לוולרים

הלֶוֶולרים (באנגלית: Levellers) היו תנועה פוליטית שפעלה במהלך מלחמת האזרחים האנגלית (1642–1651), על מנת לקדם את הרחבת זכות ההצבעה, השוויון האזרחי בפני החוק וסובלנות דתית. הלוולרים נקטו שימוש בצורות פעולה פופוליסטיות כדוגמת נאומים ופרסום פמפלטים ועצומות. רעיונותיהם הוצגו במסמך שכונה 'ההסכמה העממית'. בניגוד לתנועת הדיגרים, התנגדו להשתלטות משותפת על קרקע בלא הסכמת בעליה. המפלסים הגיעו לגדולה בסוף מלחמת האזרחים הראשונה באנגליה (1642–1646) והיו בעלי ההשפעה הגדולה ביותר לפני תחילת מלחמת האזרחים השנייה (1648–1649). מרכזי התמיכה שלהם היו בקרב בני העיר לונדון ובחלק מגדודי צבא 'הדגם החדש' הפרלמנטרי. לאחר הטיהורים בעקבות הוצאתו להורג של המלך צ'ארלס הראשון, נערך ויכוח פומבי בעיר פוטני, בין סיעות שונות בצבא 'המודל החדש', בסופם רוכז הכוח בידי קציני מבני האצולה הכפרית שכונו גרנדים (Grandees) שהיו ממתנגדי הלוולרים, וכוחם של האחרונים פחת לצד גורמי אופוזיציה נוספים. ב-1650 כבר לא היו איום רציני על הסדר הקיים.

היסטוריה

ביולי 1645 נאסר ג'ון לילברן לאחר שגינה את חיי הנוחות של חברי הפרלמנט בשעה שחיילי צבא המודל החדש סיכנו חייהם עבור הרעיון הפרלמנטרי. הוא האשים את ויליאם לנטל (אנ'), יו"ר בית הנבחרים כי הוא מקביל למעשה למלוכנים. באוקטובר אותה שנה שוחרר לאחר שהוגשה לבית הנבחרים עצומה החתומה על ידי כ-2,000 אזרחים לונדוניים בעלי השפעה. ביולי 1646 נאסר פעם נוספת, הפעם במגדל לונדון, לאחר שגינה את מפקד הצבא לשעבר ארל ממנצ'סטר כמלוכן משום שגונן על קצין שהואשם בבגידה. המאבק לשחרורו הוליד את התנועה. ריצ'רד אוברטון נעצר באוגוסט אותה שנה על פרסום כרוז כנגד בית הלורדים. מבית מאסרו כתב מניפסט תחת הכותרת 'חץ כנגד העריצים והעריצות'.

חיילי צבא המודל החדש בחרו נציגים גדודיים, שכונו אגיטטורים שקיבלו את הכרת הפיקוד והוקצו להם מושבים במועצה העליונה. אולם, עד ספטמבר 1647 בחרו לפחות חמישה גדודים באגיטטורים לא רשמיים, אשר ניסחו פמפלט שנשא את הכותרת 'הצהרה אמיתית בנושא הצבא', שהוצגה למפקד העליון סר תומאס פיירפקס, ב-18 באוקטובר 1647, בה דרשו את הפרלמנט בתוך שנה, וחקיקת חוקה בלתי ניתנת לשינוי שתסדיר את פעילות הפרלמנטים העתידיים.

הקצינים הוותיקים בצבא, אשר כונו 'גרנדיס' (Grandees) והיו ברובם בני האצולה הכפרית, זעמו על הפרסום והורו לאגיטטורים הלא-רשמיים שניסחו אותו לתת עליו דין וחשבון בפני הוועד הכללי של הצבא. הוויכוחים שנערכו בעקבות הפרסום, בכנסיית סנט מרי בפאטני שבמחוז סוריי, זכו לכינוי 'ויכוח פאטני'. לצד האגיטטורים התייצבו גם כמה אזרחים דוגמת ג'ון ויילדמן ומקסימיליאן פטי ששימשו כיועצים אזרחיים לצבא מאז יולי 1647. ב-28 באוקטובר הציג האגיטטור רוברט איוורד מסמך בשם 'ההסכם של העם', מניפסט רפובליקני ודמוקרטי שחרג בהרבה מקווי ההסכם שהושג בין הכוחות הפרלמנטריים לכוחות המלך תחת הכותרת 'ראשי ההצעות' (Heads of the Proposals). ראשי הצעות כללו שורה של רפורמות חברתיות שביקשו הפרלמנטרים להוביל, אך הסכמות אלו אמורות היו לעבור באמצעות המלך שנתבקש להביאן לחקיקה בפרלמנט.

