ויליאם הראשון, מלך אנגליה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף ויליאם הכובש)
ויליאם הראשון, מלך אנגליה
Willelm
Bayeux Tapestry William.jpg
לידה 1028
ממלכת צרפת פאלז (אנ'), דוכסות נורמנדיה
פטירה 9 בספטמבר 1087 (בגיל 59 בערך)
ממלכת צרפת רואן, דוכסות נורמנדיה
מדינה ממלכת אנגליהממלכת אנגליה ממלכת אנגליה
ממלכת צרפת ממלכת צרפת
מקום קבורה צרפתצרפת מנזר הגברים, קן
בת זוג מתילדה מפלנדריה
שושלת המלכים הנורמנים
תואר מלך אנגליה ודוכס נורמנדיה
כינוי ויליאם הכובש
אב רוברט הראשון, דוכס נורמנדיה עריכת הנתון בוויקינתונים
אם הרלבה עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים רוברט השני, דוכס נורמנדיה
ססיליה מנורמנדי (אנ')
ריצ'רד מנורמנדי (אנ')
ויליאם השני, מלך אנגליה
קונסטנס מנורמנדי, רוזנת ברטאן (אנ')
אדלה מנורמנדי, רוזנת בלואה (אנ')
הנרי הראשון, מלך אנגליה
יורש העצר רוברט השני, דוכס נורמנדיה
ויליאם השני, מלך אנגליה
מלך אנגליה
25 בדצמבר 10669 בספטמבר 1087
(20 שנה)
דוכס נורמנדיה
3 ביולי 10359 בספטמבר 1087
(52 שנים)
מונרך בתקופה אנרי הראשון, מלך צרפת
פיליפ הראשון, מלך צרפת

ויליאם הראשון, הידוע כויליאם הכובש או ויליאם הממזר (לטינית: Willelmus או Willielmus,[1] אנגלית עתיקה: Willelm, אנגלית מודרנית: William the Conqueror, צרפתית: Guillaume ("גיום"),‏ 1027? – 9 בספטמבר 1087) היה דוכס נורמנדיה משנת 1035 ומלך אנגליה לאחר ניצחונו על הרולד גודווינסון בקרב הייסטינגס ב-1066. ויליאם היה הראשון בשושלת המלכים הנורמנים שמשלה באנגליה עד 1154. תקופת שלטונו הביאה לשינויים עמוקים בתרבות ובחברה האנגלו-סקסונית, וסימנה עידן חדש בתולדות הארץ.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הולדתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויליאם נולד בטירת פָאלֶז הסמוכה לקלבדוס שבנורמנדי כבנו הלא-חוקי של רוברט, דוכס נורמנדיה, ושל הרלבה (Herleva), בתו של בורסקאי; הוא היה מצאצאיו של רולו מנורמנדי.

דוכס נורמנדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויליאם נאלץ להיאבק על קבלת התואר דוכס נורמנדי, גם בגלל היותו ממזר וגם בגלל מוצאה הנחות של אמו. ב-1034 עלה אביו לרגל לירושלים ולפני יציאתו קבע שבנו ויליאם יירש אותו, במקרה שימות בדרך; אכן בחזרתו הוא מת ממחלה, וב-1035 ירש ויליאם את כיסא אביו והוכתר כדוכס בעודו נער. הוא הותקף מיד על ידי הווסאלים שלו, ונאלץ להיעזר באנרי הראשון, מלך צרפת כדי להביסם. המאבק נמשך שנים, ורק ב-1047 השיג ויליאם את מלוא השליטה על נורמנדי, כשהביס את הברונים המורדים בקרב ואל-אס-דון סמוך לעיר קן.

נישואים למתילדה מפלנדריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויליאם נשא את מתילדה מפלנדריה ב-1050 או 1051, בקתדרלת נוטרדאם של העיר אה (אנ') שבנורמנדי, כשהוא בן 23 והיא בת 21. נישואיהם הניבו ארבעה בנים ושש בנות (ראו רשימה להלן). אף על פי שאלה היו נישואים פוליטיים שנועדו להכניס טריז בין אויבי נורמנדי העיקריים (צרפת, אנז'ו ופלנדריה), האהבה שררה בין בני הזוג ונראה ששמרו אמונים זה לזו במשך כל חייהם.

