הצגת המקור של הדף "כיס פלוג'ה"

{{סכסוך צבאי
| שם = כיס פלוג'ה
| מערכה = [[מבצע יואב]], [[מבצע חיסול]]
| מלחמה = [[מלחמת העצמאות]]
| תאריך התחלה = [[15 באוקטובר]] [[1948]]
| תאריך סיום = [[27 בפברואר]] [[1949]]
| קרב/מלחמה = 
| קרב לפני = 
| קרב אחרי = 
| מקום = [[אל-פאלוג'ה]] (ליד [[קריית גת]] של היום)
| תוצאה = ניצחון ל[[צה"ל]].{{ש}}נסיגת הצבא המצרי דרומה
| טריטוריות = 
| עילה = 
| מפה={{מיקום מפורט בישראל|שם=אל-פאלוג'ה|רוחב=31.62459|אורך=34.747782|כותרת=לא}}
| צד ראשון = {{דגל|צה"ל||+}}
| צד שני = {{דגל|צבא מצרים||+}}
| מפקד ראשון = [[יגאל אלון]]{{ש}}[[עוזי נרקיס]]{{ש}}[[בן ציון פרידן]]
| מפקד שני = [[סייד טהא]]{{ש}}[[גמאל עבד אל נאצר]]
| כוח ראשון = [[חטיבת אלכסנדרוני]]{{ש}}מאות לוחמים
| כוח שני = החטיבה הרביעית{{ש}}מאות לוחמים
| צד ראשון-אבדות = מעל 100 הרוגים{{ש}}עשרות פצועים
| צד שני-אבדות = כמאה הרוגים{{ש}}כ-50 פצועים
}}
'''כיס פלוג'ה''' הייתה [[מובלעת]] ובה אלפי חיילים של [[הצבא המצרי]], יחד עם כמה מאות לוחמים ערבים מקומיים, אשר הייתה נתונה תחת [[מצור]] של [[צה"ל]] במהלך [[מלחמת העצמאות]] בתחומי העיירה הערבית [[אל-פאלוג'ה|אל-פלוג'ה]], סמוך ל[[צומת פלוגות]] ו[[קריית גת]] של ימינו. המצור שנמשך קרוב לארבעה חודשים וחצי היווה מנוף לחץ חשוב של ישראל להביא את [[מצרים]] לחתום עמה על הסכם [[שביתת נשק]] ולהוצאת האחרונה מן המלחמה.

==תולדות הכיס==
===היוצרות הכיס===
[[קובץ:Said Taha Bey, commander of Egyptian forces in the Faluja pocket, heading to negotiate his surrender, 1948-11-11.jpg|שמאל|ממוזער|250px|קולונל סייד טהא, מפקד החטיבה המצרית הרביעית ב"כיס פלוג'ה" בדרך למשא ומתן על כניעה. משמאל – ירוחם כהן, שלישו של יגאל אלון]]
[[חיל המשלוח המצרי (1948)|צבא מצרים]] שפלש ל[[ארץ ישראל]] בחצות ליל [[הכרזת העצמאות]], התפצל לשני ראשים: כח עיקרי לאורך [[מישור החוף הדרומי|החוף]] דרך [[עזה]] שהגיע עד [[גשר עד הלום]] וכח משני שנכנס מזרחה והתמקם בפלוג'ה. במהלך החודשים ממאי עד אוקטובר היו היישובים היהודיים ב[[נגב]] שמדרום לקו [[אשקלון]]-פלוג'ה מעבר לקו המצרי. אולם גם קווי האספקה של המצרים היו ארוכים ושבירים{{הערה|{{מעריב|מ. גונן|התהיה גם דרך נסיגה למצרים?|19481014|23}}}}. ב[[מבצע יואב]], שהתקיים בין 15–22 ב[[אוקטובר]] [[1948]], כבשו כוחות [[צה"ל]] שטחים נרחבים בנגב ופרצו את הדרך ל[[באר שבע]]. בעקבות כיבוש משלטי הצומת, כאוכבה ו[[משלטי חוליקאת|חוליקאת]] נשארה [[בריגדה]] מצרית, החטיבה הרביעית, יחד עם כוחות מקומיים, בפיקודו של הקולונל הסודני [[סייד טהא]] שכונה "הנמר הסודני", נצורה באזור קטן, סביב הכפר פלוג'ה ומצודת [[עיראק סווידאן]]. לאחר תום המבצע המשיך צה"ל לפעול כדי להדק את הכיתור סביב כיס פלוג'ה. נעשו מספר ניסיונות לכבוש את משטרת [[בית ג'יברין|בית ג'וברין]] כדי למנוע מעבר בין הכוחות המצריים בהר חברון וכיס פלוג'ה. שני הניסיונות הראשונים שנעשו על ידי גדוד 52 של [[חטיבת גבעתי (תש"ח)|חטיבת גבעתי]] נכשלו, אולם ניסיון שלישי, שנעשה על ידי גדוד 89 של [[חטיבה 8]] ב-27 באוקטובר 1948, הצליח ובעקבות זאת נכנסו כוחות צה"ל ל[[דווימה]] וניקו את האזור בין בית ג'וברין ל[[הרטוב]]{{הערה|David Tal, [http://books.google.com/books?id=dL29_RBATv0C&pg=PA393 War in Palestine, 1948], Routledge, 2004, page 393|כיוון=שמאל}}.

