ניאסלנד

ניאסלנד
Nyasaland

דגל סמל
המנון לאומי	המנון הממלכה המאוחדת
ממשל
שפה נפוצה	אנגלית
עיר בירה	זומבה
היסטוריה
הקמה	הקמת המושבה
תאריך	1907
פירוק	עצמאות
תאריך	1964
ישות קודמת	מרכז אפריקה הבריטית הפדרציה של רודזיה וניאסלנד
ישות יורשת	הפדרציה של רודזיה וניאסלנד

ניאסלנד הייתה מדינת חסות בריטית באפריקה, אשר הוקמה בשנת 1907 על ידי שינוי שמה של מרכז אפריקה הבריטית. בין השנים 1953–1963 הייתה ניאסלנד חלק מהפדרציה של רודזיה וניאסלנד. לאחר פירוק הפדרציה, ניאסלנד הפכה עצמאית מבריטניה ב-6 ביולי 1964 ושמה שונה למלאווי.

היסטוריה

המושבה הוקמה בשנת 1907 על ידי שינוי שמה של מרכז אפריקה הבריטית שהוקמה בשנת 1893. ההיסטוריה של ניאסלנד התאפיינה באובדן אדיר של אדמות קהילתיות אפריקאיות בראשית התקופה הקולוניאלית. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914, הייתה פלישה לשטח של כוחות גרמניים, אולם הם נהדפו על ידי הכוחות שנותרו בשטח. בינואר 1915 ביצע הכומר ג'ון צ'ילמבווה ניסיון למרד במחאה על אפליה של אפריקאים, אולם הרשויות הקולוניאליות דיכאו עד מהרה את המרד. במהלך שנות ה-20 וה-30, שיפורים רבים בתשתיות נראו בשטח, בעיקר רכבות וכבישים.

משנות ה-30 של המאה ה-20, מעמד הולך וגדל של אליטה אפריקאית משכילה, שרבים למדו בבריטניה, נעשה פעיל יותר ויותר פוליטית בקול רם לגבי השגת עצמאות. הם הקימו אגודות, ואחרי 1944 את הקונגרס האפריקאי ניאסלנד (NAC). המתיישבים הלבנים התנגדו והפכו לתומכי האיחוד עם שתי הרודזיות להקמת פדרציה, אך מלחמת העולם השנייה עצרה את התוכניות הללו לזמן מה.

כאשר הצטרפה ניאסלנד בשנת 1953 לפדרציה עם רודזיה הדרומית והצפונית, חלה עלייה בתסיסה האזרחית, מכיוון שהדבר לא היה פופולרי מאוד בקרב תושבי המדינה. כישלונה של ה-NAC למנוע זאת גרם לקריסתה. זמן לא רב לאחר מכן, דור צעיר ולוחמני יותר החיה את ה-NAC. בסופו של דבר הם הזמינו את הייסטינגס באנדה לחזור לארץ ולהוביל אותה לעצמאות כמלאווי ב-1964.

אוכלוסייה

מפקד האוכלוסין של 1911 היה הראשון לאחר מכן שמה של מדינת החסות שונה ל-ניאסלנד. האוכלוסייה על פי מפקד זה הייתה: כ־969,183 אפריקאים, שסווגו כ"ילידים", כ־766 אירופאים, כ-481 אסייתים. במרץ 1920 מנו האירופים כ־1,015 ואסייתים כ־515. מספר האפריקאים נאמד (לפי שנת 1919) כ-561,600 גברים ונשים. סך של כ־1,226,000 תושבים. בבלנטייר, העיר הראשית, היו כ-300 תושבים אירופאים. מספרם של תושבי אירופה תמיד היה קטן, רק כ־1,948 תושבים בשנת 1945. ב-1960 מספרם עלה לכ-9,500, אך הם פחתו לאחר מכן בעקבות המאבק לעצמאות. גם מספרם של תושבי אסיה אתניים, שרבים מהם היו סוחרים, היה קטן.

הקטגוריה של 'ילידים' הייתה גדולה, אך לא הייתה ההגדרה הכללית למונח. בתיק בית משפט בניאסלנד משנת 1929, השופט קבע כי, "יליד פירושו יליד אפריקה שאינו ממוצא אירופי או ממוצא אסייתי; כל השאר אינם ילידים. גזעו או מוצאו של אדם אינם תלויים במקום בו הוא נמצא. או שהיא נולדה. הגזע תלוי בדם בוורידים...". בניגוד לאירופים ממוצא בריטי, ילידי ניאסלנד לא החזיקו באזרחות בריטית על פי חוק הלאום הבריטי, אך היו בעלי מעמד נמוך יותר של אדם מוגן בריטי. המונח 'יליד' שימש בכל מפקדי האוכלוסין הקולוניאליים עד וכולל 1945.

נתוני מפקד האוכלוסין ממפקדי האוכלוסין הקולוניאליים והמפקד הראשון לאחר העצמאות בטבלה למטה מראים אוכלוסייה שגדלה די מהר. האוכלוסיות בפועל סופרות את התושבים; אוכלוסיות דה יורה כוללות מהגרי עבודה נעדרים שנתנו כתובות במלאווי כביתם הקבוע

מפקדי האוכלוסין הקולוניאליים לא היו מדויקים: אלה של 1901 ו-1911 העריכו את האוכלוסייה האפריקאית על סמך רישומי מס בקתות, וגברים בוגרים מחדלי מס (עד 10% מהכלל) לא נרשמו. מפקדי האוכלוסין של 1921, 1926 ו-1931 לא ערכו ספירות בודדות של האוכלוסייה האפריקאית, כנראה שנעדרים לא הוערכו ולא נספרו באזורים מרוחקים. המפקד של 1945 היה טוב יותר, אבל עדיין לא תיעוד אמיתי של האוכלוסייה האפריקאית. מפקדי האוכלוסין של 1921, 1931 ו-1945 תיעדו כולם את מספר העולים ממוזמביק. אלה שנערכו לפני 1945 אולי לא תיעדו במידה ניכרת את מספר האפריקאים וגם את מלוא היקף הגירת העבודה מניאסאלנד.

