קרב האוטוס

קרב האוטוס

תאריכים	477
מקום	ויט
קואורדינטות	43°37′N 24°41′E

פרש הוני. ציור שמן רומנטי של צייר גרמני מהמאה ה-19

קרב האוטוס היה עימות צבאי, שהתחולל בשנת 447 בין צבא האימפריה הרומית המזרחית וצבא ההונים תחת פיקודו של אטילה ההוני. הצבאות נלחמו על גדות נהר ויט שבבולגריה ששמו העתיק הוא נהר האוטוס. קרב זה היה הקרב הגדול האחרון בין הצבא הרומאי של האימפריה המזרחית בסדרת הניסיונות להדוף את פשיטות השוד של הצבא ההוני.

פרטי הקרב והמערכה שקדמה לו, כמו גם האירועים לאחר הקרב, לוטים בערפל. בספרי ההיסטוריה הביזנטיים נותרו מספר פסקאות קצרות בלבד, עובדה שמגבילה את המחקר ההיסטורי והניסיון לשחזור מודרני של מהלכי הצבאות.

רקע

עד לסוף המחצית השנייה של המאה ה-5 ביסס אטילה שלטון יחיד על פדרציית השבטים ההונים ופתח בסדרת פשיטות שוד שכוונו אל הבלקן תחת שליטת האימפריה הביזנטית. פשיטות אלו הסתיימו בדרך כלל בהסכם שלום שכלל תשלום כופר ומיסים מצד הביזנטים. בסוף שנת 446 שלח אטילה איגרת לתאודוסיוס השני, קיסר האימפריה הביזנטית, ובה דרש להעביר לידיו פליטים ומחפשי מקלט הונים וכן את תשלום המס השנתי בסך 700 ליברות זהב, כפי שהוסכם בשנת 439 במרגום. הקיסר הביזנטי דחה את הדרישות והציע לפתור את חילוקי הדעות במשא ומתן. אטילה הגיב בהתקפה מתואמת על ביצורי הגבול הביזנטיים וכבש את רטיאריה, מפקדת צי הדנובה הביזנטי. בשלב זה, בתחילת 447, הכתה רעידת אדמה את קונסטנטינופול, בירת האימפריה, וגרמה לנזקים משמעותיים לביצורים ולמערכות השלטון. אטילה מצידו נמנע מלנצל במהלך בזק את מצוקת הביזנטים. מחד, הוא לא היה מוכן להותיר אחריו מבצרים לא כבושים שיאיימו על עורפו של הצבא ההוני ועלולים לחסום אפשרות לנסיגה מסודרת במידת הצורך ומאידך, לא היה מוכן להסתכן בשלב זה בקרב מכריע מול צבא ביזנטי.

ההונים המשיכו לכבוש ערים ומבצרים שעמדו בדרכם אל קונסטנטינופול, עד שלבסוף עמדו במרחק של כ-120 ק"מ מעיר הבירה הביזנטית. הצבא הביזנטי, שחולק לשלושה ראשים, נכשל בניסיונותיו לעצור את ההונים, אך הצליח להאט את התקדמותם או לפצל את המאמץ ההוני למערכה חסרת תועלת באזור גליפולי. גם הביזנטים לא היו מוכנים להתחייב לקרב מכריע, שעלול היה להסתיים בתבוסה וסכנה ממשית לעיר הבירה, שביצוריה נפגעו קשות ברעידת האדמה. במרחק קצר מקונסטנטינופול, סטו ההונים ממסלולם. השמועות על מגפה שפשטה בעיר וקשיי אספקה, גרמו להונים לשנות את מסלולם ולהימנע מניסיון לתקוף את חומות העיר. ההונים פנו צפונה אל מרטיאנופוליס (Marcianopolis) שבבולגריה ומחקו את העיר מעל פני האדמה. משם פנו בחזרה אל הערבות ההונגריות, כשהם נמנעים מלעבור בשטחים שנבזזו קודם לכן. בשלב זה, כאשר ההונים מתרחקים מקונסטנטינופול, החליטו הביזנטים להתעמת עמם. במרחק של כ-250 קילומטרים ממערב למרטיאנופוליס, על גדות נהר אוטוס (נהר ויט הזורם בצפון מרכזה של בולגריה), פגש צבא ביזנטי את ההונים הנסוגים.

מהלך הקרב

גודלו של הצבא הביזנטי לא ידוע. הוא הורכב מלגיונות שדה (בניגוד לחיל מצב) של הפרובינציות איליריה ותרקיה וככל הנראה גם יחידות עילית מהלגיונות הקיסריים. על הצבא פיקד המפקד הביזנטי הבכיר ארנגיסקלוס (Arnegisclus), ששימש בתפקיד המגיסטר מיליטום, ופיקד על חיילות הרגלים והפרשים.

