חמור הבית
 חמור הבית
| ||
|---|---|---|
| ||
| מצב שימור | ||
| ||
| מיון מדעי | ||
| ממלכה: | בעלי חיים | |
| מערכה: | מיתרניים | |
| על־מחלקה: | בעלי ארבע רגליים | |
| מחלקה: | יונקים | |
| סדרה: | מפריטי פרסה | |
| תת־סדרה: | Hippomorpha | |
| משפחה: | סוסיים | |
| סוג: | סוס | |
| תת־סוג: | חמור | |
| מין: | ערוד | |
| תת־מין: | חמור הבית | |
| שם מדעי | ||
 Equus africanus asinus
| ||
| ||
חמור הבית (שם מדעי: Equus africanus asinus) הוא תת-מין של חמור שבוית לפני כ-7,000 שנה מן הערוד. הוא משמש בני אדם בעיקר לנשיאת משאות, רכיבה וחקלאות.
תיאור
חמור הבית הוא תת-מין ממשפחת הסוסיים. הוא בעל דמיון לסוס, אך ראשו גדול יותר, אוזניו ארוכות וזקופות ולו רעמת שיער דלילה מאשר לסוס, וקול שונה – בעוד הסוס צוהל, החמור נוער.[1] נקבת החמור קרויה אָתון. היריון האתון אורך כשנה ומספר הוולדות הוא אחד. צאצא החמור נקרא עיר. החמור חי בין עשרים לחמישים שנה. מזונו הוא צמחים ועשבים, קש חציר ותבן. אורך גופו 2 מטר, גובה כתפיו 1.25 מטר ומשקלו 300 ק"ג. כאשר מזדווג החמור עם סוסה נולד יצור הכלאיים פרד, בעל חיים עקר.
החמור הוא חיית משק ויש המשתמשים בו כבהמת משא. ביכולתו לשאת משאות מעט כבדים יותר מאשר הסוס, אלא שהוא מגושם ואיטי ממנו בהרבה.
חמור הבית שימש במהלך אלפי השנים בתפקידים שונים, בהם רכיבה והובלת משאות. בדורות האחרונים, עם התפתחות התיעוש, פחתה תפוצתו ברחבי תבל וכיום משמש לצורך ניידות וכבהמת משא, בעיקר בעולם השלישי כמו בכפרים הסמוכים לאזורים הרריים ומרוחקים, שהדרכים בהן אינן עבירות לכלי תחבורה.
חלב חמורים (אתונות) שניתן על ידי אתון, נקבת חמור הבית, שימש מאז ימי-קדם למטרות קוסמטיות, כמו גם כמזון לתינוקות.
טקסונומיה
_grazing.jpg)
הכללים לבחירת השם המדעי של מיני בעלי החיים נקבעים בספר "International Code of Zoological Nomenclature" ("הקוד הבין-לאומי של הנומנקלטורה הזואולוגית"), ובהם הכלל כי השם המדעי התקין הקדום ביותר בו כונה בעל חיים יהיה השם הקובע. השם המדעי התקין הראשון של המין אליו משתייך חמור הבית נקבע על ידי קארולוס ליניאוס ב-1758 כ-Equus asinus, ובהתאמה קיבל חמור הבית שהוא תת-מין את השם המדעי Equus asinus asinus. תת-המינים של הערוד, סוג של חמור-בר, כונו משום כך בשם מדעי שהחל ב-Equus asinus, לדוגמה – ערוד נובי כונה Equus asinus africanus. ב-2003 החליטה הוועדה הבין-לאומית לנומנקלטורה זואולוגית (International Commission on Zoological Nomenclature) כי לשמות המדעים של מיני חיות הבר יש עדיפות על פני השמות המדעיים של המינים המבויתים, וקבעה את השימוש ב-Equus africanus כשמו של המין במקום Equus asinus. החלטה זו שינתה גם את שמות תת-המינים ושמו המדעי של חמור הבית, השתנה ל-Equus africanus asinus. עם זאת, השם הקודם של חמור הבית (Equus asinus asinus) נפוץ מאוד בספרות, ויש אפילו הנוהגים לתאר את חמור הבית כמין נפרד ולהשתמש בשם המין הקודם בלבד (Equus asinus).
