הצגת המקור של הדף "התראה (הלכה)"

'''התראה''' הוא מונח הלכתי המתאר מצב בו חוטא העומד לבצע עבירה מוזהר על ידי אחרים (יש שטוענים כי אלו ה[[עדות (הלכה)|עדים]]) כי הדבר אסור, עליו לחדול ממנו וכי הוא עלול להיענש. ההתראה היא [[אי ידיעת החוק במשפט העברי|תנאי הכרחי בהלכה]] על מנת להביא לחיוב פורמלי בעונש גופני,{{הערה|"חיוב פורמלי" - דווקא, להוציא [[מכת מרדות]] או עונשי מוות יזומים, כפי שמופיע בפסקה '''ביצוע ההתראה'''.}} כגון [[עונש מוות|עונש מיתה]] או [[מלקות (יהדות)|מלקות]], וכש[[בית דין (הלכה)|בית-הדין]] [[דרישה וחקירה|דורשים וחוקרים]] את ה[[עדות (הלכה)|עדים]], הם מחויבים לשאול האם התקיימה התראה.{{הערה|ראו: [[דרישה וחקירה#השאלות]].}} התראה היא תנאי הכרחי להענשת חוטא - אך בלתי מספיק; התנאי הנוסף הוא [[עדות (הלכה)|עדים]].{{הערה|[[תוספתא]], סנהדרין, פרק י"א, א'.}}

התנייתה של הענישה הגופנית בהתראה ייחודית ל[[אי ידיעת החוק במשפט העברי|משפט העברי]]. לעומתו, בשיטות המשפט האחרות התקבע הכלל המבוסס על [[האתיקה של אריסטו]]: "[[אי ידיעת החוק אינה פוטרת מעונש|אי-ידיעת החוק אינה פוטרת מעונש]]".

==מקור מקראי==
ב[[תלמוד]] מצוטטות מספר דעות המבססות את הלכת ההתראה על [[פסוק]] [[מקרא]]י:{{הערה|{{בבלי|סנהדרין|מ|ב}}–{{בבלי|סנהדרין|מא|א|ללא=מסכת}}.}}
* ה[[אמוראים|אמורא]] [[עולא]] מבסס זאת על הפסוק: {{הדגשה|ואיש אשר יקח את אחתו בת אביו או בת אמו וראה את ערותה והיא תראה את ערותו חסד הוא ונכרתו לעיני בני עמם ערות אחתו גלה עונו ישא|ויקרא כ יז|ספר ויקרא, פרק כ', י"ז}} עולא תמה על כך שנאמר במקרא "וראה את ערותה" וכן "תראה את ערותו", וכי ראיה היא זו שמחייבת את החוטאים בעונש?! לכן הוא מסיק כי ראיה זו שעליה מדבר המקרא היא "עד שיראוהו טעמו של דבר"; כלומר, יובהר לחוטא היטב את אופיו הנפשע של מעשהו. פסוק זה עוסק בעונש [[כרת]] שמתבצע בידי שמיים ולא בעונשי המוות המבוצעים בידי אדם, כך שהלכת ההתראה כלל לא רלוונטית אליו. עולא משתמש בכלי המכונה "אם אינו עניין ל... תנהו ל..."; כלומר, הלכה שנכתבה בעניין שאינו מתאים לה, ניתן לעשות בה שימוש בעניין אחר אליו היא כן רלוונטית.
* קבוצת אמוראים נוספת מתלמידי חזקיה ("דבי חזקיה"), מסיקים את הלכת ההתראה ממקור אחר. נאמר במקרא: {{הדגשה|וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה|שמות כא יד|ספר שמות, פרק כ"א, י"ד}}, השימוש של הפסוק במילה "יזיד" מעיד על זדון מתמשך; כלומר, לאחר שהתרו בו והמשיך את זדונו.
* קבוצת אמוראים אחרת מתלמידי [[רבי ישמעאל]] ("דבי רבי ישמעאל"), למדים את הלכת ההתראה מהפסוק: {{הדגשה|המוצאים אותו|במדבר טו לג|ספר במדבר, פרק ט"ו, ל"ג}}, הפסוק משתמש בלשון הווה מתמשך: "המוצאים אותו" - שהתרו בו ועדיין המשיך לקושש עצים ולחלל את השבת.
* קבוצה של תלמידי [[רבי יהודה הנשיא]] השתמשה בפסוק: {{הדגשה|על דבר אשר ענה|דברים כב כד|ספר דברים, פרק כ"ב, כ"ד}} כדי להוכיח שמדובר "על עסקי דיבור" - רמז להתראה.