ידוע שהקרב היה אכזרי במיוחד ושני הצדדים ספגו אבדות כבדות. למרות הנטייה של היסטוריונים מודרניים לתת את תואר המנצח לצבא ההוני היו התוצאות הסופיות ללא הכרעה. המפקד הביזנטי נהרג במהלך הקרב.

לאחר הקרב

המערכה של 447 הייתה שונה מפשיטות קודמות. ההתקפה הייתה מחושבת ומתוכננת היטב, ומלבד ההרס והביזה ניכרת בו מחשבה אסטרטגית, בכך שאטילה נמנע מפריצה לעבר קונסטנטינופול, מהלך שהיה מאיים על לב האימפריה ומצית עימות כולל. אטילה העריך את מצבו של הצבא ההוני ונמנע מכניסה למלכודת מול חומות קונסטנטינופול בעוד צבאו סובל מקשיי אספקה, מסתכן בפגיעת מגפה ובספק אם עומדים לרשותו האמצעים להטיל מצור יעיל על העיר.

בשנת 448 שלח הקיסר הביזנטי משלחת לסיכום תנאי השלום, ואלה הוכתבו למעשה על ידי אטילה, שחזר על דרישותיו בעבר: החזרת הפליטים ההונים שמצאו מקלט בביזנטיון, ותשלום חד-פעמי מהאוצר הביזנטי בסך 6000 ליברות זהב - שייתכן וכלל תשלום כופר על שבויי המלחמה שיועבר לידי אטילה, ותשלום מס שנתי של 2100 ליברות. בנוסף, הסכימו הרומאים ליצירת אזור חיץ בין האימפריה ההונית לאימפריה הביזנטית, שישתרע בין הדנובה לקו גבול חדש שהוגדר כמרחק של 5 ימי רכיבה מגדות הנהר - זאת על מנת למנוע מהאימפריה את היתרון היחסי של הדנובה כמכשול ואת האפשרות של הביזנטים להתקפת פתע. תנאי ההסכם היו קשים ביותר לביזנטים. אובדן השטחים היה משפיל, והתשלום הטיל מעמסה גדולה על הכלכלה הביזנטית. לדברי ההיסטוריון פריסקוס, מיסים כבדים הוטלו על אזרחים בעלי רכוש, שנאלצו למכור תכשיטים ורהיטים, והמשבר הביא רבים לייאוש.

מחקר מודרני מטיל ספק בטענה כי התשלום להונים אכן רוקן את אוצר הקיסרות, שהכנסותיה השנתיות מוערכות בשמרנות ב-66 אלף ליברות, וידוע כי יורשו של תאודוסיוס השני, מרקיאנוס, הותיר באוצר האימפריה אחרי מותו בשנת 457 עודף של 100 אלף ליברות. מכאן ניתן להעריך שתשלום חד פעמי בסך 6000 ליברות, ותשלום שנתי בסך 2100, לא הכניסו את האוצר האימפריאלי לגירעון, ואף היה יתרון בלחימה מול אויב המוכן לקבל תשלום בהשוואה לאויב שנלחם על מנת לכבוש ולהחזיק בטריטוריה.

לקריאה נוספת

• Otto J. Mänchen-Helfen (ed. Max Knight): The World of the Huns: Studies in Their History and Culture (Berkeley, University of California Press, 1973) ISBN 0-520-01596-7
• E. A. Thompson: A History of Attila and the Huns (London, Oxford University Press, 1948)
• Dr. Nic Fields. Attila the Hun.Command (Book 31). Osprey Publishing (2015)
• Franz H. Bäuml and Marianna D. Birnbaum, eds., Attila: The Man and His Image. (Budapest: Corvina, 1993).
• Hugh Kennedy; John Keegan. Mongols, Huns and Vikings: Nomads at War (History Of Warfare) .(London, 2002)
• Denis Sinor, “The Hun Period,” in Sinor, ed., The Cambridge History of Early Inner Asia (Cambridge, 1990)
• The Cambridge Ancient History. Alan Bowman, Averil Cameron, and Peter Garnsey, eds., vol. 12, The Crisis of Empire, A.D. 193–337, 2nd ed. (Cambridge, 2005)
• Cambridge Ancient History. Averil Cameron and Peter Garnsey, eds., vol. 13, The Late Empire, A.D. 337–425 (Cambridge, 1998)