הצגת המקור של הדף "מלחמת קוריאה"

{{סכסוך צבאי
| מערכה = 
| מלחמה = 
| תמונה = [[קובץ:Korean_War_bombing_Wonsan_(cropped).jpg|מרכז|280px]]
| כיתוב = ההפצצות ב[[וונסן]]
| תאריך התחלה = [[25 ביוני]] [[1950]]
| תאריך סיום = [[27 ביולי]] [[1953]]
| קרב לפני = 
| קרב אחרי = 
| מקום = [[קוריאה|חצי האי קוריאה]]
| תוצאה = הכרה [[הגוש המערבי|מערבית]] ב[[קוריאה הדרומית]], הכרה [[הגוש המזרחי|מזרחית]] ב[[קוריאה הצפונית]], קביעת קו הרוחב 38 כ[[גבול|גבול בין-לאומי]] רשמי.
קוריאה הצפונית מפסידה שטח של 3,900 קמ"ר לקוריאה הדרומית.
| טריטוריות = 
| עילה = 
| קואורדינטות = 
| צד ראשון = {{דגל|קוריאה הצפונית||+}} {{ש}} {{דגל|הרפובליקה העממית של סין||+}} {{ש}} {{דגל|ברית המועצות||+}}
| מפקד ראשון = {{דגל|קוריאה הצפונית}} [[צ'וי יונג קון]] {{ש}} {{דגל|קוריאה הצפונית}} [[ואן לן]] {{ש}} {{דגל|קוריאה הצפונית}} [[קים צ'אאק]] {{ש}} {{דגל|הרפובליקה העממית של סין}} [[פנג דחוואי]] {{ש}} {{דגל|ברית המועצות}} [[גאורגי ז'וקוב]]
| כוח ראשון = {{דגל|קוריאה הצפונית||+}} 260,000 {{ש}}{{דגל|הרפובליקה העממית של סין}} [[הרפובליקה העממית של סין|סין העממית]] 926,000 {{ש}} {{דגל|ברית המועצות||+}} 26,000 {{ש}} '''סה"כ: 1,212,000'''
| צד שני = {{דגל|קוריאה הדרומית||+}} {{ש}} {{דגל|האומות המאוחדות}} [[האומות המאוחדות]] {{ש}} {{דגל|ארצות הברית||+}} {{ש}} {{דגל|בריטניה||+}} {{ש}} {{דגל|חבר העמים הבריטי||+}}
| מפקד שני = {{דגל|קוריאה הדרומית}} [[צ'ונג איל קוון]] {{ש}} {{דגל|קוריאה הדרומית}} [[פאיק סון יוק]] {{ש}} {{דגל|ארצות הברית}} [[דאגלס מקארתור]] {{ש}} {{דגל|ארצות הברית}} [[מת'יו רידג'וויי]] {{ש}} {{דגל|ארצות הברית}} [[מארק קלארק]]
| כוח שני = {{דגל|קוריאה הדרומית||+}} 602,902 {{ש}} {{דגל|ארצות הברית||+}} 326,863
| שם = מלחמת קוריאה
| שם בשפת המקור = 한국 전쟁
| צד ראשון-אבדות = {{דגל|קוריאה הצפונית||+}} {{ש}} הרוגים: 450,000 {{ש}} פצועים: 303,000 {{ש}} נעדרים או שבויים: 120,000 {{ש}} {{דגל|הרפובליקה העממית של סין}} [[הרפובליקה העממית של סין|סין העממית]]  {{ש}} הרוגים: בין 183,108 {{ש}} ל-420,000{{ש}} פצועים: בין 380,000 {{ש}} ל-486,000{{ש}} שבויים: בין 21,400 {{ש}} ל-21,000 {{ש}} {{דגל|ברית המועצות||+}} {{ש}} הרוגים: 282 {{ש}} פצועים: 500+ {{ש}} '''סה"כ:''' בין 400,000 ל-600,000 חיילים{{ש}}כ-1,500,000 אזרחים צפון קוריאנים.
| צד שני-אבדות = {{דגל|קוריאה הדרומית||+}} {{ש}}הרוגים: 162,000;{{ש}} פצועים: 450,000;{{ש}} נעדרים או שבויים: 33,000 {{ש}} {{דגל|האו"ם}} כוחות [[האו"ם]] {{ש}}הרוגים או נעדרים 48,880{{ש}} פצועים: 100,068{{ש}} שבויים: 8019 {{ש}}'''סה"כ:''' כ-228,000 חיילים הרוגים שבויים או נעדרים.{{ש}}900,000+ אזרחים דרום-קוריאנים
| מנהיג ראשון = {{דגל|קוריאה הצפונית}} [[קים איל-סונג]] {{ש}} {{דגל|הרפובליקה העממית של סין}} [[מאו דזה-דונג]] {{ש}} {{דגל|ברית המועצות}} [[יוסיף סטלין]]
| מנהיג שני = {{דגל|קוריאה הדרומית}} [[סינגמן רי]] {{ש}} {{דגל|ארצות הברית}} [[הארי טרומן]] {{ש}} {{דגל|ארצות הברית}} [[דווייט אייזנהאואר]]
}}
'''מלחמת קוריאה''' התרחשה בשנים [[1950]]–[[1953]] בין שני חלקיה של [[קוריאה]]: [[קוריאה הצפונית]], בסיוע צבא [[הרפובליקה העממית של סין|סין]] ובמידה פחותה גם [[ברית המועצות]], ו[[קוריאה הדרומית]], שנתמכה בידי [[האומות המאוחדות]] בהובלת [[ארצות הברית]]. היה זה העימות הראשון בין המעצמות במסגרת [[המלחמה הקרה]]. המלחמה גבתה את חייהם של כ-2,500,000 בני אדם, מרביתם אזרחים. [[הפסקת אש|הפסקת האש]] בתום המלחמה הותירה את החלוקה בין הצפון ה[[קומוניזם|קומוניסטי]] לבין הדרום ה[[דמוקרטיה|דמוקרטי]], והגבול ביניהן נקבע לאורך [[קו רוחב 38 צפון|קו הרוחב 38]].