ב[[צה"ל]] העריכו שבעקבות הכיתור של כיס פלוג'ה המצרים במקום ייכנעו{{הערה|{{מעריב|בן פלר|החזית המצרית מתמוטטת|19481020|23}}}}. ההערכה התחזקה כאשר ב-27 באוקטובר, בעקבות כיבוש [[בית חאנון]] וניתוק קווי האספקה לעיקר הכח המצרי באזור בין אשדוד ל[[אל-מג'דל (אשקלון)|מג'דל]], נסוג עיקר הכח המצרי ל[[רצועת עזה]], שכן מצב הנצורים בכיס היה קשה מזה של הכח באשדוד{{הערה|{{מעריב||המצרים נכנעו מאשדוד עד מגדל|19481028|1}}}}.

אולם משהכניעה בוששה, כבש [[צה"ל]] את [[משטרת עיראק סווידאן]] ב-[[9 בנובמבר]] [[1948]] והשטח שנותר בידי המצרים באזור אל-פלוג'ה הצטמצם. בישראל דווח על חיילים מצריים שברחו מהכיס והגיעו אל קווי צה"ל כדי להיכנע. [[מעריב]] יצא בכותרת "כיס פלוג'ה מתחסל"{{הערה|{{מעריב||כיס פאלוג'ה מתחסל|19481111|1}}}}. בשלב זה שלח מפקד חזית הדרום, [[יגאל אלון]], את שלישו, [[ירוחם כהן]], ליצור קשר עם מפקדת ה"כיס". בבוקר ה-[[10 בנובמבר]] [[1948]], הוסע כהן במכונית משוריינת מצוידת בדגלים לבנים ובמגבירי קול כשהוא משמיע קריאות ב[[אנגלית]] וב[[ערבית]] שרצונו להיפגש עם קצין מצרי. מעמדות המצרים יצאו שלושה קצינים שאחד הציג את עצמו כ[[גמאל עבד אל נאצר]], שליש הגדוד ה-6. כהן הציע להם לקיים פגישה בין מפקד החטיבה המצרית הנצורה ומפקד הכוחות הישראלים.

לאחר קבלת האישור מהמפקדה המצרית ב[[רפיח]] סוכם כי הפגישה תיערך ביום ה-[[11 בנובמבר]] [[1948]] בקיבוץ [[גת (קיבוץ)|גת]] הסמוך ל"כיס". יגאל אלון ביקש שהפגישה תיערך בערבית אבל סייד טהא התעקש על אנגלית. בפגישה החמיא יגאל אלון לסייד טהא על כושר הלחימה של חייליו, תיאר לו את מצבו הנואש והציע לו כניעה תוך כבוד צבאי והערכה מלאה עם אפשרות של חזרה מהירה הביתה, וזאת כדי לחסוך דם משני הצדדים וכי בנסיבות מיוחדות על המפקד במקום לקבל אחריות על החלטות כמו שעשה [[פרידריך פאולוס]] ב[[קרב סטלינגרד]]. סייד טהא הודה כי מצבו קשה אולם עליו להציל את כבודו של הצבא המצרי ולכן הוא יילחם עד הכדור האחרון ועד האיש האחרון אלא אם יקבל פקודה אחרת מממשלתו. המשא ומתן נכשל.

