כל הטומאות כשעת מציאתן

כל הטומאות כשעתן מציאתן הוא כלל בדיני החזקות, האומר כי בכל ספק שהוא, יש להכריע את ההלכה כפי המצב בו נמצא החפץ בשעה שהתעורר בו הספק.

סברת הדין

כלל זה נאמר באדם שנגע במישהו בלילה, ובשעת הנגיעה לא ידע אם האדם שנגע בו הוא חי או מת, ובבוקר ראה שהוא מת, לא ניתן להכריע את הספק על ידי חזקת הגוף האומרת שמכיוון שהיה חי הרי הוא חי עד שיוודע אחרת, וזאת מכיוון שבשעת התעוררות הספק לא ידוע אם היה חי או לא, המהרי"ט מסביר כי דיני החזקה אינם מבררים את המציאות, אלא אומרים כי כאשר מציאות מסוימת נודעה לפנינו מותר לנו להאמין בה עד שיוודע שהיא השתנתה, ולכן גם כאשר נודע לנו שהיא השתנתה לא ניתן להסיק שכבר השתנתה זמן מה לפני שנודע לנו, מכיוון שדין החזקה אומרת שלא היה לנו לחשוש בשעת הספק לכך שמא השתנתה. אך כאשר מעשה מסוים בא לפנינו לאחר שכבר השתנה, לא ניתן לומר למפרע כי אתמול היה לנו את דין החזקה, מכיוון שעכשיו כבר לא קיים הדין, והוא היה קיים רק בשעה שהנהגת החזקה עדיין הייתה מעשית.

בראהו חי

מסיבה זו, ההלכה היא כי אם ראו את אותו אדם חי ולאחר מכן נגע בו בלילה כשלא ידע אם הוא חי או לא, במקרה כזה ניתן להסתמך על חזקת הגוף האומרת כי האדם חי היה בשעת הנגיעה, וממילא לא נטמא הנוגע בו.

תקפות הדין בחזקות רעועות

גם לפי דעת התוספות זו היא סברת הדין, ועל פי זאת מסביר התוספות את אמרתו של רב יהודה הפוסק בשם רבו שמואל, כי המחליף פרה בחמור, ומשך בעל החמור את הפרה ובכך גרם לקיום הקנין, ולאחר מכן נמצא החמור כשהוא מת, ולא ידוע האם בשעת החליפין עדיין קיים היה החמור, וממילא הקנין קיים, או שמא מת היה וכל הקנין לא היה לו תוקף, במקרה כזה על בעל החמור להביא ראיה שחמורו קיים היה בשעת החליפין, וכל עוד לא יביא ראיה הוא לא יקבל לרשותו את הפרה. התוספות מסביר זאת בכלל שכל הטומאות כשעת מציאתן, ולכן מכיוון שבשעת התעוררות הספק נמצא החמור לפנינו מת, עלינו לומר שגם מקודם היה מת. הפני יהושע מקשה שהרי החמור ידוע היה שהיה חי ואם כן היה לנו ללכת אחרי דין החזקה האומר שהוא היה עדיין חי בשעת החליפין, ומתרץ הפני יהושע שחזקת חי היא חזקה רעועה שכן ידוע שסופה להשתנות בבירור - אי פעם, שסוף החמור למות. הפני יהושע מוסיף ומסביר שכן הדין בכל חזקות רעועות, כמו בחזקה המבוססת על הרוב, חזקה כזו נידונת בבהמה שלא ידוע מעולם שלא הייתה טריפה, אלא מתוך הסתמכות על הרוב ניתן להסתמך על כך שהיא לא טריפה; עם זאת, כאשר תמצא בהמה כזו שהיא טריפה, אין להסתמך על דין החזקה שבה, מכיוון שהיא הייתה מבוססת על חזקה חלושה ורעועה יחסית של מכוח רוב ולא וודאי מוחלט.

הדין בקדשים

לעומת זאת, רבים מהראשונים ובהם גם התוספות עצמו במסכת נדה סבורים כי דין זה של "כל הטומאות כשעת מציאתן" אינו דין וסברא מהתורה, אלא תקנת חכמים, אותה החמירו בדיני טומאה וטהרה ואכילת קדשים בלבד, מפני חומרתם.

כללים נוספים

יש המסבירים כי דין כל הטומאות כשעת מציאתן נאמר רק כאשר החפץ נמצא במצב המחייב בעצמותו את דין הטומאה, הטהרה וכדומה. מצב כזה ייתכן כאשר אדם מצא מת בלילה, ומכיוון שמצבו של המת בתור מת הוא המחייב את הטומאה, ניתן לשייך את החפץ הנמצא לסוגת הטומאות כל עוד לא הוברר אחרת. לעומת זאת, כאשר נדה נמצאה ודם טמא על בגדיה, אין הדם בעצמותו מחייב טומאה, אלא יציאת הדם מהמקור, ולכן למרות שהדם נמצא על בגדיה, אין דין זה נכנס בסוגת הדין של כל הטומאות כשעת מציאתן.

כמו כן ישנה שיטה נוספת שמצמצמת את דין כל הטומאות כשעת מציאתן רק למקום שישנו ספק האם הדבר המטמא אכן טימא כמו במת שאם היה מת בשעת הנגיעה טימא את הנוגע, ואילו ב'ספק ביאה' כלומר כשיש ספק האם בכלל היה כאן דבר מטמא בזה לא אומרים כל הטומאות כשעת מציאתן כיוון שזהו ספק יותר קל.ובאשה זה מוגדר ספק ביאה כי הספק הוא האם הדם המטמא בא בזמן הנגיעה בטהרות, וכן בקופה שנמצא שרץ בתוכה ולא ידוע ממתי, לא אומרים כל הטומאות כשעת מציאתן אלא רק תולין מספק כי זה מוגדר ספק ביאה.