הונים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ההונים עולים על רומא. ציור רומנטי מהמאה ה-19
מפת נדידת העמים הגדולה אל תוך האימפריה הרומית

ההונים היו שבט נוודים שמהמאה הראשונה לספירה ועד למאה השביעית השתרע שטח מחייתם על פני מזרח אירופה הרי הקווקז ומרכז אירופה. ממקום הופעתם המתועד הראשון, ממזרח לנהר הוולגה נעו ההונים מערבה ומשנת 370 לערך החלו לבסס את אחיזתם והשפעתם על מרבית יבשת אירופה, מסעות המלחמה ההונים התבססו על חיל פרשים מהיר שעיקר לוחמיו היו קשתים רכובים. ההונים הגיעו לשיאם במהלך שלטונו של אטילה ההוני, משנת 445 ועד ליום מותו הפתאומי בשנת 453 הכו ההונים תחת פיקודו באימפריה הרומית המערבית ובאימפריה הביזנטית והורידו אותן על ברכיהן. ההונים מעולם לא הכו שורשים ולא יצרו ישות מדינית כתוצאה מכך התמוססו הישגיהם הטריטוריאליים תוך זמן קצר והם נותרו כזיכרון קולקטיבי אירופאי המקביל למלחמת בני אור בבני חושך, והשם "הונים" נחרט כתיאור של המון ברברי הזורע הרס וחורבן. צאצאיו של אטילה המשיכו לשלוט בחלקים שונים של הערבות של מזרח אירופה עד לסוף המאה השישית ושליטים הנושאים שמות האופייניים לראשי שבטים הונים שלטו באזור הקווקז עד תחילת המאה השמינית לספירה.

מקור ההונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההונים היו קונפדרציה של שבטים לוחמים מההערבה האירואסייתית - המישורים ורמות המשתרעים בין הרי החינגן הגדולים (Greater Khingan) בגבול מונגוליה-מנצ'וריה במזרח, לבין חצי האי קרים במערב. בתהליך משתמשך קיבלו ההונים אל שורותיהם קבוצות לוחמים ושבטים נודדים שונים ויצרו כוח צבאי משמעותי. תהליך התגבשות ההונים לכדי גוף אתני בעל שפה ייחודית וקשרי הגומלין עם קבוצות אתניות אחרות בערבה האירואסייתית לוטה בערפל. ההיסטוריון האוסטרי ואחד ממובילי המחקר על ההגירה בימי הביניים וולטר פוהל סיכם את הידוע על הרקע של ההונים "כל שאנחנו יכולים לומר בביטחון הוא שבשלהי התקופה הקדומה השם "הונים" תיאר אליטה של לוחמים בערבה האירואסייתית".[1]

ההיסטוריונים הרומאיים בני התקופה של פלישת ההונים לאירופה מוסרים מידע חלקי ומעורפל ביותר על מקור ההונים, מידע המצביע על ערפל ועניין מוגבל ההיסטוריון הרומאי בן התקופה אמיאנוס מַרְקֶלִינוּס מציין כי ההונים התגוררו בשממה הקפואה המשתרעת ממזרח - ההונים כמו נוודים אחרים - לא הופיעו באמת על המפה וכל שניתן היה לומר עליהם הוא שהם נמצאים מחוץ לתחום הציוויליזציה. סופרוניוס אוסביוס הירונימוס מאבות הכנסייה תיאר את ההונים כפראים שננעלו מאחרי שערי אלכסנדר. שער גבול אגדתי שנבנו על פי האגדה, על ידי אלכסנדר הגדול, כדי למנוע מהברברים הלא-מתורבתים מצפון מלפלוש דרומה ובראשם לגוג ומגוג). באגדה המקורית הסקיתים מזוהים עם גוג ומגוג ואילו הירונימוס מזהה בכתביו את ההונים עם הסקיתים. [2]איש הדת יורדנס (Iordanis, Jordanes) שכתב את תולדות הגותים מתאר את הקשר עם השטן כמקורם של ההונים, לפי כתביו הנשמות הטמאות הזדווגו עם מכשפות וההונים הם פרי הבאושים של זיווג זה. [3]

חוקרים של העת החדשה ניסו על בסיס הכתבים הרומאיים וממצאים ארכיאולוגיים לקבל תשובה ברורה יותר לשאלת מוצא ההונים אך גם לאחר מחקר מעמיק שאלה זו נותרה ללא מענה של ממש. במהלך המאה ה-18 הציע ההיסטוריון הצרפתי גוזף דה גויגנה (Joseph de Guignes) את ההשערה כי ההונים הם השְׂיוֹנְגנוּ מונח הסיני לקונפדרציה של שבטים נוודים שמקורם אינו ידוע, שבין המאה השלישית לפנה"ס למאה הרביעית שלטו על חלקים גדולים ממרכז אסיה וסופם שהתפזרו לאחר תבוסות שנחלו מהסינים ומהשבטים הסמוכים. חלקם - השבטים הדרומיים נטמעו בתוך האימפריה הסינית ואילו השבטים הצפוניים המשיכו בעימות מול הסינים עד שככל הנראה נדחקו מתחומי האימפריה לכוון מערב. ההשערה המזהה בין ההונים לשְׂיוֹנְגנוּ נתמכה על ידי אסכולת מלומדים גרמניים, בעיקר בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה, בהיעדר כל מחקר ארכיאולוגי שניתן היה לייחס להונים או לשיונגנו נסמכת על מחקר לינגוויסטי וניתוח של מקורות סיניים בני התקופה בניסיון לדלות מהם ראיות לגבי מוצא ההונים. [4] על פי מחקר מודרני ההתלהבות של החוקרים הגרמניים של תחילת המאה ה-20 נובעת גם מגישה רחבת היקף שציירה את ההיסטוריה של אירופה על בסיס של התנגשות מתמדת בין תרבויות ומאבק אירופי לשמר את הציוויליזציה מול איום מתמיד מצד ברברים ממזרח, על פי תפיסה זו ההונים היו תזכורת מתמדת, על בסיס הזהות עם שבטים סיניים והמאבק כנגד הרומאים, למעגל החוזר של קונפליקטים בין מזרח ומערב. [5] תאוריה זו מקובלת על חוקרים אחדים גם בתחילה המאה ה-21 אף על פי שהיא נחשבת לספקולציה. ניסיון לבסס את הקשר בין ההונים לשיונגנו על בסיס ממצאים ארכיאולוגיים הניב גם הוא חילוקי דעות. על פי ראיות וממצאים שהחלו להיחשף החל מסוף שנות ה-30 של המאה ה-20 ובעיקרן פרסומים של ממצאים ארכיאולוגיים וחפצי ברונזה של השְׂיוֹנְגנוּ מחפירות וסקרים ברמת אוֹרְדוֹס הידועה גם כמדבר אורדוס השוכן על רמה בדרום האזור האוטונומי של מונגוליה הפנימית מצביעים על הבדלים משמעותיים בין תרבות השְׂיוֹנְגנוּ לתרבות ההונית כפי שבאה לידי ביטוי בממצאים שנאספו במזרח אירופה. ממצאים ארכיאולוגיים שנחשפו החל מסוף שנות ה-60 של המאה ה-20 מטילים צל נוסף של ספק על הקשר בין ההונים לשְׂיוֹנְגנוּ. ארכיאולוגים סובייטים חשפו באזור העבר הבאיקל על גבול רוסיה - מונגוליה בסמוך לעיר אולן-אודה, מספר אתרים מימי השיא של אימפריית השיונגנו ומתוארכים למאה הראשונה לספירה על למאה השנייה המעידים כי התרבות האורבאנית של תושבי המקום הייתה מפותחת מאד עם שרידים ברורים לחקלאות מאורגנת גידול בקר ובעלי טכנולוגיית עיבוד מתכות מאפיינים שלא היו קיימים אצל ההונים. היסטוריונים וארכיאולוגים החוקרים את התקופה ואת תרבות הנוודים של הערבות התרחקו מהקביעה החד משמעית, ההיסטוריון היון גין קים מסכם את המחקר והממצאים וקובע נחרצות כי "להתייחס לקשרים בין ההונים לשיונגנו במונחים המתאימים לתאוריות גזע או אפילו במונחים של שיוך אתני מציג באור מגוחך את האמת ההיסטורית של האימפריות המורכבות, רב לאומיות,רב לשוניות של הערבות." אך קובע את ההקשר ההיסטורי בקבעו כי "אבות הקדומים של שבטי המקור ההונים... היו חלק מהאימפריה של השיונגנו והכילו אלמנט משמעותי מתרבות זו, האליטה ההונית השלטת ראתה עצמה כצאצא של התרבות הפוליטית של ישות אימפריאלית זו". [6] ההיסטוריון פיטר הת'ר שם את הנושא בפרספקטיבה ההיסטורית אירופאית וקובע "גם אם נצליח לקשר באופן כלשהו בין ההונים של המאה הרביעית והשיונגנו של המאה הראשונה, הרבה מים חלפו מתחת להרבה גשרים במהלך 300 שנות ההיסטוריה האבודה [בין תקופות אלו]".[7]

ההיסטוריה של ההונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד לעליית אטילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההונים הותירו אחריהם שרידים מועטים בעיקר כלים וכלי נשק שנשתמרו כמנחות קבורה, הם לא הותירו כל מסמך כתוב ולא תיעדו את ההיסטוריה של עצמם. כתוצאה מכך כל מעשיהם ופועליהם נראים דרך העיניים והפריזמה המעוותת של הכתבים הרומאיים העוינים לכל השבטים הברבריים בכלל וגם להונים ללא יוצא מהכלל. המקור העיקרי המתייחס לשבטים ההונים בטרם התגבשות האימפריה של אטילה ההוני הם כתביו של ההיסטוריון הרומאי אמיאנוס מַרְקֶלִינוּס (Ammianus Marcellinus‏; 330 לערך - 395 לערך), שכתב את הפסקאות בספרו המתייחסות להונים בסוף שנות השמונים של המאה הרביעית לספירה, כעשרים שנה לאחר שההונים יצאו מהערבות האסיאתיות אל מעבר לשטחים שממערב לים השחור. הפסקאות כתובות בלשון ציורית ומלאת חיות ומכילה תיאור מפורט על חיי מנהגי ההונים וחברתם. עם זאת תיעוד זה לוקה בבסיסו, ספק אם מַרְקֶלִינוּס בא במגע עם ההונים או חקר את אורחותיהם והמידע עליהם לא נאסף על ידי עדי ראיה שפגשו בהם. עיקר הטקסט הוא שימוש מושכל במושגים ורעיונות מקובלים בחברה הרומית, תוך שהוא נסמך ומתייחס לכתבים של היסטוריונים רומאיים קודמים וקדומים בהתייחס למערכות של האימפריה הרומית עם השבטים הברבריים. [8] על פי תפיסת העולם הרומאית האימפריה הייתה מוקפת בגזעים נחותים שלא נשמעים לחוק ומעבר לגבולות חיו פראים פרימיטיביים ופרועים חסרי מוסר וללא שלטון או משמעת. הכותבים הביזנטיים שתרבותם הייתה קשורה בתרבות יוון הקלאסית נהגו להשוות או לזהות את ההונים עם עמים שבמקור מופיעים בכתבי הירודוטוס כגון הסקיתים או הגטים, עמים שנעלמו ונכחדו לפני המאה החמישית- זמן הופעת ההונים על במת ההיסטוריה.

החל מהמחצית השנייה של המאה הרביעית לספירה נוספו לכוחות שפעלו על האימפריה הרומית מחוץ לגבולות ומתוך אימפריה עצמה גם סדרת מהלומות שהתרכזו לאורך נהר הדנובה ונהר הריין. מהלומות אלו היו כתוצאה מהתקדמות פולשים הונים ממזרח לכוון מערב. התהליך היה איטי ואין כל עדות לכוח מונוליתי או חזית התקדמות אחידה של הפולשים ההונים אך כתוצאה של מלחץ ההוני נדחפו גלים של פליטים ועימם לוחמים גותים ושבטים גרמאנים אחרים אל שטחי האימפריה. ההונים נכנסו אל תוך אירופה באיטיות ובשלבים תוך שהם מבססים את אחיזתם על שטחים נרחבים על ידי פשיטות מהירות ודחיקת תושבים מקוריים של האזור. ניתן לשחזר את התקדמות ההונים אל תוך אירופה מהאירועים על גדות הדנובה אליו התנקזו הפליטים ומהשתקפות האירועים בהיסטוריה הרומית. תחילה הופיעו הגותים בשנות ה-70 וה80 של המאה הרביעית על גדות הדנובה וחצו את הנהר אל תוך שטח האימפריה, בתחילת המאה החמישית ניכר כי ההונים קנו אחיזה בגדה הצפונית מזרחית של הנהר אירועים אלו נבעו מתנועת ההונים במשך 40 שנה לאורך כ 1200 ק"מ מנהר הדון לדנייסטר ולמרכז הדנובה כלומר מאוקראינה לרומניה ולבסוף אל תוך הונגריה.

כניסה לאירופה ועימות עם הגותים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריונים יוניים ורומאיים תיעדו את קיומם של שבטים נוודים בערבה האירואסייתית עוד במהלך המאה השנייה, באותה תקופה, ככל הנראה חיו ההונים עם או כשליטים של שבטים סרמטים, הלכה למעשה הרומאים הגיעו לכדי הכרה בקיום ההונים כאשר הפלישה ההונית אל שטחי הערבות הפונטו-כספיות בשנת 376 באה לידיעתם. מהערבות של אירואסיה בדרכם אל תוך אירופה עברו ההונים דרך שטחי המחיה של השבטים האלאנים - עם נודד ממוצא איראני ששכן בצפון הקווקז באזור הים הכספי. כתוצאה מהעימות עם ההונים התפצלו האלאנים לשתי קבוצות. קבוצה אחת נותרה בקווקז כחלק ממערכת השבטים ההונים ובכתבים של התקופה המתארים את ההיסטוריה של סוף המאה הרביעית מוזכרים ההונים והאלנים כבני ברית. חלק מהאלאנים שבחרו שלא לחבור אל ההונים נעה מערבה כפליטים. [9]

בשלב ההתפשטות הבא ההונים ובעלי בריתם האלאנים תקפו את הגותים, המגע הראשון בין ההונים לגותים התרחש ככל הנראה באזור הים השחור בין נהר הדון ונהר הדניסטר שם התעמתו ההונים עם קבוצת השבטים הידועה לרומאים בשם הגותים המזרחיים (Greuthungi) או האוסטרוגותים ועם קבוצת השבטים הגותיים המערביים הטרווינגי (Tervingi) ששטחי מחייתם היו בים הדניסטר ונהר הדנובה נהר זה גם היה הגבול של האימפריה הרומאית. בשנת 375 התחולל עימות בין ברית רופפת של השבטים הגותיים עם ההונים, הגותים לא הצליחו לעצור את ההתקדמות ההונית אל מעבר לנהר הדניסטר והברית התפרקה כאשר שבטים גותיים נפוצים לכל עבר והפושטים ההונים מזנבים בהם. שיתוף הפעולה בין ההונים לקבוצות גדולות של אלאנים הוא שאפשר את המחץ וההצלחה של ההתקפה על הגותים המחקר ההיסטורי יוצא מנקודת ההנחה כי בברית זו שמרו האלאנים על מידה רבה על עצמאות והיא נמשכה כשלושים שנה. [10] [11]

