ניסיון ההפיכה הצבאי הירדני לכאורה ב-1957

ניסיון ההפיכה הצבאי הירדני לכאורה ב-1957 מתייחס לעימותים אלימים ב-13 באפריל 1957 בבסיסי הצבא בזרקא, ירדן, בין יחידות בדואיות הנאמנות למלך חוסיין ליחידות לאומיות ערביות. שתי גרסאות התפתחו בנוגע לאירועי זרקא: הגרסה המלכותית קבעה כי האירוע הוא הפיכה של עלי אבו נוואר נגד חוסיין, והגרסה המתנגדת טוענת כי מדובר בהפיכה נגדית מבוימת של חוסיין בגיבוי אמריקני נגד התנועה הפאן-ערבית.

הרקע לעימות

התמרון הצבאי "מבצע האשם" התחיל ב-8 באפריל והקיף את הבירה עמאן. חוסיין שאל את עלי אבו נוואר (רמטכ"ל הכוחות המזוינים של ירדן) על פשר התמרון. הרמטכ"ל טען שמדובר בתרגיל צבאי רגיל. חוסיין, שחשד כי מדובר במפגן כוח של אבו נוואר להפיל אותו ולהיכנס לאיחוד עם הרפובליקה הערבית המאוחדת, הורה לאבו נוואר לסגת. הממשלה הערבית של סולימאן א-נאבולסי נאלצה להתפטר ב-10 באפריל לאחר שמדיניותה התנגשה לעיתים קרובות עם הארמון.

העימות

ב-13 באפריל פרצו מהומות בבסיסי זרקא. חוסיין (שהיה בן 21) הלך להפסיק את האלימות בין היחידות המלכותיות והערביות, לאחר שהערבים הפיצו שמועות כי חוסיין נהרג.

ניסיון תמיכה סורי

כוח סורי בן 3,000 לוחמים החל לנוע דרומה לתמיכה במה שנתפס בעיניהם כניסיון הפיכה, אך חזר לאחר שיחידות הצבא הראו את נאמנותן למלך.

תוצאות העימות

אבו נוואר וקצינים ערבים בכירים התפטרו, והתאפשר להם לעזוב לסוריה, שם הפכו לאופזיציה למלוכה הירדנית.

חוסיין הטיל ממשל צבאי על האוכלוסייה, ופירק את היחידות הפלסטיניות. בסופו של דבר צמצם כמה מהצעדים הללו, בעיקר על ידי עוצר וצנזורה עיתונאית. בכך מהלכיו של חוסיין צימצמו את הדמוקרטיה החוקתית בירדן. על הקושרים לכאורה נגזרו 15 שנות מאסר בהיעדר נוכחותם, אך מאוחר יותר חוננו על ידי חוסיין ב-1964 כחלק ממאמצי הפיוס שלו עם האופוזיציה הגולה, וקיבלו תפקידים בכירים בממשלה.

הקדמה

בבחירות הכלליות באוקטובר 1956 זכתה המפלגה הלאומית-סוציאליסטית (NSP) ל-12 מושבים. המלך חוסיין ביקש מסולימאן א-נאבולסי, מנהיג ה- NSP להקים ממשלה. נבלוסי הפך לראש ממשלה לאומית סוציאליסטית ערבית. נבלוסי הזדהה יותר עם נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר מחוסיין. נבולסי מיזג את הלגיון הערבי עם המשמר הלאומי הפלסטיני, ויצר צבא ירדני בן 35,000 איש. וכונן יחסים דיפלומטיים עם ברית המועצות. היחסים המתוחים בין הארמון לממשלה הגיעו לשיאם במרץ לאחר שנבולסי סיפק לחוסיין את רשימת הקצינים הבכירים בצבא שאותום רצה לפטר, חוסיין נעתר, לאחר מכן כשהציג רשימה חדשה - חוסיין התנגד.

האירועים בזרקא

המלך חוסיין פונה לחייליו, אבו נואר צופה, ב-1956.

בתוהו ובוהו המדיני בירדן ויומיים לפני התפטרותו הכפויה של נבולסי, עסקה יחידת צבא מחטיבת השריון הראשונה בפיקודו של סרן נדיר רשיד בתמרון בשם "מבצע האשם", לכבוד משפחת המלוכה ההאשמית, בצמתים הגדולים של עמאן. המהלך העלה את חשדו של חוסיין והניע אותו להורות לאבו נואר להסיג את היחידה, וכך עשה. חוסיין האמין שהמהלך הוא הקדמה להפיכה הממשמשת ובאה. אבו נואר ביקש להפיג את דאגותיו של חוסיין ואמר לו שזה תרגיל שגרתי שבוצע פעמים רבות בשנים הקודמות לפקח על התנועה אל העיר ומחוצה לה, מאוחר יותר טען ראשיד שהיא חלק מתוכנית מגירה רחבה יותר להעברת חיילים לגדה המערבית במקרה של פלישה ישראלית. לפי פירסון, התמרון נועד להפחיד את חוסיין, בעוד שההיסטוריונית בטי אנדרסון שיערה כי "הקצינים יכלו לבדוק את המים כדי לראות מה הם יכולים להשיג מבחינה צבאית". תהיה הסיבה האמיתית לתמרון אשר תהא, היא הגבירה את חשדותיו של חוסיין בהפיכה מצד אבו נואר והלאומנים הערבים, והיא עוררה אזהרות מצד גורמים מלכותיים ותיקים, בהג'ת א-תלהוני וחוסיין בן נאסר, כי ההפיכה קרובה.

