דוקו-אקטיביזם

דוקו-אקטיביזם הוא ז'אנר בקולנוע התיעודי שיחודו הוא מעורבותו של העיתונאי החוקר בנשוא התחקיר. היוצר לא רק מתעד את המציאות אלא מנסה לשנות אותה במהלך הסרט. לעיתים העיתונאי יוזם פעילות פרובוקטיבית כדי לנסות להתעמת עם מי שיכול להוביל לשינוי המיוחל. היוצרים הדוקו אקטיביסטים מנסים לשנות את התופעה בצורה אגרסיבית, בוטה ולעיתים צינית.

דוקו אקטיביסט בין המוכרים בעולם הוא הבמאי מייקל מור. יצירותיו הדוקומנטריות – אקטיביסטיות של מור גרפו הצלחה רבה כך שהיוו בין היצירות הדוקומנטריות הפוליטיות המובילות בהכנסתן הכספית בכל הזמנים^[1]. בנוסף לכך, מור זכה בטקס פרסי האקדמיה (האוסקר) ב'סרט הדוקומנטרי הטוב ביותר', לשנת 2002. בסרטיו מור מביע את עמדותיו הפוליטיות והחברתיות, המתמקדות בביקורת עקבית של הקפיטליזם וגלובליזציה. הנרטיבים הדומיננטיים בסרטיו הם בעיקר אלו המביעים את ערכי השמאל הפוליטי, ומור מרבה להציב עצמו כדמות מרכזית בהנעת נרטיבים אלו. סרטו הראשון 'רוג'ר ואני' התרכז באירועים שקרו בעיר פלינט במדינת מישיגן לאחר סגירת מפעלי 'ג'נרל מוטורס' בעיר עקב רצון החברה למקסם רווחיה תוך העברת חלק מפעילות הייצור של החברה למדינות זרות. לאורך הסרט מור מראיין עובדים שונים הקשורים לחברה המביעים את הסתייגותם ממנהליה, ומתעד את העוני והקשיים המנטליים שחוו בעקבות החלטת החברה. הוא עצמו מצולם מנסה לקבל תגובה מצד מנהלי החברה אך ללא הצלחה. בסרטו 'באולינג לקולומביין' הוא מתמקד בסיבות האפשריות לרצח ההמוני שהתרחש בבית הספר התיכון בעיר קולומביין בארצות הברית בשנת 1999. בסרט מור סוקר את מערכת היחסים האמריקנית עם נשקים דרך דיון עם מספר ידוענים בנושא, ומתעד עצמו מקבל נשק בחינם כשניגש לבנק. בנוסף, הוא מגיע עם שני קורבנות אירוע הירי לחנות מרשת 'קיי-מרט' לקבל החזר כספי על הכדורים שעדיין תקועים בגופם. סרט נוסף שלו הוא 'סיקו' שמתמקד בביקורת על מערכת הבריאות בארצות הברית, ונחשב לאחד מהסרטים הדוקומנטריים הרווחיים בכל הזמנים נכון לשנת 2020^[1]. הסרט מתמקד בבעייתיות של המערכת הקיימת, המתבטאת בכך שכ-50 מיליון אמריקאים לא מבוטחים בריאותית נכון לשנת 2007. לאורך הסרט משולבים קטעי ראיונות עם אנשים אשר חשבו כי יש להם ביטוח רפואי העומד בתנאים הנדרשים לקבלת טיפול רפואי, אך בסופו של יום נשללה זכותם לקבל טיפול^[2].

יצירת דוקו-אקטיביזם בישראל רוויית אתגרים. על היוצרים ליצור תכנים שיהיו רלוונטיים לקהל הישראלי המורכב ממגוון תרבויות ומגזרים. יוצרי דוקו-אקטיביזם שמבקשים שיצירותיהם ישודרו בערוצים מסחריים בישראל ויגיעו לקהל רחב במיוחד נדרשים למלא את הוראות חוק הרשות השניה וליצור תכנים חינוכיים ואיכותיים.

תכנית הדוקו-אקטיביזם הישראלית הפופולרית ״מה אתם הייתם עושים?״ בהנחיית העיתונאי חיים הכט היא דוגמא לדוקו-אקטיביזם ששודר בערוץ מסחרי ישראלי. התוכנית הציגה סיטואציות מבוימות בהן אנשים נקלעים למקרי חירום לא שגרתיים וכמו כן את תגובת הציבור לכך, במטרה למצוא מיהו הישראלי הערכי ומיהו לא. התוכנית פנתה לקהל עם מכנה משותף רחב, שהרי כל אחד יכול היה לדמיין את עצמו באחת מהסיטואציות הרבות המוצגות בה. באופן כזה יש הטוענים שהתוכנית הגדירה את המוסריות האזרחית הישראלית מחדש.^[3]

בישראל ישנן תוכניות טלוויזיה דוקו-אקטיביסטיות נוספות, כמו "בולדוג", "בולדוזר", "יצאת צדיק", "אבודים", "כלבוטק", ו"המשמר האזרחי". ישנם גם סרטים ישראליים דוקו-אקטיביסטיים, כמו: "שיטת השקשוקה", "דו"ח רולניק", "המדריך למהפכה", "מוסר השילומים" (סדרה בת ארבעה פרקים), ההרוג ה-17 ו"סודות הכספים האבודים".