ילדיהם של ויליאם הכובש ומתילדה מפלנדריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנו ויכוח לגבי מספר הבנות של ויליאם ואשתו, מתילדה מפלנדריה; הרשימה כוללת כמה שמות המוטלים בספק:

מלך אנגליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מות אחיין סבו של ויליאם, המלך אדוארד המודה מאנגליה (ינואר 1066), טען ויליאם לכתר אנגליה, בטענה כי אדוארד חשוך הילדים נקב בשמו כיורש בזמן שהוא ביקר באנגליה (ככל הנראה ב-1052). אדוארד המאמין היה סקסוני במוצאו, והיה שייך לבית וסקס עתיק היומין, ששלט בממלכת אנגליה תוך מלחמות תמידיות עם הוויקינגים, הדנים והנורווגים במשך שנים רבות.

טוען נוסף לכתר האנגלי היה הרולד גודווינסון, אציל אנגלי, גיסו של אדוארד המאמין. ויליאם טען שהרולד נשבע בפניו שיוותר על דרישתו לרשת את כס מלך אנגליה. אין כל הוכחה היסטורית לשבועה זו אך המסורת מספרת שהרולד הפליג בתעלה האנגלית בספינתו ועמד לטבוע, כשויליאם הציל אותו. כתמורה להצלתו נדרש הרולד להישבע על ויתורו על כס המלכות. ללא ידיעתו של הרולד החביא ויליאם מתחת לשולחן שרידי גופתו של קדוש נוצרי, דבר שמונע מהנשבע להפר את שבועתו.

מכל מקום, עם מותו של אדוארד המאמין, נאספה קבוצת אצילים אנגלים שהכריזה על הרולד כמלך אנגליה. טקס ההכתרה התקיים ב-5 בינואר 1066, והוא הפך בכך למלך הרולד השני. מנגד, על מנת לחזק את זכותו לכתר האנגלי, השיג ויליאם את תמיכת האפיפיור בטענה שהרולד הפר שבועה על שרידי קדוש נוצרי.

ויליאם ושני אחיו בשטיח באייה. ויליאם (באמצע), אודו (משמאל) ורוברט (מימין)

ב-28 בספטמבר נחת ויליאם על החוף האנגלי בראש כוח של כ-7000 לוחמים ב-600 כלי שיט, ויצא לקראת הרולד. באותו זמן הרולד נאלץ להפנות את צבאו כנגד טוען נוסף לכתר אנגליה - הראלד הארדראדה (Hardrada), מלך נורווגיה ולוחם ויקינגי מפורסם, שפלש לצפון אנגליה וכבש את העיר יורק. דבר זה איפשר לוויליאם להנחית את חייליו על חוף אנגליה ולהקים שם ראש גשר. אחרי שניצח את המלך הנורווגי הפנה הרולד את צבאו לכיוון ויליאם. בקרב הייסטינגס ב-14 באוקטובר 1066 הובסו הכוחות הסקסוניים, כשהרולד עצמו נהרג מחץ שפגע בעינו. היה זה הרגע המכונן שקרוי כיום הכיבוש הנורמני של אנגליה. ניצחון זה מונצח בשטיח באייה, שטיח קיר היסטורי מפורסם, בו רקומות למעלה משבעים תמונות המראות את שלבי כיבוש אנגליה על ידי ויליאם.

לאחר היסוס קל, התאספו אצילי ובישופי אנגליה והחליטו להכתיר את ויליאם כמלך אנגליה ב-25 בדצמבר 1066, במנזר וסטמינסטר.

ב-1067 חזר ויליאם לנורמנדי והשאיר שם את אחיו למחצה, אודו מבאייה, כשליט. ואולם מרידות שפרצו בכל חלקי אנגליה נגד ויליאם אילצו אותו לשוב אליה. במשך 4 שנים הוא לחם נגד המורדים השונים עד שהכריע את כולם. ויליאם הנהיג עונש של ביזת רכושם ואדמותיהם של המורדים ותומכיהם וניכוס רכוש זה על ידי אנשיו הנורמנדים. בהדרגה הודחה כמעט כל האצולה האנגלית, והארץ נשלטה, למעשה, על ידי אצולה נורמנית דוברת צרפתית.