בתרבות
בתקופת הברונזה והברזל
החמור מתועד כבר באמנות מצרית מהתקופה הקדם שושלתית. יצירות אמנות שונות מתקופות שונות במצרים העתיקה מעידות על מקומו המרכזי בחיי היום־יום שם. החמור מופיע גם באמנות כנענית, וגם תיעודים מצריים מראים שהחמור שימש בכנען. צלמיות חמורים נושאי משא שנמצאו בכנען מעידות על מעמדו כחיית משא חשובה עוד בתקופת הברונזה הקדומה. בניגוד למצרים, שבה החמור שימש כמעט אך ורק למשא, בכנען, בסיני ובקרב הנוודים באזור הפרת שימש החמור תדיר גם לרכיבה, גם בקרב אישים רבי־מעלה. טקסטים ממרי ומקפדוקיה מהמאות ה־19–18 לפנה"ס מתעדים שיירות סחר שהשתמשו בחמורים כדי לעבור בין כנען, מסופוטמיה ואנטוליה. קבורת חמורים נועדה, ככל הנראה, להבטיח לאישים שנפטרו יכולת להתנייד בקלות בחיים שלאחר המוות.[2][3][4]
לוח שומרי מניפור מתעד ביטוי העוסק בחמור, ותרגומו הוא "הלוך סחור־סחור בדבריו כחמור הלועס את שעוריו".[5]
_04.jpg)
גם המקרא מתעד שימוש נפוץ בחמור, לרכיבה, לנשיאת משאות, לחקלאות, ואף כעזר במלחמה. המלך דוד אף מינה שר אחראי על אתונות (דברי הימים א', כ"ז, ל'). קובצי חוקים עתיקים מזכירים חוקים הקשורים בחמורים ובשימושיהם, ובהם חוקי אשנונה, חוקי חמורבי, חוקי החתים (אנ'), החוק האשורי והחוקים המקראיים.[5]
החמור הוא הבהמה היחידה שממלאת תפקיד בפולחן המקראי – בעריפת פטר חמור או פדיונו.[5]
החמור מוזכר בכמה עלילות במקרא, ובהן בלעם ואתונו, שדיברה אליו אחרי שראתה את מלאך אלוהים ועמדה מלכת, מה שגרר את מכותיו, וסיפור שאול יצא לחפש את אתונות אביו ונמשח למלך על ידי שמואל.
כאשר בוית הגמל, פחת השימוש בחמור באופן ניכר, אך הגמל מעולם לא החליף כליל את החמור.[5]
"קבורת חמור" מציין ככל הנראה השלכה ללא כל קבורה, כפי שהיו עושים עם גופת חמור שמת, על פי האמור בירמיהו, כ"ב, י"ט על יהויקים מלך יהודה.[5] החמור שימש גם כסמל לענווה: "גילי מאוד בת ציון, הריעי בת ירושלם, הנה מלכך יבוא לך, צדיק ונושע הוא, עני ורכב על חמור ועל עיר בן אתנות" (זכריה,ט', ט'), ומכאן באה האגדה על כך שהמשיח יגיע על חמור.[5] לפי תפישה עממית, יהיה זה חמור לבן. בברכת יעקב לבניו, הוא מברך את יששכר "יששכר חמור גרם", כלומר ההשוואה לחמור המתמיד היא תכונה חיובית, משום שהחמור מצטיין בסיבולת גבוהה.
במיתולוגיה היוונית מופיע החמור כחיה שעליה רוכב סילנוס (אנ'), וכן קשור החמור בדיוניסוס ובגפנים. אוזני חמור הן העונש שהטיל אפולון על המלך מידאס. החמור מופיע גם ב־27 ממשלי איזופוס.[6]
בתקופת ההלניסטית והרומית ובימי הביניים
כותבים יוונים ורומיים האשימו את היהודים בפולחן החמור, ובהמשך גם הנוצרים הואשמו בפולחן חמור.[6]
החמור מופיע הרבה באגדות חז"ל, וחמוריהם של צדיקים אפילו קיימו הלכות. בתלמוד, רבי עקיבא מתאר את שנאתו לתלמידי חכמים בתקופה שהיה עם הארץ, ואומר שבאותה תקופה אמר: "מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור" כיוון שהוא נושך ושובר עצמות בניגוד לכלב שנושך ולא שובר עצמות. חז"ל גם האמינו באמונות טפלות רבות הקשורות בחמורים: דמו, בשרו, ואף שתנו של החמור משמשים לרפא את המחלה הנקראת "ירקון", וגם לגרגירי שעורה שבצואת החמור ועוברי האתון מיוחסות תכונות רפואיות, אך אישה הדורכת על דמו של חמור עתידה ללדת ילדים חולים.[7][8]
על האדם המוביל את החמור, התייחסו בשתי ההלכות הבאות: סוגיית חמר גמל, לגבי תחום השבת, והלכת המחמר האוסרת להפעיל חיות בשבת.
באגדה הנוצרית על לידת ישו, חמור ושור היו הראשונים לעבוד את ישו לאחר שנולד; חמור הוא גם החיה שהובילה את מרים וישו כשברחו למצרים, ובעקבות כך, בימי הביניים בצרפת חגגו את "חג החמור", שבו נשאו תפילות בנוכחות צעירה רכובה על חמור שבידיה תינוק, עד שהכנסייה אסרה חג זה במאה ה־15.[6]
החמור לעיתים מוזכר גם בזיקה לשטן. אגדה מוסלמית מספרת שהחמור הכניס את השטן לתיבת נח מוסתר תחת זנבו.[6]
בתרבות המודרנית
לחמור מיוחסות עצלנות, עיקשות וטיפשות,[6] אף על פי שמחקרים שונים גילו שלסטיגמה זו אין בסיס. החמור מופיע במטבעות לשון רבים.