הסיבה להתקפה ההונית על השבטים השכנים לא ידועה. תאוריות הקושרות את האירוע לשינוי באקלים בערבות או לעימותים בין השבטים הנוודים בערבות נדחו על ידי היסטוריונים. המחקר היסטורי העדכני מעלה תמונה לפיה האופי הייחודי של ההונים כקבוצה הטרוגנית של לוחמים, שהתקיימו במצב לוחמה תמידי ופשיטות שוד וביזה. במסגרת פשיטות אלו צירפו ההונים אל שורותיהם לוחמים וקבוצות פשיטה שהגדילו את שורת ההונים. כך כל תקיפה הייתה גדולה מקודמתה וכל תקיפה הביאה לתקיפות נוספות ככל שגדל מספר ההונים. בתקופה זו פעילות ההונים עשויה להראות כסדרת התקפות מתוכננות ומבט במפה עשוי להצביע על מהלכים בעלי הקשרים אסטרטגיים אך האמת היא שההונים של המאה הרביעית פעלו ללא הנהגה או מנהיג מרכזי אלא כקבוצות נפרדות בעלות הנהגה רופפת מונעים על ידי הזדמנויות כפי שהציגו עצמם בפני ההונים לעתים יריב חלש או מוחלש ולעתים מערכת פוליטית זמנית שאפשרה ניצול הצלחה ובכל מקרה הקבוצות ההוניות לא פעלו לביסוס כוחם אלא להשגת שלל וביזה או כוח אדם. [12]

קרב אדריאנופול

עוד בטרם הופעת ההונים היו השבטים הגותיים בעימות מתמיד מול האימפריה הרומית שראתה בהם איום מתמשך על אזורי הגבול לאורך הדנובה, שיחות להפסקת מעשי האיבה שנמשכו שנים הצליחו למנוע קרב בקנה מידה משמעותי אך ההיתקלויות והעימותים הביאו לחורבן החיים האזרחיים לאורך הנהר ולהתפוררות הסמכות של ראשי השבטים. מהלכים רומאיים אלו חתרו תחת הליכוד של הגותים וברגע המבחן מול ההונים נפרמו הקשרים הרופפים. בשנת 376 תחת לחץ של ההונים, הגיעו כ 80,000 פליטים גותיים אל גדות הדנובה ודרשו כי הרומאים יאפשרו להם לחצות ולהיכנס אל תוך שטחי האימפריה. הרומאים, הסכימו לדרישה גם מאחר שסירוב היה מעמיד בסכנה מצד הגותים הנואשים את מערכת ההגנה על הפרובינקיות הגובלות בדנובה ומאידך מתקווה כי הפליטים ישמשו כחיץ מול התקפות עתידיות. הפליטים חצו את הנהר בסמוך לעיר הבולגרית סיליסטרה שהייתה ידועה אז בשם דורוסטורום (Durostorum) וחנו בסמוך לעיר במחנה שתנאי המחיה בו היו בלתי נסבלים. בשנת 377 הגיעה המתיחות לשיא כאשר המושל הרומאי ניסה לחסל את המנהיגים הגותיים ובראשם פריטיגרן (Fritigern) ולהכניע את הגותים בכוח הזרוע. עימות צבאי ראשון בין הצדדים אירע בסמוך לעיר הבולגרית דווניה שהייתה ידועה באותה תקופה בשם מרטיאנופוליס (Marcianopolis) ובסופו הביסו הכוחות הגותים המאוחדים את הצבא הרומי שנשלח לדכא את ההתקוממות, על מנת לחזק את עמידתו מול הרומים פנה המנהיג הגותי פריטיגרן לקבוצת הונים ושכר את שירותיהם כשכירי חרב, ייתכן מאחר שחסר חיל פרשים יעיל. שיאו של המשבר ונקודת מפנה היסטורית הגיע ביום 9 באוגוסט 378 בקרב המכריע הידוע כקרב אדריאנופול.נ הקרב הסתיים בתבוסה ביזנטית קשה ומותו של הקיסר ואלנס. חלקם של שכירי החרב ההונים בקרב לא נכתב ולא ידוע אם הם לקחו בו חלק פעיל או המתינו לסיומו על מנת לפשוט על הצד המנוצח ולבזוז את פירות הניצחון.

עם מות הקיסר ואלנס ועל רקע כישלונם של הגותים לממש את ניצחונם הצבאי עלה על כיסא המלוכה תאודוסיוס הראשון מצביא בעל ניסיון רב בלחימה מתוך תקווה כי ניתן יהיה לדכא את המרידה של הגותים ולהחזיר את השליטה והשקט לאזור הגבול סביב נהר הדנובה. בסיכומו של דבר בחר תאודוסיוס לסיים את הסכסוך במשא ומתן ובאוקטובר 382 חתם על הסכם המתיר לגותים ולבני בריתם להתיישב בשטח הגובל בגדה הדרומית של הדנובה ובתמורה הם הפכו לחלק ממערך ההגנה והתגייסו לצבא הרומי במעמד של פוֹאֶדֶרָטוּס (לטינית: Foederatus). הקיסר תאודוסיוס ניצל את הרגיעה בגבול הדנובה, ההסכם עם הגותים מחד והפרסים מאידך על מנת לבסס את שלטונו באיטליה מול איומים שנבעו מתוך האימפריה אך משהגיע להכרעה לא זכה תאודוסיוס ליהנות מפירות ניצחונותיו ונפטר בינואר 395. עם מותו של תאודוסיוס התחלקה האימפריה הרומית בין בניו - האימפריה הרומית המערבית נשלטה על ידי פלביוס אוגוסטוס הונוריוס בן העשר אך הכוח הוחזק למעשה בידי הגנרל פלביוס סטיליקו והאימפריה הרומית המזרחית על ידי פלאביוס ארקדיוס אוגוסטוס שלא יכול היה להחזיק בשלטון ונאלץ לשתף פעולה עם פוליטיקאים בעמדות כוח. בהיעדר צבא רומאי ראוי לשמו ערכו ההונים פשיטות מעבר לדנובה הקפואה שבמהלכם הותקפו נבזזו והושמדו כפרים של שבטים גותים - פליטי מלחמות העבר עם ההונים שרוב הלוחמים בהם שהו באותה תקופה עם הצבא הרומי באיטליה. הפחד מפשיטות ההונים גרם לגותים לנטוש את האדמות שנתנו להם למרוד בקיסר הרומי ולצאת במסע של הרס לאורך הפרובינציות של הדנובה ומשם דרומה אל יוון.

בשנת 406 חצו את נהר הריין לוחמים ושבטים במספרים גדולים - כולם תחת לחץ מתמיד של ההונים שפעלו בגלים רצופים לביסוס שליטתם על האזור שמצפון לנהר הדנובה. הפעם הפולשים כללו ונדלים וקבוצות של אלאנים שעד לזמן זה היו בני ברית של ההונים ושיתפו איתם פעולה בתקיפת יישובים גותים וביסוס שטח ההשפעה - הסיבה לשינוי ולבריחה של האלאנים אל מחוץ לטווח השגתם של ההונים לא ידוע. הפלישה רחבת ההיקף אל הפרובינציה גאליה גרמה לקריעת המרקם החברתי פוליטי של הפרוקינקיה החשובה, שנה לאחר מכן הכריז המגיסטר מיליטום של הפרובינקיה בריטניה פלביוס קונסטנטיוס על עצמו כקיסר השתלט על גאליה, חיזק את ביצורי הריין וקבע את בירתו באַרְלְ (צרפתית: Arles). באקלים פוליטי קשה והפכפך התקשה סטיליקו לשמר את מעמדו ופירות הצלחותיו בעבר, בחצר הקיסר הונוריוס נטתה הכף לטובת מתנגדיו של סטיליקו שטענו כי הוא נמנע מלפעול על רקע של הסכם סודי בינו לבין הפולשים או הגותים של אלאריק. בשנת 408 נרצחו כל שומרי ראשו ההונים של סטיליקו הוא נאסר והוצא להורג. על מנת לבסס את מעמדו ולהבטיח את כסאו שלח הונוריוס בני ערובה בנים של משפחות מחצר הקיסר ברוונה אל ההונים שמעבר לגדה הצפונית של הדנובה בתמורה לגיוס של 10,000 לוחמים הונים כשכירי חרב. לא ידוע אם הלוחמים ההונים אכן הגיעו לבסוף לצפון איטליה לעמוד לשרות הקיסר וסביר להניח כי הקיסר לא יכול היה באמצעיו המוגבלים לשכור או לצייד מספר כה גדול של שכירי חרב. לאחר מות סטיליקו אלאריק פלש אל צפון איטליה וצעד על רומא, הקיסר הונוריוס נקט בתכסיסי השהיה במשך 18 חודשים בהם חנו הגותים מחוץ לעיר, ביום 24 באוגוסט 410 פרצו הגותים לעיר ובמשך 3 ימים השתוללו בעיר ללא מעצורים, בוזזים מכל הבא ליד באירוע שזעזע את העולם הרומי ונחרט לדיראון עולם בהיסטוריה. הגותים המשיכו במסע ההרס עד שקונסטנטיוס השלישי הצליח, שמונה שנים לאחר מכן בשנת 418 להגיע איתם להסכם וליישובם בעמק הגארון בדרום-מערב צרפת.

התקפות על האימפריה הרומית המזרחית[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משנת 395 החלו ההונים למקד את תשומת לבם על האימפריה הרומית המזרחית, פשיטות ביזה הפכו למסעות מלחמה ששטפו את תרקיה וחדרו דרך קפדוקיה אל ארמניה ומשם דרומה אל שטחי סוריה הגדולה ועד לשערי אנטיוכיה ההונים ניצלו את ריכוז הצבא הרומי באיטליה על מנת לתקוף ריכוזים אזרחיים ללא התנגדות של ממש. על מנת להקל על הלחץ, חתמו הביזנטים על הסכם עם המורדים גותים לפיו קיבל המנהיג הגותי אלאריק הראשון (Alaric) דרגת פיקוד בכירה בצבא הרומי וקציניו קיבלו קצבת זהב ומזון והמשא ומתן כלל הסכמים לגבי שטחי מחיה חדשים. הסכם זה שהרגיע את העימות הרומי גותי אפשר לסריס אטרופיוס יועץ החצר של ארקדיוס והשליט בפועל של האימפריה המזרחית, לאסוף צבא במהלך שנת 398 ולהדוף - זמנית - את התקפות ההונים על האימפריה. [13] לפי דעה אחרת ההונים לאחר שמיצו את אפשרויות הביזה איבדו עניין (באופן זמני) באימפריה הרומית המזרחית ועזבו מרצונם כשהם מרכזים את המאמץ כנגד האימפריה הסאסאניתפרסית הקדם-אסלאמית האחרונה.

בתחילה הצליחו ההונים הפתיע את הפרסים ואספו שלל ושבויים כשהם חודרים עמוק לתוך שטח האימפריה וזורעים הרס וחורבן, ההרפתקה הפרסית של ההונים נסתיימה בקרב מכריע מול צבא פרסי סדיר שהתייצב בדרכם. הם נהדפו מגבולות האימפריה ונאלצו לסגת אל הרי הקווקז לאחר שסבלו תבוסה צבאית מכריעה בקרב כנגד הצבא הסאסאני במהלכה הם איבדו את מרבית שללם ומספר גדול של שבויים. [14] בהיסטוריה של ההונים אירוע זה הוא אפיזודה בעלת משמעות מוגבלת אך היא מלמדת על יכולת של ההונים לנהל מערכות מהירות על פני מרחקים גדולים נקודה שנייה עולה מהתיאורים של ההיסטוריון תיאודורטוס (Theodoretus) לפי דבריו ההונים אספו לוחמים צעירים מאוכלוסיית המקומות עליהם פשטו, חלקם היו עבדים שנשבו באיומי חרב ואחרים היו לוחמים צעירים שהצטרפו לשורות ההונים מרצונם.

הביזנטים חגגו את הצלחתם להדוף את ההונים משטחם בתהלוכה מפוארת אותה הוביל אטרופיוס ברחובות עיר הבירה. השמחה לא האריכה ימים, הקיסר החלש וההפכפך ארקדיוס הגלה את אטרופיוס ביטל את ההסכמים עם הגותים והפסיק לשלם להם סובסידיה, במקביל חיזק הקיסר הביזנטי את קשריו עם מנהיג הוני בשם אולדין ששלט על הטריטוריה לאורך הגדה הצפונית של הדנובה, מטרת המהלך הייתה - ככל הנראה - להשתמש בהונים בראשות אולדין ככוח לרסן את הגותים ולהבטיח שקט לאור גבול הדנובה, טקטיקה זו הצליחה והגותים עזבו את שטחי הקיסרות המזרחית ונעו מערבה. בשטחי האימפריה המערבית נתקלו הגותים בצבא הרומי בראשות סטיליקו ונסוגו אל הפרובינציות דלמטיה ופאנוניה לאחר 2 עימותים צבאיים קשים אך ללא הכרעה. הרומאים מצידם נאלצו לנטוש את עיר הבירה מילאנו ולהעביר את השלטון לעיר המבוצרת רוונה (Ravenna) במחוז אמיליה-רומאניה בצפון מרכזה של איטליה. על מנת להסיר את האיום הגותי נחתם בשנת 405 הסכם עם מנהיגם אלאריק המעניק לו דרגת מגיסטר מיליטום, ותשלום קצבה לתומכיו.

בשנת 408 נפטר הקיסר ביזנטי ארקדיוס ועל כס המלכות עלה תאודוסיוס השני, קיסר האימפריה הביזנטית, ועם מותו של הונוריוס בשנת 423 תפס ולנטיניאנוס השלישי את כיסא הקיסרות הרומית המערבית לאחר סדרת הדחות ותככים בהם הייתה החצר הביזנטית מעורבת באופן ישיר. בדרך להכתרתו של ולנטיניאנוס נאלצו הביזנטים להלחם מול קצין רומאי מורד בשם יוהנס (Iohannes Augustus) שאסף כוח צבאי משמעותי מתוך כוונה לתפוס את כיסא הקיסר של האימפריה המערבית. בעוד הצבאות הביזנטיים בראשות המגיסטר מיליטום פלביוס ארדבור אספר מדכאים את המרד במהלך שנת 425 שלח יוהנס המורד משלחת אל ההונים בראשות קצין צבא מתומכיו פלביוס אאטיוס - מי שעתיד להיות אישיות מרכזית באימפריה הרומית המערבית ובעלת קשר הדוק עם ההיסטוריה של ההונים. אאטיוס היה מבני הערובה שנשלחו בשנת 409 על ידי הקיסר הונוריוס להונים להבטחת התשלום בעבור שירותם של 10,000 שכירי חרב, שם הוא למד והתחנך עם בני גילו מהאליטה של השלטון ההוני, למד את כישורי הלחימה של ההונים וקשר קשרי ידידות עם דמויות מפתח. קשריו של אאטיוס הבטחות לשלל ותשלום הביאו להצלחת השליחות והוא חזר לאיטליה עם צבא של שכירי חרב הונים שהגיע לרוונה 3 ימים לאחר שיוהנס הוצא להורג. בחצר הרומאית לא יכלו להתעלם מהצבא ההונים, על מנת לנטרל את הסכנה הציעו לאאטיוס תפקיד של פיקוד בגאליה ושילמו את שכרם של ההונים.

בשנת 422 בעוד הצבא הביזנטי מתכתש ללא הצלחה יתרה עם צבאות האימפריה הסאסאנית על רקע של רדיפת נוצרים בפרס חצו גדודים הונים את הדנובה תוך שהם מנצלים ביודעין את היעדרות חלקו הארי של הצבא הרומאי מאזור הגבול, ההונים ירדו כארבה על הפרובינקיה תרקיה (בולגריה), ואילצו את הקיסר הביזנטי תאודוסיוס השני לחתום על הסכם שלום עם הפרסים ולהציב את הצבא בהרכב מלא אל מול ההונים. שני הצדדים לא היו מעוניינים בעימות כולל והגיעו להסכמה על נסיגה הונית תמורת תשלום שנתי כולל של 350 דינרי זהב, הסכם שהקיסר הציג בפני אזרחי קונסטנטינופול כהישג ונחגג במצעד צבאי מפואר סביב חומות העיר שהוקמו זה מקרוב ונקראו על שמו של הקיסר.