ויליאם הנהיג רפורמות רבות וגדולות, בהן שינוי מערכת החוק האנגלו-סקסונית, אותה הוא מיזג עם החוק הנורמני (1085). כדי לבדוק את מידת שליטתו בממלכה, הזמין ויליאם את חיבור ספר יום הדין, הדומה למפקד אוכלוסין מודרני, בו נרשם כל אנגלי בעל רכוש, עם פירוט רכושו. גם בכנסייה ביצע ויליאם מהפך גדול כשהחליט להעביר בהדרגה את כל משרות הבישופים לידי אנשי כנסייה נורמנים. כך גם השליטה על רכושה הרב של הכנסייה עברה לידי אנשיו.

ויליאם נחשב למלך חזק, בעל כוח אבסולוטי, לעיתים קרובות אכזר וחסר רחמים כלפי כל ניסיון למרוד בו. שמעו כלוחם אמיץ ומנצח יצא למרחקים, ובתקופתו לא נעשו עוד ניסיונות פלישה של ויקינגים מסקנדינביה לאנגליה. כך הפכה אנגליה למקום בטוח, הנשלט לחלוטין על ידי אנשיו, ומקור הכנסה כספית גדול ממדים לארמון המלוכה. ברם, ויליאם היה בו-זמנית גם דוכס נורמנדי, ושם הצרות לא פחתו. אויביו משכבר הימים - צרפת, פלנדריה ואנז'ו - יצאו נגדו בכל הזדמנות ואף גייסו לצידם את רוברט, בנו הבכור של ויליאם. מלחמות אלו נמשכו לסירוגין בין 1071 ל-1084. כעבור זמן הוא שב לאנגליה, שם המשיך בהחרמת רכוש אנגלי והעברתו לאנשיו.

ויליאם הורה גם על בניית מספר רב של טירות להבטחת שליטתו ברחבי הממלכה, בהן מגדל לונדון.

ויליאם הראשון, מלך אנגליה

ב-1087 נאלץ לחזור לנורמנדי ולהילחם במלך צרפת, שניסה לכבוש שטח מדוכסותו. מלך צרפת נוצח, אך ויליאם נפצע באותו קרב.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הקרב בצרפת נפטר ויליאם ב-9 בספטמבר 1087 עקב מחלה או מפציעה שספג בקרב. הוא נקבר בכנסיית סטפאן הקדוש בעיר קן שבנורמנדי. הידע על האירועים שקדמו למותו מבולבל מכיוון שיש כמה תיאורים שונים. ויליאם הוריש את נורמנדי לרוברט, והמשמורת על אנגליה ניתנה לבנו השני של ויליאם בחיים, שנקרא גם וויליאם, בהנחה שהוא יהפוך למלך. הבן הצעיר, הנרי, קיבל כסף. לאחר שהפקיד את אנגליה בידי בנו השני, שלח ויליאם הבכור את ויליאם הצעיר בחזרה לאנגליה ב-7 או 8 בספטמבר, כשהוא נושא מכתב ללנפרנק המורה לארכיבישוף לסייע למלך החדש. עזבונות אחרים כללו מתנות לכנסייה וכסף שחולק לעניים. וויליאם גם הורה לשחרר את כל אסיריו, כולל אחיו למחצה אודו.

הפרעה באה עם מותו של וויליאם; כל מי שהיה על ערש דווי השאיר את הגופה ברואן ומיהר לעסוק בענייניו. בסופו של דבר, אנשי הדת של רואן קבעו לשלוח את הגופה לקאן, שם ביקש ויליאם להיקבר. ההלוויה, בה השתתפו הבישופים ואבות המנזר של נורמנדי וכן בנו הנרי, הטרידה את טענתו של אזרח קאן שטען שמשפחתו נשללה באופן בלתי חוקי מהאדמה עליה נבנתה הכנסייה. לאחר התייעצויות נמהרות, הוכח שהטענה נכונה והאיש פוצה. עלבון נוסף התרחש כאשר הגופה הונמכה לתוך הקבר. הגופה הייתה בתהליכי ריקבון ונצבר בה גז, לכן הייתה גדולה מדי עבור חלל הסרקופג וכשהמלווים ניסו לדחוס את הגופה לתוך הקבר היא התפוצצה והפיצה סרחון בלתי נסבל שתקף את כל הנוכחים בטקס הקבורה.

