Sweetwater

**סוויטווטר**
**Sweetwater**
מקום הקמה	לוס אנג'לס
מוקד פעילות	לוס אנג'לס, ארצות הברית
תקופת הפעילות	1968–1971; 1999
זרם	ילדי הפרחים
סוגה	רוק פסיכדלי; רוק מתקדם
כלי נגינה	גיטרה; צ'לו; גיטרה בס; מערכת תופים; תופי קונגה; חליל; קלידים
חברת תקליטים	Reprise Records
	http://www.sweetwaterband.com/
	פרופיל ב-IMDb
חברים
	ננסי נווינס; אוגוסט ברנס; אלברט מור; אלן מלרוביץ; אלפידיו קוביאן; אלכס דל זופו; פרד הררה

סוויטווטר (באנגלית: Sweetwater. בתרגום חופשי: מים מתוקים) הייתה להקת רוק פסיכדלי ורוק מתקדם משנות השישים ועד לשנות התשעים. סולנית הלהקה, ננסי נווינס, נפצעה קשה בתאונת דרכים בשנת 1969, ואת השירים באלבומיה הבאים שר בסיסט הלהקה, פרד הררה. בשנת 1999 קיימה הלהקה הופעת איחוד יחד עם נווינס, לראשונה מאז 1969 (שלושים שנה אחרי).

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלהקה הוקמה על ידי ננסי נווינס ופרד הררה בלוס אנג'לס בשנת 1967. ללהקה הצטרף גם המתופף אלן מלרוביץ והשלושה הופיעו בביתי קפה מקומיים עם חומר מקורי. עם עליית הפופולריות של הלהקה, יותר ויותר נגנים הצטרפו והלהקה שינתה את הכיוון המוזיקלי שלה מרית'ם אנד בלוז לכיוון של רוק פסיכדלי ורוק מתקדם, יחד עם אלמנטים מסגנון הארט רוק שהיה בחיתוליו באותה התקופה.

הלהקה קיבלה נגנים מכל התחומים ומכל הסיגנונות, ובתוך כחצי שנה מנתה כ-8 חברים, המנגנים על שלל כלים. המנהיגה של הלהקה הייתה נווינס, ששרה וניגנה על גיטרה. בשנת 1968 הוחתמה הלהקה על ידי הלייבל Reprise Records (אנ') והוציאה את אלבומה הראשון, Sweetwater. האלבום היה לאלבום רוק פסיכדלי יחיד מסוגו ששילב מוזיקת רוק ייחודית עם שלל כלים וסגנונות, אבל בשונה מלהקות בעלות סגנון דומה מאותה תקופה, כדוגמת קינג קרימזון, הלהקה לא התיימרה להיות מתנשאת מבחינה מוזיקלית, אלא השתייכה לזרם ילדי הפרחים ששרר בארצות הברית של שנות השישים.

בשנת 1969 הופיעה הלהקה בפסטיבל וודסטוק למען השלום אחרי ריצ'י הייבנס, והייתה ללהקה הראשונה שהופיעה בפסטיבל זה. הלהקה, שעד אז הופיעה רק בביתי קפה, קיבלה בפסטיבל הזדמנות פז לפרוץ לקהל הרחב, וכך היה - כמעט מיד לאחר ההופעה כבר הוחתמו חבריה עם חברת התקליטים Reprise Records על אלבום שני.

ב־5 בדצמבר אותה שנה הוזמנה הלהקה להתארח בתוכנית האירוח האמריקנית "The Red Skelton Show" (אנ'), שם מתארחים מיטב האמנים והבדרנים של התקופה. ההשתתפות בתוכנית הייתה צעד גדול עבור הקריירה של הלהקה, וגם הייתה פרסום טוב לאלבומם החדש.

ב-8 בדצמבר, שלושה ימים לאחר האירוח בטלוויזיה, בדרכה אל אולפן ההקלטות כדי להקליט את אלבום הלהקה השני, נפגעה נווינס בתאונת דרכים קטלנית ונפגעה בידיה, רגליה, בטנה וראשה. היא נכנסה לתרדמת ורק כעבור שמונה חודשים התעוררה. רופאיה הצהירו כי לא תוכל לשיר שוב לעולם, והיא ושאר חברי הלהקה הגיעו להסכמה כי ימשיכו בלעדיה, בזמן שהיא תעבור תקופת שיקום בבית החולים (שנמשכה שלוש שנים, עד שנת 1973).

בלית ברירה, פרד הררה (בסיסט הלהקה) התמנה לתפקיד הזמר וחציו של האלבום שהקליטו הושר על ידיו (החצי, שהוקלט לפני תאונת הדרכים, השני הושר על ידי נווינס). האלבום יצא בשנת 1970 ונקרא "Just for You" (בעברית: רק בשבילך).

הלהקה המשיכה לפעול תחת אותו הלייבל במשך שנתיים, ופרסמה את האלבום "Melon" (בעברית: מלון. 1971). האלבום היה לכישלון ומעריצים רבים של הלהקה התאכזבו מחסרונה של נווינס. לאחר יציאת האלבום הבינו חברי הלהקה כי עידן תם, והלהקה התפרקה.

לאחר ניתוק של מספר שנים, בשנת 1994 הוזמנו חברי הלהקה להשתתף בפסטיבל וודטוק 94', אך חלק ניכר מחברי הלהקה כבר לא היו בני החיים אז: אוגוסט ברנס (צ'לו) נפטר לאחר שנדבק בדלקת ריאות קשה תוך כדי שהוא מטופל בבית חולים גרמני בגלל פציעות שעבר לאחר שנפל ממעלית באתר בנייה בשנת 1979^[1], אלן מלרוביץ (המתופף ואחד משלושת המקימים של הלהקה) נהרג בתאונת דרכים בשנת 1981^[1], אלברט מור (חליל צד) נפטר מסרטן ריאות בשנת 1994^[1]. לבסוף הגיעו רק שלושה חברים להופיע, נווינס (שעדיין לא הייתה במיטבה), פרד הררה ואלכס דל זופו (נגן הקלידים של הלהקה). ההופעה הייתה הופעתה הראשונה של נווינס מול קהל מאז תאונת הדרכים שלה, כמעט שלושים שנה קודם.

בשנת 1999, שלושים שנה לאחר הופעתם בוודסטוק, רשת vh1 האמיריקאית חזרה אל סיפורם של להקות "נשכחות" שהופיעו בוודסטוק. תוך כך הרשת חשפה מספר קטעי ארכיון לגבי סיפורה של הלהקה. נוצר עניין ציבורי גדול יחסית בעקבות ציון שלושים השנים לפסטיבל, והרשת החליטה להוציא סרט תיעודי על סיפורה של הלהקה ושל ננסי נווינס בפרט. הסרט, שיצא באותה שנה, נקרא "Sweetwater, A True Rock Story" בעקבות ההצלחה של הסרט ותקופת השיקום הממושכת של נווינס, הצליחו חברי הלהקה הנותרים לקיים מופע איחוד, שצולם והוקלט, ובו נווינס שרה במלוא עוצמת קולה. בראיון עמה אמרה כי זוהי מעיין "נקמה" על כך שרופאיה נהגו להסביר לה כי לא תוכל לשיר יותר. מאז היא המשיכה לשמש כסולנית הלהקה למספר הופעות, ואז הלהקה התפזרה סופית.

הופעתם האחרונה של הלהקה התקיימה בשנת 2002 והוקלטה לאלבום, שנקרא "Live at Last" ומסכם את פעילותה של הלהקה.