אולדין ההוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי אמיאנוס מַרְקֶלִינוּס להונים לא היה מנהיג והם לא סרו למרותו של מלך, אלא חברו ביחד בעיתות לחימה תחת הנהגה זמנית. מחוסר מקורות היסטוריים קשה לשחזר את המבנה הפוליטי של ההונים, ידוע כי נוודים של הערבות האסיאתיות כמו המונגולים לפני שלטונו של ג'ינגיס חאן היו בנויים מקלאנים כמו החברה ההונית, אך לחלק מהקלאנים היה משקל חשוב יותר בתוך החברה ולחלקם מעמד נמוך יותר שיכול היה לנבוע מחוסר במשאבים או תבוסה צבאית, למרות מדרג חברתי זה השליטה והסמכות היו רופפים בתוך החברה השבטית, לא נאכפה מדיניות אחידה וכל קלאן הלך אחרי מנהיגו. גם מנהיגות בתוך הקלאן לא הייתה קבועה, כל קבוצה כללה מספר בתי אב חלקם מאוחדים בקשרי משפחה וחלקם בשבועת נאמנות. אינדיבידואלים יכלו להחליף נאמנות או לעבור לקלאנים אחרים על ידי הצהרת נאמנות למנהיג בעל כוח או השפעה שיטה זו הידועה בשם נוקר (Nöker) אפשרה לוחם כריזמטי לאסוף מאחריו כוח של לוחמים אך גם אפשרה מצב בו תומכי המנהיג נוטשים אותו במקרה בו האינטרסים המשותפים נעלמים. המנהיג ההוני אולדין הוא ככל הנראה מנהיג מסוג זה.

בסוף המאה הרביעית עולה בכתבי ההיסטוריונים הרומאיים שמו של המנהיג ההוני אולדין. הוא המנהיג ההוני הראשון המוזכר בשמו ומתואר כשליט האזור הידוע בשם מונטניה המהווה חלק מרומניה וגובל ממערב בנהר הדנובה. ההונים היו פושטים אופורטוניסטים ולא בחלו בהשכרת שירותיהם לאימפריה הרומית והרומאים ואלה לא בחלו משימוש בצבאות הונים שכירים על מנת לסלק איומים מיידיים יותר, אל המציאות הזו נכנס אולדין שצבר כוח והשפעה הן בקרב קבוצות לוחמים הונים אותם איחד בעזרת יכולתו לייצר הזדמנויות מפשיטות שוד מחד ותשלומים עבור שירותים כשכירי חרב מאידך. כך ניצל אולדין מערכת פוליטית זו לצרכיו ולטובתו בתבנית שאטילה אחריו שכלל והרחיב. ידוע כי הוא היה מעורב שכיר חרב של הצבא הרומאי בעימות עם המנהיג הגותי גאינס שהיה מגיסטר מיליטום בתקופת ארקדיוס, קיסר האימפריה הביזנטית. בתפקיד בכיר זה הוא תפס את מושכות השלטון בקונסטנטינופול אך נאלץ לברוח מהעיר בשנת 400 בלחץ התושבים, גאינס והחיילים הנאמנים לו נסוגו אל מעבר להלספונטס ומשם, נרדפים על ידי צבא שכירים של האימפריה ובהם גדודים הונים נסוגו הגותים לכוון הדנובה מתוך כוונה לעבור את הנהר ומחוץ לטווח ידם של הביזנטים. ההונים תחת הנהגת אולדין חסמו את נתיב צבאו של גאינס. בקרב שהתפתח ניצחו ההונים וגאינס נהרג, ראשו נשלח אל קונסטנטינופול כמתנה לקיסר.

שיתוף פעולה הדוק זה לא מנע מההונים מלבצע מסכת פשיטות שוד תכופות אל שטחי האימפריה החל משנת 404–405, פשיטות שחדרו אל אזורים בלב אנטוליה ועד לפרובינציות של צפון סוריה. פשיטות אלו לא עצרו את המגיסטר מיליטום של האימפריה המערבית פלביוס סטיליקו מלהכניס את אולדין וההונים תחת פיקודו אל ברית של צבאות ברבריים על מנת לעמוד מול צבא של שבטים גותיים של המנהיג רדגאיסוס שתחת לחץ של שבטים הונים חצה את הדנובה, עבר את האלפים ופלש לאיטליה. הוא הובס על ידי סטיליקו ובני בריתו בקרב מכריע בפאיסולאי (פיאסולה) ב-406. משהשתנה כוון הרוח הפוליטי והאימפריה הביזנטית הסבה את תשומת לבה (ואת עיקר הכוחות הצבאיים הזמינים) אל הגבול עם האימפריה הסאסאנית, נכנסו יחידות פשיטה הוניות בשנת 408 אל שטחי הבלקן, בפשטית שוד שחדרה עמוק אל תוך הבלקן. הטקטיקה הביזנטית להתמודד עם פשיטות אלו הייתה לספוג את המהלומה ולתת להונים להיכנס אל עומק הטריטוריה תוך שהם משאירים מאחור אותם לא יכלו לכבוש, בשלב השני הפושטים היו נלכדים בין חילות המצב בעורפם ובמבצרים בעומק השטח וכוחות ניידים מולם ונאלצים לסגת. הפעם ההונים הפתיעו את הרומאים והצליחו לכבוש את מצודת קסטרה מרטיס (Castra Martis), עובדה שהפכה פשיטה זו לאסון טקטי עבור הביזנטים. ההיסטוריון סוזומנוס מתאר מפגש בין מפקד רומאי לבי אולדין, על פי תיאור זה הרומאי הציע להוני לסיים את העימות בדרכי שלום ובתגובה ההוני הצביע על השמש העולה ומצהיר כי הוא איננו זקוק לרומאים בדרכו לכבוש כל שטח על פני הארץ אליו מגיעות קרני השמש. [15]

אולדין ההוני היה ככל הנראה קורבן לשיטת הממשל ההונית ההפכפכה, כשהוא נסמך על תמיכה-על-תנאי של קציניו וחייליו על פי מערכת ה"נוקר", התערער ככל הנראה מעמדו מששרשרת הצלחותיו נקטעה ובהמשך ביוזמה ועידוד של הרומאים, ההשערה היא שקצינים הונים נכנסו למשא ומתן עם הרומאיים בסופו ערקו רבים מהם לשורות הצבא הרומאי, ככל הנראה תמורת הבטחה לתשלום עבור שירותיהם. על פי ההיסטוריון הנוצרי סלמיניוס הרמאנוס סוֹזוֹמֵנוּס המתאר את האירועים חסדו של האלוהים הוא שפתח את עיני ההונים ולמרות יכולתם הצבאית של ההונים המגע עם התרבות הרומאית בכלל, תרבות השלטון הרומאי, ובעיקר היחס של הרומאים לחיילים - לפיו המצטיינים זכו לקידום ותגמול על הישגיהם, הביא רבים מההונים לערוק לצד הרומאי מצב שאילץ את אולדין לסגת באבידות הן בנפש והן הרכוש ולסגת אל מעבר לדנובה אל תחום שליטתו המקורי, חייליו הנותרים שהחליטו לדבוק בו מתו במסע הקשה או שנכנעו לרומאים.[16]

רוגילה ואוקטר[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך 50 השנים במהלכן התקדמו ההונים מהים השחור אל עבר הונגריה הם פעלו במסגרת של קהילות, בתי-אב (קלאנים) ושבטים בעלי קשרים רופפים, מבנה זה הספיק לשעבד את השבטים שחיו מצפון לדנובה ומעבר לגבולות האימפריה הרומית וחלק מהקבוצות ההוניות אפילו לקחו חלק במשאבי האימפריה ושימשו כשכירי חרב. כך יצרו ההונים בעיות ביטחון לאימפריה ובה בעת שימשו כחלק מהפתרון. ככל שההונים הצליחו בתפיסת שטחים ושיעבוד תושביהם ירדה יעילות המבנה החברתי הרופף והשימוש בתקיפות שוד אופורטוניסטיות לא יכול היה לספק צרכים של ישות גיאו-פוליטית בעלת טריטוריה קבועה. מאמצים צבאיים הונים נתקלו בתגובה רומית מאורגנת והצריכו משאבים ניכרים, תיאום בין בתי האב והשבטים ומסעות לוחמה מתוכננים בקפידה. רק כאשר בתי האב התאחדו תחת מנהיג אחד והיו קשורים אליו בשבועת נאמנות ללא ערעור יכלו ההונים להביא לידי ביטוי את פוטנציאל ההרס המקסימלי מול האימפריות הרומיות. שינוי זה חל במהלך 30 השנים שלאחר ההתבססות בערבה ההונגרית, במהלך המחצית השנייה של המאה הרביעית חל שינוי במבנה המבוזר של המערכת השבטית-פוליטית ההונית, מקבוצות של לוחמים בעלות השתייכות רופפת ומנוגדת החלה להתגבש מערכת שלטונית השואפת לריכוזיות, ההיסטוריה ההונית המעורפלת מציינת את השמות של האחים רוגילה ואוקטר כמי שהצליחו לאחד את החברה ההונית, ככל הנראה רוגילה שלט על אזור המזרח ואילו אוקטר על החלק המערבי. הסיבה לפיצול בין שני מלכים איננה ברורה אבל מהווה תבנית חוזרת בהיסטוריה ההונית. ייתכן כי לשיטת ממשל דואלית בה שני מלכים שולטים על אזור מוגדר יש בסיס המושרש בתרבות הפוליטית ההונית, או שבמהלך תהליך התגבשות קונפדרצית השבטים ההונית נוצר מצב של שתי קבוצות שבטים ששמרו במידה זו או אחרת על זהותן. מאידך ייתכן כי הפיצול נעשה מסיבות פרקטיות של עמידה מול שתי האימפריות הרומיות (המזרחית והמערבית) מולן התעמתו ההונים.[17]

בתקופה זו הגיעו היחסים בין השליטים בפועל של האימפריה המערבית לכלל רתיחה, גאלא פלקידיה אמו של הקיסר ולנטיניאנוס השלישי שנלחמה לשמור את הילד-קיסר על כסאו מחד ועל מעמדה כשליטה בפועל מאידך מולה עמד פלביוס אאטיוס שכוחו בצבא הרומאי הלך והתחזק עד כדי איום על מעמד הקיסר ואמו. עיקר כוחו של אאטיוס נבע מהעובדה שחלק גדול מהצבא הרומי היה באפריקה בלחימה בלתי פוסקת כנגד הונדלים וקשריו עם ההונים הבטיחו לכאורה את השלום בשטחים האירופאים של האימפריה. שני הצדדים היו מוכנים לכל מהלך טקטי על מנת לערער את מעמד השני ולא בחלו בכל דרך על מנת להשיג את מטרתם. בשנת 430 דרש אאטיאוס לקבל את הפיקוד על כל הצבאות של האימפריה הרומית המערבית, גאלא פלקידיה נאלצה להסכים מחשש לפלישה הונית אך בשנת 432 משנתייצבה החזית באפריקה מחד ועם תבוסת ההונים מול הבורגונדים מאידך החליטה גאלא פלקידיה להתעמת עם אאטיוס ומינתה את מפקד הצבא באפריקה בוניפאקיוס (Bonifacius) לשמש כמפקד עליון של צבא האימפריה הרומית המערבית לצידו אל אאטיוס. העימות לא איחר לבוא ובשנת 432 נפגשו שני הגנרלים בקרב ליד העיר רימיני (בשמה הרומאי Ariminum), צבאו של בוניפאקיוס ניצח את הקרב אך הוא מת מפצעי מוות במהלך דו-קרב עם אאטיוס. תוצאות הקרב לא הותירו כל ברירה ואאטיוס נאלץ לברוח אל ההונים, הוא חזר לאיטליה בשנת 433 ככל הנראה מלווה במספר קטן יחסית של לוחמים אך בטענה כי אלפים בדרכם להצטרף אליו. גאלא פלקידיה לא הייתה מוכנה להסתכן ומינתה את אאטיוס לתפקידו הקודם. הקדוש הנוצרי פרוספר מאקיטן מציין את מערכת היחסים המורכבת בין ההונים לגנרל הרומי: " לאחר שאיבד את תפקידו, אאטיוס התגורר באחוזתו ואויביו זממו לתפוס ולאסור אותו בהתקפת פתע. הוא נמלט רומא ומשם לדלמטיה והגיע אל ההונים. ידידותם ועזרתם הביאו אותו לפיוס עם השליטים והוא הוחזר לתפקידו הקודם." יש להניח כי עזרת ההונים לא נתנה ללא תמורה וכי הגנרל הרומי שילם תמורתה בכסף או שטחים שהועברו לידי ההונים או בשילוב של שניהם. [18]

בשנת 430 נהרג אוקטר בעת מערכה כנגד הבורגונדים, שקבעו לעצמם ממלכה בגדה השמאלית של נהר הריין, משם יצאו לפשיטות בלתי פוסקות על הפרובינקיה גאליה בלגיקה הרומית, על פי ההיסטוריון סוקרטס מקונסטנטינופול בורגונדים שחיו תחת לחץ מתמיד מצד ההונים ניצלו את מותו הפתאומי של מנהיג ההונים על מנת לתקוף את הלוחמים חסרי המנהיג ולהביס אותם. [19]

בשנת 423 בעקבות סכסוכים פנימיים בקרב שבטי הקונפדרציה של השבטים ההונים, ככל הנראה כחלק ממאבקי איחוד הכוחות והשליטה הפנימיים, חצו מספר יחידות הוניות את הדנובה וחברו לצבאו של תאודוסיוס השני, קיסר האימפריה הביזנטית. רוגילה דרש באמצעות שליח הוני, כי ההונים הנמלטים יוסגרו לידיו. המשא ומתן התארך כחלק מטקטיקת השהייה, השיחות לא הגיעו לכלל הסכם והסיכון המחושב שלקחו הביזנטיים נכשל, בשנת 434 תקפו ההונים את פרובינציות הספר הביזנטיות. העיתוי להתקפה לא ברור, אך ייתכן וההונים ניהלו משא ומתן עקר מתוך ציפייה לשעת כושר. הם חצו את הדנובה והתקדמו אל עבר קונסטנטינופול שתושביה נתקפו בהלה והתכוננו למצור עקוב מדם אך לפתע עצרו וחזרו על עקבותיהם. בספרו "ההיסטוריה של הכנסייה" כתב סוקרטס מקונסטנטינופול כי הקיסר תאודוסיוס השני התפלל כי עונש אלוהי ייפול על ראשו של רוגילה ואכן הוא מת ממכת ברק, אנשיו הוכו על ידי מגפה והניצולים מתו מאש שירדה מהשמיים. היסטוריון ואיש כנסייה אחר תיאודורט מסיירוס מציין בכתביו כי מותו של רוגילה היה מתנת אלוהים, הבציר של מעשיו הטובים של הקיסר על מלחמתו בכופרים הפאגאניים והרס מקדשיהם. כרוניקה לטינית אחרת מציינת כי רוגילה מת בשנת 434.

נסטוריוס, הבישוף של קונסטנטינופול מסכם בכתביו את התקופה: ""הסקיתים (כלומר ההונים) היו רבים ובעבר היו מפוצלים לשבטים של שודדים. הם לא הסבו נזקים קשים אך נעו מהר. מאוחר יותר הם הקימו ממלכה וכוחם עלה וכך הם עלו על כל הצבאות הרומאיים" [20]

תחת שלטון אטילה ההוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלדה ואטילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלדה ואטילה, ציור של אמן הונגרי

עם מותו של רוגילה עבר השלטון לידי אחייניו - בניו של אח שלישי הידוע רק בשמו "מונדזוק" בלדה הבכור ואטילה, על פי כתביהם של היסטוריונים רומאיים שביקרו כחלק ממשלחות רשמיות בחצר האחים השליטים ההונים היחסים ביניהם היו מתוחים וניכר כי אינם רואים עין בעין בתחומים רבים.

בעוד הישות ההונית הופכת לאימפריה יציבה האימפריה הרומית על שני חלקיה הלכה ונחלשה כתוצאה מהפלגנות הפנימית, המחסור במשאבים וריבוי הלחצים על שטחי הספר ולעתים הערים המרכזיות הותירו את האימפריה כאידאל קשה להגנה מעשית. אי היציבות בפרובינציות של גאליה הגיעה לסף רתיחה. הגותים ששלטו בדרום מערב צרפת שאפו להגדיל את שטחי השפעתם לכוון הים התיכון, הבורגונדים המשיכו בפשיטות שערערו את יציבות ושלום הפרובינציות ודחקו את כוחות הצבא הרומי בגאליה, בחלקים אחרים בגאליה התמרדו הגותים וגורם מתסיס נוסף היו הבגאודים (bacaudae), בעלי נכסים מהפרובינציה שסירבו לקבל את מרות השלטון הרומי.

