סולימאן א-נאבולסי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סולימאן א-נאבולסי
سليمان النابنسي
Sulayman Nabulsi.jpg
מדינה ירדןירדן ממלכת ירדן
תאריך לידה 1908
מקום לידה סלט, עבר הירדן
תאריך פטירה 1976 (בגיל 68 בערך)
מקום פטירה עמאן עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק דיפלומט, כלכלן
מפלגה החזית הלאומית
ראש ממשלת ירדן
תקופת כהונה 29 באוקטובר 195613 באפריל 1957 (23 שבועות ו-6 ימים)
הקודם אבראהים האשם
הבא חוסיין אל-ח'אלידי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

סלימאן א-נאבולסיערבית: سليمان النابنسي; 19081976) היה פוליטיקאי ירדני בעל נטיות סוציאליסטיות. שימש כראש ממשלת ירדן בשנים 1956-1957.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סולימאן א-נאבולסי נולד בסלט שבעבר הירדן בשנת 1908. למד משפטים באוניברסיטה האמריקנית בביירות, והחל לשמש בתפקידים פוליטיים מאז עצמאותה של ירדן. שימש לתקופה קצרה כשגריר ירדן בבריטניה. לאחר שהותרה פעילות מפלגתית בדצמבר 1953, בעקבות צעדי הליברליזציה של ראש הממשלה פאוזי אל-מולקי, הקים ב-1954 א-נאבולסי את "המפלגה הלאומית הסוציאליסטית" שבראשה עמד. כמנהיג הסוציאליסטיים א-נאבולסי שאף לנתק את הקשר ההיסטורי בין ירדן ובריטניה, ולחזק במקום זאת קשרים עם מדינות ערב ועם הגוש הקומוניסטי. הוא היה בראש המתנגדים להצטרפותה של ירדן לברית בגדד בשנת 1955.

בבחירות שנערכו באוקטובר 1956 זכתה המפלגה הלאומית הסוציאליסטית ב-12 מושבים מתוך 40 והייתה למפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט. יחד עם המפלגה הקומוניסטית ומפלגת הבעת' הירדנית הקים א-נאבולסי ב-29 באוקטובר ממשלה, שלא סרה למרותו של המלך חוסיין. א-נאבולסי כיהן גם בתפקיד שר החוץ בממשלתו, אך לצד זאת מינה את מנהיג הבעת', עבדאללה רימאוי לשר ללא תיק במשרד החוץ. שבוע לאחר הקמת הממשלה פרצה מלחמת סיני שבה לחמה ישראל לצד בריטניה וצרפת נגד מצרים. המלך חוסיין היה נחוש להיחלץ לעזרתו של נאצר, בהתאם להסכם שנחתם בין המדינות זמן קצר לפני כן. אך א-נאבולסי, יחד עם הדרג המדיני והצבאי הבכיר, התנגדו מפני שחששו שירדן תצא נפסדת מהמערכה. חוסיין הסכים שלא להכריז מלחמה על ישראל רק לאחר שנאצר הבהיר שאין לכך טעם[1].

בהתאם לנטיותיו הסוציאליסטיות והאנטי-אימפריאליסטיות, א-נאבולסי פעל לנתק סופית את הקשר המסורתי בין ירדן לבין בריטניה. כישלון בריטניה כנגד נאצר במלחמת סיני סימן את תום התקופה הבריטית במזרח התיכון, וכך שני הצדדים הבינו כי הקשרים עומדים להיפסק. ב-13 במרץ 1957 בוטל החוזה האנגלו-ירדני. המחלוקת נתגלעה באשר לזהותה של הפטרונית שתירש את בריטניה. א-נאבולסי רצה לחזק את קשרי המדינה עם סין ועם ברית המועצות, וכן פעל להדק את הקשרים עם מדינות ערב המהפכניות - מצרים, סוריה ועיראק[2]. זאת בעוד חוסיין העדיף דווקא את חיזוק הקשרים עם ארצות הברית כחלופה לבריטים, ויצא בגלוי כנגד החבירה לקומוניסטים.