==הרקע למלחמה==
קוריאה היא [[חצי אי]] הגובל ב[[הרפובליקה העממית של סין|סין]] ומספר קילומטרים בודדים ב[[רוסיה]]. לאחר [[מלחמת רוסיה–יפן]] ב-[[1905]], הפכה קוריאה לאזור השפעה של [[יפן]], וב-22 באוגוסט [[1910]] המדינה [[הכיבוש היפני בקוריאה|סופחה בידי יפן]] ונשלטה בידי מושל. השלטון היפני נמשך עד 1945, כש[[כניעת האימפריה היפנית|האימפריה היפנית נכנעה]] בסוף [[מלחמת העולם השנייה]].

כחלק מההסכמים שליוו את לחימת [[בעלות הברית]] נגד יפן ב[[המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט|מערכה באסיה ובאוקיינוס השקט]] ב[[מלחמת העולם השנייה]], שוחרר חצי האי הקוריאני וחולק מנדט האומות המאוחדות ב[[קוריאה]] בין [[ארצות הברית]] באזור שמדרום לקו הרוחב 38 ו[[ברית המועצות]], באזור מצפון לקו הרוחב 38, ב[[מבצע סערת אוגוסט]], באוגוסט 1945. החלוקה נועדה להיות זמנית מתוך מטרה לאחד את חצי האי למדינה עצמאית מאוחדת במועד מאוחר יותר שלא נקבע מראש.

בשתי המדינות נערכו בחירות, כשבקוריאה הצפונית התקיימו בחירות למועצות העם לאחר דיכוי פוליטי אלים של כל התנגדות לשלטונו של [[קים איל-סונג]]. בקוריאה הדרומית, המשטרה שהייתה נאמנה לשמרן [[סינגמן רי]] וכוחות אחרים התערבו במהלך הבחירות. קיום הבחירות בדרום ובצפון, הביא באופן רשמי לכך שהגבול הזמני הפך לגבול של קבע. בעקבות רצון ממשל [[הארי טרומן|טרומן]] לצמצם את מחויבותו באזורים אותם לא הגדיר בראש סדר עדיפויותיו (מחוץ ל[[מערב אירופה]]), והקטנה בתקציבי [[צבא ארצות הברית]] על ידי הקונגרס האמריקאי, הוסגו הכוחות האמריקנים ביוני [[1949]] מ[[קוריאה הדרומית]].

בעוד ש[[סין (אזור)|סין]], שהייתה בעיצומה של [[מלחמת אזרחים]], ו[[ברית המועצות]], חיזקו את קוריאה הצפונית בנשק וכסף, הותירה ארצות הברית את קוריאה הדרומית, והנהגתה הפוליטית המפולגת, להתמודד עם קשייה הכלכליים לבדה. הממשל האמריקני הגדיר כי קו ההגנה שלו נגד הקומוניזם יימשך מ[[הפיליפינים]] בדרום, לעבר איי [[ריוקיו]] ובמרכזם [[אוקינווה]], משם ליפן, והלאה לעבר [[האיים הקוריליים]] ו[[אלסקה]]. בכך הוצאו קוריאה הדרומית ו[[טאיוואן]] מקו ההגנה של ארצות הברית, ונולדה הסברה כי מדינות אלו הופקרו לידי הקומוניזם. דבר זה קיבל ביטוי ב-12 בינואר [[1950]], כש[[מזכיר המדינה של ארצות הברית|מזכיר המדינה]] האמריקני, [[דין אצ'יסון]], נשא נאום בו הוא הגדיר את קו ההגנה האמריקני במזרח הרחוק, ונקב בשמן של המדינות אותן רואה הממשל האמריקני כחלק מאותו קו הגנה, ולא כלל את קוריאה כאחת ממדינות אלו.

