המתקפה בריגה (1998)
המתקפה בריגה משנת 1998 הייתה סדרת פיצוצים שהתרחשה בעיר ריגה, לטביה ואשר זכתה אז לכיסוי חדשותי ניכר, בעיקר בזכות הקשרה לקבוצות פשיסטיות ועליית רגשות פשיסטיים בלטביה.[1][2][3][4][5][6][7] ממשלת ארצות הברית הציעה לסייע באיתור החשודים וכינתה את המעשים "פחדניים". ראש ממשלת לטביה, גונטארס קראסט, גינה את ההפצצות, וקרא להן ניסיון לערער את היציבות במדינה.[8][9]
בשעה 1:50 לפנות בוקר, ב-2 באפריל, התפוצצה פצצה בעיר העתיקה של ריגה מחוץ לבית הכנסת פייטב, מבנה בן 92 שנים, בית הכנסת היחיד ששרד בעיר. נגרם נזק קשה למבנה והסביבה.[10][11][12] הפצצה, שכביכול נשתלה על ידי קיצוניים פשיסטים, הוצבה על מדרגות חזית בניין בית הכנסת וגרמה נזק נרחב, כולל תלישתה של דלת האלון במשקל 90 ק"ג. הפיצוץ הביא להרס של כל החלונות, המרתף והקומה הראשונה והשנייה והשאירה חורים עמוקים בקיר. לא היו נפגעים.
ארבעה ימים לאחר הפיצוץ ב-2 באפריל, פיצוץ נוסף גרם לנזק למבנה שגרירות רוסיה בריגה.[1] כמו בפיצוץ ב-2 באפריל, לא היו פציעות. הגורם לפיצוץ היה חומר נפץ פלסטי שפוצץ בפח אשפה. ההתקפה נקשרה לעלייה בפעולות הלאומניות והקיצוניות בקרב לטבים, נגד יהודים ורוסים. אלכסנדר אודלצב, שגריר רוסיה בלטביה, הצטרף למנהיגי לטביה והאשמים בניסיון לחבל ביחסי לטביה-רוסיה. משרד החוץ הרוסי האשים את מבצעי הפיגוע מחוץ לשגרירות ב"היסטריה אנטי-רוסית שיצאה לאחרונה מלטביה ועידוד הלאומיות והקיצוניות" וקרא לצעדים דרסטיים והענשת האשמים.
ימים ספורים לאחר הפיגוע בריגה, הוצבה אנדרטה לזכר קורבנות השואה הלטביים בעיירת הנמל לייפאיה.[1][13]
הפיגוע ב-2 באפריל 1998 היה פיגוע הפצצה השני בבית הכנסת. בית הכנסת היה מטרה לפיגוע קודם, ב-6 במאי 1995, אך אז נגרם הרבה פחות נזק.
הפצצות במוסקבה
[עריכת קוד מקור | עריכה]פיצוצים דומים אירעו ב-13 במאי 1998 במוסקבה, שם פצצה גרמה לנזק לחומה החיצונית של בית הכנסת במרינה רושצ'ה, מרכז קהילת ליובאוויטש הפעילה במוסקבה. הפיצוץ גרם נזק משמעותי לקומת הקרקע, השמיד מכוניות שחנו בסמוך וגרם לפגיעות קלות לשני אנשים בבניין סמוך. איש מבית הכנסת לא נפגע. בית הכנסת המקורי שהיה מבנה עץ נשרף עד היסוד בשנת 1993, במה שנחשב באותה עת כשריפה מקרית. הבניין החדש, שנחנך בשנת 1996, ספג פיגוע קודם לכן, חודשים ספורים לאחר פתיחתו מחדש. הפיגוע נקשר למתקפה על בית הכנסת בריגה פחות מחודש קודם לכן. עם זאת, ההתקפות בוצעו בצורה הרבה יותר מקצועית.[14]
המשבר ביחסי לטביה–רוסיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההפצצות תרמו למתיחות ביחסים בין ממשלות לטביה ורוסיה:
3 במרץ: כאלף מפגינים רוסים התאספו מחוץ לבניין עיריית ריגה. המשטרה פיזרה אותם עם אלות.
4 במרץ: מנהיגי רוסיה התלוננו על אלימות שהוצגה כלפי המפגינים וגינו את פעולות המשטרה הלטבית. ראש ממשלת לטביה, גונטארס קראסט, דווקא שיבח ויצא להגנת כוח המשטרה הלטבי.
6 במרץ: ראש ממשלת רוסיה ויקטור צ'רנומירדין, ביקר בגלוי את גונטארס קראסט וקבע ש"הידיעה על מה שקרה שם גרמה לצמרמורת על עמוד השדרה של רוסיה."
16 במרץ: בריגה, מעל 500 ותיקי הלגיון הלטבי צעדו במרכז הבירה, במה שעורר גינויים מרים ממוסקבה. משרד החוץ הרוסי הגיב וגרם למחלוקת רבה יותר כשיצא בהצהרה: "תשומת הלב הזו למחתרות הפשיסטיות מבישה עבור אירופה."
