חופש ההתאגדות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חופש ההתארגנות או חופש ההתאגדות הוא אחת מהזכויות האזרחיות. חופש ההתארגנות מבטא את הזכות של כל אדם להקים ארגון או להצטרף לארגון קיים ולפעול במסגרתו, כדי להשיג מטרות משותפות- אישיות, תרבותיות, דתיות, כלכליות, חברתיות או פוליטיות. סוגי ההתאגדות יכולים להיות על בסיס פוליטי, מקצועי, דתי, או תחביב. התאגדות יכולה להיות במטרה חברתית בלבד או במטרה להשפיע על החיים הציבוריים.

סוגי התאגדויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מפלגה: מפלגה היא ארגון רשמי אשר בנוי ממוסדות פנימיים אשר קובעים את המצע הרעיוני ואת הפעילויות בשטח. מפלגות מתמודדות בבחירות לשם השגת כוח למען השפעה על אופי המדינה.
  • ארגון א-מפלגתי (או ארגון חוץ פרלמנטרי): ארגון א-מפלגתי הוא ארגון אשר פועל למימוש רעיון, ארגון זה יכול לבצע פעולות שונות ומגוונות, מהתרמות עד עצרות המוניות.
  • ארגון עובדים הוא התאגדות ייחודית לשדה יחסי העבודה שמטרתו הגנה על זכויות עובדים וניהול משא ומתן קיבוצי והסכמי עבודה עם מעסיקים, לארגון עובדים כלים ייחודיים כמו למשל שביתה במקום העבודה, ארגון עובדים יכול להיות א-מפלגתי או קשור למפלגה מסוימת.
  • ארגון קהילתי: ארגון של קבוצת אנשים שקם כדי לקדם את הקבוצה ואין לו מטרות רחבות יותר. למשל התארגנות שכונתית לקניית אוכל במרוכז לשם קבלת הנחה משמעותית.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

חופש ההתאגדות הוכר בספר "על החירות" של ג'ון סטיוארט מיל כאחת מחמש החירויות היסודיות של האדם, ביניהן: חופש המצפון, חופש המחשבה וההרגשה, חופש הביטוי וחופש העיסוק[1].

יש מדינות המכירות בזכות ההתאגדות של אזרחים בלבד,[2] אחרות מכירות בזכות ההתאגדות של "הכול" או "לכל אדם"[3].[4] בעבר, חופש ההתאגדות היווה יעד מרכזי לדיכוי בידי חברות דיקטטוריות. בגרמניה – לאורך השנים חוקקה מערכת חוקים שדיכאה התאגדות של איגודים מקבוצתיים וארגונים דמוקרטיים. עד מלחמת העולם השנייה שלאחריה חופש ההתאגדות הוכר כחלק מחוקי היסוד של המדינה. בבריטניה – כל צורות ההתאגדות היו אסורות ואף פליליות, בפרט ארגוני עובדים.

חשיבותה של הזכות מתבטאת בשני מישורים. הראשון, היות הזכות חלק מהאוטונומיה של הרצון הפרטי. השני, היכולת של הפרט לפעול ולהשפיע על זכויותיו ועל החיים הציבוריים כחלק מהתארגנויות שונות כמו: איגודים מקצועיים, מפלגות, ותנועות פוליטיות.[4] כמו כן לזכות חשיבות גבוהה בחברה התעשייתית המודרנית, שכן בעידן התעשייתי המאופיין בממסדים כוחניים וארגונים רבי עוצמה, נשחק כוחו של הפרט ואין לו כמעט משקל אלא אם כן הוא משתף פעולה עם חבריו.[5]

חופש ההתאגדות במשפט הבין לאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם שהתקבלה בעצרת האו"ם בשנת 1948[6], מהווה את מסמך היסוד של הקהילה הבינלאומית בדבר זכויות האדם והאזרח. ההכרזה כוללת רשימה מקיפה של זכויות חברתיות ובהן סעיף 23(4) העוסק בזכות לעבודה. סעיף זה מעגן את הזכות של כל אדם לאגד אגודות מקצועיות ולהצטרף לאגודות, מתוך זכותו להגן על ענייניו האישיים.

האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, היא אמנה רב צדדית שאומצה על ידי העצרת הכללית של האו"ם בשנת 1966.[7] מחייבת את המדינות החברות באמנה לכבד את הזכויות האזרחיות והמדיניות של בני אדם. ביניהן כוללת האמנה את חופש ההתאגדות בסעיף 22 הקובע את זכותו של כל אדם לחופש התאגדות עם אחרים, להקים ולהצטרף לאיגודים מקצועיים לשם הגנה על האינטרסים שלו.

האמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות היא הסכם בינלאומי שאימצה מליאת האומות המאוחדות בשנת 1966.[8] סעיף 8 מגן על הזכות להקים ולהצטרף לאיגוד מקצועי ועל זכות השביתה. המדינות שהן צד לאמנה מתחייבות להבטיח זכותו של כל אדם להתאגד עם אחרים לאיגודים מקצועיים, ולהצטרף לאיגוד מקצועי לפי בחירתו, בכפוף לכללי הארגון הנוגע בדבר בלבד, לשם קידום ענייניו הכלכליים והחברתיים ושמירתם. האמנה אוסרת על הגבלת הזכות להתאגדות מקצועית אלא בחוק ההולם חברה דמוקרטית. האמנה מתירה להחריג מזכות ההתאגדות המקצועית את הכוחות המזוינים, משטרה, או פקידי ממשלה.

אמנה מספר 87 משנת 1948 של ארגון העבודה הבינלאומי, בדבר חופש ההתאגדות והגנת הזכות להתארגן.[9] סימן ב' לאמנה קובע כי על המדינות להגן על חופש ההתאגדות. בנוסף המדינות אינן רשאיות לבצע פעולות אפשר יפגעו בזכותם של עובדים להתארגן.

אמנה מספר 98 של ארגון העבודה הבינלאומי משנת 1949-בדבר הפעלת עקרונות הזכות להתארגנות ולמיקוח קולקטיבי[10]-סימן 12 לאמנה מורה למדינות החתומות עליה לפעול להגנה על זכות ההתארגנות ועל הזכות לנהל משא ומתן קיבוצי.

חופש ההתאגדות במשפט הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינת ישראל צד לאמנות בינלאומיות אשר מעגנות את חופש ההתאגדות. כל זמן שאין חוק ישראלי מפורש הנוגד את האמנות הבינלאומיות שישראל אשררה, האמנות מהוות אמצעי פרשנות המנחה את בית המשפט[4]. יחד עם זאת, האמנות אינן מהוות ביסוס משפטי לזכות ההתאגדות המקצועית.[11] מדינת ישראל לא הייתה חברה באו"ם בזמן ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם (1948) ואיננה חתומה על ההכרזה ולא אישרה אותה. עם זאת, בית המשפט הגבוה לצדק הזכיר את המגילה ואימץ את עקרונותיה בחלק מפסקי הדין שלו.[12] בישראל זכות ההתאגדות אינה מעוגנת בחקיקת יסוד, אך היא הוכרה כזכות יסוד יצירת פסיקה הראויה להגנה.[13] בבג"ץ ג'ריס[14] נאמר כי חופש ההתאגדות הוא ״אחד מעיקרי המשטר הדמוקרטי ואחת מזכויות היסוד של האזרח״.[15] נעשו מספר ניסיונות לעגן את זכות ההתאגדות כזכות יסוד. הצעת חוק יסוד: זכויות חברתיות הוגשה פעמים רבות על ידי חברי כנסת שונים בתקופות שונות.[16]

מאז חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שונה מעמדה הנורמטיבי, וכעת היא בעלת מעמד נורמטיבי חוקתי על חוקי. הזכות נגזרת מכבוד האדם, שכן כבוד האדם הוא גם חופש הרצון של אדם להתאגד. חופש זה משתרע על ההתאגדות בתאגיד, וכולל בחובו את זכותם של עובדים ומעבידים ״להתארגן״, כלומר להקים ארגון עובדים ומעבידים.[17] בפסק דין גיורא עפגין נ' "מתיישבי אמנון" נידון מקרה בו נכפה על אדם המתגורר ביישוב הקהילתי להתאגד באגודה שיתופית. בפס"ד נקבע כי הגבלת חירותו של אדם לסיים את חברותו באותה התאגדות פוגעת בזכות יסוד של האדם ובחופש שלו שלא להימנות על התאגדות כלשהי.[18]

בחקיקה הישראלית ניתן למצוא מספר חוקים[19] אשר מגדירים מהי התאגדות אסורה : אם יש במטרותיה שלילת קיומה של מדינת ישראל או שלילת אופייה הדמוקרטי של המדינה או אם יש יסוד לחשש שפעילותה היא מסווה לפעולות בלתי חוקיות. התאגדות לא תירשם גם אם יש במטרותיה הסתה לגזענות או תמיכה במאבק מזוין, של מדינת אויב או של ארגון טרור, נגד מדינת ישראל. בפסק דין גאנם יאסין נ' רשם המפלגות[20] נקבע כי פסילת מפלגה שיש בה משום הסתה לגזענות ושלילת אופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל ייעשה רק במקרים קיצוניים ביותר, ורק אם המטרות הדומיננטיות של המפלגה יביאו לשלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