הדוחף למלחמה היה קים איל-סונג, נשיא קוריאה הצפונית, ששאף לאחד את קוריאה כולה תחת הנהגתו. בשל כוחה הצבאי הגדול והמיומן של קוריאה הצפונית הוא היה בטוח כי ניתן יהיה לכבוש את קוריאה הדרומית תוך ימים ספורים. [[סטלין]] מנע לאורך זמן מקים איל-סונג לפתוח במתקפה, והדגיש בפניו כי אם הפלישה לדרום תסתבך, יהיה עליו לפנות לסיוע מסין, שכן הוא לא יקבל אותו מ[[ברית המועצות]]. באפריל 1950 העניק סטלין אישור מותנה ל[[קים איל-סונג]] לפלוש לקוריאה הדרומית. תמיכת סטלין הייתה מותנית בתמיכתו של מנהיג סין [[מאו דזה-דונג]]. באמצע מאי הצליח קים איל-סונג להשיג את תמיכת הסינים בפלישה לקוריאה הדרומית, בעת ביקורו ב[[בייג'ינג]].

==מהלך המלחמה==
===תחילת המלחמה===
[[קובץ:Korean war 5.50.jpg|ממוזער|המצב בתחילת המלחמה]]
ב-25 ביוני 1950, בשעה 4:00 לפנות בוקר, פתחו כוחות קוריאה הצפונית באש מרוכזת מכ-1,000 תותחים, והמשיכו במתקפה נרחבת על קוריאה הדרומית. תוך זמן קצר היה ברור כי היתרון של קוריאה הצפונית בנשק וציוד יביא להשמדת צבא קוריאה הדרומית, שהחל לנוס על נפשו במהירות. עיר הבירה של קוריאה הדרומית, [[סיאול]], נכבשה שלושה ימים מפרוץ המלחמה, והכוחות הצפון קוריאניים החלו שועטים לדרום חצי האי.

[[מועצת הביטחון]] של ה[[או"ם]] מתחה ביקורת על תוקפנות קוריאה הצפונית, וקראה לברית המועצות לעזור להדוף את המתקפה. קוריאה הצפונית, שעדיין לא הוכרה כמדינה, הוכרזה על ידי מועצת הביטחון כתוקפנית והוקם כוח צבאי בין-לאומי בראשות ארצות הברית שינהיג [[פעולת שיטור]] בקוריאה על מנת לשמור על עצמאות קוריאה הדרומית. בשלב זה היו כוחות אמריקנים מעטים באזור, שכן יפן הייתה מדינה שקטה, משגשגת ושוחרת שלום. אמנם היו לגנרל דאגלס מקארתור ארבע [[אוגדה|אוגדות]], אולם הן היו מוקטנות וכושרן הקרבי וציודן היו מועטים כל כך, עד כי ספק אם היו שווים בכוחם ל[[רגימנט]]{{מקור|נושא=היסטוריה|נושא2=מדינות אירופה}}. מקארתור מונה למפקד הזירה הקוריאנית, ושלח שתי אוגדות, ה-24 וה-25, על מנת לסייע לצבא קוריאה הדרומית שהתמוטט למעשה.

תוך זמן קצר התברר כי לא יהיה בכוחן של שתי האוגדות האמריקניות המדוללות למנוע את התבוסה. משהיה ברור כי רק כוחות גדולים יוכלו לעצור את הצפון קוריאניים, בעקבות [[החלטה 82 של מועצת הביטחון של האו"ם]] החלו מדינות האו"ם ובעיקר ארצות הברית לשלוח כוחות צבא לקוריאה. כוחות אלה רוכזו במתחם [[פוסאן]] בדרום מזרח קוריאה הדרומית, מתחם שהיה מבוצר כיאות באותה עת, וכן היה בו נמל שהיה מסוגל לקלוט את האנשים והציוד הרבים. הכוחות קובצו תחת [[הארמייה השמינית של ארצות הברית|הארמייה השמינית]] בפיקודו של גנרל [[וולטון ווקר]] האמריקני. למרות הגדלת הכוח, לא היה די בו על מנת לפרוץ החוצה ממתחם פוסאן ולהדוף את הצפון קוריאנים אחורה, אל מעבר לקו הרוחב ה-38.