[[קובץ:Faluja_Pocket_1949.jpg|שמאל|ממוזער|250px|קצין ישראלי צופה ממצודת עיראק סווידאן בפינוי הכוח המצרי מכיס פלוג'ה]]
[[קובץ:Taha and Rabin.jpg|שמאל|ממוזער|250px|סייד טהא מנהל משא ומתן על פינוי ה"כיס". מימין – [[יצחק רבין]] ([[27 בפברואר]] [[1949]])]]

לאחר כישלון המשא ומתן קיבלו הכוחות הצרים על ה"כיס" הוראה להפעיל "מצור פעיל", דהיינו לפתוח באש על המצרים בכל זמן שהדבר אפשרי על ידי סיורים אלימים וצליפות. המצרים השיבו באש (באחת התקריות נפצע קשה [[אורי אבנרי]], אז [[כיתה (צבא)#מפקד כיתה|מ״כ]] בגדוד 54 של [[חטיבת גבעתי]]). כוחות צה"ל פעלו להדק את המצור ולמנוע הגעת שיירות אספקה אל החיילים הנצורים. להערכת ישראל היא הצליחה לגלות את רוב השיירות{{הערה|{{דבר||הפסקת האש בתקפה; שקט בחזיתות|19490109|1}}}}.

===משא ומתן===
בחסותו של הגנרל ריילי התקיים משא ומתן בין ישראל למצרים על המצב בנגב. המצרים שטענו שפעילות צה"ל ב[[מבצע יואב]] הייתה בניגוד להחלטת האו"ם, דרשו את פירוז האזור ומתן אפשרות להעברה חופשית של אספקה לכיס. ישראל סירבה לכך בכל תוקף, ודרשה את כניעת המצרים. בחלוף הימים בחודש נובמבר התגמשה ישראל, וביקשה את כניעתם של הקצינים והסמלים בלבד, ומאוחר יותר אף ניאותה לנסיגת הכוחות המצריים ללא כניעה. אולם המצרים סירבו להצעות אלה{{הערה|{{מעריב|בן פלר|נציגי ישראל דחו תביעות המצרים|19481125|12}}}}. ב-1 בדצמבר, בחסות האו"ם, יצאה לכיס שיירת אספקה מצרית מעזה{{הערה|{{מעריב||השיירה לפאלוג'ה יצאה הבוקר|19481201|2}}}}. לאחר שישראל גילתה תחמושת בשיירה היא סירבה לאשר שיירות נוספות לכיס{{הערה|{{מעריב||גילוי הנשק בשיירת פאלוג'ה|19481203|22}}}}. [[ראלף באנץ']] ביקש לחקור כיצד אישר האו"ם שיירה שהובילה תחמושת{{הערה|{{מעריב||באנץ' חוקר את מפקחיו|19481207|11}}}}.