ב־13 באפריל פרצו התפרעויות בצריפי הצבא בזרקא, שהכילו את ריכוז הכוחות הגדול ביותר במדינה, בעיקר ביחידות חדריות (לא בדואיות) הנאמנות לאבו נואר לבין יחידות הנשלטות על ידי בדווים הנאמנות לחוסיין. שתי התייחסויות עיקריות התגלו בנוגע לאירוע זה, הידוע בכינויו "מרד זרקא", כאשר התייחסות אחת הועברה על ידי חוסין והיסטוריוגרפים מערביים והשנייה על ידי מתנגדים פוליטיים ורבים בעיתונות הירדנית והערבית. פירסון אמר כי "האירוע שקוע במסתורין ובמחלוקת מתמשכת", וגם אנדרסון כתב כי "יש שאלות רבות בשאלה האם מקור ההפיכה הזה מקורו בצבא, בראשות אבו נואר והקצינים החופשיים, או המלך והאמריקאים, שרצו תירוץ לסלק את "התנועה הלאומנית הערבית" מהזירה הפוליטית של ירדן.

על פי תיאור האירועים של חוסיין, אבו נוואר והקצינים החופשיים תכננו כי גדוד החי"ר הראשון שנשלט על ידי הבדואים בזרקא ישתתף בתרגיל אימונים במדבר ללא תחמושת כדי להפוך אותו לבלתי זמין להפעלה של חוסיין נגד הפגנה נגד הממשלה שתוכננה להתקיים על ידי נבולסי ב-14 באפריל. חוסיין עדיין נזהר מנבולסי בשל יירוט לכאורה של הודעה מנאצר המפצירה בנבולסי להתנגד לפיטוריו מראשות הממשלה. חוסין התבשר על מזימתם לכאורה של הקצינים החופשיים על ידי שריף נזר וקצינים בדואים מזרקא בערב 13 באפריל. במקביל מסר אבו נואר אולטימטום לראש הממשלה סעיד אל-מופתי (יורשו של נבולסי) שהזהיר את חוסין למנות ממשלה המשקפת את רצון הפרלמנט הנבחר או להתמודד עם מרד צבאי. ככל הנראה אל-מופתי נשבר בנוכחותו של חוסיין, מה שגרם לחוסיין לברר אודות האולטימטום אצל אבו נואר, שעליו הודה אבו נואר בהפתעתו. לאחר מכן הביא חוסיין את אבו נואר יחד איתו לבדיקת המקום בזרקא, שם נאמר לחוסיין על ידי קצינים נאמנים מזרקא כי שמועות על מותו עוררו עימותים קשים בין נאמניו לבין אלו של אבו נואר וכי רק הנוכחות הפיזית. של חוסיין שמה קץ ללחימה. יתר על כן, נאמר לחוסיין כי ראשיד ומען אבו נואר (בן דודו הרחוק של אבו נואר) הורה לעמאן לצור על ארמון המלוכה ולעצור את חוסיין. כוח סורי בן 3,000 לוחמים החל לנוע דרומה לתמוך במה שנתפס בעיניהם כניסיון הפיכה, הם נעו חזרה לאחר שיחידות הצבא הראו נאמנות למלך.

שתי התפיסות מסכימות כי במהלך הלחימה באל-זרקא, נעצרו קצינים חופשיים רבים על ידי קצינים בדואים נאמנים למלך. שתי התפיסות מסכימות גם שכאשר חוסיין עשה את דרכו לזרקא, הוא זכה לעידוד על ידי חיילים נאמנים והוא התערב באמצע העימותים על אחריותו בלבד ואומץ על ידי תומכיו שקראו מוות לאבו נואר ולכל הבוגדים!" אבו נואר נשאר במכונית, חשש לחייו, ואז כנראה התחנן בפני חוסיין שיגן עליו ויאפשר לו לחזור לעמאן, חוסיין הסכים. עם רדת הלילה שכנע אבו נואר את חוסיין לאפשר לו לעזוב את ירדן ובבוקר ה-14 במרץ התפטר רשמית ויצא לדמשק עם משפחתו.