האגיטטורים החדשים, שלא רחשו למלך כל אמון, דרשו שאנגליה תמוסד 'מלמטה למעלה', באמצעות הענקת זכות בחירה לכלל הגברים הבוגרים. הוויכוחים בפטאני שפכו אור על הקווים המוסכמים ובייחוד על אי ההסכמות בקרב המחנה הפרלמנטרי פנימה. לדוגמה תהה הנרי אירטון, מצד הגרנדיס - האם בכוונת הלוולרים להעניק זכות הצבעה גם לזרים שאך זה הגיעו לאנגליה. הוא טען כי זכות ההצבעה צריכה להינתן רק למי שיש לו 'אינטרסים קבועים' בממלכה, את ההגדרה לאותם אינטרסים קבועים העמיד על הרכוש - ושם נתגלתה היעדר ההסכמה בינו לבין הלוולרים.

בקריאה מודרנית, נראה שמרבית הוויכוחים בין הצדדים עשו שימוש בטיעונים דתיים ובפירושים של התנ"ך. הדבר הגיוני בין היתר לאור העובדה שהייתה זו תקופה של תהפוכות דתיות בעקבות הרפורמציה בנצרות והעובדה שהחיילים נבחרו בין היתר בשל השקפתם הדתית וקנאותם. עם זאת, הלוולר ג'ון ויילדמן התנגד לטרמינולוגיה הדתית וטען כי התנ"ך אינו מייצר כל מודל של שלטון אזרחי, וכי ההיגיון צריך להנחות את בניין השלטון העתידי.

מפקדי הצבא, תומאס פיירפקס ואוליבר קרומוול היו מודאגים מהתמיכה לה זכו הלוולרים בצבא. הם החליטו כי הצבא תומך ב'ראשי ההצעות' ולא ב'הסכם של העם', וכשחלק מאנשי הצבא סירבו לקבל זאת הם עצרו חלק מההנהגה שהתנגדה להם והוציאו להורג אחד מהם - טוראי ריצ'רד ארנולד, בכינוס קורקבוש שהיה הראשון מבין שלוש הפגישות עליהן הוסכם בוויכוח פאטני, אך בפועל שימשו את מפקדי הצבא כדי להבטיח להם נאמנות. בשתי הפגישות הנוספות שהתקיימו אחר כך לא התקשו להשיג את הסכמת הצבא למדיניותם.

את העצומה המשמעותית ביותר שלהם הגישו הלוולרים לבית הנבחרים הבריטי ב-11 בספטמבר 1648, ועליה החתימו כשליש מתושבי לונדון. ב-30 באוקטובר 1648 נרצח חבר הפרלמנט והמנהיג הלוולרי תומאס ריינסברו, אשר דיבר גם בשמם בוויכוח פאטני. לווייתו הפכה להפגנה גדולה בהשתתפות אלפים שענדו את הסרט בצבע ירוק ים ואת ענפי הרוזמרין בכובעיהם שזיהו את הלוולרים.

ב-20 בינואר 1649 הוצגה גרסה של 'ההסכם של העם' בפני בית הנבחרים. בסוף אותו החודש נשפט המלך צ'ארלס הראשון בהאשמת בגידהבעם והוצא להורג. בפברואר אסרו הגרנדיס על הגשת עצומות לפרלמנט על ידי חיילים. במרץ עתרו שמונה חיילים לוולרים למפקד צבא המודל החדש בדרישה לחדש את זכות החיילים להגיש עצומות לפרלמנט. חמישה מהם סולקו מהצבא.

באפריל הצהירו 300 חיילים מהגדוד של קולונל ג'ון היוסון כי לא ישרתו באירלנד כל עוד לא תוגשם תוכנית הלוולרים, שוחררו מהשירות בלא שכר. מאוחר יותר באותו חודש חיילי הגדוד של קולונל אדוארד וואלי, שהוצבו בבישופסגייט בלונדון, דרשו דרישות הדומות לאלה של גדוד היוסון. הם קיבלו הוראה לצאת מלונדון, וכשסירבו, נעצרו 15 מהם והועמדו לדין צבאי. שישה מתוכם נדונו למוות, ומתוכם חמישה זכו לחנינה מאוחר יותר. השישי, האגיטטור הלוולרי רוברט לוקיר נתלה ב-27 באפריל. על פי העדויות את ארונו ליוו כאלף אנשים שלבשו את סרטי הלוולרים על חזיהם, גופתו עותרה בענפי רוזמרין טבולין בדם, ומכל צד לארון ליוו אותו שלושה נושפים בחצוצרות. בהגיעם לבית העלמין חיכה שם קהל רב של לונדונים ותושבי ווסטמינסטר.

בהמשך אותה שנה נאסרו כאמור מנהיגי התנועה, הלויטננט קולונל ג'ון לילבורן, ריצ'רד אוברטון וויליאם וולוין ותומאס פרינס נעצרו ונכלאו במצודת לונדון בהוראת מועצת המדינה. בתקופת מאסרם כתבו את הפמפלט 'ההסכם של העם האנגלי החופש', שפורסם ב-1 במאי 1949, וכלל שורה של רפורמות שרבות מהן מיושמות כיום בדמוקרטיה האנגלית - כגון הזכות לשמור על שתיקה, וכן כאלו שאינן מיושמות כגון העמדת שופטים לבחירה כללית.