מסע מלחמה בגאליה בשנת 435

הצבא של האימפריה המערבית לא יכול היה להתמודד מול איומים אלו ללא גיוס תגבורת של ממש ואאטיוס פנה בשנת 435 לבלדה ואטילה בבקשה לסיוע, לנוכחות ההונים בכוח הרומאי היו 2 יתרונות נוספים: כמשקל נגד ללגיונות הרומאיים שנאמנותם בעבר הייתה נתונה לבוניפאקיוס ולבסס מחדש את המוניטין של אאטיאוס כמי שיכול לרתום את ההונים לצידו. על מנת לחתום את העסקה התחייב אאטיאוס כי האימפריה הרומית לא תתנגד לשליטה ההונית בפרובינציות הגבול בפאנוניה. מהלך שמסר -הלכה למעשה את השטח של הגדה הדרומית-מזרחית של הדנובה לידי ההונים, שטח שהשליטה בו אבדה למעשה ולא ניתן להגנה על ידי צבא האימפריה - תמורת מאמץ מרוכז להחזיר שליטה על פרובינציות חשובות יותר - כלכלית ופוליטית. ההונים מצידם זכו בשליטה ללא עוררין בשטחים הגובלים בדנובה עם גבול ברור וניתן להגנה גם לאורך נהר הריין וגם עתידים היו לזכות ביתרון הגלום בהסרת האיום של הממלכה הבורגונדית כאויב. בשנת 436 החריבו ההונים והרומאים את הממלכה הבורגונדית, המלך הבורגונדי גונדהאר נהרג בקרב ועמו, רוב הבורגונדים. ההיסטוריונים הרומאיים דנים בעובדה כי הבורגונדים שהמירו את דתם לנצרות זמן מה לפני המלחמה הוכחדו על ידי הרומאים - נושאי דגל הנצרות ובני בריתם ההונים הפגאניים, הם מתארים בצבעים קשים את הברבריות בה טבחו ההונים באזרחים הנשים והילדים הבורגונדים. איש הכנסייה וההיסטוריון פרוספר מאקיטן כתב "ההונים השמידו את הבורגונדים מהשורש עד לצמרת". חורבן ממלכת הבורגונדים ובמיוחד בירתם ורמיזה (וורמס), בשנת 437 שולב מאוחר יותר באפוס הנרחב שירת הניבלונגים, וביצירות שהושפעו ממנו כמו האופרה "טבעת הניבלונגים" של וגנר.

במקביל להשמדת הבורגונדים, לגיונות רומאיים וכוחות הונים תחת פיקודו של ליטוריוס (Litorius) ניהלו מערכת התשה נגד הבגאודים שהסתיימה לאחר שמנהיגיהם נתפסו והוצאו להורג. הצבא תחת פיקוד ליסטוריוס פנה דרומה על מנת להתעמת עם הגותים שניצלו את הלחימה של הרומאים מול הבורגונדים על מנת להרחיב את שליטתם והטילו מצור על עיר הנמל נרבון. במהלך הצעדה דרומה שכירי החרב ההונים שדדו ובזזו כפרים וחוות ללא מעצור עד שבשנת 437 הם הגיעו לנרבון והסירו את המצור, תושבי העיר המורעבים הריעו לפרשים ההונים של פי התיאור של פרוספר מאקיטן נשאו איתם שקי תבואה. בשנת 439 הגיעו הרומאים אל טולוז, עיר הבירה הגותית. מול חומות העיר סירב הגנרל הרומי לנהל משא ומתן עם אנשי הכנסייה - שליחי הגותים והתיר להונים לערוך טקסים פגאניים שבסיכומם הוחלט על התקפת פנים אל פנים על העיר. במהלך הקרב הצליחו הגותים לתפוס את ליטוריוס ובסוף יום הלחימה האכזרי ההונים והרומאים הוכו שוק על ירך, לאחר מספר ימים הוצא ליטוריוס להורג במהפך שאנשי הכנסייה ראו בו הוכחה לצדקת הדרך הנוצרית. סלביאנוס איש הרוח הנוצרי כתב על כך: "הרומאים שמו את יהבם בהונים והגותים העזו לשים את מבטחם באל"

הסכם השלום של מרגום 439

במקביל לאירועים במערב ניהלו הביזנטיים וההונים משא ומתן על הסדרת היחסים בין האימפריה להונים והבאת שלום לפרובינציות הגבול. המשלחות ההוניות בראשות בלדה ואטילה נפגשו בחורף 439 במבצר מרגום (Margum) על פי דרישת ההונים השיחות נערכו כשהצדדים יישובים על סוסיהם. על פי ההסכם הביזנטים התחייבו להחזיר לידי ההונים פליטים וגולים הונים ובעתיד לא להושיט יד להונים ממתנגדי אטילה ובלדה שיחצו את הדנובה. הרומאים התחייבו לקיים יחסי מסחר ולאפשר להונים לסחור ללא הגבלה עם האימפריה ותשלום שנתי של 700 פאונד זהב שיועבר לידי האחים ההונים. כך הקטינו ההונים את הסכנה של מסעות ומהלכים של צבא רומאי לאורך הדנובה וחיזקו את מעמדם האישי כמי שמחלקים את הזהב לפי שיקול דעתם לבני בריתם בקרב ההונים בעוד שאלו שהיו עשויים לשמש כאופוזיציה איבדו את האפשרות לתמיכה מהביזנטיים. ברגע שהביזנטים מילאו את חלקם בהסכם והעבירו לידי ההונים את הגולים שבידם הוציאו אטילה ובלדה 2 מתוכם, ככל הנראה בעלי קרבת דם, להורג על מנת להרתיע מתנגדים עתידיים. מצדם הביזנטיים שילמו מחיר סביר לשמירת השלום לאורך הגבול הצפוני ואפשרות לשחר כוחות כנגד איומים אחרים לאורך הגבולות או בעתיד והפחית את הצורך בהשקעה מאסיבית בהגנה על הגבול.

התקפה על הבלקנים 441

האימפריה הביזנטית הפנתה את תשומת לבה לאיום הוונדלי על קרתגו באפריקה שניתק את האימפריה ממקור מזון והכנסה מרכזי. בשנת 441 לאחר שנה של הכנות קפדניות יצא הצבא הביזנטי מורכב ברובו מיחידות שנגרעו ממצבת חיל המצב בגבול הדנובה לאפריקה בחישוב כי מסה צבאית זו של יחידות מנוסות תכריע את המערכה במהירות.

כאשר הידיעות על יציאתו של הצבא הביזנטי הגיעו לאטילה ובלדה הם החלו במערכה שלהם כנגד הפרובינציות שנותרו ללא הגנה מדרום לדנובה בהתקפת פתע על מבצר קוסטנטנטיה(Constantia) אחד מהמבצרים הרומאים האחרונים מצפון לדנובה שנבחר לשמש כנקודת מסחר בין הביזנטים להונים על פי הסכם מרגום, ביום שבו נערך המסחר תקפו ההונים ללא התראה הפתיעו את חיל המצב וכבשו את המבצר. הביזנטים המופתעים לא הבינו את כוונות ההונים ועדיין האמינו כי ניתן להכיל את ההתקפה על ידי משא ומתן. לשליח הקיסר פלביוס אספר, אמרו ההונים כי הם רואים כת הסכת מרגום כחסר תוקף לאור מעשי חיל המצב במרגום, לדברי ההונים הבישוף של מרגום נהג לחצות בלילות את הדנובה אל שטחים בשליטת ההונים שם הוא שדד קברים של אצילים הונים וחילל אתרי קבורה של קרובי משפחה של בלדה ואטילה. ההונים לא סיפקו כל הוכחה לטענותיהם אך דרשו כי הבישוף יוסגר לידהם ואיתו פליטים הונים שמצאו מקלט אצל הביזנטים בניגוד להסכם מרגו. לא ברור איך השא ומתן התנהל אך משסירבו הביזנטים להסגיר את הבישוף או הפליטים עזבו ההונים את המשא ומתן ופתחו במלחמה כוללת. במשך 9 חודשים מקיץ 441 עד לאביב 442 תקפו ההונים באין מפריע לכל אורך הקטע המרכזי של הדנובנ, הם לא פסחו על חוות וישובים לא מוגנים אך הפעם גם תקפו, במאורגן ותוך שימוש בכלי מצור וטקטיקות הנלמדו מצבאות רומיים, מבצרים וערים מבוצרות ובהן: סינגידונום (בלגרד), נאיסוס (ניש) וסרדיקה (סופיה). [21]

על מנת לסיים את מצב הלחימה בבלקן חתם הקיסר הביזנטי על הסכם עם הונדלים שביסס את אחיזתם באפריקה וקרתגו ובשנת 442 חזר הצי הביזנטי עם הלגיונות לקונסטנטינופול, ההונים שלא רצו עימות עם הצבא הביזנטי במלא כוחו נסוגו באופן מסודר אל מאחרי הגדה הצפונית של הדנובה ושטחי מחייתם בערבות ההונגריות כשהם משאירים אחריהם אדמה חרוכה והרס של קוי הגנה הרומאיים במרחב המרכזי של הדנובה. החל משנת 443 החלו הביזנטים בשיקום פרובינציות הגבול, מפקדי המחוזות קיבלו הוראה להגביר את תכיפות האימונים ולהקפיד על שגרת תשלום לחיילים. האימפריה חילקה לחיילים חלקות אדמה באזורי הספר ופטרה אותם מתשלום מיסים על מנת שיתישבו בהן ויגנו על רכושם ועל הגבול.

שלטון היחיד של אטילה ההוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשתה של אטילה. ציור הונגרי רומנטי מהמאה ה-19. אטילה יושה על כס המלכות ומולו רוקדים 2 מנתיניו. לרגליו יושב אחד מבניו ובפינה הימנית עליונה של הציור מתוארות 2 מנשותיו. בצד ימין יושבים חברי משלחת דיפלומטית רומאית ואחד מהם הוא ההיסטוריון והמדינאי פריסקוס האוחז בידיו עותק מספרו ײהיסטוריהײ. הציור הוא שחזור אמנותי של סצנה המתוארת בספר ומתעדת את ביקור פריסקוס בחצרו של אטילה

.

המשתה של אטילה, ציור רומנטי מהמאה ה-19

השלל הרב ושבויים שנתפסו על ידי ההונים במסע המלחמה של שנת 442 היו בשליטת אטילה, בניגוד לנוהג בעבר בו כל קבוצה אספה את הביזה לידיה. על ידי שליטה זו וחלוקת השלל לפי ראות עיניו הצליח אטילה לבסס את מעמדו ולקרב אליו את ראשי השבטים החזקים ותומכיהם, בשלב כלשהו ככל הנראה בשנת 445 ניצל אטילה את כוחו והדיח אל בלדה מכסאו והוציאו להורג. ההיסטוריונים הרומאיים לא יודעים למסור כל פרט נוסף על מהפכת החצר באימפרה ההונית. [21]

מסע המלחמה בבלקנים 447

אטילה לא המתין לאורך זמן עד לחידוש העימות עם האימפריה הביזנטית ובסוף שנת 446 הוא שלח מכתב לתאודוסיוס השני, קיסר האימפריה הביזנטית ובו הוא חוזר על דרישתו להעביר לידיו פליטים ומחפשי מקלט הונים וכן את תשלום המס השנתי בסך 700 פאונד זהב על הוסכם בשנת 439 במרגום. הקיסר הביזנטי דחה את הדרישות על הסף והציע כי הצדדים יכנסו למשא ומתן עם חילוקי הדעות. אטילה הגיב בהתקפה מתואמת על ביצורי הגבול הביזנטיים וכבשו את רטיאריה מפקדת צי הדנובה הביזנטי, בשלב זה בתחילת 447 הכתה רעידת אדמה את קונסטנטינופול גרמה לנזקים של ממש לביצורים ומערכות שלטוניות וטרפה את התוכניות של הביזנטים. אטילה מצידו לא היה מוכן לנצל במהלך בזק את המצב הקשה של הביזנטים מחד הוא לא היה מוכן להותיר אחריו מבצרים ביזנטיים לא כבושים שיאיימו על עורפו של הצבא ההוני ועלולים לחסום אפשרות לנסיגה מסודרת במידת הצורך ומאידך לא היה מוכן להסתכן בקרב מכריע מול צבא ביזנטי בשלב זה. ההונים המשיכו לכבוש ערים ומבצרים שעמד בדרך אל קונסטנטינופול. עד שלבסוף עמדו במרחק של כ 120 ק"מ מעיר הבירה הביזנטית. הצבא הביזנטי שחולק ל 3 ראשים נכשל בניסיונות לעצור את ההונים אך הצליח להאט את התקדמותם או לפצל את המאמץ ההוני למערכה חסרת תועלת באזור גליפולי אך גם הביזנטים לא היו מוכנים להתחייב לקרב מכריע שעלול היה להסתיים בתבוסה וסכנה ממשית לעיר הבירה שביצוריה נפגעו קשות ברעידת האדמה. במרחק קצר מקונסטנטינופול סטו ההונים ממסלולם, השמועות על מגפה שפשטה בעיר וקשיי אספקה גרמו להונים לשנות את מסלולם ולהימנע מניסיון לתקוף את חומות העיר. ההונים פנו צפונה אל מרטיאנופוליס (Marcianopolis) שבבלוגריה ומחקו את העיר מעל פני האדמה משם פנו ההונים חזרה אל הערבות ההונגריות כשהם נמנעים מלעבור בשטחים שנבזזו קודם לכן. בשלב זה, כאשר ההונים מתרחקים מקונסטנטינופול החליטו הביזנטים להתעמת עם ההונים. במרחק של כ 250 ממערב למרטיאנופוליס על גדות נהר אוטוס (נהר ויט הזורם בצפון מרכזה של בולגריה) פגש צבא ביזנטי את ההונים הנסוגים. בקרב הארוך והאכזרי נגרמו לשני הצדדים אבידות קשות אך בסיכומו של יום ההונים ניצחו בקרב זה.

המערכה של 447 הייתה שונה מפשיטות קודמות, ההתקפה הייתה מחושבת ומתוכננת היטב למסע ההרס והביזה נוספה אסטרטגיה וכך נמנע אטילה מפריצה אל עבר קונסטנטינופול דבר שהיה מצית עימות כולל וללא מעצורים מצד הביזנטים אם היו נדחקים אל הפינה באיום על לב האימפריה. אטילה הפעיל שיקול דעת על מצבו של הצבא ההוני ונמנע מכניסה למלכודת מול חומות קונסטנטינופול כאשר הצבא ההוני סובל מקשיי אספקה ותחת איום של מגפה ובספק אם באמצעים העומדים לרשות ההונים ניתן היה להטיל בלוקדה יעילה על העיר. משחזרו ההונים לארצם שלח הקיסר הביזנטי בשנת 448 משלחת לסיכום תנאי השלום שלמעשה הוכתבו על ידי אטילה שדרש כמו בעבר החזרת הפליטים ההונים לידיו, תשלום חד-פעמי של 6000 ליברות זהב שייתכן וכלל תשלום כופר על שבויי המלחמה, ותשלום מס שנתי של 2100 ליברות. בנוסף הסכימו הרומאים ליצירת שטח הפקר בין הדנובה במרחק של 5 ימי רכיבה, על מנת למנוע מהאימפריה את היתרון היחסי של הדנובה כמכשול ואת האפשרות של הביזנטים להתקפת פתע. ההסכם היה קשה לבליעה לביזנטים, ההשפלה באבדן השטחים והמאמץ הניכר לשלם את התשלום להונים הטילו מעמסה רצינית על הכלכלה הביזנטית ומסים כבדים הוטלו, על פי תאורי פריסקוס, על אזרחים בעלי רכוש שנאלצו על פי תיאורו של ההיסטוריון למכור תכשיטים ורהיטים ומתאר שבר שהביא רבים לכדי ייאוש. מחקר היסטורי מעלה ספק בטענה כי התשלום להונים אכן רוקן את אוצר הקיסרות שהכנסותיה השנתיות מוערכות בשמרנות ב 66,000 ליברות וידוע כי יורשו של תאודוסיוס השני מרקיאנוס הותיר באוצר האימפריה אחרי מותו בשנת 457 עודף של 100,000 ליברות מכאן שתשלום חד פעמי של 6000 ליברות ושנתי של 2100 לא הכניס את האוצר האמפריאלי לגירעון ומאידך היה יתרון בלחימה מול אויב המוכן לקבל תשלום מאשר אויב שנלחם על מנת לכבוש ולהחזיק בטריטוריה.

