צ'ארלס קאלן
 | |
| לידה |
22 בפברואר 1960 (בן 64) ווסט אורנג', ניו ג'רזי, ארצות הברית |
|---|---|
| מדינה |
 ארצות הברית |
| ידוע בשל | רצח עשרות מטופלים בבתי החולים שבהם עבד |
| השכלה |
|
| תקופת הפעילות | 1988–2003 (כ־15 שנים) |
| מקצוע | אח |
| בת זוג | אדריאן באום (1987–1993) |
| מספר צאצאים | 2 |
  | |
צארלס אדמונד קאלן (נולד ב-22 בפברואר 1960) הוא רוצח סדרתי אמריקאי. קאלן, שעבד כאח, רצח עשרות – יש שחושדים שמדובר במאות – מטופלים במהלך 16 שנות עבודתו במספר בתי חולים בניו ג'רזי, עד שנעצר ב-2003. הוא הודה ברצח של לפחות 40 מטופלים[1][2], מתוכם אומתו 29[3], וזאת על אף שלפי גורמים שונים מדובר במספרים גבוהים יותר[4].
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
צ'ארלס קאלן נולד ב-22 בפברואר 1960 בווסט אורנג', ניו ג'רזי. הוא גדל במשפחה אירית קתולית, והיה הצעיר מבין שמונה אחים[5]. אביו, אדמונד, נפטר ב-17 בספטמבר 1960, כשצ'ארלס היה בן שבעה חודשים בלבד. קאלן תיאר את ילדותו כ"אומללה" וטען כי סבל מהתעללות מצד חבריו ללימודים ומצד החברים של אחיותיו. בגיל 9 ניסה בפעם הראשונה להתאבד בשתייה של כימיקלים.
אמו של קאלן, פלורנס, היגרה לארצות הברית מאנגליה אחרי מלחמת העולם השנייה, ונהרגה בתאונת דרכים ב-6 בדצמבר 1977 בגיל 55, כשקאלן היה בשנתו האחרונה בתיכון. קאלן ציין את המוות של אמו כ"הרסני", ותיאר את הצער שנגרם לו מכך שבית החולים לא עדכן אותו מייד עם מותה וכן על כך שגופתה נשרפה במקום להחזירה.
בשנה שלאחר מכן קאלן נשר מהלימודים והתגייס לצי האמריקאי, שבו שירת בצוללת וודרו וילסון. הוא עבר את הטירונות ואת הבדיקות הפסיכולוגיות הקפדניות שנערכו לצוותי הצוללות, שהיו צפויים לשרת בצוללות כחודשיים ברציפות. קאלן התקדם לדרגת קצין מדרג שני כחלק מהצוות שהפעיל את טילי הפוסידון בכלי השיט. הוא לא השתלב בחברה וסבל מהצקות מצד חבריו לצוות.
שנה לאחר שירותו, המפקד של קאלן גילה אותו יושב ליד בקרת הטילים לבוש במסכה כירורגית, כפפות ומדי צוות רפואי במקום המדים שלו. על אף שנענש, הוא לא הסביר מה גרם לו להתלבש כך. הוא הוצב מחדש בתפקיד שדרש פחות לחץ על ספינת תובלה. הוא ניסה להתאבד והיה מאושפז במחלקה הפסיכיאטרית של הצי מספר פעמים בשנים שלאחר מכן. הוא שוחרר ב-1984 מסיבות רפואיות.
זמן קצר לאחר מכן, קאלן נרשם לבית הספר לאחיות של בית החולים מאונטיינסייד בניו ג'רזי. הוא נבחר לנשיא הכיתה שלו, סיים את לימודיו ב-1986 והחל לעבוד ביחידת הכוויות של המרכז הרפואי סנט ברנבס שבליווינגסטון.
בינתיים, קאלן פגש את אדריאן באום והתחתן איתה ב-1987[5]. בתם, שאונה, נולדה באותה שנה, אולם אשתו של קאלן הפכה למוטרדת יותר ויותר מהתנהגותו החריגה ומהתעללותו בכלבי המשפחה. ב-1993 היא הגישה נגדו צו הרחקה מחשש שיפגע בה ובשני ילדיהם. היא טענה שקאלן ערבב נוזל למילוי מציתים במשקאות של אנשים, שרף את הספרים של בתו והשאיר את בנותיו עם בייביסיטר למשך שבוע. קאלן הכחיש את ההאשמות וטען כי אשתו מגזימה, אולם היא המשיכה להתעקש כי הוא לוקה בנפשו.