לאורך התקופה הקולוניאלית ועד היום, צפיפות האוכלוסייה הכפרית של ניאסלנד/מלאווי הייתה מהגבוהות באפריקה שמדרום לסהרה. למרות שהאוכלוסייה גדלה די מהר, ואפילו הכפילה בין 1901 ל-1931, תמותת תינוקות גבוהה ומקרי מוות ממחלות טרופיות הגבילו את הגידול הטבעי ללא יותר מ-1 עד 2 אחוז בשנה. נראה כי שאר העלייה נבעה מהגירה ממוזמביק. מ-1931 עד 1945, הגידול הטבעי הוכפל, כנראה באמצעות שיפור השירותים הרפואיים, ותמותת התינוקות ירדה בהדרגה. למרות שההגירה נמשכה לאורך כל התקופה הקולוניאלית, היא הייתה גורם פחות משמעותי.

במפקד האוכלוסין של 1921 נמנו 108,204 "אנגורו" (מהגרים דוברי לומה ממוזמביק). סביר להניח שחלק גדול מאלה הרשומים בשמות שבטיים אחרים חצו את הגבול גם ממוזמביק. כמו כן, סביר להניח שמספר המהגרים מקבוצות שבטיות שהאמינו שהם שייכים לטריטוריות הסובבות, בעיקר מוזמביק וצפון רודזיה, הוכפל בין 1921 ל-1931. רוב תנועת ההגירה הגדולה הזו התרחשה לאחר 1926. אוכלוסיית האנגורו גדלה עוד יותר בשיעור גבוה יותר. מ-60 אחוזים בין 1931 ל-1945. במפקד האוכלוסין של 1966 נרשמו 283,854 אפריקאים ילידי חוץ, מתוכם כ-70 אחוזים נולדו במוזמביק.

הגירה פנימה זו של משפחות הייתה מאוזנת במקצת על ידי הגירת עבודה חיצונית, בעיקר על ידי גברים, לדרום רודזיה ולדרום אפריקה. התפתחותה של ניאסלנד הושפעה ככל הנראה לרעה מהניקוז של עובדים למדינות אחרות. ממשלת ניאסלנד העריכה כי 58,000 גברים בוגרים עבדו מחוץ ל-ניאסלנד בשנת 1935. המפקד בדרום רודזיה של 1931 לבדו רשם שם 54,000 זכרים של ניאסלנד אפריקאים, כך שההערכה הקודמת כנראה ספגה פחות את המספר הכולל של עובדים במדינות אחרות. בשנת 1937, הוערך כי למעלה מ-90,000 גברים בוגרים היו מהגרי עבודה: רבע מהם נחשבו שאינם בקשר עם משפחותיהם במשך יותר מחמש שנים.

עד 1945 כמעט 124,000 גברים בוגרים וכמעט 9,500 נקבות בוגרות היו ידועים נעדרים, למעט אלה שלא היו בקשר עם משפחותיהם. הרוב הגדול של מהגרי העבודה הגיע מהאזורים הצפוניים והמרכזיים הכפריים: בשנת 1937, מתוך 91,000 אפריקאים שתועדו כנעדרים, פחות מ-11,000 היו ממחוזות בדרום, שבהם היו יותר מקומות עבודה זמינים. הגירת העבודה נמשכה עד ואחרי העצמאות. ההערכה הייתה שבשנת 1963 נעדרו ועבדו בחו"ל כ-170,000 גברים: 120,000 בדרום רודזיה, 30,000 בדרום אפריקה ו-20,000 בזמביה.

שלטון

שלטון מרכזי

במהלך השנים 1907-1953, ניאסלנד הייתה נתונה לפיקוח ושליטה ישירה של המשרד הקולוניאלי והפרלמנט של בריטניה. המושל שעמד בראשו מונה על ידי ממשלת בריטניה ואחראי למשרד הקולוניאלי. ניאסלנד נזקקה לתמיכה פיננסית באמצעות מענקים. בין השנים 1953-1963 ניאסלנד הייתה חלק מהפדרציה של רודזיה וניאסלנד. הפדרציה של רודזיה וניאסלנד לא הייתה מדינה עצמאית לחלוטין כיוון שהיא הייתה כפופה חוקתית לממשלת בריטניה. המושלים שלה כמדינת חסות שמרו על האחריות למינהל המקומי, לאיגודי עובדים ולאיגודים של סחר בהם, חינוך יסודי ותיכוני אפריקאי, חקלאות וייעור באפריקה ומשטר פנימי. רוב הסמכויות הקודמות של המושלים הועברו לממשלה הפדרלית. סמכויות אלו היו האחריות הבלעדית לענייני חוץ, הגנה, הגירה, השכלה גבוהה, תחבורה, משרות והיבטים עיקריים של מדיניות כלכלית, התפקיד השולט בבריאות, פיתוח תעשייתי וחשמל. המשרד הקולוניאלי שמר על השלטון האולטימטיבי בענייני אפריקה והבעלות האפריקאית על קרקעות. הפדרציה פורקה רשמית ב-31 בדצמבר 1963. במקביל נקבעה עצמאותה של ניאסלנד ב-6 ביולי 1964. רוב המושלים חייו בטריטוריות אחרות אך נעזרו בראשי מחלקות שחיו בניאסלנד. חלק מבכירים אלה לקחו חלק גם בשתי הרשויות שייעצו למושלים. הרשות המחוקקת הוקמה רק מפקידים ב-1907 כדי לייעץ למושלים בנושא חקיקה.