===מבצע חיסול===
{{ערך מורחב|מבצע חיסול}}

ב-[[16 בדצמבר]] [[1948]] הוחלפה [[חטיבת גבעתי (תש"ח)|חטיבת גבעתי]] שצרה על כיס פלוג'ה ב[[חטיבת אלכסנדרוני]] על מנת לאפשר לאחרונה להשתתף ב[[מבצע חורב]]. על פי התוכנית הראשונית של מבצע חורב, חטיבת אלכסנדרוני הייתה אמורה להסתפק במצור בלבד. אולם בעת ביקור של [[דוד בן-גוריון]] בחזית, ב-24 בדצמבר 1948, הוא הנחה לתקוף ולחסל את הכיס, על מנת לפנות את החטיבה המרותקת למצור על פלוג'ה למשימות אחרות. הנחייתו של בן-גוריון התקבלה ללא התנגדות מצד [[יגאל ידין]] ו[[יגאל אלון]], והוראות נתנו לביצוע [[מבצע חיסול]] אשר התקיים ב-[[28 בדצמבר]] 1948 והסתיים בכישלון ובמותם של 87 חיילים, לאחר שפלוגה ג', גדוד 33 של אלכסנדרוני כותרה וחוסלה{{הערה|Anita Shapira, Evelyn Abel, [http://books.google.com/books?id=iogKjVDKRW4C&pg=PA268 Yigal Allon, native son], University of Pennsylvania Press, 2008, page 268|כיוון=שמאל}}{{הערה|את סיפורה של פלוגה ג', שהייתה פלוגה דתית, תיעדה אביטל רייכנר בסרט "פלוגת האלוקים".}}.

בינואר 1949 המצרים ניאותו להתיר ל[[רב צבאי]] מטעם צה"ל להיכנס לכיס ולזהות את החללים הרבים שהושארו שם. מטעם צה"ל נשלח [[הרבנות הצבאית|הרבצ"ר]] [[שלמה גורן]], והוא לווה על ידי קצין המודיעין של החטיבה הסודנית, רס"ן (אז) [[גמאל עבד אל נאצר]]. נאצר קיבלו בכבוד רב ואף הצדיע לו בהיותו נמוך ממנו דרגה (גורן היה סגן-אלוף).

===פינוי הכיס===
בתחילת 1949 נמצאו בכיס פלוג'ה כ-3,140 אזרחים ערבים יחד עם החטיבה המצרית. כ-2,000 מהם היו תושבי הכפרים [[פלוג'ה (ישראל)|פלוג'ה]] ו[[עיראק אל-מנשייה]], והשאר היו [[פליטים פלסטינים|פליטים]] שהגיעו לשם קודם לכן מאזורים אחרים בדרום הארץ.{{הערה|שם=לידתה 324|[[בני מוריס]], '''[[לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949]]''', עמ' 324.}}

כיתור החטיבה המצרית בכיס פלוג'ה היה הסיבה העיקרית לכך שהמצרים הגיעו לדיוני שביתת הנשק. הנושא הראשון שהעלו המצרים בשיחות, היה פינוי כיס פלוג'ה. ישראל סירבה לדרישה זאת ודרשה שכיס פלוג'ה יפונה רק עם חתימת [[הסכם שביתת הנשק בין ישראל ומצרים]]. במהלך השיחות הכין ריילי הסכם לפינוי כיס פלוג'ה בחמישה ימים, החל מ-23 בינואר 1949 ובלחצו חתמו נציגי ישראל ברודוס על ההסכם. אולם [[דוד בן-גוריון]] ו[[משה שרת]] דחו את ההסכם והסכימו רק לפינוי הפצועים והעברת מזון ותרופות אל הכיס{{הערה|[[יואב גלבר]], [http://books.google.com/books?id=eqis35_zcl8C&pg=PA449 קוממיות ונכבה], עמוד 449}}. הסכם שביתת הנשק נחתם ב־[[24 בפברואר]] [[1949]], ובעקבותיו פינו המצרים את הכיס ב-[[27 בפברואר]] 1949.

בהסכם שביתת הנשק נקבע שישראל תערוב לביטחונם, לזכויותיהם ולרכושם של האזרחים בכיס, ובנספח של חילופי מכתבים שצורף להסכם, היא התחייבה להתיר לאזרחים להישאר בכפרים אל-פלוג'ה ועיראק אל-מנשייה. חלק קטן מהם, אולי מאות, רובם פליטים, יצאו מהכיס יחד עם הצבא המצרי או יום או יומיים לאחר מכן. הרוב המכריע נשארו והוטל עליהם שלטון [[הממשל הצבאי על ערביי ישראל|הממשל הצבאי]], אולם מספר ימים לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק, גרמו יחידות צה"ל למנוסתם של כ-2,000 עד 3,000 תושבים משני הכפרים.{{הערה|שם=לידתה 324}}

