שיטת דלפי

שיטת דלפי היא כלי לקבלת החלטות קבוצתית וחתירה לקונצנוס בין מומחים או בעלי עניין. השיטה מבוססת על הצגת מספר שאלונים עוקבים, הנענים בעילום שם על ידי פאנל של משתתפים שלהם מומחיות רלוונטית. לאחר הצגת כל שאלון, תגובת הקבוצה מועברת חזרה למשתתפים. השיטה פותחה בשנות ה-50 על ידי מכון ראנד, כאמצעי להשגתקונצנזוס הדעות המהימן ביותר של קבוצת מומחים. מאז משתמשים בשיטה במגוון תחומים כמו מחקרי בריאות, חינוך, ניהול ומחקרי סביבה. כיום קבוצות של מומחים או בעלי עניין יכולים להשתמש בכלים אינטרנטיים כמו ExpertLens כדי לענות בצורה אנונמית על שאלונים, לקבל משוב שמייצג את "תשובת הקבוצה", לבצע דיונים ולשנות את התשובות שלהם כדי להבין האם הם יכולים להגיע לקונצנזוס בין מומחים.

בשיטת דלפי מציגים מספר סבבי שאלות למספר מומחים, שמתמקדות כולן בבעיה מרכזית אחת. השאלות מיועדות לחשוף את ההנמקות של המשיב, וכן את הגורמים שהוא חושב שהם רלוונטיים לבעיה, את ההערכות שיש לו לגבי תרומת הגורמים הללו ואת המידע באשר לסוג הנתונים שהוא חושב שיאפשרו לו להגיע להערכה טובה יותר להגיע לתשובה מהימנה יותר של השאלה המרכזית.

דלפי מבוססת על העיקרון לפיו תחזיות (או החלטות) של קבוצה מובנית מדויקות יותר מאלה מקבוצות לא מובנות. המומחים עונים על שאלונים בשני סבבים או יותר. לאחר כל סבב, מנחה מספק סיכום אנונימי של תשובות המומחים מהסבב הקודם וכן את הסיבות שתרמו להמלצתם. לפיכך, השיטה מעודדת מומחים לשנות את תשובותיהם הקודמות לאור תשובותיהם של חברים אחרים בפאנל שלהם. ההערכה היא שהתהליך יצמצם את טווח התשובות והקבוצה תתכנס לכיוון התשובה ה"נכונה". לבסוף, התהליך נעצר לאחר קריטריון עצירה מוגדר מראש (למשל, מספר סבבים, השגת קונצנזוס, יציבות התוצאות), והניקוד הממוצע או החציוני של הסבבים האחרונים קובע את התוצאות.^{[דרוש מקור]}

היסטוריה

שיטת דלפי פותחה בשנות ה-1950 על ידי חוקרים ממכון ראנד שפעל בימי המלחמה הקרה, כדי לנסות לחזות את ההשפעות שיהיו לטכנולוגיה על לחימה. הפרויקט בוצע במסגרת ייעוץ לחיל האוויר האמריקאי.

בשנת 1944 הורה הגנרל הנרי ארנולד על יצירת הדו"ח עבור חיל האוויר של צבא ארצות הברית על היכולות הטכנולוגיות העתידיות שעשויות לשמש את הצבא. נוסו גישות שונות, אך החסרונות של שיטות חיזוי מסורתיות, כגון גישה תאורטית, מודלים כמותיים או אקסטרפולציה של מגמות, התגלו במהירות בתחומים שבהם טרם נקבעו חוקים מדעיים מדויקים.

החל משנות החמישים המוקדמות החל עניין גדול ביכולות חיזוי של העתיד. סימן מוקדם לתופעה זו התגלה במכון ראנד בסנטה מוניקה, קליפורניה. באותם ימים ראנד היה צוות חשיבה של חיל האוויר. בהנחייתו של ג'ון וויליאמס,[1] חטיבת המתמטיקה של המכון משכה מספר פילוסופים, ושלושה מהם הקימו קבוצה פעילה של עתידנים שעסקה בבעיות חיזוי. השלושה היו - הלוגיקן אולף הלמר (Olaf Helmer), המתמטיקאי ופילוסוף נורמן דאלקי (Norman Crolee Dalkey), והמתמטקאי והפילוסוף ניקולס רשר .

כדי להתגבר על החסרונות של שיטות חיזוי מסורתיות, פיתחו השלושה את שיטת דלפי. השיטה פותחה במסגרת "פרויקט דלפי" בתוך תאגיד ראנד, ומטרתה הייתה למצוא את הקונצנוס האמין ביותר בקרב קבוצת מומחים. השיטה שאבה השראה ממחקרם של אברהם קפלן, א.ל. סקוגסטד ומ.א. גירשיק, "החיזוי של אירועים חברתיים וטכנולוגים" שפורסם ב-1950.

הלמר ודלאקי ותארו את שיטת דלפי במאמר משנת 1962. המאמר התפרסם בשנית בשנת 1963 בירחון Management Science. מסיבות ביטחוניות השיטה פורסמה בפומבי כעשור לאחר פיתוחה הראשוני בראנד. המחקר המקורי נועד להבין מקבוצת מומחים מהי כמות החימוש של פצצות אטומיות המיטבית שארצות הברית צריכה לייצר כדי להתמודד עם האיום מצד ברית המועצות.

מומחים התבקשו לחוות את דעתם על ההסתברות, התדירות והעוצמה של התקפות אויב אפשריות. מומחים אחרים יכולו לתת משוב בעילום שם. תהליך זה חזר על עצמו מספר פעמים עד שנוצר קונצנזוס.^{[דרוש מקור]}

פרוטוקול מחקר המסביר את הגישה הקפדנית ליישום שיטת דלפי פורסם במקור ב-BMJ Open בשנת 2015. פרוטוקול מחקר זה משמש ומצוטט בדרך כלל כעת על ידי כל מחקר המיישם את שיטת דלפי מכיוון שזו הפעם הראשונה שתואר פרוטוקול ברור ליישום המתודולוגיה בפועל.^{[דרוש מקור]}

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא שיטת דלפי בוויקישיתוף

• The Delphi Method: Techniques and Applications, ספר בעריכת Harold A. Linstone, Murray Turoff, יצא לאור ב-1975.
• מחקרים ומאמרים על שיטת דלפי, מכון ראנד.