לה טרוצ'יטה
לה טרוצ'יטה (בספרדית: La Trochita, ששמה הרשמי הוא Viejo Expreso Patagónico, (האקספרס הפאטאגוני הישן), היא מסילת רכבת ברוחב 75 ס"מ בפטגוניה, ארגנטינה, העושה שימוש בקטרי קיטור. משמעותו המילולית של הכינוי "לה טרוצ'יטה" היא "הרוחב הקטן הצר" בספרדית. בארגנטינה משתמשים לעיתים קרובות במונחים "טרוצ'ה אסטרצ'ה" או "טרוצ'ה אנגוסטה" לתיאור גנרי של "מדיד צר".
אורך מסילת הרכבת טרוצ'יטה הוא 402 ק"מ והיא עוברת לרגלי הגבעות של האנדים בין אסקל ואל מייטן במחוז צ'ובוט ואינג'ניירו חאקובאקי במחוז ריו נגרו.[1] במקור הייתה המסילה חלק מ"פרוקארילס פטגוניקוס", רשת מסילות רכבת בדרום ארגנטינה. בימים אלה, פועלת המסילה, שאופיה המקורי השתמר ברובו ללא שינוי, כמסילת מורשת ונחלה פרסום בינלאומי בשנת 1978 הודות לספרו של פול ת'רו, האקספרס הפאטאגוני הישן, המתאר אותה כמסילת רכבת כמעט בקצה העולם.[2] מטרתו של ת'רו הייתה לנסוע ברכבות הרחק ככל האפשר בדרום ארגנטינה, אבל הוא לא כלל בהרפתקה שלו את מסילות הרכבת הנמשכות הלאה, דרומית לאסקל, כנראה משום שלא נחשבו לתפעוליות או מקושרות די הצורך לקווים גדולים יותר.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]תוכניות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1908, תכננה ממשלת ארגנטינה רשת מסילות רכבת על פני פטגוניה. שני קווים ראשיים יחברו את סן קרלוס דה בארילוצ'ה באנדים המרכזיים עם נמלי הים של סן אנטוניו אואסטה על חוף האוקיינוס האטלנטי במזרח, ופוארטו דסאדו על החוף בדרום-מזרח. שלוחות נועדו להיבנות לחיבור הקו הראשי עם אגם בואנוס איירס (מתחבר עם לאס הראס, סנטה קרוס וקומודורו ריבדביה (מתחבר בסרמיינטו). קולוניה 16 באוקטובר - אזור אסקל וטרבלין יתחברו דרך שלוחה אל אינחניירו חקובאקי. הרשת כולה תתחבר לבואנוס איירס דרך סן אנטוניו אואסטה.
המיזם איבד תנופה עקב תמורות מיניסטריאליות ופרוץ מלחמת העולם הראשונה, שהשפיעה על כלכלת ארגנטינה ועל השקעת הטכנולוגיה והכספים שנדרשה מאירופה. הקו העיקרי הצפוני מן החוף הגיע אל אינחניירו חאקובאקי בשנת 1916. 282 ק"מ של הקו הראשי הדרומי מדסאדו אל לאס הראס, והשלוחה בת 197 הק"מ מקומודורו ריבֵדָבְיָה אל סארמיינטו כבר הונחו, אבל לא חוברו מעולם זה לזה או אל הרשת הצפונית. אחרי 1916 נעשו עוד עבודות רק להשלמת הקישור מחקובאקי לבארילוצ'ה, שהסתיימו ב-1934.[3]
הקו לאסקל
[עריכת קוד מקור | עריכה]
היוצא מן הכלל היה הקו לאסקל. עם תום מלחמת העולם הראשונה, היו מסילות ברזל צרות ומתקנים בשפע ובזול, לאור השימוש הרב שעשו בהם בחזית לתובלת אספקה וגייסות. מסילות ברזל דקוביל ברוחב 600 מ"מ היו בשימוש נרחב במחוז בואנוס איירס באזורים כפריים ולהובלת משא. לשירותי נוסעים, שפע של קטרים למסילה ברוחב 750 מ"מ הוצעו בשפע למכירה והוחלט לבחור באופציה הזאת, הזולה יותר. ב-1921 הוסכם להניח את קו חקובאקי-אסקל, ולחבר אותו עם מסילחת הרחבת הפרטית הקיימת ברוחב 1000 מ"מ בעמק צ'ובוט מדולאבון לפוארטו מאדרין. זאת תהיה "רשת המסילות הקלה של פטגוניה".
בשנת 1922 הוזמנו קרונות נוסעים ומשא בלגיים, יחד עם חמישים קטרים מהנשל ובניו, חברה גרמנית בקאסל. בהמשך נקנו עוד 25 קטרים מבלדווין, יצרני קטרים בפילדלפיה, ארצות הברית.