===הקרב על אינצ'ון===
[[קובץ:Korean war 9.50.png|ממוזער|המצב עם תחילת מתקפת כוחות האו"ם]]
בשלב זה הגה [[גנרל]] [[דאגלס מקארתור]] רעיון נועז שעיקרו [[לוחמה אמפיבית|נחיתה אמפיבית]] ב[[אינצ'ון]]. תחילה דחו ראשי המטות את התוכנית, שכן נראה כי אינצ'ון הייתה אתר גרוע לנחיתה אמפיבית – מקום צפוף, החסום באי טבעי קטן במרכז המעגן, קל למיקוש וקל לחסימה, אשר אש תותחי אויב המטווחת היטב תוכל להשמיד בנקל כל כלי שיט המתקרב אליו; ואם לא די בכך, היה זה אחד המקומות בעלי נתוני הגאות והשפל הגבוהים בעולם. למעשה, בכל הנותר משנת 1950, היו רק שלושה תאריכים בהם הגאות תהיה מספקת על מנת להכניס אוניות לנמל זה{{הערה|1=רוברט דאבס האינל, "'''ניצחון בשיא הגאות'''", [[מערכות]], [[1980]], עמוד 41.}}.

מקארתור רצה לבצע את המתקפה ב-15 בספטמבר 1950, התאריך הראשון מבין השלושה, אולם הגאות הראשונה בתאריך זה הייתה לפני זריחת החמה, ואילו השנייה באותו היום הייתה לאחר שקיעת השמש. פירוש הדבר היה, כי הכוחות יאלצו לנחות בשני שלבים, כאשר הכוח הראשון ייאלץ להסתדר בעצמו מספר שעות רב ללא כל יכולת סיוע או חילוץ{{הערה|1=גל פרל, [https://galperel.wordpress.com/2021/02/02/מערכת-קאנה-של-המאה-ה־20-מאת-גל-פרל/ "מערכת קאנא של המאה ה־20"], הבלוג '''על הכוונת''', 2 בפברואר [[2021]].}}.

משלחות רבות נשלחו ליפן על מנת לשכנע את מקארתור כי יש לזנוח רעיון זה, וכי במקרה הצורך ניתן יהיה להעתיקו למעגן אחר, דרומית לאינצ'ון ובמרחק 160 ק"מ מפוסאן. אולם מקארתור טען כי מבצע כזה לא יהיה שווה דבר, שכן לא יאגף את הכוחות הצפון קוריאניים הצרים על פוסאן, ולמעשה יהווה רק סיכון ללא כל רווח. לעומת זאת, הוא טען כי אינצ'ון אינה מבוצרת, הצפון קוריאנים לא מצפים למתקפה שם, וכי פעולה כזאת נעשתה על ידי היפנים הן בשנת [[1895]] והן בשנת [[1904]] בדיוק באותו המקום.

לבסוף הצליח מקארתור לשכנע את מתנגדי התוכנית בפנטגון, וב-15 בספטמבר נחת [[הקורפוס העשירי (ארצות הברית)|הקורפוס ה-10]], ובו גם כוחות [[דיוויזיית הנחתים הראשונה]], בפיקודו של ראש המטה של מקארתור, באינצ'ון, בהצלחה מזהירה. הכוחות נחתו בשלושה חופים: "אדום", בו לחמו כוחות הנחתים של [[קוריאה הדרומית]]. "ירוק", בו לחמו כוחות מרגימנט הנחתים החמישי של חיל הנחתים האמריקני, ו"כחול", בו לחם רגימנט הנחתים הראשון בפיקודו של [[קולונל]] [[לואיס "צ'סטי" פולר]]{{הערה|1=רוברט דאבס האינל, "'''ניצחון בשיא הגאות'''", [[מערכות]], [[1980]], עמודים 127–161.}}.

הנחיתה הצליחה מעל למשוער. לאחר הקרב הודה גנרל מקארתור לכוחות הלוחמים, ואמר כי "[[צי ארצות הברית|חיל הים]] וה[[חיל הנחתים של ארצות הברית|נחתים]] מעולם לא הבריקו יותר מאשר הבוקר"{{הערה|1=[[ארנון גוטפלד]], "'''שערים לחוויה האמריקנית'''", הוצאת "רמות" – [[אוניברסיטת תל אביב]], [[2006]], עמודים 322–323.}}. תוך זמן קצר נותק הצבא הצפון קוריאני ממקורות אספקתו, ונלכד בין שתי הזרועות של כוח האו"ם, האחת מאינצ'ון והשנייה מפוסאן. תוך ימים ספורים נפלה גם סיאול בידי כוחות האו"ם וצבא קוריאה הדרומית. גנרל מקארתור נכנס אליה עטור כבוד והחזיר את השלטון לידיו של [[לי סינג-מן]].

