פס התעבות

פסי התעבות אשר נוצרו על ידי איירבוס A380

פס התעבות הוא שובל שמשאיר מטוס סילון בעת טיסתו בגובה רב באטמוספירה.

שבלים אלו הם עננים המורכבים מגבישי קרח. צורתם ומשך קיומם תלויים בטמפרטורה ובלחות היחסית בגובה שבו המטוס טס.

סיבת היווצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדלק שבו נעשה שימוש במטוסי הסילון הוא פחמימן. כאשר הוא נשרף הוא פולט פחמן דו־חמצני ואדי מים כחלק מהתהליך הכימי. הגזים נפלטים מן המטוס כאלומה אשר נוצרת בחום רב. המטוס טס בגובה רב שם הטמפרטורה נמוכה מ־40 מעלות צלזיוס מתחת לאפס^[1]. האלומה מספיקה להתפשט מעט מאוד לפני שהיא קופאת והופכת לענן גבישי קפוא. אלומה זו היא פס ההתעבות.

תוחלת החיים של פס ההתעבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר גורמים עשויים להשפיע על משך קיומו של פס ההתעבות:

עוצמת הרוחות שמפזרות את הענן תוך זמן קצר למרחב הגדול עד להיעלמותו.
ערבול האוויר – באוויר יש מערבולות קטנות, כתוצאה מזרימה טורבולנטית. מערבולות אלו מביאות את הענן לערבול מהיר עם האוויר במרחב עד שפס ההתעבות נגוז.
טמפרטורה ולחות שמביאות את פסי ההתעבות לידי המראה, כלומר, מעבר ישיר ממוצק לגז. ככל שהסביבה לחה יותר כך משך קיומו של השובל ארוך יותר.

חשיבות צבאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפסי ההתעבות משמעות צבאית שכן הם יכולים לחשוף פעילות חשאית או לספק מודיעין טכנולוגי.

כאשר מטוס סילון טס בגובה מסוים בשטח האויב, האויב עלול להבחין בפסי ההתעבות שמייצר המטוס וליירט אותו ביתר קלות. לכן, חשוב לדעת את תנאי האטמוספירה כדי לדעת באיזה גובה כדאי לטוס, על מנת שלא ייווצרו פסי התעבות המגלים את מיקום המטוס לאויב.

החשיבות הגבוהה ביותר היא בתחום טיסות הריגול והצילום בגובה רב, כפי שביצעו (וחלקם מבצעים עד היום) מטוסי U-2, מיג 25 ("פוקסבט") ומטוס ה־SR-71 ("הציפור השחורה").

תאוריות קונספירציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – כמטרייל

קיימות תאוריות קונספירציה שונות ברחבי העולם בנוגע לפס ההתעבות, הקרויות "כמטרייל". בין השאר יש הטוענים כי זוהי דרך להשתמש בחומרים שיחזירו את קרינת השמש מכדור הארץ וכך לפעול כנגד ההתחממות הגלובלית.