קבלת החלטות בקונצנזוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך עדיין חסר בו תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

קבלת החלטות בקונצנזוס היא תהליך שבו גוף מקבל החלטה המקובלת על כל חבריו. שיטה זו מהווה את אחת החלופות לקבלת החלטות בהצבעה דמוקרטית. קבלת החלטות בקונצנזוס היא, בדרך כלל, תהליך ארוך, ולכן פחות ישימה בגופים גדולים, כמו מדינות. קבלת החלטות בקונצנזוס מעודדת השתתפות של כל החברים בדיון, אך אינה מחייבת זאת, משום שהיא מאפשרת גם הסכמה שבשתיקה. השיטה מחייבת התייחסות של המשתתפים לדעות נוספות. השגת קונצנזוס עשויה להיות תהליך מורכב וארוך, ולכן לעתים נקבעים לשיטה זו כללים שמיועדים לסייע בתהליך קבלת ההחלטה.

דוגמאות למערכות של קבלת החלטות בקונצנזוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

באופן מסורתי, תהליך קבלת החלטות בקונצנזוס היה מקובל בעיקר בקבוצות דתיות: בקרב ה"קווייקרים", הכרעה בקונצנזוס שימשה כמערכת קבלת החלטות עוד במאה ה-17, וגם אצל האנבפסטיסטים והמנוניטים הייתה שיטה זו נהוגה.

באסלאם קיים מונח האיג'מאע המתייחס לקונצנזוס בקרב האומה, קהילת כל המוסלמים. במציאות התייחס האיג'מאע באופן מסורתי רק להסכמתם של כל חכמי הדת (עולמא), בעניינים מסוימים הנוגעים לחוק האסלאמי.

בזמן האיחוד הפולני-ליטאי היה הסייםפרלמנט) מחויב להצביע אך ורק בקונצנזוס. מצב זה גרם להגדלת חופש הפעולה של האצילים (שישבו בסיים), לקשיים חמורים בממשל של המדינה עד כדי שיתוקו ולבסוף תרם תרומה מהותית לחלוקתה של פולין.

באיחוד האירופי חייבות ההחלטות להתקבל בקונצנזוס של המדינות החברות בו, דבר הגורם לקשיים ניכרים בתפקודו של הארגון ונחשב לאחד מהגורמים העיקריים לאי הצלחתו של הארגון להביא לאחדות רבה יותר בין המדינות החברות. בעקבות צירופן של מדינות מזרח אירופה נעשה ניסיון בחוקת אירופה לעבור למודל שאיננו קונצנזוס אולם ניסיון זה נכשל.

במדינות מסוימות, כגון ארצות הברית, אוסטרליה וקנדה, בהן נהוג משפט על ידי חבר מושבעים, על ההכרעה בדין במשפט פלילי להתקבל בקונצנזוס על ידי חבר המושבעים. חוסר יכולת להגיע להכרעה עלול להוביל לעיכוב המשפט ואף לפסילתו. מקרים אלו הובילו במקומות מסוימים לביטול הדרישה לקונצנזוס: בממלכה המאוחדת, בוטלה החובה להכרעה בקונצנזוס ב-1967, וכעת די ברוב של 10 מושבעים (מתוך 12) על־מנת להכריע פסק־דין, במידה ונכשלו הנסיונות להגיע לקונצנזוס בזמן שהוקצב לכך על ידי בית המשפט. במדינות אחרות, בוטלה החובה להכרעה בקונצנזוס במחוזות שיפוט מסוימים בלבד.

קבלת החלטות בקונצנזוס נפוצה בקרב קבוצות קטנות, בהן יותר קל להגיע לקונצנזוס, כגון תאי אקטיביזם, דיירים בבנין משותף או קומונות קטנות.

תפקידים בתהליך גיבוש הקונצנזוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעמים רבות יש כמה תפקידים בתהליך קבלת ההחלטות בקונצנזוס שנועדו לכך שהתהליך יתבצע באופן אפקטיבי יותר. למרות שהשם והטבע של תפקידים אלה משתנה מקבוצה לקבוצה, התפקידים הנפוצים ביותר הם מפשר (facilitator), שומר זמן, אמפת ומזכיר או רושם הערות. לא כל הגופים מקבלי ההחלטות משתמשים בכל התפקידים האלה, למרות שתפקיד המפשר כמעט תמיד קיים, וחלק מהקבוצות משתמשות בתפקידים נוספים כמו פרקליט השטן, או מקבל-פנים. כמה גופים מבכרים לבצע רוטציה של התפקידים בין חברי הקבוצה כדי לבנות את הנסיון ואת הכישורים של המשתתפים, ולמנוע כל תחושה של ריכוז של כוח.