===ניצול ההצלחה של כוחות האו"ם===
[[קובץ:Korean war 11.50.png|ממוזער|שיא ההתקדמות של קוריאה הדרומית]]
בתחילה כוחות האו"ם, ובראשם ארצות הברית, רצו רק להחזיר את המצב הקודם ולהדוף את הצפון קוריאנים אל עבר מדינתם. עתה, לאחר מתקפת אינצ'ון המוצלחת והזולה (567 הרוגים בלבד), ונדחפים על ידי התלהמויותיו של סינגמן רי כי יש לאחד את כל קוריאה תחת שלטונו, נתנו אישור למעבר כוחות דרום קוריאניים צפונה מקו הרוחב 38. גנרל מקארתור, אשר זכה לפופולריות בשל הצלחת מבצע אינצ'ון, הכריז כי יש לחצות קו זה על מנת לחסל כליל את צבא קוריאה הצפונית, שאם לא כן, יתחזק האחרון שוב בתוך מספר שנים ויחזור על התקפותיו.

גם בוושינגטון החל רעיון הכניסה לתוך קוריאה הצפונית לצבור פופולריות. ממשל הנשיא [[הארי טרומן]] ה[[המפלגה הדמוקרטית|דמוקרטי]] ספג ביקורת רבה על "איבוד" סין לידי הקומוניסטים של [[מאו דזה-דונג|מאו]], מצד יריביו ה[[המפלגה הרפובליקנית|רפובליקנים]]. גירוש כוחותיו של [[צ'יאנג קאי שק]] מסין גופא ל[[טאיוואן]] בשנת 1949 הכה את הציבור האמריקני בתדהמה, אותה ניצלו חלק מחברי המפלגה הרפובליקנית להאשמת ממשל טרומן ביד חלשה כלפי ההתפשטות העולמית של הקומוניזם. הסנאטור [[ג'וזף מקארתי]] ואחרים אף טענו כי בממשל היו חפרפרות קומוניסטיות שהובילו לנקיטת מדיניות פרו-קומוניסטית של הממשל. לכן ראה הנשיא טרומן את הניצחון בקוריאה כחשוב ביותר, וסבר כי יהיה בניצחון זה כדי לחזק את התמיכה בו ובמפלגתו.

לפני הפלישה לקוריאה הצפונית ביקש טרומן להפגש עם מקארתור על מנת לדון בהמשך המלחמה וכיוונה. הוסכם כי הפגישה תיערך באי [[וייק (אי)|וייק]] בלב [[האוקיינוס השקט]]. שתי המשלחות, של מקארתור ושל טרומן, נפגשו ב-13 באוקטובר 1950, לשיחה בת מספר שעות. עיקרה של שיחה זו נסובה על האפשרות של חציית קו הרוחב ה-38 על ידי כוחות האו"ם, אולם דיון זה נעשה בדיעבד, שכן כשבועיים קודם, באישורו של הנשיא, חדרו חיילי האו"ם לתוך קוריאה הצפונית. אחרי הפגישה, החל מתחילת חודש נובמבר 1950, נכנסו כוחות האו"ם עמוק לשטחה של קוריאה הצפונית, כאשר [[פיונגיאנג]], הבירה הצפון קוריאנית, מצויה הרחק בדרומם.

בשלב זה, על מנת להרגיע את סין, החלו חברי הממשלה האמריקנית לומר בפומבי כי הכוחות יעצרו לפני הגיעם לסין עצמה. הסינים לא התרצו, בייחוד לאור הודעותיו של סינגמן רי כי אין לעצור בקוריאה הצפונית אלא יש לפלוש גם לסין, וכן התבטאויות נוספות של רפובליקנים אמריקנים אשר קראו לתפיסת שטח נייטרלי כ-10 מיילים בצידו הצפוני של [[נהר יאלו]], בתוך סין.