שלטון מקומי

החסות חולקה למחוזות משנת 1892, עם גובה הכנסות (שנקרא מאוחר יותר נציב מחוזות) האחראי על כל אחד מהם. במקור היו כתריסר מחוזות, אך המספר גדל לכ-24 עם העצמאות. 12 האספנים ו-26 העוזרים בשנת 1907 היו אחראים לגביית מיסים ומכסים של צריפים; היו להם גם אחריות שיפוטית כשופטים, אם כי מעטים היו בעלי הכשרה משפטית כלשהי. משנת 1920 דיווחו הנציבים המחוזיים לשלושה נציבים מחוזיים במחוזות הצפון, המרכז והדרום. הם דיווחו למזכיר הראשי בזומבה. מספרם של נציבי המחוז ועוזריהם עלה באיטיות.

בחלקים רבים של מדינת החסות, היו מעט ראשים חזקים. בתחילה ניסו הבריטים להתחמק מסמכויותיהם של ראשים קיימים שהיו בעלי עוצמה, ולצמצם אותם לטובת שלטון ישיר של הגובים. משנת 1912, יכלו גובים למנות ראשי מינהלים וראשי כפרים כמתווכים מקומיים בין מינהל החסות והאנשים המקומיים, בצורה מוקדמת של שלטון עקיף. כל גובה יכול לקבוע אילו סמכויות להאציל לראשים במחוז שלו. חלקם מינו ראשים מסורתיים קיימים לראשים ראשיים, בעלי סמכות משמעותית מקומית.

גרסה נוספת של שלטון עקיף הונהגה בשנת 1933. הממשלה אישרה את המפקדים ואת המועצות שלהם כרשויות ילידים, אך היו להם מעט סמכויות אמיתיות ומעט כסף לאכוף אותם. הרשויות המקומיות יכולות להקים בתי משפט מקומיים כדי להכריע בתיקים לפי החוק המקובל המקומי. אבל סר צ'ארלס גולדינג, שמשל מ-1924 עד 1929, האמין שמערכת הראשים המסורתיים הלכה ודעכה ולא ניתן לסמוך עליה. לבתי המשפט המקומיים לא הייתה סמכות שיפוט על אחוזות בבעלות אירופה. הם היו נתונים לפיקוח של נציבי המחוז, והם שימשו בדרך כלל על ידי הממשל הקולוניאלי כדי לאכוף חוקים חקלאיים לא פופולריים. עם זאת, הם טיפלו ברוב הסכסוכים האזרחיים בחסות.

מחלוקת השטח

אחוזות פרטיות

רכישה ובעלות אירופית על שטחי קרקע נרחבים היוו בעיה חברתית ופוליטית גדולה עבור מדינת החסות, שכן האפריקאים ערערו יותר ויותר על השתלטות זו על אדמתם. אבל חלק גדול מהקרקעות הנותרות, כ-867,000 דונם, ויותר מ-350,000 דונם של אחוזות, כללו חלק גדול מהאדמות הניתנות לעיבוד הטובות ביותר בהרי שייר, שהייתה החלק הצפוף ביותר של המדינה ושבו האפריקאים הסתמכו על חקלאות קיום.

הנציב הראשון של החסות, סר הארי ג'ונסטון, קיווה שהרי שייר יהפכו לאזור להתיישבות אירופית בקנה מידה גדול. מאוחר יותר הוא חשב שזה לא בריא מדי. הוא הודה שיש בה אוכלוסייה אפריקאית גדולה שזקוקה לקרקע מספקת לשימוש עצמי, אם כי יורשיו לא היו שותפים לדעה זו. ניכורי קרקע נוספים היו קטנים בהרבה. רבים מהם היו חוות קטנות יותר שהופעלו על ידי אירופאים שהגיעו לניאסלנד לאחר מלחמת העולם הראשונה כדי לגדל טבק

עוד בשנת 1920, ועדת קרקעות שהוקמה על ידי שלטונות ניאסלנד הציעה העברת קרקעות נוספת, כדי לקדם את פיתוחם של מטעים אירופיים קטנים עד בינוניים, מ-700,000 הדונם של אדמות כתר שלדבריה היו זמינות לאחר הצרכים הנוכחיים והעתידיים. תוכנית זו נדחתה על ידי המשרד הקולוניאלי.

חלק גדול מהאדמות הטובות ביותר בהרי שייר הועברו לשליטה אירופאית בסוף המאה ה-19. אבל שתי חגורות גדולות, האחת מהעיירה זומבה לבלנטייר-לימבה והשנייה מלמבה לעיר תיולו, היו כמעט לגמרי אחוזות. בשני אזורים משמעותיים אלה, אדמות אמון לאפריקאים היו נדירות, וכתוצאה מכך צפופות מדי.

