התראה (הלכה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

התראה הוא מונח הלכתי המתאר מצב בו חוטא העומד לבצע עבירה מוזהר על ידי אחרים (יש שטוענים כי אלו העדים) כי הדבר אסור, עליו לחדול ממנו וכי הוא עלול להיענש. ההתראה היא תנאי הכרחי בהלכה על מנת להביא לחיוב פורמלי בעונש גופני,[1] כגון עונש מוות או מלקות, וכשבית-הדין דורשים וחוקרים את העדים, הם מחויבים לשאול האם התקיימה התראה.[2] התראה היא תנאי הכרחי להענשת חוטא - אך בלתי מספיק; התנאי הנוסף הוא עדים.[3]

התנייתה של הענישה הגופנית בהתראה ייחודית למשפט העברי. לעומתו, בשיטות המשפט האחרות התקבע הכלל המבוסס על האתיקה של אריסטו: "אי-ידיעת החוק אינה פוטרת מעונש".

מקור מקראי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד מצוטטות מספר דעות המבססות את הלכת ההתראה על פסוק מקראי:[4]

  • האמורא עולא מבסס זאת על הפסוק: "ואיש אשר יקח את אחתו בת אביו או בת אמו וראה את ערותה והיא תראה את ערותו חסד הוא ונכרתו לעיני בני עמם ערות אחתו גלה עונו ישא" (ספר ויקרא, פרק כ', י"ז) עולא תמה על כך שנאמר במקרא "וראה את ערותה" וכן "תראה את ערותו", וכי ראיה היא זו שמחייבת את החוטאים בעונש?! לכן הוא מסיק כי ראיה זו שעליה מדבר המקרא היא "עד שיראוהו טעמו של דבר"; כלומר, יובהר לחוטא היטב את אופיו הנפשע של מעשהו. פסוק זה עוסק בעונש כרת שמתבצע בידי שמיים ולא בעונשי המוות המבוצעים בידי אדם, כך שהלכת ההתראה כלל לא רלוונטית אליו. עולא משתמש בכלי המכונה "אם אינו עניין ל... תנהו ל..."; כלומר, הלכה שנכתבה בעניין שאינו מתאים לה, ניתן לעשות בה שימוש בעניין אחר אליו היא כן רלוונטית.
  • קבוצת אמוראים נוספת מתלמידי חזקיה ("דבי חזקיה"), מסיקים את הלכת ההתראה ממקור אחר. נאמר במקרא: "וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה" (ספר שמות, פרק כ"א, י"ד), השימוש של הפסוק במילה "יזיד" מעיד על זדון מתמשך; כלומר, לאחר שהתרו בו והמשיך את זדונו.
  • קבוצת אמוראים אחרת מתלמידי רבי ישמעאל ("דבי רבי ישמעאל"), למדים את הלכת ההתראה מהפסוק: "המוצאים אותו" (ספר במדבר, פרק ט"ו, ל"ב), הפסוק משתמש בלשון הווה מתמשך: "המוצאים אותו" - שהתרו בו ועדיין המשיך לקושש עצים ולחלל את השבת.
  • קבוצה של תלמידי רבי יהודה הנשיא השתמשה בפסוק: "על דבר אשר ענה" (ספר דברים, פרק כ"ב, כ"ד) כדי להוכיח שמדובר "על עסקי דיבור" - רמז להתראה.

התלמוד עורך "צריכותא" - הסבר אודות נחיצות כל אחד מהמקורות הנ"ל. לדבריו כל אחד מהמקורות הללו מלמד את הצורך בהתראה על סוג שונה של עבירות.
מקורו של האמורא עולא מלמד את הצורך בהתראה בעבריינים חייבי מלקות, והמקורות שמביאים תלמידי חזקיה ותלמידי רבי ישמעאל מלמדים אודות הצורך בעבריינים חייבי מיתת בית דין, במוות בסיף ובסקילה - בהתאמה. המקור השלישי שמביאים תלמידי רבי יהודה הנשיא אף הוא דן בעבירה שעונשה הוא סקילה, התלמוד מסביר זאת לפי שיטתו של רבי שמעון שעונש המוות בשריפה חמור יותר, נצרך הפסוק לכתוב פעם נוספת כדי ללמד שגם בו חל הצורך בהתראה. באשר לשיטת חכמים הסבורים שמוות בשריפה חמור פחות מבסקילה, התלמוד מסביר כי "מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא"; כלומר, לעיתים, על אף שניתן להסיק דין מסוים בקל וחומר, הפסוק מפרט אודותיו.