התפקידים הנפוצים בחתירה לקונצזוס הם:

  • מפשר: כפי שהשם מסמל, תפקיד המפשר הוא לסייע להגיע להחלטה שתזכה בקונצנזוס. מפשרים מקבלים אחריות לעבור על סדר היום בזמן; להבטיח כי הקבוצה מקיימת את הפרוצדורות והחוקים של תהליך הקונצנזוס; ואם הכרחי הדבר, להציע שינוי בדיון, דיון נוסף או שיטה אחרת של קבלת החלטות, כמו עקיפה, קבוצות שבירה, או גילום תפקידים.[1][2]חלק מקבוצות הקונצנזוס משתמשות בשני מפשרים-שותפים. משתמשים בשיטה זו כדי לנטרל את הכוח שיש למפשר וכדי ליצור מערכת שבה המפשר יכול לצאת מתפקידו בדיון אם הוא או היא הופכים למעורבים אישית יתר על המידה בדיון. [3]
  • שומר זמן: המטרה של שומר הזמן היא להבטיח שגוף קבלת ההחלטות שומר על לוח הזמנים שבאג'נדה. שומרי זמן אפקטיביים משתמשים במגוון של שיטות כדי להבטיח שהישיבה עומדת בזמנים, כולל: הספקה של עדכוני זמן תכופים, אזהרה ברורה של זמן קצר, ושמירה על כך שדוברים לא יחרגו מהקצאת הזמן שעומדת לרשותם.
  • אמפת: האמפת ממונה על ניטור של ה"אקלים הרגשי" של הפגישה, ושם לב לסגנון דיבור, שפת הגוף, ולסימנים לא ורבלים של המשתתפים. האחריות העיקרית של האמפת היא נטרול של דינמיקה רגשית אפשרית, כמו סקסיזם או גזענות בתוך גוף קבלת ההחלטות.[1][4]
  • רושם ההערות: התפקיד של רושם ההערות או של המזכיר הוא לתעד את הדיון ואת ההחלטות של גוף קבלת ההחלטות. פרוטוקולים של קונצנזוס לרוב מכילים תיעוד של עמדות המיעוט.

דוגמה לתהליך קבלת החלטות בקונצנזוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבלת החלטות בקונצנזוס אינו תהליך פורמלי, והפרטים המעשיים של יישומו משתנים בין קבוצה לקבוצה. עם זאת, קיים אוסף של פרוצדורות שבמקרים רבים הן משותפות.

לאחר שהמשתתפים הסכימו על נושאים לדיון ועל סדר יום (אג'נדה), ואפשר גם, על חוקים מוסכמים לפגישה, כל פריט בסדר היום, נדון בתורו. באופן טיפוסי כל החלטה שמתקבלת מפריט באג'נדה עוברת דרך מסלול שמתחיל בדיון על הפריט, ממשיך ביצירה של הצעה שמבוססת על הדיון. בשלב זה מתבצעת קריאה לקונצנזוס. כדי למנוע מצב בו שתיקה או אי פעולה של החברים תתפרש כהסכמה, מקובל לבקש מכל חבר בקבוצה להצהיר על תמיכתו בהצעה, בדרך כלל על ידי תנועת יד, או על ידי שימוש בכרטיס צבעוני. אם לא מושג קונצנזוס בשלב זה אז מוצגות ההסתייגויות ונפתח סיבוב נוסף של דיון, שבסיומו מוגשת הצעה מתוקנת. התהליך של קבלת החלטה בודדת נמשך עד שמושג קונצנזוס לגביה.

קונצנזוס כמעט מלא[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתהליך של קבלת החלטות בקונצנזוס, חילוקי דעות יכולים להתגלע כבר בשלבי דיון התחלתיים. מינוי של חבר בקבוצה לתפקיד פרקליט השטן יכול לסייע בגילוי חילוקי דעות ובעיות בהחלטה המוצעת גם בשלב שעדיין אין לה מתנגדים גלויים.