בשנים הראשונות של החסות, מעט מהקרקעות באחוזות ניטעו. המתנחלים רצו עבודה ועודדו את התושבים האפריקאים הקיימים להישאר על האדמה הלא מפותחת. לפי ל' ווייט, בשנות ה-80 של המאה ה-19, ייתכן שאזורים נרחבים בהרי שייר יהפכו לחסרי אוכלוסין באמצעות לחימה או פשיטות עבדים. אלה היו האזורים הכמעט ריקים ובלתי ניתנים להגנה שהאירופאים טענו בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-19. אפריקאים מעטים גרו באותה תקופה באדמות אחוזה. לאחר שהאירופאים הציגו את הדרישה לתשלומי שכר דירה על ידי חקלאים חוכרים, אפריקאים רבים עזבו את האחוזות. תושבים אפריקאים מוקדמים יותר שברחו לאזורים מוגנים יותר נמנעו בדרך כלל מלחזור להתיישב באחוזות.

עובדים חדשים (לעיתים קרובות מה שמכונה מהגרי "אנגורו" ממוזמביק) עודדו לעבור לאחוזות ולגדל יבול משלהם, אך נדרשו לשלם שכר דירה. נראה כי לאחוזות יש אוכלוסיות די נמוכות יחסית לאיכות הקרקע שלהן.

ועדת הקרקעות של 1920 שקלה גם את מצבם של אפריקאים המתגוררים באחוזות פרטיות והציעה לתת לכל הדיירים ביטחון קביעות מסוים. מלבד קשישים או אלמנות, כל הדיירים שילמו דמי שכירות במזומן על ידי עבודה או על ידי מכירת יבולים לבעלים, אבל רמות השכירות יוסדרו. הצעות אלו נחקקו בשנת 1928 לאחר שמפקד אוכלוסין משנת 1926 הראה כי למעלה מ-115,000 אפריקאים (10% מהאוכלוסייה) חיו באחוזות.

בעלי אחוזות יכלו לגרש עד 10% מהדיירים כל חמש שנים מבלי להראות כל סיבה, ויכלו לגרש ילדים זכרים לתושבים בגיל 16, ולסרב לאפשר התיישבות לבעלי בנות תושבים. המטרה הייתה למנוע צפיפות, אך הייתה מעט קרקע זמינה ליישב מחדש את המגורשים. משנת 1943 התנגדו לפינויים.

אדמה אפריקאית

החקיקה הבריטית משנת 1902 התייחסה לכל הקרקע בניאסלנד שלא הוענקה כבר כבעל זכויות חופשיות כמו כתר אדמה, שניתן היה להרחיק אותה ללא קשר לרצונות תושביה. רק בשנת 1904 קיבל המושל סמכויות לשמור שטחי כתר (הנקראים Native Trust Land) לטובת קהילות אפריקאיות, ורק בשנת 1936 נאסרה כל המרת קרקעות הילידים לנכסים עצמאיים על ידי אדמות הילידים משנת 1936 להזמין. מטרות חקיקה זו היו להרגיע את העם האפריקאי בזכויותיו בארץ ולשחרר אותם מחששות מהניכור שלה ללא הסכמתם. היה צורך בביטחון, מכיוון שבשנת 1920 כאשר שטחי הכתר כיסה 6.6 מיליון דונם, התפתח ויכוח לגבי הצרכים המתאימים של קהילות אירופה ואפריקה לקרקע. ממשל החסות הציע שלמרות שאוכלוסיית אפריקה עשויה להכפיל את עצמו תוך 30 שנה, עדיין ניתן יהיה להקים אחוזות חדשות מחוץ להרי שייר.

בכל שטח החסות, הרוב המכריע של תושביה היו תושבים כפריים ולא עירוניים ולמעלה מ-90% מהאוכלוסייה הכפרית האפריקאית התגוררה באדמות הכתר (כולל השמורות). הגישה שלהם לאדמות לחקלאות הייתה כפופה לחוק המקובל. זה השתנה, אך בדרך כלל זכאי לאדם שהעניק או יורש את השימוש בקרקע (לא בבעלותה) את הזכות הבלעדית לעבד אותה לתקופה בלתי מוגבלת, עם הזכות להעבירה ליורשיהן, אלא אם כן היא נלקחה בשל פשע, הזנחה, או נטישה. הייתה ציפייה שמנהיגי הקהילה יקצו קרקע קהילתית לחברי הקהילה, אך יגבילו את הקצאתה לזרים. למשפט הנוהג היה מעט מעמד משפטי בתקופה הקולוניאלית המוקדמת והכרה או הגנה מועטה ניתנה לאדמות הנוהגות או לקהילות שהשתמשו בה אז.

נטען כי לאורך כל התקופה הקולוניאלית ועד 1982 היו למלאווי מספיק קרקעות לעיבוד כדי לספק את צורכי המזון הבסיסיים של אוכלוסייתה, אם האדמה הניתנת לעיבוד הייתה מחולקת באופן שווה ומשמשת לייצור מזון. אולם, כבר בשנת 1920, בעוד ועדת הקרקעות לא חשבה שהמדינה צפופה מטבעה, היא ציינה שבמחוזות פקוקים שבהם מועסקים חלק גדול מאוכלוסיית העובדים, במיוחד באחוזות תה או ליד ערים, למשפחות היו רק 1 עד 2 דונם לחווה. עד 1946, המחוזות הצפופים היו צפופים עוד יותר.

כלכלה קולוניאלית

למרות שלניאסלנד יש משאבי מינרלים מסוימים, בעיקר של פחם, הם לא נוצלו בתקופה הקולוניאלית. ולכן כלכלת החסות הייתה צריכה להתבסס על חקלאות, אך ב-1907 רוב אנשיה היו חקלאים למען קיום.