התלמוד עורך "[[צריכותא]]" - הסבר אודות נחיצות כל אחד מהמקורות הנ"ל. לדבריו כל אחד מהמקורות הללו מלמד את הצורך בהתראה על סוג שונה של עבירות.
{{ש}}מקורו של האמורא עולא מלמד את הצורך בהתראה בעבריינים חייבי [[מלקות (הלכה)|מלקות]], והמקורות שמביאים תלמידי חזקיה ותלמידי רבי ישמעאל מלמדים אודות הצורך בעבריינים חייבי [[מיתת בית דין]], במוות בסיף ובסקילה - בהתאמה. המקור השלישי שמביאים תלמידי רבי יהודה הנשיא אף הוא דן בעבירה שעונשה הוא סקילה, התלמוד מסביר זאת לפי שיטתו של [[רבי שמעון]] שעונש המוות בשריפה חמור יותר, נצרך הפסוק לכתוב פעם נוספת כדי ללמד שגם בו חל הצורך בהתראה. באשר לשיטת חכמים הסבורים שמוות בשריפה חמור פחות מבסקילה, התלמוד מסביר כי "מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא"; כלומר, לעיתים, על אף שניתן להסיק דין מסוים ב[[קל וחומר]], הפסוק מפרט אודותיו.

==מטרת ההתראה==
מטרת ההתראה שנויה במחלוקת [[תנאים]]; לשיטתו של [[רבי יוסי ברבי יהודה]] "לא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג ומזיד",{{הערה|{{בבלי|סנהדרין|ח|ב}}.}} ועל כן אדם שביצע עבירה וברי לנו שאינו שוגג - כגון [[תלמיד חכם]] - אין צורך בהתראה על מנת להענישו.{{הערה|יתורה של ההתראה נכון לגבי התראות שנועדו להבהיר את העובדה כי מעשה מסוים הוא אסור, אולם בהתראות שנועדו לברר מידע עובדתי, כגון שאישה מסוימת היא אשת איש, או שמאכל מסוים הוא אסור לאכילה, מודה גם רבי יוסי שגם תלמיד חכם לא ייענש בלעדי התראה. מקור: [[רמ"ה|יד רמ"ה]] ורבנו [[יונה גירונדי]], בפירושיהם למסכת סנהדרין, דף ח', עמוד ב'.}} לעומת רבי יוסי בר יהודה, סבורים [[חכמים]] כי כל אדם באשר הוא צריך התראה, גם אם קיימת סבירות גבוהה שהחוטא מבין שמדובר בעבירה. טעמם של חכמים מוסבר בקרב ה[[ראשונים]] בשתי דרכים; האחת היא מכיוון שהחוטא יכול לטעון לשיכחה זמנית או טעות,{{הערה|פירוש ה[[רדב"ז]] על {{רמב"ם|איסורי ביאה|א|ג}}.}} אפשרות נוספת, נפוצה יותר בקרב ה[[אחרונים]], היא שהתראה היא [[גזרת הכתוב]] להוכיח שהמעשה נעשה תוך כוונה מובהקת ומחשבה צלולה.{{הערה|[[מגיד משנה]] על [[משנה תורה לרמב"ם]], הלכות איסורי ביאה, פרק א', פסקה ג'; {{שולחן ערוך|חושן משפט|כח|ח|מפרש=קצות החושן}}.}} אפשרות שלישית מציע רבי [[יוסף ענגיל]], לפיה דין ההתראה אינו תנאי להענשת החוטא, אלא נובע מהעיקרון ההלכתי של {{הדגשה|והצילו העדה|במדבר לה כה|ספר במדבר, פרק ל"ה, פסוק כ"ה}}, הקובע כי חלה חובה קולקטיבית להציל כל אדם מחטא.{{הערה|גיליוני הש"ס, [[מסכת סנהדרין]], דף ח', ב', ו[[מסכת בבא קמא]], דף צ"א, ב'.}}

