אוסון-אוסוגבו
 | |||||
| הגדר החיצונית של אחד המקדשים | |||||
 אתר מורשת עולמית | |||||
|---|---|---|---|---|---|
| |||||
| נתונים ומידות | |||||
| שטח | 75 הקטאר, 47 הקטאר | ||||
| מיקום | |||||
| מדינה |
 ניגריה | ||||
| מיקום |
אוסוגבו, מדינת אוסון  | ||||
| קואורדינטות | 7°45′20″N 4°33′08″E / 7.7555555555556°N 4.5522222222222°E | ||||
  | |||||
חורש אוסון-אוסוגבו הקדוש הוא חורשה קדושה בשטח של 750 דונם המשתרעת על גדת נהר אוסון בגבולה של העיר אוסוגבו בדרום-מערב ניגריה. המקום הוא אחד השרידים האחרונים לחורש בראשית צפוף בדרום-מערב המדינה, והוא זרוע במקדשים לאלת הפריון הירובית אסון ונחשב למקום משכנה. האתר הוא ככל הנראה השריד האחרון לחורשים הקדושים שנהגו בני הירובה להקים בשולי עריהם, וככזה הוא נושא חשיבות לזהותם, וזו חורגת מחוץ לסביבת העיר ואף מחוץ לניגריה. החורש הוכרז בשנת 2005 כאתר מורשת עולמית.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסברה היא כי העיר אוסוגבו נוסדה לפני כ-400 שנים והייתה חלק מהתרבות הירובית שהתחלקה ל-16 ממלכות. עוד נראה כי תחילתו של היישוב הייתה בחורש וכללה שוק ומקדשים, אך כשהאוכלוסייה גדלה, עבר מוקד היישוב אל העיר אשר תוכננה בדמותו של תוואי החורש. בשנות הארבעים של המאה ה-19 הייתה העיר למקום מקלטם של פליטים בני ירובה אשר הגיעו מצפון ניגריה בעקבות ג'יהאד שהוכרז נגדם על ידי הפולה. לאחר הדיפת הפולה הייתה אוסגבו לסמל לאומי לבני הירובה.
במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-20 גדלה העיר והתפשטה, וחלו בה שינויים מפליגים עם חדירת האסלאם והנצרות. בתחילה המשיכו שלוש הדתות להתקיים זו לצד זו, אולם עם השנים נסוגה האמונה הירובית מפני שתי האחרות, ובשנות החמישים של המאה ה-20 נזנחו מקדשיה וכוהניה נעלמו. פסלים נגנבו מהמקדשים ונמכרו לסוחרי עתיקות, וחלק מהחורש באוסגבו נרכש על ידי הרשות לחקלאות ולייעור, ועציו נכרתו. צייד ודייג בתחומי החורש שהיו אסורים קודם לכן הופיעו במקום.
ביוזמתה של האוסטרית סוזן ונגר אשר עברה להתגורר באוסגבו ובתמיכתו של מנהיג הירובה בעיר, הוקמה תנועה לשימורו של החורש והוא החל להתאושש. אומנים שבו ופיסלו פסלים מסורתיים והקפידו שאלה יהיו גדולים וכבדים מהמקוריים, על מנת להבטיח את שימורם. לשם כך השתמשו האמנים בברזל, מלט ואבן בניגוד לפסלים המסורתיים שפוסלו מעץ ומבוץ. המקום שב וצבר חשיבות והיה לאתר עלייה לרגל במהלך פסטיבל בן 12 יום שמתקיים בו מדי שנה בסוף יולי ובתחילת אוגוסט. ב-1965 הוכרז חלק מהחורש כאתר לאומי, וב-1972 הורחב שטח ההכרזה וכיום הוא כולל את כל האתר.
האתר[עריכת קוד מקור | עריכה]
בחורש 40 מקדשים לאלים, תשעה אתרי סגידה נוספים על גדות נהר אוסון עצמו ושני ארמונות. החורש מסמל את הברית בין לרוייה, מייסדה של העיר אוסוגבו לבין האלה אסון, ולפיה אם יסגדו לה התושבים היא תגן על עירם. הפסטיבל השנתי שמתקיים בחורש מדי שנה מסמל את חידושה של ברית זו. החורש הוא שריד ליער גשם טרופי שהיה נפוץ בעבר במערב אפריקה. שטחים שנכרתו בתקופת השלטון הקולוניאליסטי ניטעים מחדש, וכיום 70% מהשטח המוכרז מיוער:
- בחורש חמישה אזורים שכל אחד מהם מוקדש לאל מסוים ולמאמינים בו, והם ערוכים לאורכו של שביל החוצה את החורש מצפון-מערב לדרום-מזרח. שלושה מהאתרים שוכנים במקום מזה זמן רב בעוד ששני האחרים הובאו אל החורש בשנות החמישים מהעיר הסמוכה, כאשר נשקפה להם סכנה מצד מוסלמים ונוצרים.
- לאורך הנהר המתפתל דרך החורש שוכנים תשעה אתרים דתיים. מימי הנהר עצמו מסמלים את הקשר שבין הטבע, הרוחות ובני האדם, ונחשבים ל"מי החיים" שלהם סגולות מרפא, הגנה ופריון. דגי הנהר נחשבים לשליחיה של האלה אוסון והם נושאים מסר של שלום וברכה.
- ארבעים המקדשים כוללים עצים, אבנים וחפצי מתכת - כולם קדושים - ופסלי עץ ובוץ מסורתיים, אליהם נוספו בשנים האחרונות פסלים גדולים וכבדים יותר מחומרים אחרים. 15 מהמקדשים הם פרי עבודתה של סוזן ונגר מהשנים האחרונות. על קירות חלק מהמקדשים מופיעים ציורי קיר וחלקם נושאים גגות מענפי דקל.
- בשטח שני ארמונות: האחד ניצב במקדשה העיקרי של האלה אוסון והאחר במרכזה של אחת מהכתות, כת האוגבוני, שחבריה נפגשים במקום אחת לשבוע.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
 | |
|---|---|
|