בהשוואה לאדמות אירופה, צפון אמריקה ואסיה, קרקעות אפריקאיות רבות שמדרום לסהרה הן דלות בפוריות טבעית, דלות בחומרים מזינים, דלות בחומר אורגני ועלולות להישחק. טכניקת העיבוד הטובה ביותר עבור קרקעות כאלה כוללת 10 עד 15 שנות הפסקה בין 2 ל-3 שנות עיבוד, מערכת העיבוד וההפסקות הייתה נפוצה בניאסלנד כל עוד הייתה מספיק אדמה בכדי ליישם אותה. ככל שהחל שימוש חקלאי אינטנסיבי יותר בשנות ה-30 של המאה ה-20, התפוקה ומשך ההפסקה הצטמצמו בהדרגה באזורים מאוכלסים יותר, מה שהציב את פוריות הקרקע תחת לחץ גובר בהדרגה

למרות שבשנים הראשונות של המאה ה-20 האחוזות האירופיות ייצרו את עיקר חומרי היבולים הניתנים לייצוא ישיר, עד שנות ה-30, חלקים גדולים מרוב היבולים הללו (במיוחד טבק) הופקו על ידי אפריקאים, בין אם כחקלאים פשוטים על אדמת כתר או כבעלי אחוזות. במהלך 56 השנים שבהן התקיימה החסות, טבק, תה וכותנה היו גידולי הייצוא העיקריים, והתה היה היחיד שנשאר גידול של בעלי אחוזות לאורך כל הדרך. הבעיות העיקריות בהגדלת הייצוא היו העלויות הגבוהות של הובלה מניאסאלנד לחוף, האיכות הירודה של חלק ניכר מהתוצרת, ועבור חקלאים אפריקאים, התנגדות השותלים לגידול כותנה או טבק בתחרות עם האחוזות.

מספר המגדלים השתנה עד שמלחמת העולם השנייה התרחבה.

כותנה מצרית גודלה לראשונה באופן מסחרי על ידי מגדלים אפריקאים פשוטים בעמק שייר העליון בשנת 1903. הגידול התפשט לעמק שייר התחתון ולחופי אגם ניאסה. עד שנת 1905 גדלה כותנה אמריקאית יוקרתית יותר באחוזות בהרי שייר. בשנת 1912, הוקמו שוקי כותנה ממשלתיים שבהם ניתן מחיר הוגן יותר לכותנה.

בשנת 1918. הייצור השתנה מאוד, והכמויות הגדלות שימשו גם את ניאסלנד עצמה.

תה יוצא לראשונה מניאסלנד בשנת 1904 לאחר שהוקמו מטעי תה באזורי הגשמים הגבוהים של מחוז מלאניה, לאחר מכן הורחבו למחוז צ'ולו. הייצוא גדל בהתמדה. חשיבותו של התה עלתה באופן משמעותי לאחר 1934. ובשלוש השנים 1955-1957 וב-1960 ערך יצוא התה עלה על זה של הטבק ועד אמצע שנות ה-60 של המאה ה-20 היה בניאסלנד השטח הנרחב ביותר של גידול תה באפריקה. למרות ערכו לכלכלה של מדינת החסות, הבעיה העיקרית של התה מניאסלנד בשוק הבינלאומי הייתה איכותו הנמוכה.

ייצוא הבוטנים לא היה משמעותי לפני 1951, אך תוכנית ממשלתית לקידום גידול הבוטנים ומחירים טובים יותר הביאה לעלייה מהירה בייצוא הבוטנים לקראת סוף המאה הקודמת. הם גם גדלים למאכל באופן נרחב. בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20, ניאסלנד הפכה ליצרנית גדולה של שמן טונג. עם זאת, לאחר 1953, המחירים בעולם ירדו והייצור ירד כאשר שמן טונג הוחלף בתחליפים פטרוכימיים זולים יותר. עד לרעב של 1949, תירס לא ייוצא אך תוכנית ממשלתית קידמה אותו כיבול למטרות כלכליות. עד לעצמאות, הביקוש המקומי הפחית את הייצוא לכמעט אפסי.

רעב

רעב עונתי היה נפוץ בתקופות הקדם-קולוניאליות ובתקופות הקולוניאליות המוקדמות, שכן איכרים גידלו מזון לצורכי משפחותיהם, עם עודפים קטנים בלבד לאחסן, לסחור בבעלי חיים או להעביר למשפחה. רעב היה קשור לעיתים קרובות למלחמה, כמו ברעב הגדול בדרום המדינה בשנת 1863. אחת התיאוריות של רעב אפריקאי מהתקופה הקולוניאלית היא שהקולוניאליזם הוביל לעוני על ידי הפקעת אדמות עבור יבולים מזומנים או אילץ חקלאים לגדל אותם (והפחתה שלהם). תשלום נמוך עבור היבולים שלהם, גביית דמי שכירות עבור אדמות שהופקעו ומיסוי שרירותי (הפחתת יכולתם לקנות מזון). כניסתה של כלכלת שוק שחקה כמה אסטרטגיות הישרדות פרה-קולוניאליות כמו גידול יבולים משניים למקרה שהעיקרי נכשל, איסוף מזון בר או חיפוש תמיכה ממשפחה או חברים ובסופו של דבר יצר תת-מעמד של עניים הסובלים מתת-תזונה כרונית.