28 במרץ: הפגנה נוספת התקיימה בשגרירות לטביה במוסקבה. יורי לוז'קוב, מועמד פוטנציאלי לנשיאות רוסיה קובע ש"הרוסים בלטביה הפכו לעבדים." האיחוד האירופי עמד לצד רוסיה.
1 באפריל: משרד הכלכלה הלטבי טען שרוסיה כבר מיישמת סנקציות ברמה נמוכה, כולל האטת משלוח מצרכי מזון בגבול והגבלת זכויות הדייג של לטביה במים הטריטוריאליים הרוסיים, שגרמו לנזק כלכלי בלטביה בסך 300 מיליון דולר.
2 באפריל: הפצצת בית הכנסת פייטב בריגה מתרחשת בשעות הבוקר המוקדמות. הפיצוץ מעורר תשומת לב לא רצויה ללטביה. איש אינו לוקח אחריות על הפיגוע ולטביה מבקשת מה-FBI עזרה במציאת המבצעים. מפקד משטרת לטביה מפוטר על כך שלא נקט אמצעי בטיחות טובים יותר.[9]
3 באפריל: מועצת הביטחון של לטביה, הכוללת את הנשיא וראש הממשלה, קוראת לפיטוריו של ראש הצבא של המחוז בשל השתתפותו בצעדת יום הלגיון הלטבי חודש לפני.
4 באפריל: נשיא לטביה גונטיס אולמניס מביע חשש שהתגובות השליליות והעיתונות הרעה פגעו בסיכויי המדינה להצטרף לאיחוד.
6 באפריל: חומר נפץ קטן התפוצץ בפח אשפה במרחק רחוב אחד משגרירות רוסיה במרכז ריגה.[4][15] במוסקבה אומרים שהפיצוץ הוא הוכחה גדולה עוד יותר לכך שקיצוניות משתוללת בלטביה. בעיתונות הלטבית אומרים כי להפצצה בשגרירות יש את כל סימני ההיכר של השירות החשאי הרוסי.
8 באפריל: המפלגה הגדולה ביותר בקואליציה הרב-מפלגתית, סאימניקס מהמרכז-שמאל, מודיעה שהיא עוזבת את הממשלה. היא מבקרת את ראש הממשלה שתרם להידרדרות היחסים עם רוסיה.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 Jeffries, Ian (2004). The Countries of the Former Soviet Union at the Turn of the Twenty-First Century: The Baltic and European States in Transition. Routledge. p. 193. ISBN 1134528264. נבדק ב-16 בספטמבר 2015.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Sabasteanski, Anna (2005). Patterns of global terrorism 1985–2005: U.S. Department of State reports with supplementary documents and statistics, Volume 1. Berkshire Publishing Group. p. 423. ISBN 0974309133. נבדק ב-16 בספטמבר 2015.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Nash, Jay Robert (2004). The Great Pictoral History of World Crime. Scarecrow Press. p. 1606. ISBN 1461712157. נבדק ב-16 בספטמבר 2015.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ 1 2 "Another Attack in Latvia Rattles Russian Nerves". latimes.com. 7 באפריל 1998. נבדק ב-16 בספטמבר 2015.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Synagogue bombing rocks Latvian government, Jews". jta.org. 6 באפריל 1998. נבדק ב-15 בספטמבר 2015.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Russian Embassy Hit By Riga Bomb Blast". themoscowtimes.com. 7 באפריל 1998. נבדק ב-15 בספטמבר 2015.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Crimes of Nazis and communists haunt Latvia Bitter recriminations rooted in 1940s strain Moscow-Riga relations". Baltimore sun.com. 5 באפריל 1998. נבדק ב-16 בספטמבר 2015.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "TEXT: U.S. CONDEMNS BOMBING OF MAIN SYNAGOGUE IN RIGA". usembassy-israel.org.il. 3 באפריל 1998. אורכב מ-המקור ב-27 בספטמבר 2015. נבדק ב-16 בספטמבר 2015.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 1 2 "Latvian police chief sacked over Riga Synagogue bombing". bbc.ck.uk. 2 באפריל 1998. נבדק ב-16 בספטמבר 2015.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Melton, J. Gordon (2014). Faiths Across Time: 5,000 Years of History [4 Volumes]. ABC-CLIO. p. 1916. ISBN 1610690265. נבדק ב-15 בספטמבר 2015.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ "Bombs Damage Synagogues in Riga and Moscow". isjm.org. אורכב מ-המקור ב-4 במרץ 2016. נבדק ב-15 בספטמבר 2015.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Levine, Howard S.; Musch, Donald J.; Alexander, Yonah (1999). Terrorism: U. S. Perspectives. Oceana Publications. p. 193. ISBN 0379007134. נבדק ב-15 בספטמבר 2015.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Larkin, Barbara, International Religious Freedom (2000): Report to Congress by the Department of State, page 327, 2001, DIANE Publishing, ISBN 0756712297
- ^ The New York Times
- ^ Nøgaard, Ole (1999). The Baltic States After Independence. Edward Elgar Publishing. p. 195. ISBN 1782543449. נבדק ב-16 בספטמבר 2015.
{{cite book}}: (עזרה)