אטילה המשיך במדיניות של שימוש בכספים הרומאיים לחיזוק מעמדו כמקור החלוקה של עושר להונים ומניעה של מקורות הכנסה חלופיים שעשויים להוות בסיס לקיום אופוזיציה פנימית, והסתמך על זרם קבוע של כספים להחזיק ואחוז במעמדו בצמרת החברה ההונית הוא הותיר את החברה ההונית כפרזיט על האימפריה הרומית תוך שהוא מנצל ללא מעצורים את חולשות האימפריה אך מבלי להביא למות הפונדקאי. אין ספק שאטילה פיקח אישית על מגעים בין אישים ומנהיגים הונים לרומאים וביזנטים, הדרישה להסגיר מתנגדים פוליטיים ומתחרים אפשריים שמצאו מקלט אצל הרומאים עוברת כחוט השני בכל משא ומתן, ההיסטוריון פריסקוס שהיה מעורב ישירות באירועים כנציג האימפריה הביזנטית עולה כי לעתים היו הרומאיים מוציאים להורג פליטים הונים שסירבו לחזור למולדתם ובהם בני אצילים הונים המקורבים לקלאן של אטילה שסירבו לקבל את מרותו, על מנת שלא לתת לאטילה סיבה לאטילה עילה לטעון להפרת תנאי הסכם השלום. כאמצעי פיקוח ושליטה נוסף אטילה ניהל ופיקח על המסחר בין הונים לרומאיים לאורך הדנובה. הוא קבע את מיקום תחנות המסחר והמועדים בהם יתנהלו השווקים. כל זאת הושג על ידי פשיטות ומסעי מלחמה אך גם מגעים דיפלומטיים ממושכים.

הצעת הנישואים של הנסיכה הונוריה

בשנת 450 שלחה הנסיכה הביזנטית יוסטה גרטה הונוריה (Justa Grata Honoria) שליח נושא את הטבעת שלה לאטילה בבקשה כי יעזור לה לה להשתחרר מאיום של נישואים כפויים. היא הייתה אחותו הבכורה של הקיסר ולנטיניאנוס השלישי דמות שולית בהיסטוריה המתוארת בעיקר כבת לוויה של אחיה ואימם איתה היא חיקה אופי חזק, יכולת אישית ושאפתנות שנסיבות החיים דנו אותה לתסכול. היא זכתה למוניטין שנכתב בהיסטוריה על ידי היסטוריונים של התקופה כשאפתנית ושלוחת רסן שהשתמשה במין על מנת לקדם את האינטרסים האישיים שלה. על מנת לרסן אותה החליט אחיה הקיסר להשיא אותה בכפייה לסנטור בסוס הרקולנוס (Bassus Herculanus) שנחשב לחסר שאיפות וכזה שלא ישמש בנישואים ובמעמדו על מנת לאיים על הכתר. עם קבלת המכתב והטבעת לידיו החליט אטילה כי הנסיכה ביקשה ממנו להיות בעלה, והוא שלח בשנת 451 משלחת לרוונה בדרישה לשאת את הנסיכה ולקבל מחצית מהאימפריה הרומית המערבית כנדוניה. הקיסר ולנטיניאנוס השלישי, שלח את אחותו לגלות ודחה את תביעתו של אטילה תוך שהוא דוחה על הסף את הלגיטימיות של מהלך "הצעת הנישואים". [22]

בשנת 450 נהרג הקיסר הביזנטי תאודוסיוס השני בתאונת רכיבה, את מקומו על הכיסא תפס פלביוס מרקיאנוס אוגוסטוסלטינית: Flavius Marcianus Augustus) בהסדר מאורגן להמשך שלטון שושלת תאודוסיוס באמצעות נישואים בין מרקיאנוס לפולכריה, אחותו הגדולה של תאודוסיוס, אשר החזיקה בעוצמה רבה באימפריה. אטילה לא המתין הרבה ושלח משלחת לארמון הקיסר הביזנטי על מנת לבחון את נחישות הקיסר החדש, הם הביאו דרישה מאטילה כי הקיסר החדש ישלם את המס שהושת על ביזנטיון במשא ומתן לאחר הקרבות של 8–447, בניסוח זה הוצגו הכספים שהביזנטים התחייבו לשלם ישירות לאטילה כמסים אותם משלם בעל חסות לאדונו, הביזנטים דחו את הטרמינולוגיה על הסף אך לא את המחויבות ככל הנראה מתוך נכונות להיכנס למשא ומתן, לדיברי פריסקוס לשליחים ההונים נאמר כי הביזנטים לא ישלמו מיסי-חסות לאטילה אלא "מתנות" והוסיפו כי במידת הצורך לא יהססו הביזנטים להעמיד כוח צבאי מול האיומים ההונים במלחמה. [23]

מסע המלחמה לגאליה 451 והקרב של המישורים הקטלוניים

הקרב במישורים הקטלונים. תחריט מהמאה ה-19
הקרב במישורים הקטלונים, כתב יד מהמאה ה-14

אטילה המשיך לשלוח שגרירים לחצרות הקיסרים הרומאים כאשר המשלחת האחרונה הגיע לחצרות כאשר הצבא ההוני היה בדרכו לגאליה והעבירה את המסר "אטילה אדוני ושליטכם מצווה עליכם להכין עבורו את ארמונכם". מטרת אטילה בשיגור המשלחות השונות, המסרים הסותרים והאיומים הייתה הטעיית הרומאים בנוגע למהלכיו. על מנת לקדם את פני ההתקפה ההונית על גאליה ועל פי המלצת אאטיאוס הקיסר ולנטיניאנוס השלישי חתם על הסכם עם תיאודוריד הראשון מלך הויזיגוטים, בהסכם זה הכירו הרומאים בקיומה של המדינה הגותית, הגותים הוזמנו להשתתף בלחימה לצידם של הרומאים כבני ברית שווים. ההונים הכו בגאליה במהירות אופיינית, העיר מץ שבצפון מזרח צרפת נהרסה ואחריה ריימס שנשרפה על היסוד. נתיב החורבן וההרס של ההונים הצית סיפורים על מסירות נפש של אנשי כמורה ודת נוצריים שהסיתו את ההונים ממסלולם או הקריבו את נפשם על מנת להציל את בני קהילתם על פי סיפורים של אבות הכנסייה במפגשיו של אטילה עם הבישופים הוא הציג עצמו כ"שוט האלוהים" שם שדבק בו מאז ותאם את התפיסה הנוצרית כי הפלישה ההונית הייתה מהלך אלוהי במטרה להעניש את החוטאים. איזידורוס מסביליה כתב במאה השביעית כי ההתקפות של אטילה היו חלק מתוכנית אלוהית לתיקון עולם עבור הדת הנוצרית וההונים הם ה"מקל של הזעם האלוהי" שנועד "להכות באלו שלא הכו על חטא על מנת להכריח אותם להפנות עורף מהתאוות והטעויות של התקופה" [24] ביוני 451 הצבא ההוני הגיע לעיר אורליאן שם הם נתקלו במערך הגנה שנבנה על ידי הרומאים ובני בריתם הגותים, ההונים נסוגו לכוון מזרח כאשר הצבא הרומאי בעקבותם עד ששני הצבאות עמדו זה מול זה. הקרב הידוע בשם הקרב במישורים הקטאלונים נערך - ככל הנראה בסמוך לעיר שאלון-אן-שמפאן בצפון מזרח צרפת. בתום יום הקרב העקוב מדם נסוג אטילה משדה הקרב ואיתו לוחמיו המוכים, הרומאים והגותים לא ניסו לנצל את הנסיגה ההונית ולהכריע את הקרב, והצדדים לעמדות מבוצרות מבלי שהקרב הגיע לידי הכרעה. לאחר יום של ציפיה יצאו הגותים, שמלכם נהרג ועתה הונהגו על ידי אחד מבניו משדה המערכה לכוון מרכז השלטון הגותי, על פי המקורות הרומאיים אאטיאוס הוא שיעץ למנהיג הגותי הצעיר כי עליו להבטיח את מעמדו בקרב אחיו. זמן מה לאחר מכן נסוגו הרומאים. לבסוף משהוברר להונים כי תנועת כוחות האויבים שלהם לא הייתה מלכודת הם החלו בתנועה מהירה לכוון מזרח אל כוון נהר הריין ומשם לביטחון היחסי של הטריטוריה ההונית. ההיסטוריונים הרומאיים דנים בשאלה מדוע לא תקף אאטיאוס את המחנה ההוני כאשר ההונים היו בנקודת שפל ובכך עשוי היה להשיג ניצחון מכריע על אטילה. על פי חלק מהכותבים אאטיאוס לא רצה להרוג את אטילה או להרוס לחלוטים את הצבא ההוני אם בגלל קשרי העבר או בגלל חששו מהגותים שללא אויב טבעי יפנו את כל כוחם כנגד רומא. אך ייתכן ואאטיאוס לא חשב כי כוחותיו שספגו אבידות כבדות יוכלו להכריע את הקרב מחד ומאידך רצה לשמור על יכולתו המבצעית של צבאו לאתגרים הבאים.

המצור על אקוויליה, מתוך כתב יד הונגרי מהמאה ה-19
"הפגישה בין לאו ואטילה ההוני" מעשה ידי הצייר רפאל. ביצירה מתואר לאו, שלצידו פטרוס ופאולוס כשהוא נפגש עם אטילה מחוץ לחומות העיר רומא.
המפגש בין אטילה ההוני לאפיפיור ליאו הראשון בויטראז' שבכנסייה בעיירה הצרפתית בדי Bédée

.

,תבליט המתאר את הפגישה של ליאו הראשון ואטילה בבזיליקת פטרוס הקדוש שברומא

מסע המלחמה לצפון איטליה 452

כחצי שנה לאחר הקרב במישורים הקטאלונים, בסוף שנת 451 נשלח המגיסטר מיליטיום של האימפריה הביזנטית אפולוניוס (Apollonius) אל חצרו של אטילה עם מתנות מהקיסר מרקיאנוס על מנת לפתוח במשא ומתן אך אטילה סירב לפגוש בו מאחר שלא הביא איתו את תשלום המסים שאטילה דרש, מאידך הורו ההונים לנציג הביזנטי להשאיר איתם את המתנות היקרות מהקיסר ולחזור לקונסטנטינופול בידיים ריקות, סימן ליחסים שהדרדרו בין ההונים לביזנטים. הקיסר מרקיאנוס מצידו החליט לעצור את התשלומים להונים והחליט ליזום מהלכים צבאיים מוגבלים לאורך הדנובה, ככל הנראה תחת הרגשת הביטחון שהעניק הניצחון הרומאי בקרב בגאליה והאבידות שנגרמו להונים. אך בשנת 452 הפתיע אטילה את הרומאים ובמהל בזק הצעיד את צבאו לאורך 600 ק"מ וללא התנגדות דרך הבלקנים ישירות אל צפון איטליה. המהלך המפתיע תפס את הרומאים ללא הכנה ועם יכולת תמרון מוגבלת. הרומאים לא היו מוכנים להזמין גותים או שבטים ברבריים אחרים אל תוך איטליה מחשש מובן שבתום או במהלך העימות הם יפנו את חרבם כנגד הרומאים, הצבא הרומי בגאליה היה בכוננות מתמדת למרידות ופשיטות של הגותים על פלגיהם השונים ולא יכול היה לבצע מהלך מהיר לכוון איטליה, ספק אם הגותים שספגו אבידות בגאליה והיו עסוקים במאבק ירושה יכלו להלחם באיטליה גם אם היו מתבקשים לעשות כן. בצע ראשון הטיל אטילה מצור על העיר אקוויליה (לטינית: Aquileia) השוכנת במרחק 10 ק"מ מחוף הים האדריאטי. העיר נפלה לידי ההונים ונהרס על היסוד לאחר מצור ממושך ולחימה ארוכה ואכזרית שהעמידה את שני הצדדים במבחן והאטה של על פי התכנון את מהלך ההתקפה ההונית כולה. ההונים המשיכו ללאורך עמק נהר הפו והרסו את פאביה ולאחר מכן את מילאנו. לכל אורך ההתקפה ההונית הצבא הרומאי נסוג לאיטו מערבה והקיסר נותר ברומא, טקטיקה של התשה שנוסתה על ידי הרומאים בהצלחה לאורך השנים החל מהעימותים שלאחר קרב קאנאי בשנת 216 לפנה"ס. בסוף הקיץ של 452 הצבא ההוני נא לאיטו כ150 ק"מ דרום מזרח ממליאנו אל העיר מנטובה שם נפגש עם משלחת של הקיסר הרומאי ולנטיניאנוס השלישי בראשה עמד האפיפיור לאו הראשון, המפגש בין המנהיג ההוני לאפיפיור נחרט בזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי באופן ציורי מיוחד, בני התקופה ואמנים במאות שלאחר מכן ראו במפגש ובהחלטת אטילה לצאת מאיטליה כניצחון הנצרות ובכלל נתפש המפגש כעימות סמלי בין 2 עולמות ובסופו הציווליזציה גוברת על הברברים בכוח הרוח. הסבר אקדמי מעלה את ההשערה כי המשלחת נשאה איתה מתנות מהקיסר לאטילה ואלו בנוסף לביזה הרבה שנאספה על ידי ההונים עד לאותו מפגש השביעו את רעבונם לשלל מחד, מאידך הקושי למצוא אספקה ומגפה שהחלה להשתולל באזורים מוכי המלחמה הקשו על הצבא ההוני. בנוסף ייתכן כי הפשיטות של הצבא הביזנטי בראשות הקיסר מרקיאנוס אל מעבר לדנובה הביאו את אטילה להחלטה לסגת מאיטליה חזרה אל מעבר לדנובה. עבור הקיסר הרומאי ולנטיניאנוס הפלישה לאיטליה הייתה תזכורת למעמדו הפוליטי השברירי ויכולתו הצבאית המוגבלת, בתום הפלישה ההונית הוברר כי הצבא הרומי לא יכול להגן על איטליה, הפלישה שינתה את מאזן הכוחות במערב, המשטר האימפריאלי הרומאי איבד את השליטה באימפריה ואת יכולתו להגן על נכסיו והגבולות.

מותו של אטילה ההוני

מותו של אטילה, ציור דרמטי צהמאה ה-19 של צייר הונגרי.

בתחילת שנת 453 החליט אטילה שמספר נשותיו לא ידוע, לשאת אישה נוספת, כלתו החדשה שידוע כי שמה היה אילדיקו וכי הייתה ידועה ביופיה, לאחר החתונה אטליה חגג עד לשעות הלילה המאוחרות ולמחרת בבוקר התגלה מת במיטתו כשכלתו הצעירה בוכה בהיסטריה על גופתו. בגופתו לא היו כל סימני אלימות, על פי כתבי ההיסטוריונים הרומאיים אטילה נרדם בשנת-שיכורים ונחנק בשנתו מדימום שנקווה מאפו אל הגרון, יש המאשימים את אילדיקו ברצח. הנזיר ההיסטוריון יורדנס מציין חינוכי כי ײכך השתייה לשכרה הביאה את סופו של איש צבא מפורסםײ. בהגיע החדשות לקונסטינופול היה הקיסר הביזנטי מרקיאנוס שווה-נפש וטען כי ראה, בחדרו מלאך שהושיט לו את קשתו השבורה של אטילה, וימים ספורים אחר כך למד כי אויבו מת. ההיסטוריונים הרומאיים לא ציינו מה הייתה תגובתו של ולנטיניאנוס השלישי.

