פטר ישבו באותן שנים יוצאי טרנסילבניה, הונגריה, בוקובינה ובולגריה ודיברו בשפות של האימפריה האוסטרו-הונגרית, ובעיקר בגרמנית שלה. והכל שם, טעם האוכל, הגינונים, נימת הדיבור השתיקה בין המשפטים, כמו שהיה בבית, גם הגינה, האולם, הארונות והכיסאות כמו התגלגלו משם ובאו לכאן... אך עברתי את סף השער, ידעתי: אלא הם דודיי ובני דודיי האבודים... הם גררו לכאן את שפתם, את לבושם...".[6]
לבית הקפה הייתה גינה, שאותה מתארים אמנון דנקנר ודוד טרטקובר בספרם: "גינה קטנה עם רהיטי קש ועצים נותני צל. ריח אורנים ומרבד דק של מחטי אורן פרוש על החצץ, לימון סקווש נהדר בכוסות ארוכות. קפה ושוקו חם בספלי חרסינה אירופיים".[7]
בשנת 1954 מכר פטר את הקפה לבני הזוג לודוויג (1901-1955) ואילנה (1903-1993) מונק.[8] אשתו של מונק ניהלה את בית הקפה והמשיכה את מסורת בית הקפה עד שנת 1974.[1] בתקופת ניהולה התרחב המוניטין של בית הקפה בזכות הקפה המשובח שהוגש במקום, בזכות האפייה ובזכות הארוחות הטעימות. מאז סגירת בית הקפה ועד היום משמש המבנה למגורים, ואף נבנתה על גגו קומה אחת נוספת. במהלך השנים, מאז החל המבנה לשמש למגורים, התחלפו הדיירים בבניין פעמיים-שלוש לפחות.
מורי דרך כוללים בסיוריהם את הבתים ברחוב כרמייה 2-4 כחלק קבוע של הסיור במושבה הגרמנית.
ספרו של אהרן אפלפלד על בית הקפה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנות ה-60 ישבו בבית הקפה סופרים ירושלמים ידועים, ובהם: חיים גורי, דוד שחר, יהודה עמיחי, יהושע טן-פי ואהרן אפלפלד.[9] אפלפלד הזכיר את בית הקפה פעמים רבות בספרים שכתב ובראיונות שנתן. בספרו האוטוביוגרפי "עוד היום גדול - ירושלים: הזיכרון והאור" תופש בית הקפה תפקיד מרכזי. כתב אפלפלד: "קפה פטר במושבה הגרמנית היה בית הקפה הראשון הקבוע שלי. למעלה מעשר שנים ישבתי בו, משנת חמישים ושלוש עד אמצע שנות השישים. בגינתו התחלתי את לימודי האוניברסיטאיים ובה סיימתי אותם... ב'פטר' אכלתי את ארוחותיי, קראתי, התכוננתי לבחינות, אך בעיקר כתבתי. נכון יותר - נאבקתי על הביטוי".[10] והוא מוסיף: "אחרי יום-יומיים מחוץ ל'פטר' הייתי חוזר לשם כנאשם. בעלת המקום, אילנה, חשדה בי שאני בוגד בה. אני כמובן הכחשתי וטענתי כי ישיבתי בבתי קפה אחרים אינה באה על חשבון 'פטר'. 'פטר' הוא מקומי האהוב ואין לו תחליף. וכך אמנם הרגשתי. רק בקפה 'פטר' כתבתי שעות ארוכות ובקצב אחיד. שם נחלצתי מכבליו של הסיפור הקצר והתחלתי לכתוב נובלות. ב'פטר' היה כל שנצרכתי לו. קפה טוב, כוסית קוניאק וסיגריה. הסם המשולש הזה החזיק אותי על רגלי שנים, אבל יותר מהסם הקסימו אותי האנשים שהקיפו אותי. אני השתקפתי בבדידותם".[11] ברוח זו, הוסיף אפלפלד בריאיון בעיתון "הארץ": "אני יושב במשך שנים רבות בבתי קפה בירושלים. הקפה הוותיק האהוב עלי היה 'קפה פטר' במושבה הגרמנית. בעלת המקום הייתה אישה מיוחדת במינה, שטיפלה בכל אחד ואחד מיושבי הקפה. אך המקום נסגר, לצערי, בשנות ה-60 המאוחרות".[12]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אהרן אפלפלד, עוד היום גדול - ירושלים: הזיכרון והאור (ציורים: מאיר אפלפלד), ירושלים, כתר ויד יצחק בן צבי, 2001.