ההלכה - למעשה נפסקה כשיטת חכמים, ש"אחד תלמיד חכם ואחד [[עם הארץ]] - צריך התראה, שמא שוגג היה".{{הערה|{{רמב"ם|איסורי ביאה|א|ג}}.}} אך למרות ההסברים השונים באשר לצורך בהתראה ללא כל קשר לסבירות שהאדם מזיד, נאמר ב[[תלמוד]] כי חובת ההתראה חלה אך ורק על עונשים שנתונים בידי אדם, ולא באלה הנתונים בידי שמיים - [[כרת]] או [[מיתה בידי שמים]] -,{{הערה|שם=בידי מי|{{בבלי|סנהדרין|מ|ב}}.}} וזאת מכיוון שכלפי "שמיים" ([[אלוהים]]) גלויה כוונתו של אדם בעת ביצוע החטא.{{הערה|על פי פירוש [[רש"י]] על התלמוד, שם.}}

==זהות המתרים==
זהות האנשים המתרים שנויה במחלוקת תנאים אף היא.{{הערה|המחלוקת מצוטטת ב{{בבלי|מכות|ו|ב}}, וב{{בבלי|סנהדרין|ט|ב}}}} שיטתו של [[רבי יוסי]], היא שאותם ה[[עדות (הלכה)|עדים]] שמעידים על עצם המעשה הם אלה שנדרשים להתרות, ולעומתו חכמים סבורים כי המתרים יכולים להיות שונים מהעדים, אך עם זאת ההתראה צריכה להתבצע בפני שני העדים,{{הערה|שם=רמב"ם סנהדרין|{{רמב"ם|סנהדרין|יב|ב}}.}} בתוספתא{{הערה|סנהדרין יא א}} מובאת שיטת ת"ק שסובר שצריך שחלק מעדיו יתרו בו. רבא פוסק להלכה ש"מתרה שאמרו אפילו מפי השד ואפילו מפי עצמו"{{הערה|{{בבלי|מכות|ו|ב}}}} ישנה מח' ראשונים האם עצמו זה הנרצח{{הערה| רש"י ור"ח שם}} או הרוצח.{{הערה| מאירי שם, רמבם סנהדרין יב ב}}לרוב הראשונים וכן להלכה אפילו קרוב משפחה, אישה או עבד (הפסולים לעדות על פי ה[[הלכה]]), ואפילו הוא בעצמו יכולים להתרות.{{הערה|{{רמב"ם|סנהדרין|יב|ב}}; [[רמ"ה|יד רמ"ה]] על [[מסכת סנהדרין]], דף ט', ב' - לפי דעה אחת.}} אך אחרים חולקים וסבורים שלהתראה דרושים עדים כשרים.{{הערה|[[רמ"ה|יד רמ"ה]] על [[מסכת סנהדרין]], דף ט', ב' - לפי דעה שנייה.}}