בשנת 2005 פרסם הפילולוג מיקל בדקוק מחקר מקיף על מותו של אטילה תחת השם "הלילה בו מת אטילה - פתרון תעלומת הרצחו של אטילה ההוני"[25] (The Night Attila Died - Solving the Murder of Attila the Hun). על פי מחקר זה אטילה נרצח על ידי מתנקשים שנשלחו על ידי הקיסר הביזנטי על מנת להסיר את סכנת הפלישה ההונית הממשמשת ובאה.[26]

התפוררות האימפריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מות אטילה התפוררה האימפריה ההונית במהירות, שלשה מבניו אלאק (Ellac) דנגיזיץ (Dengizich) והצעיר מביניהם ארנק (Ernac) נלחמו על השליטה ועם התפוררות הצבא ההוני והאימפריה נלחמו על חייהם. תהליך ההתפוררות הואץ על ידי מרידות של שבטים וקבוצות אתניות שבתקופת אטילה היו חלק מהאיחוד ההוני בשנת 454 הוכה הצבא ההוני על ידי פדרציה של מורדים במקום שידוע רק בשמו "נהר נאדאו" (Nedao) אך מקומו אינו ידוע. בקרב זה נהרג אלאק ואיתו רבים מהלוחמים ההונים. יורדנס מציין באירוניה:

"וכך ההונים נעצרו, עם שפעם נראה שיכבוש את העולם, פילוג הוא כה הרסני שההונים שהיו כה מפחידים כאשר היו מאוחדים במלא כוחם, נפלו עכשיו""

לאחר הקרב על נהר נאדאו הצבא ההוני בראשות 2 האחים הנותרים נלחם עם שבטים גותים בפרובינציית פאנוניה אך ניגפו מפניהם. בעימות נוסף שנערך שנים מספר לאחר מכן נאלצו ההונים לברוח ולוותר על שליטה באזור של בלגרד (אז סינגידונום (Singidunum) מול קואליציה של שבטים גותיים. שבטים גותים אחרים ניצלו את החופש ואבדן השליטה ההונית על מנת לחצות את הדנובה ולהתיישב במהלך העשור בין 450 ל 460 - בהסכמת הביזנטים ובאופן מסודר באזור תרקיה תמורת הנכונות להגן על האזור ולהתגייס לצבא האימפריה הביזנטית.

אי היציבות באימפריה ההונית והמאמצים הקדחתניים הגבירו את האי יציבות לאורך הדנובה, בשנת 468 שלחו האחים נציגים לקונסטינופול לקיסר החדש לאו הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית בבקשה להסכם שלום והחזרת תחנות המסחר לאורך הגבול, רך פני המזלחת והצעות ההונים הושבו ריקם. האחים נקלעו לחילחקי דעות איך להגיב למהלך הביזנטי, ארנק לא היה מוכן להתחייב לעימות כולל עם הצבא הביזנטי כאשר הכוח הצבאי ההוני מתקשה להגיב לאתגרים מבית, זו פעם האחרונה ששמו של ארנק מוזכר בספרי ההיסטוריה הרומאיים. דנגיזיץ שכל הנראה הכריע את חילוקי הדעות בסגנון החלטי של אביו אטילה, החליט לנקוט בגישה תקיפה יותר כנגד האימפריה הביזנטית ומשלחת מטעמו הגישה לקיסר דרישה לתשלום כופר והעברת שטחים לידי ההונים ברוח האולטימטום של אטילה, הקיסר ליאוהציע כי ההונים יקבלו את ההסדר שקיבלו עליהם הגותים ויתישבו השטחי האימפריה כנתיני הכתר, ההונים דחו את ההצעה וצבא הוני חצה את הדנובה בפלישת בזק. בניגוד לאירועי העבר הצבא הביזנטי התייצב מול הפושטים ובקרב הוכו ההונים שוק על ירך, גופתו של דנגיזיץ נערפה וראשו הובא על כידון לקונסטנינופול שם הוקע מעל אחד השערים למצהלות תושבי העיר. ההונים תחת לחץ הביזנטים והגותים נדחקו מזרחה אל מעבר לים השחור אזור ממנו הגיחו כמאה שנה קודם לכן.

התמוטטות האימפריה ההונית יצר גלי הדף שטילטלו את המערכות באימפריה הביזנטית ובעיקר באימפריה הרומית המערבית, הסתלקות ההונים מהמפה נתן לגותים ולונדלים אפשרות לצבור כוח שטחים והשפעה, הגותים הוכיחו כי הלכה למעשה הם לא ירוצים לשמש כבני ברית לרומאים אלא במקרים קיצוניים בהם האינטרסים של שני הצדדים נפגשים ולטווח קצר, עובדה שהפכה כל ניסיון ליצור מערכת הגנה מתואמת על מעט הפרובינציות שנותרו בידיים רומאיות לבלתי אפשרית. ללא ההונים ששימשו כחוח מאזן מול האיום הגותי והונדלי הפכו הגותים לאיום קיומי על האימפריות הרומאיות, האימפריה המזרחית שרדה,אך האימפריה המערבית - תחת לחץ של הגותים מחד והונדלים שכבשו ובזזו את רומא בשנת 445 התפרקה. הגותים בנו לעצמם מדינה על חלקי הפרובינציות הרומאיות בצרפת וספרד.

תרבות ותרבות חמרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

דפורמציה מלאכותית של הגולגולת[עריכת קוד מקור | עריכה]

דפורמציה מלאכותית של הגולגולת (Artificial cranial deformation) הוא תהליך מכוון במהלכו משנים את האנטומיה והמראה של הגולגולת באמצעים מכניים בדרך כלל בשלבי הינקות. תופעה זו מוכרת בתרבויות רבות והופיע באופן ספונטני לאורך ההיסטוריה ובכל העולם. באזור הונגריה והקרפטים נמצאו מספר רב של גולגלות, בקברים מהמאות החמישית והשישית - תקופת האימפריה ההונית בקברים המיוחסים להונים לאלאנים ולגותים. מחקר מקיף מצביע כי דפורמציות של הגולגולת נעשו על גולגלות של נשים וגברים וכי התפשטות המנהג תואם את תנועת ההונים אל תוך אירופה ממזרח למערב, ההונים עצמם אימצו את המנהג לאחר שבאו במגע עם האלאנים ושבטים ממוצא טורקי שדפורמציה מלאכותית של הגולגולת הייתה נהוגה בקרבם ולעשה ההונים נחשבים כמפיצים של המנהג שהתפשט ב6 שלבים עיקריים: שלב ראשון שמקורו באסיה לפני כ 4000 שנה ומשם דרך הקווקז, שפך הדנובה (הונגריה, רומניה, סרביה וקרואטיה) ומשם אימצו השבטים הגרמניים את המנהג כחיקוי לאדוניהם ההונים והפיצו את המנהג לאזורים גרמניה, צרפת וצפון איטליה. החוקרים קובעים כי דפורמציה מלאכותית של הגולגולת נעשה על מנת לקבע מעמד חברתי גבוה וכסימן היכר אתני במרכז אירופה. על בסיס זה ניתן לאפיין ממצאים ארכאולוגיים בקברים וליחס אותם להונים או לבני בריתם הקרובים. [27]

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערכת הכלכלית שהכתיבה את אורחות החיים של השבטים ההונים הייתה בבסיסה מערכת חיים של נוודים ואף על פי ששינויים שחלו בה לאורך מאה השנים של הפעילות ההונים באירופה המקורות הרומאיים וממצאים ארכאולוגיים מצביעים על כך שגם בשיאה של האימפריה ההונית הייתה הפעילות הכלכלית מבוססת על גידול בעלי חיים ובנוסף צייד ודייג כהשלמה של תזונה וחומרי גלם, כבימים בהם אבותיהם חיו בערבה האסיאתית. מחקרים אנתרופולוגיים המסתמכים בעיקר על השוואה בין חיי נוודים ונוודים למחצה במאות השנייה עד החמישית לספירה, עליהם יש מידע היסטורי חרי ומידע שנאסף בחפירות ארכיאולוגיות כגון האלאנים והסרמטים מציירות דפוס נדידה מחזורי התלוי בגאוגרפיה ממחנה חורף קבוע למרעה קיץ קבוע וחוזר חלילה. ההיסטוריון הרומאי יורדנס מתאר את חיי ההונים כנוודים-למחצה החי על גידול בקר ואמיאנוס מַרְקֶלִינוּס מרחיב ומתאר את ההונים כמגדלים של חיות משק מסוגים שונים, הרומאים לא מזכירים את ההונים כרועי צאן אך השוואה עם עמים נוודים בכלל ועמים נוודים הדומים להונים מצביע על המקום החשוב שתפסו הצאן ומוצרי הלוואי של הצאן במערכת הכלכלית של ההונים. הצאן היה ככל הנראה מקור המזון העיקרי לבשר חלב ומוצריו, עורות הצאן שימשו לבגדים שאמיאנוס מתאר ששימשו "להגן על רגליהם השעירות" וכחומר גלם לאוהלים ולנעליים ולהפקת לבד ששימש כבד לכובעים ובגדים. מחקר השוואתי מצביע גם על ידע וניצול של חקלאות באופן מוגבל ופרימיטיבי. [28] סוסים מלאו תפקיד מרכזי בכלכלה של ההונים. אף על פי שהמקורות הרומאיים לא מציינים זאת, ההונים אכלו בשר סוסים - ככל שאר הנוודים של הערבות, הם נהגו לבשל את הבשר בקלחת גדולה ולהוציא אותו עם ווים מברזל.

החל מתחילת המאה החמישית ההונים ביססו את שליטתם במישורים הידועים כאלפלד, או "המישור ההונגרי הגדול", חבל ארץ שטוח עשיר במרעה שהתאים לאורח החיים הנוודי של ההונים ומיקומו במרכז אירופה היה אידאלי כבסיס להתקפות לאורך גדת הדנובה, ההבדלים בין שטח זה לערבות הקזחיות מהם באו ההונים הכריח את ההונים להתאים את עצמם ולהשתנות. בשונה מהערבות האסיאתיות הערבה ההונגרית לא יכלה לתמוך באורח חיים נוודי מלא, ההונים לא יכלו לנהל את עדריהם ממרעה קיץ למרעה חורף ולהשלים את הכנסותיהם על ידי עיסוק מוגבל במסחר והתקפות שוד מזדמנות. באירופה שהייתה מיושבת בצפיפות יחסית ועל אדמה פורייה יותר ומעובדת ביעילות ההונים יכלו לנצל את יתרונם הצבאי על האוכלוסייה המקומית ולבסס את עצמם ככוח כובש בעל נוכחות מתמדת. כך שינו ההונים את הטקטיקה משוד ביזה והרס של כפרים גותיים חסרי הגנה לשיטה של גביית דמי חסות בכסף או סחורות מקהילות חקלאיות, ככל שהאחיזה של ההונים העמיקה כך השתרשה השיטה של ניצול כוח האדם המקומי ואיסוף משאבים חומריים מהשטחים שבשליטתם, ההונים לא התערבו בחיי נתיניהם ולא בנו מערכת אדמיניסטרטיבית של שליטה על פי הדוגמה הרומית אלא הסתפקו בסחיטה בהיקפי ענק. שינויים אלו אינם משתקפים בכתבים ההיסטוריים הרומאיים אלא לעתים רחוקות ובדרך אגב. ההבנה של אורח החיים ההוני נסמכת על מעט מידע כתוב והיקשים ממצאים ארכיאולוגיים מועטים, שכבת אליטה הונית שאת שרידיה מוצאים בעיקר בקברים דבקה בדרכי העבר של הנוודים ההונים אך הרוב ככל הנראה נטמעו תרבותית בחברה הגותית שתחת שליטתם. תהליך זה הפך את מרבית ההונים ל"בלתי נראים" למחקר הארכיאולוגי. [16]

מקור הכנסות נוסף שניעה את הכלכלה ההונית היו תשלומים בזהב, חלק במטבעות וחלקו במטילים ששולמו להונים בעיקר כתשלומים מהאימפריה הביזנטית. כך קיבלו ההונים כ 13,000 ליברות של זהב מהביזנטים במהלך שנות ה-40 של המאה החמישית, ועל זה תשלום של 6000 ליברות בשנת 447. סכומים ניכרים אך בסך הכל אחוז לא גדול מההכנסות השנתיות של הביזנטים. לאחר תשלומים סדירים להונים בשנים 448 ו449 ואולי 450 היו ההונים במצב מלחמה עם האימפריה הביזנטית והאימפריה הרומאית המערבית ותשלומים שנתיים פסקו. מקור כספי נוסף היו תשלומי כופר עבור שבויים רמי-מעלה וסחר בעבדים מבין השבויים שעבורם לא שולם כופר. ידוע כי חיילים רומאיים שנישבו שוחחרו תמורת 8 סולידוס - מטבע זהב רומאי עד לסוף המאה הרביעית ו 12 סולידוס לאחר מכן. כופר עבור אזרחים רמי מעלה היה יקר יותר ומדווח על כך שמבקרה מסוים התרצה אטילה ושחרר אשה רמת מעלה תמורת 500 סולידוס "בלבד". [29] זהב נוסף הגיע לידי ההונים בכמויות לא ידועות אך ללא ספק בעלות משמעות, מביזה של ערים רומאיות.

מקור הכנסה נוסף, לעתים בסדרי גודל משמעותיים היה מסחר בין ההונים לרומאים. ככל הידוע ההונים מכרו לרומאים סוסים ובמידה פחותה עורות ופרוות וייתכן שגם עבדים. מסחר זה שפרח בתקופות הקצרות של אי-לחימה נעצר בזמנים של מלחמה ובסוף המאה החמישית משאיבדו ההונים ספר גדול של סוסים ולוחמים בקרבות פסק המסחר לחלוטין. פריסקוס הוא היחיד שמתאר את מהלך המסחר שהתנהל בתחנות מסחר קבועות לאורך הדנובה בירידים שהתנהלו פעמיים בשנה בזמנים קבועים וככל הנראה התנהל בשיטת סחר חליפין ובהיקפים קטנים יחסית. חוקים נוקשים קבעו את הנהלים וסרו מסחר בנשק וחומרים לתעשיית הנשק ואיסור חל גם על מכירת יין ושמן. עם זאת עבור הסוחרים היה מדובר במסחר כדאי ששולי הרווח בו היו גבוהים מהנהוג בשווקים בערי האימפריה, והסוחרים היו פטורים מהחובה המוסרית של מסחר הוגן מאחר שהם סחרו עם ברברים ולא נוצרים. [30]

תורת לחימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרך לחימתם של ההונים לא השתנתה רבות מאז הפעם הראשונה בה התנגשו קבוצות-פשיטה הוניות עם חילות מצב רומאיים על גדות הדנובה ובמשך 70 שחלפו מאז עד לקרב המכריע של המישורים הקטלוניים, גדודים של פרשים רכובים היו עמוד השדרה ורובו המכריע של הצבא ההוני, טקטיקות הלחימה הוכתבו על ידי כלי הנשק ואלו לא השתנו כלל מלבד שימוש בכלי נשק ובעיקר חרבות ושריון רומאיים שככל הנראה נאספו כשלל משדות הקטל. לקראת שיאה של האימפריה ההונית נוספו לצבא ההוני גדודים של בני ברית כגון גותים ואלאנים ויחידות של עריקים או שבויים מהצבאות הרומאיים שהביאו איתם יכולות מיוחדות ובעיקר לחימת-מצור וידע של בניית מכונות-מצור. המקור העיקרי ללחימת ההונים נובע מכתבי אמיאנוס מַרְקֶלִינוּס שבתורו קיבל את המידע מלוחמים גותים, אלו ציינו בפניו את צעקות הקרב מחרישות האזניים וציינו את מהירות תנועתם בעת התקפה. הגותים לא ידעו לומר דבר על המבנה הפוליטי או חברתי של ההונים אבל ציינו כי ההונים פעלו במסגרת קבוצות מאורגנות אך לא ידעו לספר האם קבוצות אלו כללו בני קלאן או שבט אחד או שנקבצו אד הוק בעת הפלישה. טקטיקות התקיפה של ההונים לא היו שונות כלל ועיקר מטקטיקות של לוחמים-נוודים אחרים שמקורם בערבות וכללו מטח של חיצים בשלב ראשון של ההתקפה, קרב פנים אל פנים ולעתים קרובות שימוש בתרגיל הטקטי של נסיגה מדומה.