===כניסת סין למלחמה===
[[קובץ:Korean war 1.51.png|ממוזער|100px|המצב עם בלימת המתקפה הסינית]]
[[קובץ:U.S. Army machine gun team near the Chongchon River in North Korea (November 1950).jpg|שמאל|ממוזער|180px|חיילים אמריקנים בקוריאה]]
[[קובץ:Korean war 7.53.png|ממוזער|100px|החזית עם חתימת הסכמי שביתת הנשק]]
[[קובץ:Douglas MacArthur 58-61.jpg|שמאל|ממוזער|180px|גנרל דאגלס מקארתור]]
סין החלה לאיים כי תשתמש בכוח על מנת לעצור את כוחות האו"ם. כבר מראשית נובמבר 1950, החלו יחידות מכוחות האו"ם או מכוחות קוריאה הדרומית להיתקל מדי פעם בכוחות חזקים (אז עדיין לא היה ידוע כי הם סינים), אשר היו מראים את כוחם למשך שעות ספורות ואז נסוגים כלעומת שבאו. גנרל מקארתור ביקש את הסכמת הממשלה להפצצות אסטרטגיות בתוך סין על שדות תעופה ותחנות כוח, אולם למרות הסכמת הממשל האמריקני, התנגדו לכך נציגי ממשלות האו"ם הנוספות, והתוכנית נפסלה.

בינתיים, המשיכו כוחות האו"ם להתקדם עד שהגיעו אל עמק יאלו. נשמעו קולות אשר טענו כי די בכך, וכי עמדות תותחים מבוצרות היטב יוכלו לשלוט על כל נהר יאלו, ובנסיבות אלו אין צורך להגיע עד הנהר עצמו, אולם דעות אלו הושתקו על ידי מקארתור, אשר רצה להכריע את צבא קוריאה הצפונית לחלוטין. מקארתור התעלם מאזהרות סיניות אשר נשלחו (בעיקר דרך [[הודו]]) כמו גם מתפיסת שבויים סיניים ומהתקרבותו של החורף בקוריאה הצפונית.

ב-24 בנובמבר החלו יחידות קדמיות של הארמייה השמינית לרדת לכיוון עמק יאלו. מקארתור ידע כי אין לו מספיק חיילים על מנת לכסות את כל רוחבה של קוריאה הצפונית (אז עמדו לרשותו 100,000 חיילי או"ם בלבד), ולכן תכנן שהארמייה השמינית תהיה בחלק המערבי של קוריאה הצפונית ואילו הקורפוס העשירי יהיה בחלק המזרחי. בתווך החליט מקארתור להעמיד את היחידות החלשות יותר של הצבא הדרום קוריאני, כאשר ממש באמצעיתו של קו הגבול של חצי האי תהיה השמירה חלשה ביותר.

ב-26 בנובמבר פתחו הסינים בהתקפה עם מאות אלפי חיילים. הסינים, אשר הסתתרו היטב בערוצים במרכז אזור הגבול, תקפו את כוחות האו"ם ואת כוחות קוריאה הדרומית, לא רק מן החזית אלא אף מהאגפים ומהעורף. הארמייה השמינית נסוגה תוך אבדות רבות, ואילו הקורפוס העשירי כותר למעשה, ורק על ידי התחמקות ולחימת מאסף נואשת, הצליח לחמוק אל הים, שם השיטו אותו ספינות הרחק מן האזור.

עקב מתקפה זו שינה מקארתור את תוכניותיו, והחל לתכנן את עזיבת חצי האי לחלוטין, לא רק את החלק הכבוש בתוך קוריאה הצפונית, אלא גם את קוריאה הדרומית כולה. במקרה הטוב ביותר, כך סבר, יוכל הוא להחזיק זמן מוגבל כלשהו במתחם המבוצר של פוסאן. המתקפה הסינית הקשה הקימה הרבה מאוד קולות בארצות הברית, אשר חיכו זה זמן רב כדי להתנגח בגנרל. מקארתור התנצח עם העיתונים, עם הממשל וכן עם חברות האו"ם, עד אשר יצאה הוראה מוושינגטון כי אין מפקד מטעם ארצות הברית יכול להתנצח מעל דפי העיתונות עם הכתבים, ואין הוא רשאי להביע את דעתו על החלטותיה של הממשלה.

בשלב זה, בעוד כוחות האו"ם נסוגים אחורה, נהרג גנרל ווקר, מפקדה של הארמייה השמינית אשר עתה כללה גם את הקורפוס העשירי, בהתהפכות הג'יפ בו נסע. את תפקידו קיבל גנרל [[מת'יו רידג'וויי]], מפקד דיוויזיה מוטסת במלחמת העולם השנייה, אשר היה עתה סגן יושב ראש המטות המשולבים. גנרל רידג'ווי החל לייצב את מצבו, כבש מחדש את סיאול, וכאשר ערכו הסינים מתקפה חזקה נוספת בערב ראש השנה החדשה, החזיר אותם רידג'ווי אחורה בסדרה של [[מתקפת נגד|מתקפות נגד]].