ניאסלנד סבלה מרעב מקומי ב-1918 ובזמנים שונים בין 1920 ל-1924, וממחסור משמעותי במזון בשנים אחרות. הממשלה נקטה מעט בפעולות עד שהמצב היה קריטי כאשר אספקת הסעד היו יקרה והפצתם התעכבה וגם לא ששה להנפיק סעד חינם לבעלי יכולת. עם זאת, היא אכן ייבאה כ-2,000 טון תירס להקלה ברעב בשנים 1922 ו-1923 וקנתה תבואה באזורים שנפגעו פחות. אף על פי שהאירועים הללו היו בקנה מידה קטן יותר מאשר ב-1949, השלטונות לא הגיבו בהכנות נאותות כדי להתמודד עם רעב מאוחר יותר.

בנובמבר ובדצמבר 1949, הגשמים פסקו מספר חודשים מוקדם ומחסור במזון התפתח במהירות בהרי שייר. עובדי ממשלה ונציגות, עובדים עירוניים רבים וכמה שוכרי אחוזה קיבלו מזון או מזון בחינם או מסובסד באשראי. אלה שפחות מסוגלים להתמודד, כמו אלמנות או נשים נטושות, זקנים, צעירים מאוד ואלה שכבר היו בעוני סבלו יותר מכל, ומשפחות לא עזרו לקרובים רחוקים יותר. בשנים 1949 ו-1950 יובאו 25,000 טון מזון, אם כי המשלוחים הראשוניים התעכבו. נתון התמותה הרשמי היה 100 עד 200 מקרי מוות, אך ייתכן שהמספר האמיתי היה גבוה יותר, והיו מחסור חמור במזון ב-1949 וב-1950.

לאומנות ועצמאות

מקורות הלאומנות

ההפגנות הראשונות נגד השלטון הקולוניאלי הגיעו משני מקורות. ראשית, כנסיות אפריקאיות עצמאיות דחו את השליטה המיסיונרית האירופית, ובאמצעות מגדל השמירה וקבוצות אחרות, קידמו השקפות שיטתיות של מילניאליזם שהרשויות ראו בהן מרדנות. שנית, אפריקאים שהתחנכו בנציגויות או בחו"ל חיפשו קידום חברתי, כלכלי ופוליטי באמצעות "אגודות ילידים" התנדבותיות. שני המקורות היו בדרך כלל שלווים, אבל התקוממות אלימה ב-1915 על ידי ג'ון צ'ילמבווה ביטאה הן רדיקליות דתית והן את התסכול של אפריקנים משכילים שנשללו על ידי קולות משפיעים, כמו כעס על קורבנות אפריקאים במלחמת העולם הראשונה. לאחר המרד של צ'ילמבווה, ההפגנות הושתקו עד לתחילת שנות ה-30 והתרכזו בשיפור החינוך והחקלאות באפריקה..

תסיסה של ממשלת דרום רודזיה הובילה לוועדה מלכותית לקשר עתידי בין צפון ודרום רודזיה, צפון רודזיה וניאסלנד, או כל שלושת הטריטוריות. למרות התנגדות אפריקאית כמעט פה אחד למיזוג עם דרום רודזיה, דו"ח ועדת בלדיסלו משנת 1939 לא שלל לחלוטין צורה כלשהי של התאגדות בעתיד, בתנאי שצורות אפליה גזעית בדרום רודזיה לא ייושמו בצפון זמבזי.

הסכנה של שלטון דרום רודזיה הפכה את הדרישות האפריקאיות לזכויות פוליטיות דחופות יותר, ובשנת 1944 התאחדו אגודות התנדבות מקומיות שונות בתור הקונגרס האפריקאי בניאסלנד (NAC). אחת הדרישות הראשונות שלו הייתה לקיים נציגות אפריקאית במועצה המחוקקת, אשר ניתנה ב-1949. משנת 1946, ה-NAC קיבל תמיכה כספית ופוליטית מהיסטינגס בנדה, שהתגורר אז בבריטניה. למרות תמיכה זו, הקונגרס איבד תאוצה עד שהחייאת הצעות המיזוג ב-1948 העניקה לו חיים חדשים.

ממשלות בריטניה שלאחר המלחמה שוכנעו שהתאחדות הדוקה יותר במרכז אפריקה תצמצם עלויות, והן הסכימו לפתרון פדרלי. ההתנגדויות העיקריות של אפריקה לפדרציה סוכמו בתזכיר משותף שהכינו היסטינגס בנדה עבור ניאסלנד והארי נקומבולה עבור צפון רודזיה ב-1951. אלה היו ששליטה פוליטית של המיעוט הלבן בדרום רודזיה תמנע השתתפות פוליטית אפריקאית גדולה יותר. ושליטה זו על ידי פוליטיקאים מדרום רודזיה יובילו לאפליה והפרדה גזעית עוצמתית יותר.

הפדרציה של רודזיה וניאסלנד נדחקה בשנת 1953 נגד אופוזיציה אפריקאית חזקה מאוד, כולל מהומות ומקרי מוות במחוז צ'ולו, למרות שהיו גם בעיות קרקע מקומיות. ב-1953, ה-NAC התנגד לפדרציה ודרש עצמאות. תומכיו הפגינו נגד מיסים וחוקים. בתחילת 1954, הקונגרס נטש את הקמפיין שלו ואיבד הרבה מתמיכתו. זמן קצר לאחר הקמתו, ניסתה הממשלה הפדרלית לקחת את ענייני אפריקה מהמשרד הקולוניאלי הבריטי. היא גם הפחיתה את הצעות הפיתוח הבריטיות הצנועות למדי לאחר המלחמה.