==מצב הנצורים==

המצור הביא את החיילים למחסור במזון, ויטמינים, תרופות, ביגוד חם ו[[חלקי חילוף]] לנשק. ניסיונות להבריח לנצורים אספקה בשיירות ליליות מ[[עזה]] ו[[חברון]] סוכלו ברובם. להערכת ישראל החיילים המצרים נזונו משעורה ומזון לעופות וסבלו ממחלות הנגרמות מהעדר ויטמינים{{הערה|{{דבר||פרשת פאלוג'ה|19490120|50}}}}. ישראל אישרה לאנשי [[הצלב האדום]] להעביר אספקה רפואית לכיס, אולם העריכה שמצבם קשה ביותר{{הערה|{{מעריב||פאלוג'ה - הכיס האחרון|19481112|31}}}}. הרב גורן כתב בביוגרפיה שלו שבזמן הביקור שלו בכיס, בינואר 1949, נערכה לכבודו סעודה גדולה, והוא סירב לאכול מטעמי [[כשרות]]. על פי הערכתו, הסעודה נועדה ליצור אצלו את הרושם המוטעה, אותו יעביר לראשי צה"ל ומדינת ישראל, שמצב הנצורים איננו נואש. בעיתונות הישראלית התפרסם שהמצרים היו נכנעים אילולא מספר קצינים גרמנים המכריחים אותם שלא להיכנע{{הערה|{{מעריב||מצב המצרים בפאלוג'ה בכל רע|19481208|43}}}}.

==תוכניות הערבים לחילוץ==
'''מבצע דמשק''' היה מבצע [[צבא]]י שתוכנן ב-[[10 בנובמבר]] [[1948]] על ידי ראשי המטות הצבאיים של כוחות הפלישה הערביים לארץ ישראל במטרה לחלץ את החטיבה המצרית שכותרה על ידי [[צה"ל]] בכיס פלוג'ה.

לפי התוכנית היה על כוחות ירדניים ועיראקיים לתקוף את קווי צה"ל באזור [[בית גוברין (קיבוץ)|בית גוברין]], וכאשר אלה יהיו מרותקים ללחימה, תשמיד החטיבה המצרית המכותרת את ה[[תותח]]ים הכבדים ואת העמדות המבוצרות של צה"ל באזור פלוג'ה. לאחר מכן תסתנן החטיבה בדרך הידועה לרב-סרן הבריטי לוקיט, ששירת בלגיון הירדני, ושעליו הוטל לחמוק בעוד מועד אל כיס פלוג'ה כדי לשמש מורה דרך לנצורים.

המבצע נכנס לשלבי הכנה מעשיים, אולם אז העלה מפקד כיס פלוג'ה התנגדות לרעיון בנימוקים שונים. הוא טען כי נסיגת ארבעת אלפים חיילים מכיס פלוג'ה דרך קווי היהודים יש בה סכנת השמדה; כי פיצוץ התותחים יעורר את תשומת לבם של היהודים; וכי מסע נסיגה ארוך של כארבעים וחמישה קילומטרים הוא מאמץ קשה מדי לחייליו העייפים והם לא יעמדו בו.

לאור התנגדותו של המפקד המצרי, גורש לוקיט מכיס פלוג'ה. יחד איתו יצא גם קצין מצרי, שהיה עם לוקיט בדעה אחת וחלק על מפקדו. אור ל-[[24 בנובמבר]] הצליח הקצין המצרי להחדיר לכיס פלוג'ה שיירה גדולה שהכילה רבבות כדורים ופגזים, מצרכי מזון ותרופות. כך הוכיח כי ניתן להסתנן דרך קווי צה"ל. אולם באותו היום עצמו גילו כוחות צה"ל את עקבות השיירה (שכללה, בין היתר, עשרות גמלים) ואת מסלולה. בצה"ל הניחו כי אנשי השיירה יחזרו על מעשה ההסתננות בלילה הבא והכינו מארב. ואכן, שיירה נוספת שעברה במקום נפגעה קשה מתקיפת המארב, והיא נאלצה לסגת. כך טורפדה תוכנית המבצע עוד לפני שיצאה לפועל.