הרציחות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרציחות הראשונות שבהן הודה קאלן התרחשו בבית החולים סנט ברנבס. ב-11 ביוני 1988 הוא נתן למטופל מנת יתר של תרופות תוך ורידיות. הוא הודה ברצח של מספר חולים אחרים, בהם חולה איידס שמת לאחר שקיבל מנת יתר של אינסולין. קאלן עזב את סנט ברנבס בינואר 1992 כשמנהלי בית החולים החלו לחקור את שקיות העירוי המנוקבות. החקירה הסתיימה בהפניית אצבע מאשימה אל קאלן, בהיותו המועמד הסביר ביותר להרעלת העירויים.
חודש אחרי שעזב את בית החולים, קאלן התחיל לעבוד בבית החולים וורן שבפיליפסבורג, שם רצח שלוש נשים מבוגרות באמצעות מינון יתר של דיגוקסין. הקורבן האחרון שלו בבית החולים אמרה כי "אח ערמומי" נתן לה זריקה בשעה שישנה. למרות זאת, המשפחה וצוות בית החולים התעלמו מטענתה במחשבה שהיא לא מבוססת.
שנה לאחר מכן, קאלן עבר להתגורר בדירת מרתף בפליפסבורג עם תום הליכי הגירושין מאשתו. קאלן טען מאוחר יותר שרצה לפרוש מעבודתו כאח ב-1993, אבל תשלומי המזונות שנקבעו אילצו אותו להמשיך. במרץ אותה שנה קאלן פרץ לבית של קולגה שלו בשעה שהיא ובנה הצעיר ישנו ועזב בלי להעיר אותם. לאחר מכן הוא התחיל לעקוב אחריה, עד שהגישה תלונה למשטרה. בסופו של דבר, קאלן הודה בהסגת גבול ונגזרה עליו שנת מאסר על תנאי. ביום אחרי המעצר שלו, הוא ניסה להתאבד.
קאלן לקח פסק זמן מעבודתו למשך חודשיים כדי לטפל בדיכאון שלו בשני מוסדות פסיכיאטריים שונים. עם זאת, הוא ניסה להתאבד פעמיים נוספות עד סוף 1993. בספטמבר דיווחה חולת סרטן בת 91 שטופלה בבית החולים וורן שקאלן הגיע לחדרה והזריק לה חומר מסוים, אך היא מתה ביום שלמחרת. בנה טען שהמוות שלה לא היה טבעי, ובית החולים ערך בדיקת פוליגרף לקאלן ולמספר עובדים נוספים, והוא עבר אותה. קאלן המשיך לעבוד בבית החולים עד האביב.
קאלן החל לעבוד למשך כשלוש שנים ביחידה לטיפול נמרץ בבית החולים הנטרדון שבפלמינגטון. הוא טען כי לא פגע באף אחד בשנתיים הראשונות לעבודתו שם, אולם רישומי בית החולים לתקופה זו הושמדו בעת מעצרו של קאלן ב-2003. קאלן הודה שרצח חמישה חולים בין ינואר לספטמבר 1996 באמצעות מנת יתר של דיגוקסין. לאחר מכן מצא עבודה חדשה בבית החולים מוריסטון ממוריאל, אך פוטר במהרה עקב הישגים נמוכים. הוא היה מובטל במשך שישה חודשים והפסיק לשלם מזונות. לאחר שפנה לטפל בדיכאון בבית החולים וורן, הוא אושפז למשך זמן קצר במתקן פסיכיאטרי.