חופש ההתאגדות באירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האמנה האירופית לזכויות אדם, 1950, מגדירה את הזכות להתאגדות בצמוד לחופש האסיפה. האמנה מתייחסת במפורש לזכות ליצור איגודי עובדים ולהצטרף אליהם. סעיף 11 לאמנה מגן על זכותם של פרטים להקים ולהצטרף לישות קיבוצית או התאגדות לקידום האינטרסים של החברים בה. בפסק דין Macfeeley v United Kingdom[21] נקבע כי כדי לחסות תחת ההגדרה של התאגדות יש להראות מאמץ מכוון להקמת מבנה ארגוני. קשרים אגביים אקראיים בין בני אדם אינם מספיקים כדי לחסות תחת ההגדרה של התאגדות.

ההגבלות על הזכות- סעיף 11(2) לאמנה יוצר רשימת אינטרסים בגינם מותר להגביל את חופש ההתאגדות הכוללים את ביטחון המדינה, בטיחות הציבור, לשם מניעת הפרות סדר או פשע, לשם הגנה על בריאות הציבור ועל המוסר, להגנה על הזכויות והחירויות של אחרים.

החופש שלא להתאגד- נושא הזכות השלילית שלא להיות חבר באיגוד עלה בעיקר בהקשר של "המפעלים הסגורים"[22] ((closed shops. בתחילה נמנע בית המשפט מלפסוק בסוגיה הכללית של חוקיות מפעלים סגורים אף קבע כי כפייה על עובד לאחר שהתקבל לעבודה להצטרף לאיגוד מסוים ותוך איומי פיטורין פוגעת ביסוד הזכות המוקנית בסעיף 11 לאמנה[23]. מאוחר יותר נקבע כי גם דרישה להצטרפות לאיגוד לפני קבלה לעבודה יכולה להגיע לכדי כפיה אסורה על פי הסעיף.[24]

חופש ההתאגדות בתחום יחסי העבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לחופש ההתאגדות נודעת משמעות מיוחדת בתחום יחסי עבודה ומשפט העבודה, שכן בגדרו מצוי "חופש ההתארגנות", דהיינו, זכות העובדים להתארגן בארגוני עובדים וזכות המעסיקים להתארגן בארגוני מעסיקים. הזכות להתארגן כוללת גם את זכותו של ארגון העובדים לנהל משא ומתן קיבוצי עם המעסיק.[25]

במישור הבינלאומי, נוסד בשנת 1919 ארגון העבודה הבינלאומי (International Labour Organization) המהווה סוכנות של האומות המאוחדות המתמקדת בנושאים של יחסי עבודה. הארגון הוקם בעקבות וועידת השלום בפריז. בארגון חברות 179 מדינות בעולם ביניהן מדינת ישראל. בין מטרותיו של הארגון לקבוע תקנים בינלאומיים בתחום העבודה באמנות ובהמלצות אשר יאומצו על ידי המדינות החברות.

התנכלות לעובדים, לרבות פיטורים, מחמת הפעלת זכות ההתארגנות או השתתפות בשביתה נאסרה באמנות ארגון העבודה הבינלאומי וכן באמנות האו"ם. באמנה מס' 158 של ארגון העבודה הבין-לאומי נקבע במפורש, כי חברות בארגון עובדים אינה סיבה לפטר עובד. מדינת ישראל, כחברה בארגון העבודה הבינלאומי, באו"ם וכן מכוח אשרור חלק מהאמנות הנ"ל, קיבלה על עצמה את העקרונות שהתוו בהם.