מטרת ההתראה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטרת ההתראה שנויה במחלוקת תנאים; לשיטתו של רבי יוסי בר יהודה "לא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג ומזיד",[5] ועל כן אדם שביצע עבירה וברי לנו שאינו שוגג - כגון תלמיד חכם - אין צורך בהתראה על מנת להענישו.[6] לעומת רבי יוסי בר יהודה, סבורים חכמים כי כל אדם באשר הוא צריך התראה, גם אם קיימת סבירות גבוהה שהחוטא מבין שמדובר בעבירה. טעמם של חכמים מוסבר בקרב הראשונים בשתי דרכים; האחת היא מכיוון שהחוטא יכול לטעון לשיכחה זמנית או טעות,[7] אפשרות נוספת, נפוצה יותר בקרב האחרונים, היא שהתראה היא גזרת הכתוב להוכיח שהמעשה נעשה תוך כוונה מובהקת ומחשבה צלולה.[8] אפשרות שלישית מציע רבי יוסף ענגיל, לפיה דין ההתראה אינו תנאי להענשת החוטא, אלא נובע מהעיקרון ההלכתי של "והצילו העדה" (ספר במדבר, פרק ל"ה, פסוק כ"ה), הקובע כי חלה חובה קולקטיבית להציל כל אדם מחטא.[9]

ההלכה - למעשה נפסקה כשיטת חכמים, ש"אחד תלמיד חכם ואחד עם הארץ - צריך התראה, שמא שוגג היה".[10] אך למרות ההסברים השונים באשר לצורך בהתראה ללא כל קשר לסבירות שהאדם מזיד, נאמר בתלמוד כי חובת ההתראה חלה אך ורק על עונשים שנתונים בידי אדם, ולא באלה הנתונים בידי שמיים - כרת או מיתה בידי שמים -,[11] וזאת מכיוון שכלפי "שמיים" (אלוהים) גלויה כוונתו של אדם בעת ביצוע החטא.[12]

זהות המתרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

זהות האנשים המתרים שנויה במחלוקת תנאים אף היא.[13] שיטתו של רבי יוסי (ויש גורסים כי מדובר ברבי יוסי בר יהודה), היא שאותם העדים שמעידים על עצם המעשה הם אלה שנדרשים להתרות, ולעומתו חכמים סבורים כי המתרים יכולים להיות שונים מהעדים, אך עם זאת ההתראה צריכה להתבצע בפני שני העדים.[14] כמה מהראשונים כתבו שבניגוד לשיטת רבי יוסי לפיה העדים על המעשה הם אלו שנדרשים להתרות, לשיטת חכמים כל אדם באשר הוא כשיר להתרות - אפילו קרוב משפחה, אישה או עבד (הפסולים לעדות על פי ההלכה), ואפילו אם הוא התרה בעצמו, ולאחר מכן נכשל בחטא - חייב.[15] אך אחרים חולקים וסבורים שלהתראה דרושים עדים כשרים.[16]
מחלוקתם של רבי יוסי וחכמים נמשכת גם למספר האנשים שנדרשים להתרות; לשיטת רבי יוסי נדרשת התראה משני העדים גם יחד,[17] ואילו חכמים סבורים שמספיק שאחד מהעדים הנוכחים יתרה בחוטא.[18]

ביצוע ההתראה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהלכה תנאים נוקשים באשר לתוכן הדו-שיח שמתנהל בין המתרים לחוטא; תוכן ההתראה חייב להכיל מספר חלקים על מנת שההתראה תהיה תקפה: את העובדה שהמעשה הוא אסור, את מקור האיסור במקרא, הצעה של פרישה מן המעשה האסור, וכן את אזכור העונש הצפוי במידה ויחטא.[14] על החוטא "להתיר את עצמו למיתה"; כלומר, להגיב על ההתראה באופן אקטיבי, ולומר כי הוא מודע לכך שמדובר בחטא, ו"על מנת כן אני עושה".[19] אדם שהותרה וחטא, אך לא קיבל על עצמו במפורש את ההתראה, לוקה מכת מרדות מדרבנן. במידה והאדם ביצע את החטא בשלישית ושוב לא קיבל על עצמו את ההתראה, בית דין הורגים אותו בצורה פסיבית - "כונסין אותו לכיפה עד שימות".[20]

מגבלה חמורה זו של קבלה אקטיבית ומפורשת של ההתראה על ידי החוטא - המותרה, משמשת עזר לטענה כי במהלך ההיסטוריה עשתה ההלכה מאמצים שלא להשתמש בעונש המוות הצפוי לחוטאים על פי המקרא, ולהשאיר אותו בתחום התאורטי.[דרוש מקור]

חריגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חריג מרכזי לכל הלכת ההתראה הוא גוי שעבר על אחת משבע מצוות בני נוח, שכלל אינו צריך התראה על מנת להתחייב במוות.[21]