מקארתור החל להפנות את מרצו לעבר החזית. בעקבות הצלחותיו של רידג'וויי, הגה מקארתור רעיון אשר עיקרו הפצצת הגשרים על נהר יאלו, הריסת כל התשתיות ב[[מנצ'וריה]] הדרומית וכן זיהום אזור נהר יאלו ב[[חומר רדיואקטיבי]]. כך, לטענתו של מקארתור, תחזור שוב הצלחת אינצ'ון אך בקנה מידה גדול יותר, שכן כל הכוחות הסיניים, שעמדו בשלב זה על 484,000 איש (יחד עם הכוחות הצפון קוריאניים), לא יוכלו לסגת, וגם אספקתם תכלה במהירות, עד לתבוסה הבלתי נמנעת. אולם מקארתור כבר המאיס את עצמו בוושינגטון, והצעתו נדחתה בתקיפות. לבסוף, בחודש אפריל [[1951]], הדיח הנשיא [[הארי טרומן]] את הגנרל המרדן.

===מתקפת הנגד של כוחות האו"ם וייצוב החזית===
[[File:志愿军战俘跪在韩国士兵面前.jpg|thumb|250px|חיילים סינים נפלו בשבי צבא דרום קוריאה ב-1951]]
מתקפות הנגד של ריג'ווי ביססו את עמדות הצדדים בקרבת קו הרוחב ה-38, ובמשך השנתיים האחרונות של המלחמה נמשכו קרבות קשים בסביבתו. התקפות אלה לא שינו כמעט את גודל השטח שבידי שני הצדדים, ורק הגדילו את רשימת אבדותיהם במלחמה. באותו זמן, נמשכו שיחות השלום כמעט שנתיים, כאשר סלע המחלוקת העיקרי היה סביב אפשרות של כל שבוי ושבוי לבחור את המדינה אשר ברצונו להתיישב בה.

ארצות הברית עמדה על שלה ולבסוף ויתרו הקומוניסטים ועשרות אלפי שבויים סיניים וצפון קוריאנים נשארו בקוריאה הדרומית כאזרחים לכל דבר, ואילו שניים/שלושה חיילים אמריקניים נשארו בקוריאה הצפונית. בקיץ [[1953]], תחת נשיאותו של [[דווייט אייזנהאואר]], הושגה הפסקת האש הסופית, שנחתמה ב-27 ביולי. שתי הקוריאות נשארו מדינות נפרדות, כאשר ביניהן מפריד [[האזור המפורז הקוריאני|קו הפסקת האש]], העובר בחלקו המזרחי מצפון לקו הרוחב ה-38, ובחלקו המערבי מדרום לו.

==הזירה האווירית==
{{ערך מורחב|לוחמה אווירית במלחמת קוריאה}}

המלחמה התנהלה בעצימות גבוהה גם באוויר. במלחמה זו התנגשו בפעם הראשונה באופן ישיר חילות האוויר של ארצות הברית וברית המועצות. מטרת כוחות האו"ם הייתה השגת שליטה באוויר והפצצה אסטרטגית של צפון קוריאה. לאחר שכוחות האו"ם התגברו על ההלם הראשוני הוזרמו כוחות אוויריים גדולים לזירה. כוחות אלה הצליחו להתגבר על [[חיל האוויר העממי של קוריאה הצפונית|חיל האוויר הצפון קוריאני]]. ברית המועצות שביקשה לסייע לבעלת בריתה בלי להסתבך במבצעים קרקעיים עתירי נפגעים שלחה קבוצה גדולה של טייסים, מדריכים ואנשי קרקע כסיוע לצפון קוריאה. משימתם הייתה אמורה להיות חשאית כדי להימנע מהכרזת מלחמה רשמית על ארצות הברית.

הלוחמה בזירה האווירית הוכיחה את עליונותו החד משמעית של מטוס הסילון על פני מטוס הבוכנה. בנוסף, הייתה המלחמה זרז משמעותי לשינוי פני הצי האמריקאי וכניסת נושאות מטוסים גדולות וכבדות שהיו מסוגלות לשאת מטוסי סילון גדולים.

==מורשת המלחמה==

מלחמת קוריאה הייתה הפעם הראשונה שבה התנסו כוחות האו"ם במלחמה מוגבלת בעידן שלאחר המצאת [[פצצת אטום|פצצת האטום]]. מלחמה זו, על אף שהוכיחה כי ארצות הברית מוכנה להגן על [[העולם החופשי]], הוכיחה בנוסף כי ארצות הברית לא תהיה מוכנה להגיע לידי מלחמה טוטלית על מנת להגן על עולם זה.