- דוד קרויאנקר, אדריכלות בירושלים - הבנייה האירופית-נוצרית מחוץ לחומות 1855-1918, ירושלים, כתר, 1987. עמ' 103, 124.
- דוד קרויאנקר, ירושלים: המושבה הגרמנית ורחוב עמק רפאים, ירושלים, כתר, 2008 (בעיקר הפרק "בניין קפה פטר", עמ' 221-223).
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דובי זכאי, סודות המושבה: בתי הטמפלרים בירושלים, nrg מעריב, 13 במאי 2008
- מיכל פלטי, פרוייקט מיוחד: בית הקפה שלי (החלק על אהרן אפלפלד), באתר הארץ, 27 בספטמבר 2007
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 אהרן אפלפלד, עוד היום גדול - ירושלים: הזיכרון והאור, ירושלים: הוצאת כתר ויד יצחק בן צבי, 2001, עמ' 85
- ^ אפלפלד מציין בספרו " עוד היום גדול" כי בשנת 1968 הפסיק הוא עצמו לבקר בבית הקפה, כי עבר לגור בשכונת קריית משה, והיה צריך לנסוע בשני אוטובוסים למושבה הגרמנית. במאמרו של מיכאל גרינצויג "קפה ירושלמי בניחוח אירופי: על בתי הקפה בירושלים בתקופת המנדט" נזכרת שנת 1974, כשנה שבה נסגר 'קפה פטר'.
- ^ דוד קרויאנקר, אדריכלות בירושלים - הבנייה האירופית-נוצרית מחוץ לחומות 1855-1918, ירושלים: כתר, 1987, עמ' 103
- ^ דוד קרויאנקר, אדריכלות בירושלים - הבנייה האירופית-נוצרית מחוץ לחומות 1855-1918, ירושלים: כתר, 1987, עמ' 124
- ^ אהרן אפלפלד, עוד היום גדול - ירושלים: הזיכרון והאור, ירושלים: הוצאת כתר ויד יצחק בן צבי, 2001, עמ' 20
- ^ אהרן אפלפלד, עוד היום גדול - ירושלים: הזיכרון והאור, ירושלים: הוצאת כתר ויד יצחק בן צבי, 2001, עמ' 11-12
- ^ אמנון דנקנר ודוד טרטקובר, איפה היינו ומה עשינו, ירושלים: הוצאת כתר, 1996, עמ' 173
- ^ המידע לקוח מראיון שקיים דוד קרויאנקר עם נורית זמיר, בתם של בני הזוג בשנת 2006. ראו דוד קרויאנקר, ירושלים: המושבה הגרמנית ורחוב עמק רפאים, הוצאת כתר, 2008, עמ' 388.
- ^ מיכאל גרינצויג, קפה ירושלמי בניחוח אירופי: על בתי הקפה בירושלים בתקופת המנדט, עת-מול 255, 2018, עמ' 9-13
- ^ אהרן אפלפלד, עוד היום גדול - ירושלים: הזיכרון והאור, ירושלים: הוצאת כתר ויד יצחק בן צבי, 2001, עמ' 9
- ^ אהרן אפלפלד, עוד היום גדול - ירושלים: הזיכרון והאור, ירושלים: הוצאת כתר ויד יצחק בן צבי, 2001, עמ' 42-43
- ^ פרוייקט מיוחד: בית הקפה שלי, באתר הארץ, 27 בספטמבר 2007