הנורמה של חיים בערבות היא חיים על המינימום ההכרחי וייצור עצמי של המוצרים לצריכה. לכל מוצרים נוספים נזקקו ההונים למגע עם שבטים או מדינות באמצעות מסחר או פשיטות. ההונים היו עניים יותר ללא מערכת קשר ותיאום ועם ציוד וכלי נשק נחותים מחיילים של האימפריה אך לצידם עמדה הניידות הגבוהה שלהם ויכולתם לגייס באחת את כל האוכלוסייה של הגברים הלוחמים - תוצאה של המבנה הפשוט של הצבא ההוני, כל זכר מגיל 15–50 היה פרש-לוחם שבעיתות שלום עסק ברעייה או צייד ובעת מלחמה הצטרף לקבוצת פושטים. קבוצה מסוג זה מנתה כ-1000 פרשים כאשר הגברים הזקנים נותרו מאחור עם הנשים והילדים. כך יכלו קבוצות וגדודי פשיטה קטנים יחסית לגבור על חברות חקלאיות או ערוניות שמספר תושביהן גבוהה בהרבה, שילוב של עצמאות כלכלית וניידות גבוהה הפך את הצבא ההוני לכוח יעיל. [31]

ההונים נלחמו על גב סוסים ואמיאנוס מַרְקֶלִינוּס מציין כי הם "דבוקים לסוסוהם שהם קשוחים אבל מכוערים, הם יושבים על הסוסים כמנהג נשים וכך הם מבצעים את המשימות שלהם". הסופר-וטרינר הרומאי וגטיוס מתאר את הסוס ההוני כחיות קשוחות שחיות מחוץ לאורווה - במרעה כל ימות השנה ומורגלים בתנאי מזג אוויר קשים ומדרג אותו כמספר אחד ברשימת סוסי המלחמה, הוא מתאר את הסוס ההוני כסבלני, עמיד בפני קשיים קור ורעב, שקטים ונושאים פצעי מלחמה ללא בעיות. ההונים היו פרשים בחסד-עליון ואיש הכנסייה סידוניוס אפולינאריס השווה אותם לקנטאור והוסיף " הרוכב [ההוני] דבק בסוסו, אפשר לחשוב שהאדם והסוס מחוברים יחדיו. כל עם אחר נישא על גב סוס ההונים חיים שם". ההונים רכבו ללא שימוש בדרבנות והאיצו בסוסים בעזרת שוט רכיבה שידיות שלהם נמצאו בקברים רבים. אף על פי שלא נמצאו כל שרידים או עדויות לשמוש בארכופים יכולת השליטה הייחודית שלהם בסוסים והיכולת לירות בקשת תוך כדי רכיבה עשויים להצביע על שימוש בארכוף על ידי ההונים.[32] מחקר נוסף מעלה תאוריה כי בתקופתו של אטילה הגיע הערבה ההונגרית לקצה היכולת שלה לתמוך במרעה של סוסים מחד ומאידך נאלצו ההונים להתמודד מול צבאות רומאיים גדולים ומאומנים יותר, כתוצאה מכך נסמך הצבא ההוני יותר ויותר על חיילים רגלים, חלקם מהשבטים הגרמאניים מבני בריתו וחלקם חיילים הונים לפי התאוריה חייל הרגלים הפך להיות מרכיב מרכזי בצבא ההוני במהלך הקרבות בגאליה ב-451 ובאיטליה 452. משהשתנה הרכב הכוחות היה לרומאים, שהצטיינו בלוחמת-רגלי, קל יותר להתמודד מול ההונים לגרום להם לאבידות משמעותיות ואף להטות את הכף כנגד היתרון ההוני בלחימת פרשים. [33]

על פי המקורות הרומאיים ההונים השתמשו בעגלות-משא שהיו גם כמקום מגורים נייד בעת הנדודים, בהם המשפחות התגוררו וגידלו ילדים ואיתם יצאו למלחמה. כאשר ההונים נאלצו לסגת משדה הקרב של המישורים הקטלוניים הם גידרו את המחנה שלהם בעגלות המשא ובמספר תיאורים כתוב כי ההונים נשאו בעגלות את שלל ביזתם. ההשערה היא שמדובר ב 2 סוגי עגלות - גדולות וכבדות למגורים ועגלות קלות לעיתות מלחמה כפי שהיה נהוג בשבטים נודדים "ברברים" אחרים.

הקשת הייתה הנשק המועדף והעיקרי של ההונים, הם ירו תוך כדי רכיבה מהירה ותמרונים כשהם מכוונים למטרות משני צדדי הסוס בעת שהם תוקפים או נסוגים ויכלו להמשיך ולירות בקשת באותה יעילות כאשר הם רצים על הקרקע. ממצאים ארכיאולוגיים שנאספו כבר בשנות ה-30 של המאה ה-20 הצליחו חוקרים לשחזר את הקשת ההונית, מסקנות שקיבלו חיזוק ממצאים שנאספו מאז. הקשת ההונית הייתה קשת רפלקס מורכבת שאורכה כמטר וחצי העשויה ממספר חומרים המחוברים יחדיו לקשת שהצלע העליונה שלה גדולה יותר מזו התחתונה שהיא הגמישה יותר. ליבת הקשת הייתה עשויה עץ, על גבה גידים ומחוזקת ב 7 לוחות של קרן, 2 לוחות שמקשיחים את ה"אזניים" ו3 לוחות שמקשיחים את מקום האחיזה בקשת. המיתר קבוע דרך קבע לחריץ מרובע באוזן הקשת של הצלע הגדולה והחריץ האוזן הצלע הקצרה מעוגל ונקשר בלולאה. קשתות מורכבות נבנות על ידי בוני קשתות מומחים בתהליך ארוך ומורכב טכנית המעיד כי להונים היו את כל הכלים והידע הטכני לייצר קשתות מאיכות מעולה, קשתות אלו משנשברו הפכו לחסרות ערך ונטמנו בקברים כמנחות קבורה. נשק נוסף ששימש את ההונים בהצלחה רבה מגב הסוס היה הלסו, הם היו משליכים את הלסו על יריבים על מנת להפיל אותם מהסוס או לגרור אותם על הקרקע, הלסו לא היה בשימוש ההונים בלבד ויש עדויות כי הסקיתים, האלאנים הסרמטים ואחרים עשו בו שימוש תכוף.

הלוחמים ההונים היו חמושים בחרב בעלת להב אחד (בניגול לחרב הפפיות ששימשה את הרומאים) שאורכה כחצי מטר ורחבה כ 4 ס"מ ושימשה בקרבות הפנים-אל-פנים בשלבים האחרונים של הקרב. החרב שכמוה נמצאו בקברים רבים בערבה ההונגרית והרי הקרפטים ידועה כחרב סאקס. (Langsax) ובמהלך המאה החמישית שימשה לא רק את ההונים אלא גם לוחמים משבטים גרמאנים ובתקופה מסוימת גם חיילים ביזנטים.[34]

דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריונים הרומאיים ובראשם אמיאנוס מַרְקֶלִינוּס מציינים כי ההונים היו אנשים ללא דת, דומים יותר לבהמות חסרות שכל, בורים שלא מבינים את ההבדל בן טוב לרע. בהיעדר עדויות היסטוריות מעט מאד ידוע על הדת או האמונות ההוניות, היסטוריונים רומאיים מזכירים כבדרך אגב כי לפני מלחמה ולפני יציאה לקרב היו ההונים עורכים טקס של ניבוי עתידות על ידי שאמנים שהיו חוזים את העתיד על פי חלקי הפנים של החי שהוקרבה. [35]

היסטוריונים רומאיים ובראשם פריסקוס מציינים כי ההונים סגדו לחרב קדושה, על פי הסיפור לידי אטילה נמסרה חרב שלפי השקפתו הייתה ההתגשמות של אל המלחמה ועצם החזקתה הייתה הבטחה לשלטון "על כל העולם" וניצחון בכל מלחמה. אמיאנוס מַרְקֶלִינוּס מספר על האלאנים שהם סגדו לחרב עירומה הנעוצה באדמה כהתגשמות אַרֵס אל המלחמה, ידוע כי ה שיונגנו ונוודים אחרים של הערבות סגדו לאל שהתגלם בחרב ושבויי מלחמה הוקרבו לו וכי לעמים נוודים אחרים החרב הייתה בעלת משמעות סמלית עמוקה, על פי ההיסטוריון כריסטופר קלי אטילה עשה מהלך פוליטי מחושב וחיבר בין מסורות עתירות שנים של הנוודים המיחסות לחרב חשיבות מיוחדת לבין החרב שנמסרה לו וליצור מיתוס לפיו השגחה עליונה נתנה בידיו את ההנהגה והסמכות, מעמדו - לפי כך לא היה מקרי ותלוי בחסד ההונים אלא חלק מתוכנית אלוהית .[36] פסלונים אנתרופומורפים עשויים ממתכת, אבן, חימר ועץ שמקורם באתרי פולחן ואתרי קבורה של נוודים בערבות האירואסיאתיות וראשם סמראטים ואלאנים מהתקופה של השלטון ההוני לעתים בסמוך לממצאים הוניים מעידים כי במקביל לפולחן החרב התקיים פולחן של אלילים ורוחות על ידי צלמיות דמויות-אדם. [37]

במהלך ההתבססות באירופה השתלטו ההונים על אוכלוסיות רחבות שהיו בעיקרן נוצריות, מיעוטן קתוליות שההונים גילו כלפיהן סובלנות כל זמן ששיתפו פעולה ושילמו את דמי-החסות. מצבם של הגותים שהיו נוצרים האריאנים היה שונה, הזרם נחשב למינות באימפריה הביזנטית והמאמינים נרדפו עד חורמה, בעוד שתחת שלטון ההונים זכו להגנה ובתמורה היו נאמנים לשליט ההוני. ההיסטוריון אוטו מנשן-האלפן (Otto J. Mänchen-Helfen) מציין כי מיסיונרים של האימפריה הביזנטית נכשלו בכל ניסיון להמיר את דתם של ההונים לנצרות, אך המעמדם האיתן של ראשי השבטים הגותיים מבני הברית של ההונים הביא אותם לעמדת השפעה וכי אם האימפריה ההונית לא הייתה קורסת סביר להניח כי היא הייתה מקבלת עליה את הנצרות האריאנית. [38]

אמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיבולה הונית בצורת ראש סוס
עיטורי אוכף הוני מקבר גאפידי.

ההונים השאירו אחריהם עדות לאמנות מפותחת ששורשיה נעוצים גם בימי הנדודים מאסיה ובעיקר מהקשר עם הסרמטים והאלאנים איתם חלקו מערכת יחסים של בני ברית ולעתים כאדונים. אחד מהמאפיינים המיוחדים לאמנות של נוודים הוא השימוש המובהק באלמנטים מעולם החי (זואומורפי zoomorphic) אלמנטים אלו שולבו בעיטורים לחגורות, לכלי נשק, עיטורים לסוסים ועיטורים על בדים. במהלך תקופת ההגירה של ההונים פעלו בערבות האירו-אסיאתיות מרכזים רבים שהתמחו בייצור והפצה של מוצרים אלו. שימוש בעיטורים אלו היה נדיר יחסית אצל ההונים והתמקד באבזמים לחגורות שצורתם האופיינית הייתה בצורת ראש-ציפור ופִיבּוּלָה, (סיכה מעוטרת) בצורת האות S מעוצבות כחרקים או ראשי בהמות. מוטיבים אחרים מעידים על סתגלנות מצד ההונים ואימוץ של אלמנטים מתרבויות כגון ובעיקר האלאנים והסרמטים [39] בעיירה ההונגרית אפידאה (Apahida) נמצאו בחפירות במערכת קברים מהתקופה ההונית חפצים ככל הנראה ממקור גפידי בעלי מאפיינים הוניים ובהם עיטורים של אוכף בצורת נשרים הפונים אחד אל השני משובצים אבני גרנאט בזהב ודומה לנשר שעיטר סמלים של הצבא הרומאי כמקור השראה. [40] לאור זאת אין איפיון מדויק או הגדרה של אמנות הונית ופריטים רבים שנמצאו בקברים הונים הם ממקורות שונים אך המוטיבים העיקריים הושפעו מתרבויות ברבריות אירופאיות.[41]

כתרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עטרה הונית

ההונים הותירו בקברים מגוון של עטרות -כתרים או דיאדמה (Diadems) עשויים בעיקר מברונזה לעתים מצופה זהב ולעתים היו העטרות עשוייות מזהב שייתכן ומקורן מעטרות סקיתיות או סרמטיות. [42] סוג זה של עטרות הופיע במאה הרביעית בהתאמה עם כניסת ההונים לאירופה ונעלמו עם התמוטטות השלטון ההוני, ובכך הפכו עטרות אלו למייצגים מובהקים של התרבות ההונית. .[43]

קדרות בישול[עריכת קוד מקור | עריכה]

יורה (קדרת מתכת) הונית

קדרות מתכת או בשמן העברי "יורה" "יורה" (Cauldron) היו בשימוש נרחב על ידי הנוודים של הערבות האירו-אסיאתיות, הן שמשו בראש ובראשונה ככלי בישול עם 2 ידיות ששימשו לתלית הכלי מעל אש פתוחה, היורות שימשו גם ככלי איחסון בעת הנדידה ובמהלך טקסים דתיים.

הקדרות עשויות מסגסוגות שנחושת היא המתכת העיקרית בהן, לקדרה גוף ובסיס נפרדים. גוף הקדירה נוצק ממספר חלקים נפרדים שהורכבו לאחר מכן, ההונים לא היו מומחים ביציקות מתכת לכלים גדולים והדבר בולט באיכות הגימור הנמוכה של הקדרה ועל פי כל קנה מידה הן "ברבריות" אך אין ספר שהן ייוצרו על ידי נפחים מקצועיים ומעידות על קיום של תעשיית מתכת הונית.[44]

היורות ההוניות היו בדרך כלל צנועות ממדים ושימשו בעיקר לבישול בשר שנשלה מהקדירה באמצעות קרס והבסיס הקוני משמש כחלל להבערת חומר הבעירה. באופן פרדיקסלי רוב הקדירות שנתגלו בחפירות ארכיאולוגיות נמצאו באתרים ששימשו לפולחן בסמוך לנהרות או קבוצות סלעים ובצמוד לכלים וחפצים פולחניים אחרים דבר המעיד כי הקדירות שימשו גם במהלך טקסים דתיים שונים.

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

שירת הניבלונגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שירת הניבלונגיםגרמנית: "Nibelungenlied") הוא אפוס גרמני קדום, המספר על מאבקיו של הגיבור הגרמני המושלם זיגפריד, רציחתו ונקמתה האכזרית של אלמנתו קרימהילדה. הסיפור נובע מאירועים שהתרחשו בתקופת נדידת העמים הגדולה ושירת הניבלונגים נתפסת במסורת הגרמנית המודרנית כמסר אולטימטיבי להגדרת הגרמניות המקורית והטהורה. האתוס היה בסיס לפטריוטיזם הלאומי הגרמני בתחילת המאה ה-19. ונאצים נעזרו בה לפולחן ההערצה למנהיג ולמדינה. שירת הניבלונגים העניקה השראה רבה להוגי הדעות והסופרים מן הזרם הרומנטי באמנות הגרמנית. בשירה מקום מרכזי להונים ובראשם לאטילה עם כי באופן שונה לחלוטין מהאירועים היסטוריים. בן דמותו הספרותי של אטילה קרוי אטצל (Etzel) והוא מתואר כדמות אצילית ומתורבתת שנושא לאישה את קרימהילדה בני הזוג הטרי מזמינים לארמונם את גונטר, ברונהילדה ובן בריתם האגן ומכריזה עליהם מלחמה. סופו של האפוס בחורבן מפואר - מותם של אלפי לוחמים, חיסול השושלת הבורגונדית ובסופו של דבר אף במותה של קרימהילדה, לאחר שחיסלה את קרוביה. בסיפור זה אטצל/אטילה הוא הקורבן האציל ומלכותו היא שנחרבת.

הונגריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהונגריה של תקופת הרנסאנס, תחת שלטונו של מתיאש הראשון, מלך הונגריה זכה אטילה לעדנה. ההונגרים פעלו ליצור זהות לאומית בעלת עומק היסטורי, מעבר למדיארים של המאה העשירית ומצאו את ההונים כמניחי היסוד להונגריה החדשה ואת אטילה כאב הקדמון של בית המלוכה. ההיסטוריון ההונגרי János Thuróczi תיאר את אטילה בספרו Chronica de gestis Hungarorum כמנהיג צבאי מוכשר ומונארך ונאור וסיכם את ההשוואה בין מתיאש הראשון לאטילה: "הגורל מחייה את תהילת העבר של ההונים שזהרו בעת שלטונו של אטילה".

בעת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אירופה של העת החדשה גיבשה את הנרטיב הברברי של ההונים בהתבסס על ספריו ומחקריו של ההיסטוריין האנגלי בן המאה ה-18 אדוארד גיבוןאנגלית: Edward Gibbon) שפורסמו בשם "שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית", שפורסם לראשונה ב-1776, היה מחקר חדשני ביותר לשעתו, שהשפעתו ניכרת עד היום. על פי גיבון ההונים ואטילה בפרט היו אחת הסיבות לנפילת האימפריה הרומית, ההונים מתוארים כמי שהחריבו, אופן שיטתי כל זכר לציביליזציה הרומית-מערבית, בעת שהאימפריה הייתה על פי-תהום. אטילה מתואר כדמות מתנשאת, שחצנית ואגוצנטרית ששם עצמו מעל המין האנושי. ההונים מתוארים בבוז כ"רועים סקיתים" המונעים על ידי דחפים פראיים והרסניים. גיבון קבע כי חיסול מוקדם של אטילה היה מציל את האימפריה הרומית ותיאר אותו כאזהרה של ההיסטוריה שמדינות שכשלו לשמור על עצמאותם והחרויות של אזרחיהן שאם לא כן דינן לכישלון וחורבן, אטילה כמיצג של התוהו וההרס שימש כתזכורת שהציביליזציה תיאלץ לשמור על נכסיה ואופיה. הרופא ואיז הרוח הבריטי תומאס הודג'קין כתב סדרת ספרים על ההיסטוריה של איטליה והקדיש את הכרך השני מתוך 8 לתקופת ההונים ולאטילה. הוא הצביע על הקשר הגזעי האסיאתי-מונגולי בין הפולשים אל אירופה מאז קריסת האימפריה המערבית ובהם הבולגרים, המדיארים והטורקים העות'ומנים, לפי גישה זו האופיינית למחשבה פוליטית-היסטורית של התקופה הוויקטוריאנית ראתה בהונים כמקרה נוסף של המון ברברי אטום, בעל יכולת הרס גדולה וחסר יכולת לבניה שלא תרמו כלל להתפתחות המין האנושי וגם כאשר אימצו גינונים חיצוניים של "תרבות" נותרו במהותם ברברים. ההיסטוריונים והוגי הדעות הבריטיים ראו בנפוליאון בונפרטה את המקבילה בת זמנם של אטילה, הוא מתואר על ידי הודג'קין כעריץ שמטרתו החרבת אירופה ושבירת הסדר והתרבות[45]:

""בגאוותו חסרת השובע, ביוהרה שמכה לקרקע את האוחזים בכסאות-מלך עתיקים... בכל נקודות אלו נפוליאון מדגים לנו את האופי והדרך של אטילה""

כרזת תעמולה אנגלית המציגה את הגרמנים כהונים

בשנת 1900 פרץ בסין הקיסרית מרד הבוקסרים - תקוממות כנגד המעורבות המסחרית והפוליטית של ארצות המזרח ויפן בסין עד אוגוסט 1900 נהרגו במהומות יותר מ-230 זרים, אלפי נוצרים סינים ומספר לא ידוע של מורדים ותומכיהם, המרד דוכא ביד קשה על ידי כוח בין-לאומי שכלל, בין היתר, חיילים גרמניים מצבא הקיסרות הגרמנית. ביום 27 ביולי 1900 נשא וילהלם השני, קיסר גרמניה נאום בפני חיל המשלוח הגרמני ואמר בין היתר:

" אתם חייבים לדעת שאתם עומדים לפגוש אויב ערמומי, חמוש היטב ואכזרי. עמדומולו והכו בו ללא רחמים, אל תקחו שבויים. הרגו בו במקום בו יפול לידכם. כמו שלפני 1000 שנים ההונים תחת המלך אטילה עשו לעצמם שם שעדיין מופיע באגדות וסיפורים, כך השם של הגרמנים יופיע בהיסטוריה הסינית עוד 1000 שנים מהיום. כך שאף סיני לא משנה אם עיניו מלוכסנות או לא, לא יעז להביט בפנים של גרמני"

הנאום עשה, מיד עם פרסומו רושם שלילי כביר בעיקר בקרב בנות בריתה של האירופאיות גרמניה באותה תקופה וטבע את מטבע הלשון לפיו במאה העשרים המילה "הוני" מתייחסת גרמני על כל ההקשרים השליליים הנלווים.

מלחמת העולם הראשונה העמידה את הקיסרות הגרמנית מול אנגליה וצרפת במאבק איתנים על השליטה באירופה ובעולם. הדימוי של הגרמנים כהונים המודרניים שימש להלהטת הרוחות וכחומר לתעמולה. בתחילת הnלחמה כתב הסופר והמשורר הבריטי רודיארד קיפלינג קיפלינג שיר שמבטא את רוח התקופה בבריטניה [46] [47]For all we have and are,

"בכל מה שיש לנו ומה שאנחנו/ בשביל הגורל של כל ילדנו/עימדו והלחמו/ ההונים עומדים בשער" [48]

בשנת 1954, בשיאה של המלחמה הקרה הופק בארצות הברית הסרט רחב היריעה סימן של עובד האלילים (אנגלית Sign of the Pagan) בכיכובו של ג'ק פאלאנס כאטילה ההוני. הסרט מתאר את המלחמה של ההונים באימפריה הרומית. הסרט הוא אזהרה לאמריקה שלא לעשות את הטעויות של האימפריה הרומית, אבדן הדרך והערכים המוסריים שהביא לנפילת רומא מאיים גם על ארצות הברית, ההונים מתוארים כאיום אבל גם כראוים לבוז, חסרי כבוד לרכוש פרטי לערכי המשפחה ולערכים נוצריים ומסמלים את הברבריות האנטי-אמריקאית ופלישתם לאירופה מתוארת כמהלך כנגד התרבות המערבית בדומה לאיום הקומוניסטי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות היסטוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Ammianus Marcellinus: The Later Roman Empire (AD 354–378) (Selected and translated by Walter Hamilton, With an Introduction and Notes by Andrew Wallace-Hadrill) (2004). Penguin Books. ISBN 978-0-14-044406-3.
  • The Gothic History of Jordanes (in English Version with an Introduction and a Commentary by Charles Christopher Mierow, Ph.D., Instructor in Classics in Princeton University) (2006). Evolution Publishing. ISBN 1-889758-77-9.

מחקר היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Otto J. Mänchen-Helfen (ed. Max Knight): The World of the Huns: Studies in Their History and Culture (Berkeley, University of California Press, 1973) ISBN 0-520-01596-7
  • E. A. Thompson: A History of Attila and the Huns (London, Oxford University Press, 1948)
  • Dr. Nic Fields. Attila the Hun.Command (Book 31). Osprey Publishing (2015)
  • Franz H. Bäuml and Marianna D. Birnbaum, eds., Attila: The Man and His Image. (Budapest: Corvina, 1993).
  • Hugh Kennedy; John Keegan. Mongols, Huns and Vikings: Nomads at War (History Of Warfare) .(London, 2002)
  • Denis Sinor, “The Hun Period,” in Sinor, ed., The Cambridge History of Early Inner Asia (Cambridge, 1990)
  • The Cambridge Ancient History. Alan Bowman, Averil Cameron, and Peter Garnsey, eds., vol. 12, The Crisis of Empire, A.D. 193–337, 2nd ed. (Cambridge, 2005)
  • Cambridge Ancient History. Averil Cameron and Peter Garnsey, eds., vol. 13, The Late Empire, A.D. 337–425 (Cambridge, 1998)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הונים בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Pohl, Walter (1999). "Huns". In Bowersock, G. W.; Brown, Peter; Grabar, Oleg. Late Antiquity: A Guide to the Postclassical World. The Belknap Press of Harvard University Press. pp. 501–502.
  2. ^ Maenchen-Helfen, Otto J. (1973). The World of the Huns: Studies in Their History and Culture. University of California Press.page 4
  3. ^ Maenchen-Helfen, Otto J. (1973). The World of the Huns: Studies in Their History and Culture. University of California Press. . page 5
  4. ^ Otto Maenchen-Helfen, “Huns and Hsiung-nu,” Byzantion 17 (1944–45): 222–43
  5. ^ Christopher Kelly. The end of empire: Attila the Hun and the fall of Rome.chapter 3 a backward steppe. W. W. Norton & Company 2010
  6. ^ Hyun Jin Kim. Huns, Rome and the Birth of Europe. Page 31. Cambridge University Press,2013
  7. ^ Heather, Peter.. The fall of the Roman Empire : a new history of Rome and the barbarians. New York: Oxford University Press.(2005) pp. 146–167.
  8. ^ Christopher Kelly. The end of empire: Attila the Hun and the fall of Rome. W. W. Norton & Company 2010
  9. ^ 19 Maenchen-Helfen, Otto J. The World of the Huns: Studies in Their History and Culture. University of California Press. page
  10. ^ The Cambridge Ancient History : Alan Bowman, Averil Cameron, and Peter Garnsey, eds., vol. 12, The Crisis of Empire, A.D. 193–337, 2nd ed. (Cambridge, 2005)
  11. ^ 22 Maenchen-Helfen, Otto J. The World of the Huns: Studies in Their History and Culture. University of California Press. page
  12. ^ Maenchen-Helfen, Otto J. (1973). The World of the Huns: Studies in Their History and Culture. University of California Press.page 82
  13. ^ Christopher Kelly. The end of empire: Attila the Hun and the fall of Rome. chapter 4 Romans and Barbarians. W. W. Norton & Company 2010
  14. ^ Sinor (editor), Denis (1990). The Cambridge history of early Inner Asia (1. publ. ed.). Cambridge: Cambridge Univ. Press. page 184
  15. ^ Maenchen-Helfen, Otto J. (1973). The World of the Huns: Studies in Their History and Culture. University of California Press. ISBN 9780520015968. page 65
  16. ^ 16.0 16.1 Christopher Kelly. The end of empire: Attila the Hun and the fall of Rome.chapter 5 "how the west was won. W. W. Norton & Company 2010
  17. ^ Maenchen-Helfen, Otto J. (1973). The World of the Huns: Studies in Their History and Culture. University of California Press. ISBN 9780520015968.page 86
  18. ^ Maenchen-Helfen, Otto J. (1973). The World of the Huns: Studies in Their History and Culture. University of California Press. ISBN 9780520015968. page 90
  19. ^ Christopher Kelly. The end of empire: Attila the Hun and the fall of Rome. chapter 8 Brothers in arms. W. W. Norton & Company 2010
  20. ^ Maenchen-Helfen, Otto J. (1973). The World of the Huns: Studies in Their History and Culture. University of California Press. ISBN 9780520015968. page 94
  21. ^ 21.0 21.1 Christopher Kelly. The end of empire: Attila the Hun and the fall of Rome. chapter 8 "Barbarians at the Gates". W. W. Norton & Company 2010
  22. ^ JUSTA GRATA HONORIA By J. B. BURY.
  23. ^ Robert Hohlfelder, “Marcian’s Gamble: A Reassessment of Eastern Imperial Policy toward Attila AD 450–453,” American Journal of Ancient History 9 (1984): 54–69
  24. ^ ^ Christopher Kelly. The end of empire: Attila the Hun and the fall of Rome.chapter 22 The fog of war. W. W. Norton & Company 2010
  25. ^ Babcock, Michael A. The Night Attila Died: Solving the Murder of Attila the Hun, Berkley Books, 2005 ISBN 0-425-20272-0
  26. ^ סקירת הספר באתר באנגלית
  27. ^ DOI:10.3171/2014.1.FOCUS13466. Artificially deformed crania from the Hun-Germanic Period (5th–6th century ad) in northeastern Hungary: historical and morphological analysis. Neurosurgical Focus Apr 2014 / Vol. 36 / No. 4 / Page E1
  28. ^ Otto J. Mänchen-Helfen (ed. Max Knight): The World of the Huns: Studies in Their History and Culture (Berkeley, University of California Press, 1973) page 171
  29. ^ Otto J. Mänchen-Helfen (ed. Max Knight): The World of the Huns: Studies in Their History and Culture (Berkeley, University of California Press, 1973) page 184
  30. ^ Otto J. Mänchen-Helfen (ed. Max Knight): The World of the Huns: Studies in Their History and Culture (Berkeley, University of California Press, 1973) page 188
  31. ^ Nic Fields. Attila the Hun (Command) . Osprey Publishing ( 2015) page 12
  32. ^ Otto J. Mänchen-Helfen (ed. Max Knight): The World of the Huns: Studies in Their History and Culture (Berkeley, University of California Press, 1973) page 206
  33. ^ Rudi Paul Lindner. Nomadism, Horses and Huns. Past and Present, No. 92 (Aug., 1981), pp. 3-19 . Oxford University Press
  34. ^ Kiss P. Attila: Huns, Germans, Byzantines? The origins of the narrow bladed long seaxes. Acta Archaeologica Carpathica 49 (2014) 131–164.
  35. ^ Otto J. Mänchen-Helfen (ed. Max Knight): The World of the Huns: Studies in Their History and Culture (Berkeley, University of California Press, 1973) page 259
  36. ^ Christopher Kelly. The end of empire: Attila the Hun and the fall of Rome. chapter 8 Brothers in arms. W. W. Norton & Company 2010
  37. ^ Otto J. Mänchen-Helfen (ed. Max Knight): The World of the Huns: Studies in Their History and Culture (Berkeley, University of California Press, 1973) pp 280- 296
  38. ^ Otto J. Mänchen-Helfen (ed. Max Knight): The World of the Huns: Studies in Their History and Culture (Berkeley, University of California Press, 1973) page 261
  39. ^ Otto J. Mänchen-Helfen (ed. Max Knight): The World of the Huns: Studies in Their History and Culture (Berkeley, University of California Press, 1973) page 286
  40. ^ Ian Hodder. Archaeology as Long-Term History. CUP Archive, 1987 page 124
  41. ^ YIU-KANG HSU.Archaeological Investigations of Xiongnu-Hun Cultural Connections . Archaeological Investigations of Xiongnu-Hun Cultural Connections. University of Minnesota 2010 page 210-211
  42. ^ Otto J. Mänchen-Helfen (ed. Max Knight): The World of the Huns: Studies in Their History and Culture (Berkeley, University of California Press, 1973) page 297
  43. ^ YIU-KANG HSU.Archaeological Investigations of Xiongnu-Hun Cultural Connections . Archaeological Investigations of Xiongnu-Hun Cultural Connections University of Minnesota. 2010
  44. ^ Otto J. Mänchen-Helfen (ed. Max Knight): The World of the Huns: Studies in Their History and Culture (Berkeley, University of California Press, 1973) page 323
  45. ^ Christopher Kelly. The end of empire: Attila the Hun and the fall of Rome. epilogue: S. W. W. Norton & Company 2010
  46. ^ "For All We Have And Are" Related Poem Content Details BY RUDYARD KIPLING 1914
  47. ^ "For all we have and are" September 1914 Notes by John McGivering
  48. ^ For all our children’s fate,Stand up and take the war.The Hun is at the gate!Our world has passed away,In wontonness o’erthrown.There is nothing left to-dayBut steel and fire and stone!