ויליאם לאשלי
ויליאם לאשלי (באנגלית: William Lashly; 1867 – 12 ביוני 1940) היה ימאי בריטי בצי המלכותי, שיצא עם שתי המשלחות האנטארקטיות של רוברט פלקון סקוט, דיסקברי וטרה נובה. הוא קיבל את מדליית הקוטב וכן, בנוסף לכך, את מדליית אלברט על התפקיד המכריע שמילא בהצלת חייו של חבר במשלחת טרה נובה.
חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאשלי היה בן איכרים, שנולד בהאמבלדון, המפשייר, כפר סמוך לפורטסמות'. כאשר הצטרף למשלחת דיסקברי של סקוט בשנת 1901, היה לאשלי בן 33, מסיק ראשי בצי המלכותי, ששירת על האוניה "הדוכס מוולינגטון". לאשלי הוכיח עצמו כרכש מוצלח במשלחת וצורף כחבר לקבוצת "הדרום הרחוק" של סקוט שיצאה לחקור את ארץ ויקטוריה ב-1903. לאשלי, גבר שקט וחסון, התנזר משתייה ומעישון, היה טוב-מזג ומהימן. המכונאי הראשי רג'ינלד סקלטון תיאר אותו "כאדם הטוב ביותר בספינה, הרבה מעל היתר." לפני שהצטרף למשלחת טרה נובה ב-1910 שירת לאשלי כמדריך במכללת הצי המלכותי, אוסבורן על האי וייט.
המשלחת השנייה של סקוט לאנטארקטיקה (1910–1913)
[עריכת קוד מקור | עריכה]
במשלחת טרה נובה, המשלחת השנייה של סקוט לאנטארקטיקה, 1911–1913 היה לאשלי ממונה תחילה על אחת משתי המזחלות הממונעות של המשלחת, שנודעו להעברת צידה דרומה לתמיכה בקבוצת הקוטב. בשבוע האחרון של אוקטובר 1911 יצאו המזחלות הממונעות לאחר השהיות, בהנהגת שני המכונאים, לאשלי ודיי, עם עוזריהם אוונס והופר. המזחלות התקלקלו שוב ושוב ואילצו את האנשים לפרק את המנוע, למצוא את התקלות ולתקן אותן, בתנאי קור קיצוני, שהקשו מאוד על העבודה עם חלקי מתכת. לאחר כמה ימי התקדמות, התקלקלה אחת המזחלות לחלוטין והמטען הועבר אל המזחלת השנייה. אחרי העברת הציוד ההכרחי למסע הדרומי מרחק של 80 ק"מ על גבי קרח טרשי, חלקלק ומבוקע, שאיפשרה לסוסי הפוני לצעוד ללא משא עד קורנר קמפ וענו על ציפיותיו של לורנס אוטס, האחראי על הפונים, הושבתה גם המזחלת השנייה באופן סופי והחוליה הממונעת נאלצה לעבור הסבה לגרירה ידנית של המטען והמשיכה בכך עד 15 בנובמבר, אז הקימה מחנה והמתינה לבוא נוהגי הפונים.[1][2]
ב-4 בינואר 1912 היה לאשלי, יחד עם לייטננט "טדי" אוונס וטום קרין, בקבוצת הסיוע האחרונה שסקוט שיגר חזרה לבסיס בדרכו אל הקוטב. במהלך המסע בן 1200 הק"מ חזרה, חלה אוונס אנושות בצפדינה וב-11 בפברואר התמוטט ולא יכול היה להמשיך עוד בדרך. בהיותם מרוחקים עדיין כדי 160 ק"מ ממקלט המבטחים של האט פוינט, ניסה אוונס לשכנע את לאשלי וקרין להשאיר אותו ולהינצל בעצמם, אך הם סירבו. הם השכיבו אותו, מחוזק ברצועות, על גבי המזחלת וגררו אותו במשך ימים רצופים עד שנותרו עם מנות מזון לעוד יום או יומיים ועוד כארבעה או חמישה ימי גרירה לפניהם, ונאלצו לעצור. לאשלי נשאר עם אוונס באוהל לטפל בו בשעה שקרין עבר את 55 הק"מ שנותרו לבדו, במשך 18 שעות רצופות, כדי להגיע אל מחנה האט פוינט להזעיק עזרה. קטעים מיומני הקוטב של לאשלי, המתעדים את תלאותיו עם המזחלות הממונעות והמסע חזרה עם אוונס, כלולים בספרו של אפסלי צ'רי-גארארד, "המסע הגרוע ביותר בעולם". הן לאשלי והן קרין קיבלו את מדליית אלברט על הצלת חייו של אוונס.
השנים שלאחר אנטארקטיקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר שובו מאנטארקטיקה, פרש לאשלי כגמלאי מן הצי המלכותי, אך הצטרף מיד לכוחות המילואים ושירת במלחמת העולם הראשונה באוניות הצי "אירסיסטיבל" ו"אמתיסט". בהמשך שירת כקצין מכס בקארדיף. לאחר פרישתו בשנת 1932 חזר להמבלדון, שם חי בבית, שאותו כינה בשם "שונית מינה", על שם אחד מציוני הדרך בנתיב אל הקוטב הדרומי. ויליאם לאשלי מת ב-12 ביוני 1940.
יומני אנטארקטיקה של לאשלי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1969 נערכו יומניו של לאשלי והוצאו לאור בידי קומנדר א. ר. אליס. הספר "בפיקודו של סקוט – יומני אנטארקטיקה של לאשלי" מספק תובנה מרתקת של משלחות דיסקברי וטרה נובה גם יחד, מנקודת ראותו של אחד מאנשי המשלחת ולאו דווקא זו של דוח"ות הקצינים, המקובלים יותר.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Preston, Diana: A First Rate Tragedy. ISBN 0-618-00201-4
- Huntford, Roland: The Last Place on Earth. ISBN 0-689-70701-0
- Cherry-Garrard, Apsley: The Worst Journey in the World. ISBN 0-88184-478-0
- Ellis, A.R: Under Scott's Command: Lashly's Antarctic Diaries. Gollancz, 1969
- Ranulph Fiennes: Captain Scott, ISBN 0340 82697 5 Hodder & Stoughton 2003