השלב הראשון במיזם היה הנחת מסילה שלישית בתוך הפסים הקיימים בחקובאקי ובעמק צ'ובוט, כדי שאפשר יהיה להשתמש בהם ברכבות ברוחב הצר. פסים חדשים הונחו להארכת הקו של עמק צ'ובוט מטרליו לראוסון בחוף ומערבה ללאס פלומאס. אחרי ששיטפונות הרסו חלק גדול מן הקו ב-1931–1932, התחדשה העבודה ב-1934 עם תוכניות חדשות לבניית גשר באורך 105 מ' ומנהרה באורך 110 מ'. 1,000 פועלים עבדו בתנאי הסביבה הקשים של פטגוניה, ורבים מהם נשארו להתיישב שם.
רכבות החלו לנסוע על הקטעים הגמורים של המסילה ב-1935. ב-1941 הגיע הקו לאל מייטן, שם נבנו מתקני תחזוקה. הרכבת הראשונה לאסקל נכנסה לעיר ב-25 במאי 1945. אחרי שהנשיא חואן פרון הלאים את רשת מסילות הרכבת בארגנטינה ב-1948, הייתה ה"טרוצ'יטה" לחלק מן המסילה של גנרל רוקה.
עד 1950 נועד הקו לרכבות משא בלבד. רכבות הנוסעים הראשונות יצאו לדרך ב-1950 וחיברו את אסקל עם בואנוס איירס (הגעה לתחנת קונסטיטוסיון), עם החלפת רכבות בחקובאקי. הנוסעים ישבו על ספסלי עץ לא-מחוברים סביב תנור, שאפשר היה להשתמש בו לבישול קל ומעל לכל, להכנת מאטה ולחימום. פיתולי הדרך למרגלות האנדים ואיטיות הנסיעה אפשרו לנוסעים להתהלך ברכבת בקטעים מסוימים לאורך הנסיעה בת 14 השעות.
שירות הרכבות היה בשימוש רב למשאות בשנות ה-60' וה-70' ותרם לפיתוח האזור, בייחוד לבניית הסכר על נהר פוטאלואופו ולצמיחת אל מייטן, הודות לתפעול אחזקת הקטרים.
דעיכה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1961 נסגר הקו בחלק התחתון של עמק צ'ובוט בין פוארטו מאדרין ללאס פלומאס, שלא חובר מעולם עם הקווים לאסקל או בארילוצ'ה. בשנות ה-70' נסגרו גם שני הקווים המבודדים לדרום.
גם לה טרוצ'יטה החלה להידרדר, עקב השיפור ברשת הכבישים ובמשאיות ואוטובוסים, ןמחמת הקשיים בתחזוקת מסילה במרחק גדול כל כך מבירת המדינה ומתעשיית המסילות הגלובלית. ואולם, בערך באותה תקופה החלו תיירים "לגלות" את פטגוניה ולה טרוצ'יטה הייתה לנקודת משיכה מסוימת לתרמילאים. ספרו של ת'רו משך אליה תשומת לב רחבה יותר והעניק למסילה את השם "האסקפרס הפטגוני הישן", שהגביר את כוח המשיכה המיוחד שלה, הן בעיני חובבי נוסטלגיה ארגנטינאים והן לתיירים. ב-1991 צולמה המסילה לפרק של "Nick Lera's World Steam Classics".[4]
אף על פי כן, הקו לא היה רווחי. בהתחשב בקהילות שאותן שירת, משקיעים פרטיים לא גילו עניין בהשקעה הנחוצה לקיומו. בשנת 1992, התקבלה החלטה, לאור הנהלים הכלכליים הליברליים של הממשלה המרכזית, לסגור את הקו.[5] ואולם, בארגנטינה ואפילו מחוצה לה קמה זעקה נגד ההחלטה לסגור קו, שהיה לסמל של ימים עברו ושל המחוז. שתי הממשלות המחוזיות התאחדו לשמירת הקו מפני סגירה.[6]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של לה טרוצ'יטה (בספרדית)- La Trochita on Patagonia Express
La Trochita ride report from 2010
- The Old Patagonia Express by Markus Feld
- La Trochita: The Little Engine That Couldn't (archived, 14 May 2012)
- Railways of the Far South
- La Trochita cumple 70 años on Esquel website, 15 May 2015
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ "Old Patagonian Express - La Trochita" "האקספרס הפאטאגוני הישן - לה טרוצ'יטה"
- ^ PaulTheroux.com
- ^ A Fascinating Story in Patagonian Lands סיפור מרתק בשטחי פטגוניה
- ^ "World Steam Classics" Main Website האתר הראשי של ניק לרה וידאו
- ^ New York Times, Published: June 29, 1992 ניו יורק טיימס "האקספרס הפטגוני הישן מתנשף בדרכו האחרונה" 29 ביוני 1992
- ^ www.narrow-gauge.co.uk האקספרס הפטגוני הישן