קברו של ויליאם מסומן כיום על ידי לוח שיש עם כתובת לטינית מתחילת המאה ה-19. הקבר נפתח מספר פעמים מאז 1087, הפעם הראשונה בשנת 1522 כאשר הקבר נפתח בהוראת האפיפיור. הגופה נחנטה והוחזרה לקבר באותה תקופה, אך בשנת 1562, במהלך מלחמות הדת בצרפת, נפתח הקבר מחדש והעצמות התפזרו ואבדו, למעט עצם ירך אחת. שריד בודד זה נקבר מחדש בשנת 1642 עם סמן חדש, שהוחלף 100 שנים מאוחר יותר במצבה מפוארת יותר. קבר זה נהרס שוב במהלך המהפכה הצרפתית אך בסופו של דבר הוחלף באבן הפנקס הנוכחית.

כאמור, את כתר אנגליה הוריש ויליאם לבנו השלישי, ויליאם רופוס, ואת תוארו כדוכס נורמנדי הוריש לבנו הבכור, רוברט קצר הנעל, על אף שזה מרד בו קודם לכן. בנו הצעיר, הנרי ביוקלרק, נעשה אף הוא מלך אנגליה מאוחר יותר, לאחר מותו של ויליאם השני, שלא הותיר יורשים.

הסכם וינצ'סטר, חתום בידי ויליאם הראשון ואשתו

אישיותו ומראהו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא נמצא דיוקן אותנטי של וויליאם; התיאורים העכשוויים שלו על שטיח באיה על חותמותיו ומטבעותיו הם ייצוגים קונבנציונליים שנועדו לבסס את סמכותו. ישנם כמה תיאורים כתובים של מראה חסון וחזק, עם קול גרוני. הוא נהנה מבריאות מצוינת עד גיל מבוגר, אם כי הפך שמן למדי בשלב מאוחר יותר. הוא היה חזק מספיק כדי להשתמש בקשתות שאחרים לא היו מסוגלים למשוך והיה לו כושר גופני רב. ג'פרי מרטל תיאר אותו כלוחם וכפרש שאין שני לו. בדיקה של עצם הירך של וויליאם, העצם היחידה ששרדה כששאר שרידיו הושמדו, הראתה שגובהו היה כ-5 רגל ו-10 אינץ' (1.78 מ'). ישנם תיעודים של שני מורים לוויליאם בסוף שנות ה-1030 ותחילת שנות ה-40, אך היקף השכלתו הספרותית אינו ברור. הוא לא היה ידוע כפטרון של סופרים, ויש מעט עדויות לכך שהוא נתן חסות למלגות או פעילויות אינטלקטואליות אחרות. מתועד שוויליאם ניסה ללמוד לקרוא אנגלית עתיקה בשלב מאוחר בחייו, אך הוא לא הצליח להקדיש מספיק זמן למאמץ והתייאש במהירות. נראה שהתחביב העיקרי של וויליאם היה ציד. נראה כי הוא רחש חיבה לאשתו מתילדה, ואין סימנים לכך שהוא לא היה נאמן לה - תופעה שכיחה בקרב מלכים בימי הביניים. סופרים מימי הביניים מתחו ביקורת על ויליאם על תאוות הבצע והאכזריות שלו, אך אדיקותו האישית זכתה לשבחים על ידי בני זמנו. היסטוריונים מודרניים נוטים לצייר אותו כמנהיג חזק ולפעמים נדיב לתומכיו אך חסר כל רחמים כלפי מתנגדיו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • David Bates, William the Conqueror.
  • The lives of the Kings & Queens of England, Antonia Fraser Ed., University of California press, 1998

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Nicholas Harris Nicolas, The Chronology of History, Green, & Longman and John Taylor, 1838. עמ' 364.