המעבר הצפון-מזרחי
המעבר הצפון-מזרחי הוא מסלול ימי המקשר בין האוקיינוס האטלנטי והאוקיינוס השקט בנתיב צפוני, ועובר במרבית דרכו במימי אוקיינוס הקרח הצפוני. המסלול עובר לאורך החופים הארקטיים שבצפון רוסיה - מהים הלבן וים ברנץ במערב, דרך חופי צפון סיביר ולאורך החוף הרוסי של ים קארה, עד מצר ברינג והמזרח הרחוק. הנתיב בחלקו פנוי מקרח רק חודשיים בשנה. החלק הרוסי (או האסיאתי) של המסלול, מזרחית לנוביה זמליה, בין ים ברנץ לאוקיינוס השקט, נמצא כולו בתחומי מי האזור הכלכלי הבלעדי של רוסיה, ונקרא הנתיב הימי הצפוני (ברוסית: Се́верный морско́й путь - "סברניי מורסקוי פוט").
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]השימוש במסלול החל במאה ה-11, כשעברו באזור פומורים, שהיו מתיישבים רוסים באזור הים הלבן. ב-1525 הציע דיפלומט רוסי, גרסימוב, לבחון את האפשרות לפתח מסלול ימי מסוג זה על מנת לפתח את קשרי המסחר של רוסיה. במאה ה-17 היה כבר מסלול מארכנגלסק לאורך נהר היניסיי ועד למנגזיה.
הראשון שגילה את המעבר לכל אורכו בדרך הים היה הברון אדולף אריק נורדנשלד. בין השנים 1878–1879 פיקד על משלחת וגה, כשהפליג על גבי ספינת הקיטור וגה וגילה את המעבר הצפון-מזרחי. הספינה יצאה לדרכה ב-21 ביולי 1878 מנמל טרומסה שבנורווגיה מזרחה דרך המעבר הצפוני באוקיינוס הקרח הצפוני מצפון לסיביר, לכיוון אלסקה. ב-19 באוגוסט 1878 הגיע לכף צ'ליוסקין[1] בסיביר, שם נאלץ להמתין בשל הים הקפוא. לאחר שחצה את מצר ברינג המשיך דרך יוקוהמה ביפן, סינגפור, ציילון (סרי לנקה), תעלת סואץ, איטליה, מצר גיברלטר וחזרה לשוודיה. את המסע הוא סיים בקיץ 1879 בנמל סטוקהולם. בסיום המסע העניק לו המלך אוסקר השני תואר אצולה, ברון.
בשנת 1932 ספינה של משלחת רוסית הצליחה לעבור את המעבר במהלך רציף ללא חניית חורף. בשנת 1935 שימש המעבר לראשונה להפלגת ספינת מסחר ולהעברת סחורות. במהלך מלחמת העולם השנייה שימש נתיב שיט זה על ידי ברית המועצות למעבר סחורות וספינות מלחמה ממזרח למערב. הגרמנים ניסו לשבש את פעולת הנתיב על ידי שליחת כוח ימי, אך ללא הצלחה.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- המעבר הצפון-מזרחי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
{{cite journal}}
: (עזרה)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ כֵּף בקצהו הצפוני של חצי האי טיימיר המהווה את הנקודה היבשתית הצפונית ביותר של אירואסיה (ברוסית: Мыс Челюскина).