עקב הקושי להגיע להסכמה פה אחד, במיוחד בקבוצות גדולות, והחשש שהסכמה כזו עלולה להיות תוצאה של כפייה, פחד, חוסר יכולת להבין חלופות או חוסר סבלנות בתהליך הדיון, משתמשים גופים המקבלים החלטות בקונצנזוס בתנאי סף חלופיים לקונצנזוס. על פי תנאים אלו ההחלטה מתקבלת גם אם יש לה עדיין מספר מוגדר מראש של מתנגדים, למשל "אחדות דעים פחות אחד", "אחדות דעים פחות שניים", וכו. לחלופין, ניתן להשאיר בידי היושב ראש את מספר המתנגדים המרבי המותר. שיטה זו קרויה "קונצנזוס גס".

אפשרות חסימת ההחלטה שמצויה בידי כל אחד מהחברים עלולה למנוע הגעה לקונצנזוס. קיימים מקרים בהם חברים מתנגדים מעדיפים "להצהיר על הסתייגות" או להימנע מלתמוך בהצעה, אך לא למנוע את קבלתה באופן פעיל.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבקרים של קבלת החלטות בקונצנזוס טוענים כי למרות שהתהליך אפקטיבי בפוטנציה בקבוצות קטנות של אנשים בעלי מוטיבציה או אימון עם דרגה גבוהה מספיק של אחווה, יש לו מספר מגרעות, בעיקר:

  • שימור הסטטוס קוו: בגופי קבלת החלטות שמשתמשים בקונצנזוס פורמלי, יש ליחידים או למיעוטים קטנים יכולת לחסום הסכמה. דבר זה נותן יתרון לכל התומכים בהשארת מצב העניינים הקיים. דבר זה יכול להוביל לכך שמצב מסוים ממשיך להתקיים בארגון זמן רב לאחר שרוב החברים בו מעוניינים בשינוי של מצב זה.
  • רגישות להפרעות: הענקת זכות לחסימת הצעות לכל חברי הקבוצה עלולה לגרור מצב בו הקבוצה הופכת "בת ערובה" של מיעוט או יחיד שלא מוכן להתגמש. כתוצאה מכך, קבלת החלטות בקונצנזוס היא בעלת פוטנציאל לתגמל את חברי הקבוצה הפחות סתגלניים ולהעניש את חברי הקבוצה היותר סתגלניים. היכולת של מיעוט לעכב את תהליך קבלת ההחלטות עלולה להוות גם פתח לסחטנות. בישראל בראשית שנות ה-2000, בוטלה החובה להסכמה בקונצנזוס של דיירים להתקנת מעלית בבנין משותף, מכיוון שנטען שהכרח זה משמש דיירים במטרה לסחוט דיירים אחרים.
  • פרדוקס אבלין: קבלת החלטות בקונצנזוס חשופה לכל הצורות של חשיבת יחד, מביניהן הדרמטית ביותר היא פרדוקס אבלין. בפרדוקס אבלין, הקבוצה יכולה להסכים פה אחד על פעולה שאף פרט יחיד בקבוצה לא מעוניין בה, היות שאף פרט אינו מוכן לצאת נגד רצון הקבוצה המדומה שנתפש בקרב חברי הקבוצה.
  • התמשכות על פני זמן: היות שקבלת החלטות בקונצנזוס מתמקדת בדיון ומבקשת לקבל תרומות מצד כל המשתתפים, זה יכול להיות תהליך ממושך. זה יכול להוות בעיה במצבים בהם יש צורך לקבל החלטות במהירות או כאשר לא ניתן לבדוק את הדעות של כל המשתתפים במשך זמן סביר. בנוסף, התחייבות בזמן שנדרשת כדי לעסוק בתהליך קבלת החלטות בקונצנזוס יכולה לפעול לפעמים כמחסום השתתפות בפני פרטים שאינם מסוגלים או אינם רוצים לקחת על עצמם התחייבות כזו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 How To Use a Consensus Process To Make Decisions Sheila Kerrigan, Community Arts Network, 2004
  2. ^ Guides: Meeting Facilitation Lori Waller, The Otesha Project
  3. ^ Meeting Facilitation --The No-Magic Method Berit Lakey, Network Service Collaboration, 1975
  4. ^ Consensus Decision Making Civil Disobedience Training, Act Up