Flexicurity

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

Flexicurity ("ביטחון גמיש", הלחם של flexibility ו־security) היא מדיניות כלכלית תעסוקתית המשלבת בין תחרותיות וגמישות לבין ביטחון כלכלי לעובדים. משמעות מדיניות זו היא קלות רבה וגמישות באפשרויות העסקה ופיטורין בידי מעסיקים מחד, אך מאידך הענקת הטבות כלכליות מפליגות למובטלים. המונח Flexicurity נטבע על ידי ראש ממשלת דנמרק הסוציאל־דמוקרטי פול נירופ ראסמוסן בשנות התשעים של המאה העשרים.

לפי תפישת ממשלת דנמרק, מדיניות Flexicurity מחוללת "משולש זהב" המורכב מגמישות בשוק העבודה, בשילוב עם ביטוח לאומי וכן מדיניות פעלתנית בשוק העבודה, המגדירה זכויות ומחויבויות למובטלים"[1].

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניצני מדיניות זו הם בהסכם הידוע כפשרת ספטמבר 1899 של דנמרק (מכונה גם "חוקת שוק העבודה"). המגעים בין המעסיקים לאיגודים מקצועיים הכשירו את הקרקע למדיניות כלכלית של תועלת הדדית (רווחיות וביטחון כלכלי). "חוקה" זו תוקנה ב־1960, וכן שונה שמה ל"ההסכם הבסיסי". הסכם זה הסדיר את חופש ההתאגדות באיגודים מקוצעיים וכן את הפררוגטיבה הניהולית, שבכללה זכות המעסיק להעסיק ולפטר עובדים בכל עת. "לכן, חשוב להבין שהמודל הדני לרגולציה בשוק העבודה, ובכלל זה זכות ההתאגדות, מבוסס על עקרונות התנדבותיים; וכן, שחקיקה והתערבות מצד המדינה הן מינימליות. זכות ההתאגדות וההכרה בהתאגדויות בשוק העבודה, שעונות על הכרה הדדית של הצדדים בניגודי האינטרסים."[2]. ההסכמים הדנים התלת־צדדים בין המעסיקים, העובדים והמדינה נתמכים במערכת מורכבת, המאפשרת תגובות פעלתניות של המדינה בשוק העבודה לשם "הפעלת" העובדים.

בשנות התשעים המוקדמות, קובעי מדיניות דנים כוננו מדיניות פיסקלית שנועדה לבלום את מגמת האבטלה, וזאת בנוסף ל"מדינות הפעלתנית הראשונה בשוק העבודה" ב־1994. אף על פי שרבים האמינו כי שיעור האבטלה הטבעי עלה, הממשלה הדנית ביקשה לשפר את המצב באמצעות יישום המדיניות הידועה כיום כ־Flexicurity. השינוי למדיניות Flexicurity התרחש אפוא ברפורמות בשוק העבודה ב־1994 וב־1996, כאשר הצגת הגמישות בשוק העבודה נקשרה בביטחון כלכלי, באמצעות המשך אספקת תוכניות רווחה נדיבות וכן "הפעלות" יזומות של עובדים.

המצב כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיעורי האבטלה הנמוכים בדנמרק (2.8% ב־2008) וכן שיעורי ההדרה[דרושה הבהרה] הנמוכים, תורמים יחד לצמיחה שעולה על 3%. בעקבות זאת, אימץ האיחוד האירופי את מדיניות ה־Flexicurity כמוטיב מרכזי באסטרטגיית ההעסקה האירופית. בפרט, בהנחייה מס' 21 בהנחיות המשולבות לצמיחה ותעסוקה בין השנים 2005-2008 קורא למדינות החברות "...לקדם גמישות משולבת בביטחון תעסוקתי ולהפחית את פילוח שוק העבודה, מתוך חובת הערכה לתפקידיהם של השותפים החברתיים"[3]. בשונה מהצעות חוק צרפתיות שנויות במחלוקת הנוגעות לכוח העבודה הצעיר, מדיניות ה־Flexicurity אינה מפלה לרעה עובדים צעירים, ותחת זאת מעלה ציפיה שוות מכל הדנים: על מובטל מוטלת החובה לחפש תעסוקה או לקבל הכשרה, לשם קבלת ההטבות המלאות למובטלים. מדיניות ה־Flexicurity יושמה במדינות אירופיות נוספות, ביניהן פינלנד ונורווגיה.

הטבות מפליגות ואספקת הכשרה לעובדים הן בבסיסה של מדיניות זו, ולכן היא מחייבת מיסוי גבוה. נכון להיום, המסים הדנים הם הגבוהים בכל מדינות העולם.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו http://www.bm.dk/sw3792.asp
  2. ^ Jørgensen (2004)
  3. ^ EC, 2005