בישראל קיימות כמה הוראות חוק הבאות להבטיח את זכות העובדים להתאגד. לדוגמה: סעיפים 4-3 לחוק הסכמים קיבוציים, המגדירים מהו ארגון עובדים יציג. המחוקק הישראלי אף העניק לעובד הגנה מפני פיטורים עקב השתתפותו בשביתה. סעיף 19 לחוק הסכמים קיבוציים קובע, כי "...השתתפות בשביתה לא יראו כהפרת חובה אישית". בפסק דין הורן את ליבוביץ', נקבע כי פיטור עובדים בגין השתתפותם בשביתה שננקטה במסגרת מאבקם להתאגד הינה פגיעה בזכות חוקתית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שלי לוי, זכות ההתאגדות בישראל. ירושלים: הכנסת, מחלקת מידע ומחקר, 2006.
  • הלל סומר, הזכויות הבלתי מנויות- על היקפה של המהפכה החוקתית. משפטים כח'(תשנ"ז) 257.
  • פאינה מילמן-סיון, הזכות לחופש ההתארגנות בראי ערכי הדמוקרטיה - התפתחויות בשנת תשע"ד. דין ודברים: כתב-עת משפט בין-תחומי, 561-582, 2016.
  • הלל סומר, לטם בן בשט, גבריאלה שוורץ, מסמך רקע בנושא: חופש ההתאגדות. מוגש לוועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, 2005.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא חופש ההתאגדות בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ג'ון סטיוארט מיל, על החירות, הוצאת מאגנס, ירושלים, תשנ"ח 25.
  2. ^ חוק היסוד הגרמני; חוקת איטליה; חוקת בלגיה; חוקת ליטא; חוקת רומניה.
  3. ^ ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות אדם; האמנה הבינ"ל בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות; האמנה האירופית לזכויות אדם; הצ'רטר הקנדי; חוקת ניו זילנד; חוקת פולין; חוקת סלובניה.
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 הלל סומר, לטם בן בשט, גבריאלה שוורץ, מסמך רקע בנושא: חופש ההתאגדות. מוגש לוועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, 2005.
  5. ^ רות בן ישראל, דיני עבודה, כרך ג', תל אביב: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2002, עמ' 830-827.
  6. ^ ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם, 1948, סעיף 23.
  7. ^ אמנה בינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, כ"א 31, 269 (נפתחה לחתימה ב-1966).
  8. ^ אמנה בינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות, כ"א 31, 205 (נפתחה לחתימה ב-1966).
  9. ^ אמנה (מס' 87) בדבר חופש ההתאגדות והגנת הזכות להתארגן, כ"א 2, 249 (נפתחה לחתימה ב-1948).
  10. ^ אמנה (מס' 98) בדבר הפעלת עקרונות הזכות להתארגנות ולמיקוח קולקטיבי, כ"א 9, 453 (נפתחה לחתימה ב-1949).
  11. ^ אמנון רובינשטיין, המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל, כרך ב, ירושלים: הוצאת שוקן, 1996, 1132.
  12. ^ שלי לוי. (2006). זכות ההתאגדות בישראל. ירושלים: הכנסת, מחלקת מידע ומחקר.
  13. ^ אהרן ברק, פרשנות במשפט, כרך שלישי, ירושלים: נבו הוצאה לאור, 1994, עמ' 430.
  14. ^ בג"ץ 64\253 ג'ריס נ' הממונה על מחוז חיפה, פ"ד יח(4) 673, 679.
  15. ^ הלל סומר. (1996). הזכויות הבלתי מנויות- על היקפה של המהפכה החוקתית. משפטים כח', 257
  16. ^ הצעת חוק יסוד: זכויות חברתיות, פ/ 179/17 שהונחה על שולחן הכנסת ב-22 במאי 2006. ובשניהם מבקשים המציעים לעגן את זכות ההתאגדות וזכות השביתה כזכויות יסוד.
  17. ^ אהרן ברק, פרשנות במשפט, כרך שלישי, ירושלים: נבו הוצאה לאור, 1994, עמ' 431
  18. ^ הפ(נצ') 22222-07-10 גיורא עפגין נ' מתיישבי אמנון- יישוב קהילתי כפרי אגודה שיתופית בע"מ.
  19. ^ סעיפים 3-4 לחוק העמותות, התש״ם 1980, ס"ח 210; סעיף 2 לחוק החברות, התשנ״ט 1999, ס"ח 189; סעיף 5 לחוק המפלגות, התשנ״ב 1992, ס"ח 190 ; סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת; תקנה 84(1) לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945.
  20. ^ רעא 95\7504 גאנם יאסין נ' רשם המפלגות, נ(2) 045.
  21. ^ 20 DR 44 para 14, EComm HR. (1980)Macfeeley v United Kingdom
  22. ^ מפעל אשר מקבל לעבודה רק חברי איגוד מקצועי מסוים.
  23. ^ B 39,47, ECMMHR.( 1984)Young' james and Webster v United Kingdom
  24. ^ הלל סומר, לטם בן בשט, גבריאלה שוורץ, מסמך רקע בנושא: חופש ההתאגדות. מוגש לוועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, 2005
  25. ^ 1008/00 הורן את ליבוביץ בע״מ נ׳ הסתדרות העובדים הכללית החדשה, לה (2000) 145