בעברית מודרנית קיימים כמה ביטויים בהם "חמור" משמש כביטוי של זלזול, בהם "חמור נושא ספרים" לציין מי שאוגר ידע אבל איננו נבון ואינו יודע לעשות בו שימוש מושכל. "מי שחמור שיאכל קש" כמו "מי שבישל את הדייסה שיאכל אותה", "חמור חמורותיים" לציין מישהו טיפש ואטום במיוחד.
למרות התדמית השלילית, ישנן דוגמאות לתכונות חיוביות וטובות כמו: איה בסיפורי פו הדב אשר שלח ידו בכתיבת שירה, "חמור שכולו תכלת" עלה לגדולה והיה אור לגויים בסיפורו של נחום גוטמן, ו"חמור" של סמי ברדוגו זכה בפרס ספיר לשנת 2020.[9]
גזעי חמורים נפוצים בישראל
שמות הגזעים אינם רשמיים אך עם זאת מקובלים בקרב מגדלי החמורים בישראל ובמזרח התיכון כדי להבדיל בין הגזעים השונים:
- חמור מצרי – בדרך כלל צבעו לבן והוא גבוה מגזעי החמורים האחרים.
- חמור קפריסאי – צבעו לבן, מכונה גם "חמורו של משיח".
- חמור פרסי – צבעו אפור כהה, מבנה גופו מאסיבי. בעל רעמה כהה מאוד ושני פסים שחורים על עורפו דמויי אוכף.
- חמור ערבי – או חמור פשוט, צבעו אפור בהיר, רעמתו מסומרת מזכירה רעמת זברה
- חמור ספרדי – צבעו חום כהה.
- חמור דרום אמריקאי פרו – צבעו שחור. העייר פרוותו רכה וארוכה.
ראו גם
לקריאה נוספת
- יעקב שביט ויהודה ריינהרץ, חמוריות: מסע בעקבות החמור: מיתולוגיה, אלגוריה, סמליות וקלישאה, מרכז זלמן שזר
- אלישבע דיין, החי במקרא: יונקים, ירושלים תשע"ח.
קישורים חיצוניים
חמור הבית, באתר ITIS (באנגלית)
חמור הבית, באתר GBIF (באנגלית)- חמור הבית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
עפרה בנג'ו, על דימוי החמור בתרבות המזרח התיכון, באתר הארץ, 19 בספטמבר 2021
הערות שוליים
- ^ האקדמיה ללשון עברית, קולות בעלי חיים, באתר האקדמיה ללשון עברית, 11 בינואר 2018
- ^ Schroer, Silvia; Keel, Othmar (2005). Die Ikonographie Palastinas/Israels und der Alte Orient, Band 1: Vom ausgehenden Mesolithikum bis zur Frühbronzezeit. Academic Press Fribourg. p. 202.
- ^ Schroer, Silvia (2008). Die Ikonographie Palastinas/Israels und der Alte Orient, Band 2: Die Mittelbronzezeit. Academic Press Fribourg. pp. 72–76.
- ^ אלקנה ביליק, חיים ביינארט, ערך "חמור", בתוך: אנציקלופדיה מקראית ג' (חבב–יתת), מוסד ביאליק, 1962, עמ' 168–169 (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר")
- ^ 1 2 3 4 5 6 אלקנה ביליק, חיים ביינארט, ערך "חמור", בתוך: אנציקלופדיה מקראית ג' (חבב–יתת), מוסד ביאליק, 1962, עמ' 169 (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר")
- ^ 1 2 3 4 5 6 "חמור", האנציקלופדיה העברית (כרך יז), חברה להוצאת אנציקלופדיות, תשכ"ט, עמ' 562
- ^ מסכת שבת, דף ק"ט–דף ק"י; מסכת יומא, דף פ"ד, עמוד א'; מסכת בכורות, דף ז', עמוד ב'; מסכת כתובות, דף ס', עמוד ב'
- ^ "חמור", האנציקלופדיה העברית (כרך יז), חברה להוצאת אנציקלופדיות, תשכ"ט, עמ' 561
- ^ יובל פלוטקין, סמי ברדוגו הוא זוכה פרס ספיר לספרות 2020 על ספרו "חמור", באתר כלכליסט, 28 בפברואר 2021
| מפריטי פרסה | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|
| סוסיים | ||||||
| סוס | סוס הבר (תת-מין: סוס הבית)
|
 .jpg)
| ||||
| קרנפים (קרנפיים) | ||||||
| קרנף רחב שפה | קרנף רחב-שפה | |||||
| דיצרוס | קרנף צר-שפה | |||||
| דיצרורינוס | קרנף סומטרה | |||||
| קרנף אסייתי | קרנף הודי • קרנף ג'אווה | |||||
| טפיריים | ||||||
| טפיר | טפיר בירדי • טפיר הרים • טפיר ברזילאי • טפיר אסייתי • טפיר קבומני | |||||