==ביצוע ההתראה==
בהלכה תנאים הכרחיים באשר לאופן ההתראה ולתוכן הדו-שיח שמתנהל בין המתרים לחוטא; בהיעדרם, ההתראה אינה נחשבת להתראה, ולא ניתן לחייב את עובר העבירה בעונש בידי בית הדין. תוכן ההתראה חייב להכיל מספר חלקים על מנת שההתראה תהיה תקפה: את העובדה שהמעשה הוא אסור, את מקור האיסור ב[[מקרא]], הצעה של פרישה מן המעשה האסור, וכן את אזכור העונש הצפוי במידה ויחטא.{{הערה|שם=רמב"ם סנהדרין}} במה שנוגע למלאכות שבת, ההתראה צריכה לכלול את ההגדרה של [[אבות מלאכות|אב המלאכה]] המדויק הכולל את הפעולה האסורה. לדוגמה, אדם שהתרו בו שאם יעשה פעולה מסוימת יתחייב משום [[מלאכת בורר]], אך האמת היא שהמלאכה שייכת ל[[מלאכת מרקד]], לא יתחייב בעונש בבית הדין, אף שמלאכת בורר ומלאכת מרקד דומות מאוד במהותן.

ישנה מחלוקת תנאים האם במחויב מיתה צריך להתרות בו באיזו מיתה היא יהרג,{{הערה|{{בבלי|סנהדרין|פ|ב}}}} להלכה אין צורך,{{הערה|{{רמב"ם|סנהדרין|יב|ב}}}} אולם אם התרו בו לעונש לא נכון אם התרו לעונש קל יותר ההתראה אינה מתקבלת, התלמוד במסכת בכתובות{{הערה|{{בבלי|כתובות|לג|ב}}}} דן במקרה והעידו לעונש חמור יותר, ולהלכה נראה שהתראה כזו תהיה קבילה. היו שחילקו בין מיתות שונות למלקות ומיתה.

על החוטא "להתיר את עצמו למיתה"; כלומר, להגיב על ההתראה באופן אקטיבי, ולומר כי הוא מודע לכך שמדובר בחטא, ו"על מנת כן אני עושה".{{הערה|[[תוספתא]], סנהדרין, פרק י"א, פסקה א'; {{ירושלמי|סנהדרין|ח|א}}; דין זה נפסק הלכה למעשה ב{{רמב"ם|סנהדרין|יב|ב}}.}} אדם שהותרה וחטא, אך לא קיבל על עצמו במפורש את ההתראה, לוקה [[מכת מרדות]] מ[[דרבנן]]. במידה והאדם ביצע את החטא בשלישית ושוב לא קיבל על עצמו את ההתראה, [[בית דין]] הורגים אותו בצורה פסיבית - "[[הכנסה לכיפה|כונסין אותו לכיפה]] עד שימות".{{הערה|{{רמב"ם|סנהדרין|יח|ה}}.}}

מגבלה חמורה זו של קבלה אקטיבית ומפורשת של ההתראה על ידי החוטא - המותרה, משמשת עזר לטענה כי במהלך ההיסטוריה עשתה ה[[הלכה]] מאמצים שלא להשתמש בעונש המוות הצפוי לחוטאים על פי ה[[מקרא]], ולהשאיר אותו בתחום התאורטי.{{מקור|נושא=יהדות}}

===התראת ספק===
ר' יוחנן וריש לקיש נחלקו{{הערה|{{בבלי|מכות|טו|ב}}}} האם התראת ספק שמה התראה, כלומר האם בהתראה צריך שניתן יהיה להגיד למותרה שבוודאות הוא ייענש על עשית המעשה או שניתן להתרות בו גם אם יש ספק אם ייענש במידה ויעשה את המעשה, התראות ספק יהיו כאשר יש לא תעשה שייווצר בזמן מסוים ומתרים עליו, ההתראה תהיה התראת ספק כי לאדם יש שהות למנוע את קיום הלאו, או ב[[לאו הניתק לעשה]] שהתראה עליו תהיה ספק כיוון שהאדם יכול לקיים את העשה, או כאשר יש שני דברים אחד אסור ואחד מותר ההתראה עליהם תהיה התראת ספק. להלכה התראת ספק שמה התראה{{הערה|{{רמב"ם|סנהדרין|טז|ד}}}}

==חריגים==
חריג מרכזי לכל הלכת ההתראה הוא [[גוי]] שעבר על אחת מ[[שבע מצוות בני נוח]], שכלל אינו צריך התראה על מנת להתחייב במוות.{{הערה|{{בבלי|סנהדרין|נז|ב}}; {{מדרש רבה|בראשית|לד|יד}}.}}

