ילדי הפרחים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סמל ה־"Peace" (שלום), פופולרי בקרב ילדי הפרחים, ומקורו במאבק נגד ההתחמשות הגרעינית

"ילדי הפרחים" או הִיפִּ‏יםתרבות הנגד של צעירים בארצות הברית בשנות השישים, שהייתה לתופעה חברתית. ילדי הפרחים האשימו את המבוגרים בהרס העולם ולכן ביקשו למרוד בהם. הם הטיפו לשלום, שוויון, אהבה, שימוש בקנאביס ובסמים פסיכדליים אחרים (כמו LSD), אחווה בין בני האדם ושמירה על הטבע ועל בעלי החיים - ומכאן כינוים. כדי להראות את קרבתם לטבע, הם גידלו את שיערם. תנועה זו הצמיחה מוזיקאים רבים בתחום הקאנטרי, הבלוז והרוק, ומנהגם לגדל שיער הפך למסורת עליה שמרו כמעט כל יוצרי הרוק הקלאסי והכבד לדורותיהם, משנות השישים ועד ימינו.

לידת התנועה ורעיונותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשי דור הפרחים היו בעיקרם ילדי הבייבי בום, גל הלידה הגדול של אחרי מלחמת העולם השנייה, דור זה היה הדור הראשון בעולם המערבי אשר השפע היה מבחינתו דבר ברור מאליו, ובשל היעדר ההכרה בצורך הישרדות יומיומי פנו רבים מהם לבקש משמעות חדשה לחיי היומיום שתהיה מנותקת מהדפוסים הקודמים של שגשוג כלכלי, לאומיות ומיצוב חברתי, וכתחליפים לכך הם פנו לחפש תכנים בנהנתנות, מיסטיקה, אחדות המין האנושי, שיבה לטבע ולפשטות ואמנות.

בשנות השישים ארצות הברית הייתה שקועה עמוק בבוץ הוייטנאמי. המלחמה, אשר גבתה קורבנות רבים, ונראתה מיותרת ולא מוצדקת, עוררה התנגדות רבה בקרב העם האמריקאי, ובמיוחד בקרב צעירים. החלו לצוץ זמרי רוק שגידלו שיער, עישנו מריחואנה ושרו שירים נגד המלחמה. אלה היו ההיפים. הם משכו אחריהם המוני צעירים, אשר העריצו הן את המוזיקה המהפכנית (ר' ערך רוק'נרול) והן את העקרונות המהפכניים, וכך, הקהל של הרוק הפך לתנועה חברתית אידאולוגית בשם "ילדי הפרחים". הם כונו כך בשל סלידתם מהרס הטבע על ידי בני האדם.

תנועת "ילדי הפרחים" אמנם החלה כתנועת מחאה על מלחמה אחת מסוימת (מלחמת וייטנאם), אך היא התפתחה לתנועה אידאולוגית, אשר הציגה תפיסת עולם חדשה, בכל תחומי החיים. ילדי הפרחים קראו לבני האדם לנטוש את דרך המלחמה, הזורעת רק הרס בעולם, ולהחליפה בתרבות של מוזיקה וסמים. הם טענו שהמריחואנה, המשרה תחושת אופוריה, אושר ושלווה, עוזרת להם לראות כמה העולם יפה וכמה המלחמה מיותרת, ואף מעוררת בהם רגשות של שמחה ואהבה.

ההיפים היו צעירים וצעירות מכל הדתות ומכל הגזעים בארצות הברית. הם נתנו הזדמנויות שוות לכולם להגיע ל"קומונות", שם חיו והתארגנו, כחלק מתפישתם לשוויון ואחווה. רוב ההיפים היו צעירים שהרגישו שהוריהם מנסים לחנכם אך לא מבינים אותם, על כן הם בחרו למרוד בהוריהם ולהתנתק מהם ומדרכם המיושנת, לדעתם.

בין הדמויות המשפיעות על דור זה היו ג'ון לנון, ג'ימי הנדריקס, ג'ורג' האריסון, הרברט מרקוזה ומרטין לותר קינג.

פסטיבל וודסטוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פסטיבל וודסטוק

פעילותם של ילדי הפרחים הגיעה לשיאה בשנת 1969. בשנה זו נערך בוודסטוק שבארצות הברית, פסטיבל מוזיקה ואהבה של "ילדי הפרחים" בכיכוב רבים מכוכבי הפופ והרוק של ארצות הברית שהיו נגד המלחמה.

פסטיבל וודסטוק היה בהגדרתו הפגנת מחאה נגד מלחמת וייטנאם, אך לא כל השירים היו על המלחמה. במשך הפסטיבל, שנמשך שלושה ימים, המוזיקאים וחלק ניכר ממאות אלפי בני הנוער שהגיעו לצפות בהופעה, עישנו מריחואנה. בזמן ההפסקות בין השירים, נערכו אף טקסים שלמים של נטילת סמים, בעיקר LSD. רבים אחרים בילו את ההפסקות בין השירים בשחייה בעירום באגם ליד ההופעה, לעיני מצלמות הטלוויזיה.

בפסטיבל וודסטוק השתתפו כחצי מיליון בני אדם.

השפעות התנועה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועת ילדי הפרחים החלה להיעלם בהדרגה בשנות השבעים, ככל שחברי התנועה התבגרו. אף על פי כן, רעיונותיה לא נעלמו כלל, כי אם חדרו וחלחלו עמוק לתודעה של הקהל בארצות הברית ובעולם המערבי כולו, והם ביססו והחדירו את הליברליזם כפי שהוא מוכר לנו היום. ילדי הפרחים היו אלה אשר הגו את מכלול רעיונות השמאל החדש כאנטי-תזה לתפיסת העולם הימנית-דתית-שמרנית. תפיסת העולם של ילדי הפרחים הינה תפיסה אוניברסלית, המתייחסת לכל תחומי החיים: חברה, תרבות, פוליטיקה, כלכלה, ואף יחס לטבע ולבעלי החיים. בכל התחומים האלה, העיקרון המנחה הוא אהבה כלפי כל יצורי העולם.

כיום, תנועת ההיפים מתקיימת "על אש קטנה", בדמותם של מיעוטים שוליים ברבות מארצות המערב. הם ממשיכים בדרכם של אבותיהם הרוחניים משנות השישים, מעשנים מריחואנה, מנגנים בגיטרה ושרים שירי אהבה ושלום. הם מתנגדים לכל גילויי אלימות באשר הם (הם דוגלים בעיקרון "הגשת הלחי השנייה"), נמנעים מאכילת בשר ומפגיעה כלשהי[דרושה הבהרה] בבעלי-חיים, נוטים לסירוב לשרת בצבא ומגלים סובלנות כלפי השונה. הם טוענים כי כל בני האדם בעולם שווים, וכי אהבה מוחלטת כלפי כל בני האדם באשר הם, היא דרך החיים הנכונה. [דרוש מקור]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בן שלו, היום שבו רצחו את שנות ה-60, עכבר העיר, 5.6.2009
  • נויה כוכבי, ילדי הפרחים בקנה, עכבר העיר, 5.6.2009
  • גדעון עופר, "בצעו אהבה ולא מלחמה" - ה"היפיז", יורשיהם המהורהרים של הביטניקים, "הארץ", 19.5.1967
  • רודפים מגודלי-שיער, "הארץ", 10.10.1968
  • אלך שם, נגע הקומונות פושה בבריטניה, "הארץ", 7.10.1969