[[תאוריית הדומינו]], אשר הומצאה במלחמה זו ועיקרה כי אין להניח לאף מדינה ליפול לידיים קומוניסטיות, שכן דבר זה יוביל לנפילתן של מדינות נוספות, הביאה אף לנתינת שופר לתנועות ה[[מקארתיזם]], לפחד מ[[ברית המועצות]] ומסין, ואף במידה מסוימת לעצם קיומה של [[מלחמת וייטנאם]], כאשר הכוחות האמריקניים פתחו במלחמה מוגבלת על מנת שלא להכניס את הסינים למלחמה, וסופה שעלתה (הן בחיי אדם והן בממון) יותר מאשר מלחמת קוריאה.

משלב זה, החלה ארצות הברית להתכונן למעשה לזירות לחימה נוספות עם העולם הקומוניסטי, [[המלחמה הקרה]] המשיכה ביתר שאת, טאיוואן וקוריאה הדרומית הוכנסו תחת מטריית ההגנה האמריקנית, וכן נכרתה ברית עם מדינות [[מזרח אסיה]], [[SEATO]], כחלק ממערכת הבריתות שנועדו להבטיח את האינטרסים האמריקנים בעולם.

מדי שנה בתאריך 27 ביולי, קוריאה הצפונית מציינת את "[[יום הניצחון (קוריאה הצפונית)|יום הניצחון במלחמת שחרור המולדת הגדולה]]", במועד בו נחתם הסכם שביתת הנשק.

==ראו גם==
*[[מלחמת וייטנאם]]
*[[המלחמה הקרה]]
*[[קים איל-סונג]]

==לקריאה נוספת==
<div class="mw-content-ltr">
*Stueck, W., The Korean War: An International History, Princeton, 1997.
</div>
* רוברט דאבס האינל, "'''ניצחון בשיא הגאות'''", [[מערכות]], [[1980]].
* אורי בר-יוסף, '''מתקפת פתע: מנהיגות ומודיעין במבחן העליון''', כנרת זמורה דביר, 2019
* [https://www.the-koreans.com/70-שנה-למלחמת-קוריאה-חלק-א/ מלחמת קוריאה: 70 שנה של צער – חלק א׳], ד״ר אלון לבקוביץ׳, [https://www.the-koreans.com/ הבלוג ״הקוריאנים״], 13 ביוני 2020.

==קישורים חיצוניים==
{{ויקישיתוף בשורה}}
* {{סיקור ממוקד|sikurim/atomproject/koreawar.html|מלחמת קוריאה}}
* {{מערכות|גל פרל פינקל|להילחם שלא על מנת לנצח|5/113855|465–466, יוני 2016}}
* {{בריטניקה}}
* {{דף שער בספרייה הלאומית|987007548486805171|מלחמת קוריאה, 1950–1953}}

==הערות שוליים==
{{הערות שוליים}}

{{המלחמה הקרה}}

{{בקרת זהויות}}

[[קטגוריה:מלחמת קוריאה|*]]
[[קטגוריה:המלחמה הקרה|קוריאה]]
[[קטגוריה:קוריאה: היסטוריה]]
[[קטגוריה:מלחמות אוסטרליה|קוריאה]]
[[קטגוריה:מלחמות איטליה|קוריאה]]
[[קטגוריה:מלחמות ארצות הברית|קוריאה]]
[[קטגוריה:מלחמות אתיופיה|קוריאה]]
[[קטגוריה:מלחמות בלגיה|קוריאה]]
[[קטגוריה:מלחמות ברית המועצות|קוריאה]]
[[קטגוריה:מלחמות הממלכה המאוחדת|קוריאה]]
[[קטגוריה:מלחמות דנמרק|קוריאה]]
[[קטגוריה:מלחמות דרום אפריקה|קוריאה]]
[[קטגוריה:מלחמות הולנד|קוריאה]]
[[קטגוריה:מלחמות טורקיה|קוריאה]]
[[קטגוריה:מלחמות הפיליפינים|קוריאה]]
[[קטגוריה:מלחמות יוון|קוריאה]]
[[קטגוריה:מלחמות לוקסמבורג|קוריאה]]
[[קטגוריה:מלחמות נורווגיה|קוריאה]]
[[קטגוריה:מלחמות ניו זילנד|קוריאה]]
[[קטגוריה:מלחמות צרפת|קוריאה]]
[[קטגוריה:מלחמות קולומביה|קוריאה]]
[[קטגוריה:מלחמות קוריאה הדרומית|קוריאה]]
[[קטגוריה:מלחמות קוריאה הצפונית|קוריאה]]
[[קטגוריה:מלחמות קנדה|קוריאה]]
[[קטגוריה:מלחמות תאילנד|קוריאה]]
[[קטגוריה:יחסי קוריאה הדרומית – קוריאה הצפונית]]
[[קטגוריה:יחסי הממלכה המאוחדת – קוריאה הצפונית]]
[[קטגוריה:מתקפות פתע]]