אל-מנסור (מנהיג אנדלוסי)

אל-מנסור
أبو عامر محمد بنفانيسا أبي عامر ابن عبد
לידה	938?; אלחסירס, ספרד
פטירה	9 באוגוסט 1010 (בגיל 72 בערך); Medinaceli, ספרד
מקום קבורה	Medinaceli
	978–1002; (כ־24 שנים)
	→ Al-Mushafî Abd al-Malik al-Muzaffar ←

אבו אמיר מוחמד איבן עבדאללה איבן אבי אמיר אל-מעאפרי (בערבית: أبو عامر محمد بن عبد الله بن أبي عامر المعافري), המוכר גם בכינויו אל-מנסור (בערבית: المنصور, פירוש מילולי "המנצח"),^[1] ולעיתים קרובות מתורגם בלטינית אלמנזור (Almanzor) (נולד בסביבות 938 - 8 באוגוסט 1002)^[2] היה מנהיג צבאי ומדינאי ערבי מוסלמי אנדלוסי. כקנצלר (אנ') הח'ליפות האומיית של קורדובה וחאג'יב (אנ') (המשרת) של הח'ליף החלש הישאם השני (אנ'), אלמנזור היה השליט דה פקטו של איבריה האסלאמית.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד באלקריה (אנ') בפאתי טורוקס (אנ') למשפחה ממוצא ערבי-תימני עם כמה אבות משפטיים, אבן אבי אמיר עזב לקורדובה עוד בצעירותו כדי לעבור הכשרה כפק'ה (אנ').^[3] לאחר מספר התחלות צנועות, הוא הצטרף להנהלת בית המשפט ועד מהרה זכה באמונה של סובח (אנ'), אם ילדיו של הח'ליף אל-חקאם השני (אנ').^[4] הודות לחסותה וליעילות שלו, תפקידו הורחב במהירות.^[5]

בתקופת הח'ליפות של אל-חקאם השני, הוא מילא מספר תפקידים אדמיניסטרטיביים חשובים, ביניהם מנהל המטבעה (967), מטפל בענייני סובח וילדיה, מנהל ירושות בעלות אופי צבאי ומפקד צבאו של הגנרל גאליב איבן עבד אל-רחמן (אנ') (973).^[6] מותו של הח'ליף ב-976 סימן את תחילת השליטה בח'ליפות על ידי בעל תפקיד זה, שנמשכה מעבר למותו עם ממשלת שניים מבניו, עבד אל-מאליק אל-מוזפאר (אנ') ועבד אל-רחמן סנצ'ואלו (אנ'), עד 1009.^[7] כמלך הח'ליפות (משנת 978), הוא הפעיל כוח יוצא דופן במדינת אל-אנדלוס, ברחבי חצי האי האיברי ובחלק מהמגרב, בעוד המעמד של דמות הח'ליף הישאם השני הצטמצם.^[8]

עלייתו לשלטון הוסברה בכך שלא ידע שובע לדומיננטיות, אך ההיסטוריון אדוארדו מנסנו מורנו מזהיר כי "יש להבין זאת במסגרת המאבקים הפנימיים המורכבים שהתפתחו בתוך הממשל האומיי."^[9] הוא היה איש דת עמוק, קיבל את תמיכתם הפרגמטית של הרשויות המוסלמיות בשליטתו בכוח הפוליטי, אם כי לא בלי מתחים תקופתיים ביניהן.^[10] בסיס כוחו היה הגנתו על הג'יהאד^[11] עליו הכריז בשם הח'ליף.^[12] תדמיתו כמגן האסלאם שימשה להצדקת נטילת הסמכות השלטונית שלו.^[11]

לאחר שקיבל מונופול על הדומיננטיות הפוליטית בח'ליפות, הוא ביצע רפורמות עמוקות הן בפוליטיקת החוץ והן בפוליטיקה הפנימית.^[13] הוא ערך מסעות מנצחים רבים הן במגרב והן באיבריה.^[14] בחצי האי, פלישותיו נגד הממלכות הנוצריות עצרו זמנית את התקדמותן דרומה.^[14]