==תודעה==
עוד בזמן המצור על הכיס, ביטא דוד בן-גוריון ביומנו הערכה וכבוד כלפי העמידה של הנצורים. ב-6 בינואר 1949 כתב ביומנו: "המצרים למדו להילחם – גם התקווה ל[[הפסקת אש]] מעודדת אותם לעמידה עקשנית. פלוג'ה נהפכה ל[[מאורעות תל חי|תל־חי]] מצרי"{{הערה|דוד בן-גוריון, '''יומן המלחמה''', ג', 6.1.1949, עמ' 931.}}.
[[יגאל אלון]] כתב: "עמידת המצרים ב'כיס פלוג'ה', ראויה להיחשב כגילוי מזהיר בהתגוננות המצרים... עקשנותם של המצרים ועמידתם במצור ממושך הן לכבוד ליחידה ולמפקדה הסודאני האמיץ"{{הערה|יגאל אלון, '''מערכות פלמ"ח''' : מגמות ומעש, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ"ו, עמ' 278.}}.

הקרב בכיס פלוג'ה נחשב לאחד משני הקרבות היחידים ב[[מלחמת העצמאות]] בהם הערבים שמרו על כבודם. מגיני הכיס, בהם [[גמאל עבד אל נאצר]], הפכו גיבורים לאומיים. הנצורים בכיס פלוג'ה חזרו הביתה עם מרירות רבה על ההנהגה שלהם שלא דאגה להם ולא שחררה אותם. זו נחשבת לאחת הסיבות ל[[מהפכת הקצינים החופשיים|מרד הקצינים]] שהדיח את [[פארוק, מלך מצרים]] ב-1952{{הערה|Kenneth M. Pollack, [http://books.google.com/books?id=tFRP5WvTDWkC&pg=PA27 Arabs at war], page 27|כיוון=שמאל}}. בעת [[מלחמת עיראק]] ב-2003, הוזכרה עמידתם האיתנה של המצרים בכיס פלוג'ה בהקבלה להתקוממות העיראקית ב[[פלוג'ה (עיראק)|פלוג'ה]] שבעיראק נגד כוחות [[ארצות הברית]]{{הערה|Carol Brightman, [http://books.google.com/books?id=Dtlh6RrEJpwC&pg=PA233 Total insecurity], Verso, 2004, page 233|כיוון=שמאל}}.

==לקריאה נוספת==
* [[אברהם אילון]], '''חטיבת גבעתי מול הפולש המצרי''', הוצאת [[מערכות]], 1963.
* [[ירוחם כהן]], '''לאור היום ובמחשך''', הוצאת עמיקם, 1969.
* [[אלעד בן-דרור]], '''[[המתווך: ראלף באנץ' והסכסוך הערבי-ישראלי 1949-1947]]''', [[מכון בן-גוריון]], 2012.

==קישורים חיצוניים==
{{ויקישיתוף בשורה}}
* {{מערכות|יוש|מנסיון מפקדים - פשיטה על חרבת וובידה|6/106286|101, [[יוני]] [[1956]]}}
*[http://www.youtube.com/watch?v=3WDHi3Q9UCs&list=UUZT-dcVM0XYnXShFLiI82gw&feature=c4-overview סרט על האספקה לנצורים בכיס פלוג'ה בתיווך האו"מ, בערוץ היוטיוב של ארכיון צה"ל]
* {{סרטונים}} [https://jfc.org.il/news_journal/27549-2/98090-2/ שיירת אספקה מגיעה לכפר פלוג'ה, דצמבר 1948], באתר [[ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים]]
* {{סרטונים}} [https://jfc.org.il/news_journal/27555-2/92283-2/ פינוי הכוח המצרי מכיס פלוג'ה, מרץ 1949], באתר [[ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים]]

==הערות שוליים==
{{הערות שוליים}}

[[קטגוריה:קרבות החזית המצרית במלחמת העצמאות]]
[[קטגוריה:מלחמת העצמאות: 1948]]
[[קטגוריה:מובלעות לשעבר]]