בשנת 1955, המשרד הקולוניאלי הסכים להצעת מושל ניאסלנד להגדיל את הייצוג האפריקאי במועצה המחוקקת משלושה לחמישה חברים, וכי החברים האפריקאים לא ימונו עוד על ידי המושל, אלא ימונו על ידי מועצות פרובינציאליות. מכיוון שמועצות פרובינציאליות אלו היו פתוחות למשאלות העם, הדבר אפשר למועצות אלו למנות חברי קונגרס למועצה המחוקקת. זה התרחש ב-1956 כאשר הנרי צ’יפמבר וקניאמה צ’יום, שני חברי קונגרס רדיקליים צעירים, היו מועמדים יחד עם שלושה יושבי ראש, כולל שני תומכי קונגרס. הצלחה זו הובילה לגידול מהיר במספר חברי הקונגרס בשנים 1956 ו-1957.

כמה מהחברים הצעירים יותר בקונגרס האפריקאי בניאסלנד לא האמינו ביכולתו של מנהיג הקונגרס, ת.ד.ת בנדה, שאותו הם האשימו בחוסר יושר, ורצו להחליפו בד"ר היסטינגס בנדה, שהתגורר אז בחוף הזהב. ד"ר בנדה הודיע שהוא יחזור רק אם יקבל את הנשיאות של הקונגרס. לאחר שהוסכם על כך הוא חזר לניאסלנד ביולי 1958 ו-ת.ד.ת בנדה הודח.

תנועות בעצמאות

בנדה ומנהיגי מפלגת הקונגרס החלו בקמפיין של פעולה ישירה נגד הפדרציה, לשינוי חוקתי מיידי ובסופו של דבר עצמאות. מכיוון שהדבר כלל התנגדות להנחיות הפדרליות על שיטות חקלאות, ההפגנות היו נרחבות ולעיתים אלימות. בינואר 1958, בנדה הציג הצעות לקונגרס לרפורמה חוקתית בפני המושל, סר רוברט ארמיטאג'. אלה היו עבור רוב אפריקאי במועצה המחוקקת ולשוויון מינימלי בלי אפריקאים במועצה המבצעת.

המושל דחה את ההצעות, והתמוטטות זו בשיחות החוקתיות הובילה לדרישות בתוך הקונגרס להסלמה של ההפגנות נגד הממשלה ולפעולה אלימה יותר. ככל שתומכי הקונגרס נעשו אלימים יותר ומנהיגי הקונגרס השמיעו הצהרות מתלהטות יותר ויותר, ארמיטאג' החליט שלא להציע ויתורים אך התכונן למעצרים המוניים. ב-21 בפברואר הוטסו חיילים אירופאים של גדוד רודזיה לתוך ניאסלנד, ובימים הבאים פתחו שוטרים או חיילים באש על מתפרעים במספר מקומות, מה שהוביל לארבעה הרוגים.

בהחלטה לבצע מעצרים נרחבים המכסים כמעט את כל ארגון הקונגרס, ארמיטאג' הושפע מדיווח שקיבלה המשטרה ממודיע על פגישה של מנהיגי הקונגרס שבה, נטען על ידי ראש המחלקה המיוחדת, כי הרג ללא הבחנה של אירופאים ואסייתים, ושל אותם אפריקאים המתנגדים לקונגרס תוכננה, מה שנקרא "מזימת הרצח". אין ראיות לכך שהתקיימה תוכנית רשמית כלשהי, וממשלת ניאסלנד לא נקטה פעולה מיידית נגד בנדה או מנהיגי קונגרס אחרים אלא המשיכה לנהל איתם משא ומתן עד סוף פברואר.

בדיון בבית הנבחרים ב-3 במרץ 1959, היום שבו הוכרז מצב החירום, הצהיר אלן לנוקס-בויד, המזכיר הקולוניאלי, כי ברור מהמידע שהתקבל שהקונגרס תכנן את הרצח הנרחב של אירופאים, אסייתים ויושבי ראש אפריקאים, "... למעשה, היה מתוכנן טבח". זה היה האזכור הפומבי הראשון של מזימת רצח, ומאוחר יותר באותו דיון, שר החוץ במשרד הקולוניאלי, ג'וליאן אמרי, חיזק את דברי לנוקס-בויד בדיבורים על "... קונספירציה של רצח" ו"טבח... בקנה מידה קנייתי".

ב-3 במרץ 1959, סר רוברט ארמיטאג', כמושל ניאסלנד, הכריז על מצב חירום בכל מדינת החסות, ובפעולה משטרתית וצבאית חסויה שהוא כינה "מבצע זריחה" עצר את ד”ר היסטינגס בנדה נשיא הקונגרס וחברים אחרים בהנהלה שלו. כמו כן גם למעלה ממאה בכירים במפלגה המקומית. הקונגרס האפריקאי של ניאסלנד נאסר למחרת. העצורים נעצרו ללא משפט, ומספר העצורים הכולל עלה לבסוף ליותר מ-1,300. למעלה מ-2,000 נוספים נכלאו בגין עבירות הקשורות למצב החירום, כולל התפרעות ונזק פלילי. המטרה המוצהרת של צעדים אלה הייתה לאפשר לממשלת ניאסלנד להחזיר את החוק והסדר לאחר ההפקרות הגוברת בעקבות שובו של ד"ר בנדה. במקום להרגיע את המצב מיד, במצב החירום שלאחר מכן נהרגו חמישים ואחד אפריקאים ורבים נוספים נפצעו.