כאמור, התראה נדרשת אך ורק לעונשים שבידי אדם, לאלה שבידי שמיים אין צורך בהתראה.{{הערה|שם=בידי מי}} בנוסף ההכרח בהתראה נועד ל[[משפט פלילי|ענישה פלילית]] בלבד, לעומת זאת [[משפט אזרחי|חיובים אזרחיים]] שמושתים על אדם, כגון [[מזיק (הלכה)|מזיק]] או [[הלוואה]], אין כל צורך בהתראה כדי להתחייב.{{הערה|{{בבלי|בבא קמא|קט|א}}.}}

ב[[הלכה]] כמה מקרים ייחודיים בהם אין צורך בהתראה, או אין צורך בהתראה על כל פרטי דיניה. שתיים מהדוגמאות עוסקות במקרי חירום: [[גנב]] [[הבא במחתרת]], עליו נאמר בתלמוד "מחתרתו היא התראתו", ו[[רוצח]] בסיטואציה של [[דין רודף]] שמותר להורגו לפני שיספיק הוא להרוג את הנרדף.{{הערה|[[מסכת סנהדרין]], דף ע"ב, ב'. סביר כי הסיבה שמותר להרוג רודף ללא התראה, היא מכיוון שהריגתו אינה ענישה על כוונתו להרוג, אלא פעולת חירום של מניעת רצח.}}

[[עד זומם|עדים זוממים]],{{הערה|{{בבלי|כתובות|לג|א}}}} [[זקן ממרא]]{{הערה|{{רמב"ם|ממרים|ג|ח}}}} ו[[בן סורר ומורה]]{{הערה|{{בבלי|סנהדרין|עא|א|מפרש=רש"י}}}} אינם צריכים התראה. ההסבר הפשוט לכך הוא שהם לא נענשים על עבירה, אלא על מציאות (שניתן להסבירה בכמה דרכים,
הרמב"ם כותב לגבי כך שאין שגגה לעדים זוממים (נראה שיש קשר בין שגגה להתראה) כי אין בהם מעשה. הרמב"ן בפירושו לתורה מציע לכך הסבר (גם לגבי מסית), והוא שהם נהרגים על מנת להזהיר את הציבור.{{הערה|{{תנ"ך|דברים|כא|יח|מפרש=רמב"ן}}, ד"ה וכל ישראל}}

חריג נוסף הוא [[מסית]], עליו נאמר בתלמוד כי "מכמינים לו עדים מאחורי הגדר", כלומר, העדים שמעידים על פשעו חבויים והוא אינו מודע לקיומם. עולה מכאן שהם גם לא מתרים בו.{{הערה|{{משנה|סנהדרין|ז}}.}} בקרב ה[[פוסק]]ים מובא פטור חלקי נוסף מהתראה, במקרה של [[מוסר (הלכה)|"מוסר"]]. ה[[רמב"ם]] כותב כי החובה להתרות בו היא רק "התראה קלה"; כלומר, אין צורך להודיע לו על העונש והמלצה לחדול ממעשהו, אלא מספיק שיאמרו לו שהדבר אסור, והוא יגיב באמירה שהוא בכל זאת עושה את העבירה - חייב.{{הערה|{{רמב"ם|חובל ומזיק|ח|י}}; תשובות ה[[רשב"א]], סימן קפ"א; שו"ת ה[[ריב"ש]], סימן רל"ח.}}

==ראו גם==
* [[אין עונשין אלא אם כן מזהירין]]

==קישורים חיצוניים==
* {{אנצ דעת|636|התראה}}
* גלעד בארי, [http://www.etzion.org.il/dk/5765/1018mamar.htm "עד שיראוהו טעמו של דבר" - בין אזהרה להתראה] באתר [[ישיבת הר עציון]]
* {{אסיף}}

==הערות שוליים==
{{הערות שוליים}}
{{דיני נפשות}}

[[קטגוריה:משפט עברי: דיני ראיות]]