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Bariani, Laura (2003). Almanzor. Nerea. p. 298. ISBN 9788489569850.
Cañada Juste, Alberto (1992). "Las relaciones entre Córdoba y Pamplona en la época de Almanzor (977-1002)". Príncipe de Viana. 53 (196): 371–390. ISSN 0032-8472.
Echevarría Arsuaga, Ana (2011). Almanzor: un califa en la sombra. Silex Ediciones. p. 272. ISBN 9788477374640.
Fletcher, Richard A. (1991). The Quest for El Cid. Oxford University Press. ISBN 978-0-19-506955-6.
Fletcher, Richard A. (1999). El Cid. Nerea. Traducido por Javier Sánchez García-Gutiérrez. p. 248. ISBN 9788489569294.
Fletcher, Richard (2000). La España mora. Translated by Julio Rodríguez Puértolas. Nerea. p. 213. ISBN 9788489569409.
Manzano Moreno, Eduardo (2018). Épocas medievales. Vol. 2 de la Historia de España, dirigida por Josep Fontana y Ramón Villares. Barcelona-Madrid: Crítica/Marcial Pons. ISBN 978-84-9892-808-2.
Valdés Fernández, Fernando (1999). Almanzor y los terrores del milenio. Santa María la Real. p. 160. ISBN 9788489483095.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה וקבצים בנושא אל-מנסור בוויקישיתוף

אל-מנסור, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ Fletcher 2000, p. 91.
^ Bariani 2003, p. 52.
^ Echevarría Arsuaga 2011, pp. 335–39.
^ Echevarría Arsuaga 2011, p. 42.
^ Echevarría Arsuaga 2011, pp. 46–48.
^ Cañada Juste 1992, p. 373.
^ Valdés Fernández 1999, p. 11.
^ Valdés Fernández 1999, pp. 11–12.
^ Manzano Moreno 2018, p. "האיש שלנו לא עלה לשלטון לבדו, אלא נתמך ברשת מורכבת של יחסים משפחתיים ופוליטיים שבה קובצו כמה מהמשפחות הגדולות של נכבדים אשר במשך דורות כיהנו בתפקידים המרכזיים של הממשל האומיי. (. ..) ברגע שנעלם אל-חאקם השני, החליטו המשפחות הגדולות של ממשל קורדובה לפצות את עצמן בתמיכה בהעלאת אלמנזור. שלטונו שם קץ להשפעה שפיתחו עד אז הסריסים והפקידים הסלאבים".
^ Echevarría Arsuaga 2011, p. 222.
^ ¹ ² Valdés Fernández 1999, p. 18.
^ Echevarría Arsuaga 2011, p. 174.
^ Valdés Fernández 1999, p. 12.
^ ¹ ² Valdés Fernández 1999, p. 15.

[1] Fletcher 2000, p. 91.

[2] Bariani 2003, p. 52.

[3] Echevarría Arsuaga 2011, pp. 335–39.

[4] Echevarría Arsuaga 2011, p. 42.

[5] Echevarría Arsuaga 2011, pp. 46–48.

[6] Cañada Juste 1992, p. 373.

[7] Valdés Fernández 1999, p. 11.

[8] Valdés Fernández 1999, pp. 11–12.

[9] Manzano Moreno 2018, p. "האיש שלנו לא עלה לשלטון לבדו, אלא נתמך ברשת מורכבת של יחסים משפחתיים ופוליטיים שבה קובצו כמה מהמשפחות הגדולות של נכבדים אשר במשך דורות כיהנו בתפקידים המרכזיים של הממשל האומיי. (. ..) ברגע שנעלם אל-חאקם השני, החליטו המשפחות הגדולות של ממשל קורדובה לפצות את עצמן בתמיכה בהעלאת אלמנזור. שלטונו שם קץ להשפעה שפיתחו עד אז הסריסים והפקידים הסלאבים".

[10] Echevarría Arsuaga 2011, p. 222.

[VF18-11] ¹ ² Valdés Fernández 1999, p. 18.

[12] Echevarría Arsuaga 2011, p. 174.

[13] Valdés Fernández 1999, p. 12.

[VF15-14] ¹ ² Valdés Fernández 1999, p. 15.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]