האלוף עלי אל-חיארי, יריבו הראשי של אבו נואר בצבא ירדן, מונה כמחליפו של אבו נואר, אך ב-20 באפריל ערק לסוריה. אלחיירי טען כי לפני האירוע בזרקא וזמן קצר לאחר התפטרותו הכפויה של קבינט אל-נבולסי, פקדו אנשי ארמון את המטה הכללי של הצבא כדי לברר את דעת הקצינים בנוגע לשינוי כיוון הממשלה החדשה. הרחק מהמדיניות הפאן-ערבית של מצרים וסוריה. לפיכך, כאשר אבו נואר והקצינים החופשיים הביעו את סירובם "להשתמש בצבא נגד הרצון העממי במדינה, הציבו אנשי ארמון תוכניות בפני קצינים מלכותיים, כולל אל-היירי, למבצע דגל כוזב בזרקא. התייחסות אל-היארי פורסמה ברחבי ירדן ובעולם הערבי, ולמרות התנגדות פקידי הארמון, הביא לספקנות ציבורית נוספת כלפי הגרסה הרשמית של האירועים בנוגע לעלילת ההפיכה לכאורה.

אבו נואר הכחיש בעקביות כל בגידה בחוסין וטען שהוא, קורבן לתככים הפוליטיים בממלכה ומתחריו ביקשו להכפישו. במסיבת עיתונאים בדמשק, הצהיר כי האירוע כולו הוא תגובת יתר של חוסין לדיווחים מרעישים ושקריים על מזימת הפיכה וכי ככל הנראה האירוע הוא הפיכה מקדימה של חוסין והמשמר הישן, שנתמך. או מהונדס על ידי המודיעין האמריקני, נגד התומכים העיקריים של האחדות הפאן-ערבית בירדן. ראשיד ומען אבו נוואר הכחישו בתוקף כל סוג של מזימת הפיכה. לפי פירסון, גרסת הקצינים החופשיים ואל-הייארי התאמתו עוד יותר בשל היעדר ראיות במשפטים הצבאיים נגד הקושרים לכאורה שנעצרו, העונשים הקלים שניתנו להם ושיקומם הסופי של הקושרים לכאורה, כולל אבו נואר, שהועברו אחר כך לתפקידים בכירים במדינה ובצבא.

אחרית דבר

ב-22 באפריל, פרסם אבו נואר הצהרה ברדיו קול ערב בקהיר, בגנות חוסיין. למחרת, בתיאום עם אבו נואר, נערך בשכם בגדה המערבית קונגרס פטריוטי המורכב מאופוזיציית חוסיין, בדרישה לפטר פקידי ארמון בכירים, גירוש השגריר האמריקני והנספח הצבאי, דחיית דוקטרינת אייזנהאואר, אחדות פדרלית עם מצרים וסוריה והשבתם של קציני הצבא המפוטרים, כולל אבו נואר. כתוצאה מהקונגרס העמיד חוסיין את שכם, ירושלים ועמאן בעוצר צבאי, פיזר מפלגות פוליטיות, הטיל צנזורה בעיתונות, פיטר מועצות עירוניות ביהודה ושומרון לטובת מושלים צבאיים, פירק את יחידות הצבא הנשלטות על ידי הפלסטינים, עצר את אל-נבולסי (שמונה מאז לשר חוץ) ופיטר את קבינטו של ראש הממשלה פח'רי אל-ח'אלידי. אף שבסופו של דבר הרגיע כמה מהצעדים הללו: עוצר צבאי וצנזורה עיתונאית קשה, מהלכיו של חוסין צמצמו את הדמוקרטיה החוקתית שהייתה בירדן באמצע שנות ה-50. האירוע הקשה על יחסי ירדן עם סוריה ומצרים.

מצרים וסוריה הכריזו על איחוד תחת הרפובליקה הערבית המאוחדת, בראשותו של גמאל עבד אל נאצר בפברואר 1958. ההודעה הובילה את ירדן ועיראק ההאשמית להקים את הפדרציה הערבית.

כמה שבועות לאחר מכן. ב-14 ביולי נהרג מלך פייסל השני מעיראק (בן דודו של חוסיין) בהפיכה עקובה מדם יחד עם שאר בני המשפחה ההאשמית בעיראק. ההפיכה הפכה את עיראק לרפובליקה, ובכך הסתיימה הפדרציה בין שתי המדינות. ראש ממשל ירדן לשעבר אבראהים האשם ופקידים ירדנים אחרים שהיו בביקור רשמי בעיראק נהרגו גם הם.

ראו גם

• הרפובליקה הערבית המאוחדת
• האיחוד הערבי
• הקשר להדחת המלך עבדאללה