א-נאבולסי, מעודד מביטול ההסכם האנגלו-ירדני, ובהשפעתו של עבדאללה רימאווי, נטה יותר ויותר לגישות קומוניסטיות ובכלל זאת לאפשרות להדיח את המונרכיה בירדן. ב-2 באפריל החליט לכונן קשרים ישירים עם ברית המועצות, בניגוד גמור למדיניותו של חוסיין. ב-7 באפריל א-נאבולסי הרהיב עוז והגיש רשימה של בעלי תפקידים, כולם מקורבים לבית המלוכה, שהממשלה דורשת את התפטרותם. בעקבות זאת המלך דרש את התפטרותה של הממשלה[3].

במקביל א-נאבולסי חיזק את קשריו עם הלגיון הירדני, בייחוד עם הרמטכ"ל דאז עלי אבו נואר. ב-8 באפריל הציבו כוחות הלגיון יחידות בפאתי הבירה כאיתות למלך על כוונותיו ויכולותיו של הצבא ("מבצע האשם"). ב-10 באפריל הממשלה הגישה עוד רשימה של פקידים שדרשה את התפטרותם, אך לכך חוסיין כבר לא היה מוכן להסכים. המלך שלח את בהג'ת א-תלהוני אל הממשלה בדרישה להתפטר. א-נאבלוסי, בטוח ביכולותיו ובתמיכתו בידי הצבא, הסכים לכך[4]. ב-13 באפריל הורה אבו נואר למלך לכונן ממשלה שתהיה מוסכמת על כל הצדדים. במה שנודע לימים בשם "קשר זרקא", הורה ליחידות צבא להתקדם מבסיס זרקא לבירה עמאן ולכתר את ארמון המלוכה. אולם בשלב זה התגלעו מחלוקות בתוככי הצבא. חלק מן הכוחות סרו למרותו של אבו נואר, ואילו חלק הארי, רובו ממוצא בדואי, נותר נאמן לחוסיין. עד מהרה כשל הקשר, אבו נואר הוגלה מן המדינה והחל לפעול נגד המלוכה הירדנית מדמשק. א-נאבולסי גם הוא איבד את כוחו הפוליטי[5].

את א-נאבולסי החליף בתפקיד ראש הממשלה חוסיין אל-ח'אלידי. בעקבות הקשר והחשש של חוסיין, הוא הפסיק את המדיניות הליברלית שניסה להנהיג במדינה למן עלותו לשלטון. בסוף אפריל הוכרז מצב עוצר, וכל המפלגות הוצאו אל מחוץ לחוק[6]. בעקבות הדחתו של א-נאבולסי ירדן גם הפנתה עורף לגוש הקומוניסטי וחברה לארצות הברית במסגרת דוקטרינת אייזנהאואר[7]. ביולי החל משפטם של מבצעי הקשר - אנשי צבא והשר עבדאללה רימאוי. א-נאבולסי הושם במעצר בית ושוחרר רק בשנת 1961. בהמשך חייו המשיך בפעילות פוליטית אופוזיציונית. בשנת 1956 עמד בראש הליכוד הלאומי, ארגון שמטרתו הייתה להביע תמיכה בפעולות הטרור של הפדאיון כנגד ישראל[8]. ארגון זה התקיים עד לאירועי ספטמבר השחור.

א-נאבולסי נפטר בשנת 1976.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סולימאן א-נאבולסי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אבי שליים, המלך חוסיין: ביוגרפיה פוליטית, עמ' 115-116
  2. ^ יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, עמ' 76-79
  3. ^ יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, עמ' 79-80
  4. ^ אבי שליים, המלך חוסיין: ביוגרפיה פוליטית, עמ' 125-126
  5. ^ יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, עמ' 81-83
  6. ^ יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, עמ' 84
  7. ^ אבי שליים, המלך חוסיין: ביוגרפיה פוליטית, עמ' 133
  8. ^ יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, עמ' 157