מתוכם, 20 נהרגו במפרץ נחטה, שם הוחזקו העצורים באזור הצפון לפני ההעברה דרומה. מנהיג קונגרס מקומי עודד קהל רב להתאסף, ככל הנראה כדי להבטיח את שחרור העצורים. כוחות שהיו אמורים להגיע לעיירה מוקדם ב-3 במרץ התעכבו וכשהגיעו, הורה להם נציב המחוז, שחש שהמצב יצא מכלל שליטה, לפתוח באש. 12 מקרי מוות נוספים התרחשו עד 19 במרץ. יתרת 51 מקרי המוות שתועדו רשמית היו בפעולות צבאיות באזור הצפון. ה-NAC, שנאסר ב-1958, הוקם מחדש כמפלגת הקונגרס של מלאווי ב-1959.

לאחר מצב החירום, ועדה בראשות לורד דוולין חשפה את הכשלים של ממשל ניאסלנד. הוועדה מצאה כי הכרזת מצב חירום נחוצה כדי להחזיר את הסדר על כנו ולמנוע ירידה לאנרכיה. הוא דחה את קיומה של כל "מזימת רצח", אך ציין: "מצאנו כי יש לאמץ פעולות אלימות כמדיניות, כי יש לבצע הפרות של החוק וכי לניסיונות הממשלה לאכוף אותה יש להתנגד באלימות. עוד גילינו שדיברו על הכאת והריגת אירופאים, אבל לא על התנקשות בדם קר או רצח."

ניתן להסיק מהדו"ח שממשל ניאסלנד איבד את תמיכת העם האפריקאי של ניאסלנד, וציין את דחייתם לפדרציה. לבסוף, הוא הציע שממשלת בריטניה תנהל משא ומתן עם מנהיגים אפריקאים על עתידה החוקתי של המדינה. מסקנותיו של דוולין לפיהן נעשה שימוש בכוח מופרז וכי ניאסלנד היא "מדינת משטרה" עוררו סערה פוליטית. הדו"ח שלו נדחה ברובו ומצב החירום נמשך עד יוני 1960.

בתחילה ניסתה ממשלת בריטניה להרגיע את המצב על ידי מינויים של חברים אפריקאים נוספים (שלא היו תומכי מפלגת הקונגרס של מלאווי) למועצה המחוקקת. עד מהרה היא החליטה שלא ניתן לקיים את הפדרציה של רודזיה וניאסלנד. הוא פורק רשמית ב-31 בדצמבר 1963 אך הפסיק להיות רלוונטי לניאסלנד מתישהו לפני כן. היא גם החליטה שיש לתת לניאסלנד ולצפון רודזיה ממשלה אחראית תחת שלטון הרוב. בנדה שוחרר באפריל 1960 והוזמן ללונדון כדי לדון בהצעות לממשלה אחראית.

לאחר הניצחון המוחץ של מפלגת הקונגרס של מלאווי בבחירות באוגוסט 1961, בנדה וארבעה חברים או תומכים נוספים במפלגת הקונגרס של מלאווי הצטרפו למועצה הפועלת כשרים נבחרים לצד חמישה פקידים. לאחר ועידה חוקתית בלונדון בשנת 1962, ניאסלנד השיגה ממשל עצמי פנימי עם בנדה כראש ממשלה בפברואר 1963. עצמאות מלאה הושגה ב-6 ביולי 1964 עם בנדה כראש הממשלה, והמדינה הפכה לרפובליקה של מלאווי, רפובליקה בתוך חבר העמים, ב-6 ביולי 1966, עם בנדה כנשיא.

רשימת המושלים

סר ויליאם הנרי מאנינג: אוקטובר 1907 - 1 במאי 1908

סר אלפרד שארפ: 1 במאי 1908 - 1 באפריל 1910

פרנסיס בארו פירס: 1 באפריל 1910 - 4 ביולי 1910

הנרי ריצ'רד וואליס: 4 ביולי 1910 - 6 בפברואר 1911

סר ויליאם הנרי מאנינג: 6 בפברואר 1911 - 23 בספטמבר 1913

ג'ורג' סמית': 23 בספטמבר 1913 - 12 באפריל 1923

ריצ'רד סימס דונקין רנקין: 12 באפריל 1923 - 27 במרץ 1924

סר צ'ארלס קלברט באורינג: 27 במרץ 1924 – 30 במאי 1929

וילפרד בנט דיווידסון-הוסטון: 30 במאי 1929 - 7 בנובמבר 1929

שנטון וויטלג תומאס: 7 בנובמבר 1929 - 22 בנובמבר 1932

סר הוברט ווינתרופ יאנג: 22 בנובמבר 1932 - 9 באפריל 1934

קנת למברט הול: 9 באפריל 1934 - 21 בספטמבר 1934

סר הרולד בקסטר קיטרמאסטר: 21 בספטמבר 1934 – 20 במרץ 1939

סר הנרי סי.די. קליבלנד מקנזי-קנדי: 20 במרץ 1939 – 8 באוגוסט 1942

סר אדמונד צ'ארלס סמית' ריצ'רדס: 8 באוגוסט 1942 - 27 במרץ 1947

ג'פרי פרנסיס טיילור קולבי: 30 במרץ 1948 - 10 באפריל 1956

סר רוברט פרסבל ארמיטאג' : 10 באפריל 1956 – 10 באפריל 1961

סר גלין סמולווד ג'ונס: 10 באפריל 1961 - 6 ביולי 1964

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ניאסלנד בוויקישיתוף