זמן קצר לאחר מכן תקף קרומוול את 'מורדי באנבורי', 400 חיילים שתמכו בלוולרים בפיקודו של ויליאם תומפסון. חלקם נהרגו, תומפסון עצמו נמלט אך נהרג כמה ימים אחרי כן בהתנגשות נוספת ליד קהילת הדיגרס בוולינגבורו. שלושת המנהיגים האחרים - אחיו של ויליאם תומפסון, פרקינס, וג'ון צ'רץ' - נורו ב -17 במאי 1649. בכך הושמד בסיס התמיכה של הלוולרים בצבא הדגם החדש, שהיה הכוח המשמעותי במדינה באותה התקופה. אף על פי שוולווין ואוברטון שוחררו לבסוך מכלאם, ולילבורן נשפט וזוכה, התנועה הגיעה אל סופה.

מקור השם

הכינוי לוולרס (ניתן לתרגם כ'משטחים') שימש ככינוי גנאי למורדים כפריים במאה ה-17. במהומות שפרצו ב-1607 במרכז אנגליה, כונו כך אותם שפעלו להפיל גדרות שהוקמו כחלק ממהפכת הגידור. כתנועה פוליטית התייחס המושג לחטיבה בצבא 'המודל החדש' שהוקם על ידי איחוד הכוחות הפרלמנטריים ב-1645 בפיקודו של אוליבר קרומוול. בתחילה כונו בשם זה קבוצה שתכננה התקשות בחיי המלך ולאחר מכן זוהה השם עם הסיעה שהובילו קציני הצבא ג'ון לילברן, ריצ'רד אוברטון וויליאם וולוין. מילון אוקספורד מציין את השימוש הראשון בשם לקבוצה פוליטית לשנת 1944 לעיתון מרקוריוס פראגמטוס, בעריכת מרצ'מונט נידלהיים. הכוונה הייתה שהלוולרים מבקשים 'לשטח' ולהשוות את החברה כולה לרמה (level) המשותפת הנמוכה ביותר. לילברן עצמו ראה בכך כינוי גנאי והעדיף את השם 'אגיטטורים' (משלהבים). מנהיגי התנועה דחו בתחילה את הטענה כי בכוונתם 'לשטח' את החברה, אך אימצו לבסוף את השם שבו הכירו אותם. בעת מעצרם של מנהיגי התנועה לילברן, אוברטון, וולוין ותומס פרינס ב-1649, חתמו על מניפסט משותף שבו כינו עצמם בשם זה.

מטרות פוליטיות

הלוולרים קראו להרחבת זכות הבחירה כך שתקיף את רוב הגברים הבוגרים, עריכת בחירות מדי שנתיים, חופש דת והפסקת הכליאה בגין חובות. הם קראו גם לניקוי השחיתות במערכת המשפט והפרלמנט, ולתרגום לשון החוק לשפה המדוברת. במובנים רבים ניתן לטעון כי הייתה זו התנועה הפוליטית הראשונה לאמץ את רעיונות הדמוקרטיה במובנה המודרני המוכר לנו כיום. עם זאת הלוולרים החריגו את המשרתים ואת התלויים במוסדות רווחה שונים מדרישתם לזכות הצבעה לכל, מתוך חשש כי אנשים עניים התלויים מבחינה כלכלית, פשוט יצביעו כרצונם של אדוניהם, ומאותה הסיבה לא קידמו את זכות ההצבעה לנשים שהיו תלויות מבחינה כלכלית ומשפטית בבעליהן או אבותיהן. חלק מהלוולרים כמו לילברן טענו כי המשפט המקובל, ובייחוד המגנה כרטה היו הבסיס לזכויות האנגלים ולחירויות. אחרים כמו וולווין ראו במגנה קרטה הצהרה שאין לה משמעות ממשית רבה. לילברן התייחס בכתביו גם ל'עול הנורמני', עולה של משפחת המלוכה צאצאי ויליאם הכובש, וטען כי העם האנגלי מבקש למעשה להיאבק על הזכויות שעמדו לו טרם הכיבוש.

הלוולרים נטו להחזיק ברעיון ה'זכויות הטבעיות', שקופחו על ידי המלך במלחמת האזרחים. במהלך ויכוח פאטני, שנערך בין הסיעות השונות באוגוסט 1647 עד 28 באוקטובר אותה שנה, הגן הלוולר קולונל תומאס ריינסבורו על רעיון הזכויות הטבעיות, כנובע מהחוק האלוהי כפי שמשתקף בתנ"ך. ריצ'רד אוברטון טען כי החירות היא תכונה מולדת של כל אדם. על פי חלק מהחוקרים האמינו הלוולרים ברעיון ההסכמה באמצעות השתתפות בבחירת הנציגים - קרי דמוקרטיה ייצוגית.

ראו גם

דיגרים

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא לוולרים בוויקישיתוף

המשוים, דף שער בספרייה הלאומית