כאמור, התראה נדרשת אך ורק לעונשים שבידי אדם, לאלה שבידי שמיים אין צורך בהתראה.[11] בנוסף ההכרח בהתראה נועד לענישה פלילית בלבד, לעומת זאת חיובים אזרחיים שמושתים על אדם, כגון מזיק או הלוואה, אין כל צורך בהתראה כדי להתחייב.[22]

בהלכה כמה מקרים ייחודיים בהם אין צורך בהתראה, או אין צורך בהתראה על כל פרטי דיניה. שתיים מהדוגמאות עוסקות במקרי חירום: גנב הבא במחתרת, עליו נאמר בתלמוד "מחתרתו היא התראתו", ורוצח בסיטואציה של דין רודף שמותר להרגו לפני שיספיק הוא להרוג את הנרדף.[23]

חריג נוסף הוא מסית, עליו נאמר בתלמוד כי "מכמינים לו עדים מאחורי הגדר", כלומר, העדים שמעידים על פשעו חבויים והוא אינו מודע לקיומם. עולה מכאן שהם גם לא מתרים בו.[24] בקרב הפוסקים מובא פטור חלקי נוסף מהתראה, במקרה של "מוסר". הרמב"ם כותב כי החובה להתרות בו היא רק "התראה קלה"; כלומר, אין צורך להודיע לו על העונש והמלצה לחדול ממעשהו, אלא מספיק שיאמרו לו שהדבר אסור, והוא יגיב באמירה שהוא בכל זאת עושה את העבירה - חייב.[25]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "חיוב פורמלי" - דווקא, להוציא מכת מרדות או עונשי מוות יזומים, כפי שמופיע בפסקה ביצוע ההתראה.
  2. ^ ראו: דרישה וחקירה#השאלות.
  3. ^ תוספתא, סנהדרין, פרק י"א, א'.
  4. ^ מסכת סנהדרין, דף מ', ב' ובדף מ"א, א'.
  5. ^ מסכת סנהדרין, דף ח', ב'.
  6. ^ יתורה של ההתראה נכון לגבי התראות שנועדו להבהיר את העובדה כי מעשה מסוים הוא אסור, אולם בהתראות שנועדו לברר מידע עובדתי, כגון שאישה מסוימת היא אשת איש, או שמאכל מסוים הוא אסור לאכילה, מודה גם רבי יוסי שגם תלמיד חכם לא ייענש בלעדי התראה. מקור: יד רמ"ה ורבנו יונה גירונדי, בפירושיהם למסכת סנהדרין, דף ח', ב'.
  7. ^ פירוש הרדב"ז על משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק א', פסקה ג'.
  8. ^ מגיד משנה על משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק א', פסקה ג'; קצות החושן, סימן כ"ח, סעיף ח'.
  9. ^ גיליוני הש"ס, מסכת סנהדרין, דף ח', ב', ומסכת בבא קמא, דף צ"א, ב'.
  10. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק א', פסקה ג'.
  11. ^ 11.0 11.1 תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ', עמוד ב'.
  12. ^ על פי פירוש רש"י על התלמוד, שם.
  13. ^ המחלוקת מצוטטת בתלמוד בבלי, מסכת מכות, דף ו', עמוד ב', ובתלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ט', עמוד ב'
  14. ^ 14.0 14.1 משנה תורה לרמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק י"ב, פסקה ב'.
  15. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק י"ב, ב'; יד רמ"ה על מסכת סנהדרין, דף ט', ב' - לפי דעה אחת.
  16. ^ יד רמ"ה על מסכת סנהדרין, דף ט', ב' - לפי דעה שנייה.
  17. ^ עם זאת ההתראה מצד שניהם אינה חייבת להתבצע בו-זמנית, יתכם שעד אחד יתרה וילך לדרכו, ורק לאחר מכן העד השני יתרה.
  18. ^ המחלוקת מצוטטת בתוספתא, סנהדרין, פרק י"א.
  19. ^ תוספתא, סנהדרין, פרק י"א, פסקה א'; תלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין, פרק ח', פסקה א'; דין זה נפסק הלכה למעשה במשנה תורה לרמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק י"ב, פסקה ב'.
  20. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק י"ח, פסקה ה'.
  21. ^ מסכת סנהדרין, נ"ז, ב'; בראשית רבה, פרק ל"ד, י"ד.
  22. ^ מובן מאליו, אין צורך במקור. נכתב בתלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ק"ט, עמוד א'.
  23. ^ מסכת סנהדרין, דף ע"ב, ב'. סביר כי הסיבה שמותר להרוג רודף ללא התראה, היא מכיוון שהריגתו אינה ענישה על כוונתו להרוג, אלא פעולת חירום של מניעת רצח.
  24. ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק שביעי.
  25. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות חובל ומזיק, פרק ח', פסקה י'; תשובות הרשב"א, סימן קפ"א; שו"ת הריב"ש, סימן רל"ח.