בפברואר 1998 קאלן התקבל לעבודה במרכז האחיות והשיקום ליברטי באלנטאון שבפנסילבניה, שם עבד במחלקה של חולים שתלויים במכשירי הנשמה וחמצן. הוא הואשם במתן תרופות בשעות לא מתוכננות, ופוטר לאחר שנראה נכנס עם מזרקים לחדר של מטופל, דבר שהסתיים בשבירת ידו של המטופל. קאלן גרם למותו של מטופל אחר בבית החולים, ואחות אחרת הואשמה באחריות למוות. קאלן עבר לעבוד בבית החולים איסטון בין נובמבר 1998 למרץ 1999. ב-30 בדצמבר 1998 רצח חולה נוסף. בדיקת דם של חוקר מקרי המוות הראתה כמויות אדירות של דיגוקסין בדם החולה, אך החקירה הסתיימה בצורה לא חד משמעית, וקאלן לא הואשם באחריות.
למרות חוסר היציבות הנפשית שלו ועל אף כמות מקרי המוות בבתי החולים בתקופת עבודתו, קאלן המשיך למצוא עבודה בקלות בגלל מחסור חמור באחים ואחיות. בנוסף, לא הייתה קיימת דרך להעביר מידע בין בתי חולים על אחים בעלי היסטוריה נפשית או בעיות בעבודה. החשש מתביעות והעובדה כי במשמרת שלהם התרחשו האירועים, גרמו לבתי החולים לסרב לפעולה תקיפה נגד קאלן.
במרץ 1999 קאלן עבר למחלקת הכוויות של בית החולים ליי, שם רצח מטופל נוסף וניסה לרצוח עוד אחד. חודש מאוחר יותר הוא עזב מיוזמתו את מקום העבודה ועבר ליחידה הקרדיולוגית של בית החולים סנט לוק בבית לחם. במהלך שלוש השנים הבאות, קאלן רצח חמישה מטופלים נוספים, וניסה לרצוח שניים נוספים. ב-11 בינואר 2000 הוא ניסה להתאבד שוב, אך ערנות שכניו הצילה אותו והוא נלקח למתקן פסיכיאטרי, אולם הוא חזר הביתה כבר למחרת.
בבית החולים אף אחד לא חשד בקאלן עד שקולגה שלו מצא בקבוקוני תרופות בפח. אלה לא היו תרופות מבוקשות מחוץ לבית החולים, מה שהפך את הגניבה לחשודה. החקירה מצאה שקאלן הוא שלקח את התרופות. בהצעת בית החולים הוא התפטר ביוני 2002. שבעה מעמיתיו לעבודה התריעו מאוחר יותר בפני התובע המחוזי של מחוז ליי על החשדות שלהם שהתרופות שימשו לרצח חולים, אך החוקרים לא בדקו את עברו של קאלן והתיק נסגר כעבור תשעה חודשים מחוסר ראיות.
בספטמבר 2002 קאלן החל לעבוד ביחידה לטיפול נמרץ בבית החולים סומרסט בסאמרוויל שבניו ג'רזי. הוא התחיל לצאת עם אישה מקומית אבל הדיכאון שלו החמיר. קאלן רצח לפחות 13 חולים וניסה לרצוח אחד נוסף עד אמצע 2003, וכל זאת באמצעות אינסולין, דיגוקסין ואפינפרין. ב-18 ביוני 2003 הוא ניסה לרצוח את החולה פיליפ גרגור ששרד. הוא שוחרר מאוחר יותר ונפטר חצי שנה מאוחר יותר מסיבות טבעיות.
בבית החולים החלו להבחין בבעייתיות של קאלן כשניגש לחדרים ולרישומים הממוחשבים של מטופלים שאליהם לא הוקצה. במערכות ניתן היה לראות בקשות רבות לתרופות וביטולים מהירים שלהן בתוך שניות. ביולי 2003, מנכ"ל מערכת מידע הרעלים והחינוך התריע בפני בכירי בית החולים כי לפחות ארבע מנות יתר חשודות מצביעות על כך שאיש צוות פגע בחולים. בית החולים התמהמה בפנייתו לרשויות עד אוקטובר, ובזמן זה נרצחו עוד חמישה חולים ובוצע ניסיון לרצוח עוד אחד.
כשחולה מת מרמת סוכר נמוכה באוקטובר 2003, בית החולים פנה למשטרת ניו ג'רזי. הוא היה הקורבן האחרון של קאלן. גורמים ממשלתיים מתחו ביקורת חריפה על העובדה שבית החולים לא דיווח על מנת יתר קטלנית שניתנה לחולה באוגוסט. חקירה של ההיסטוריה התעסוקתית שלו העלתה כי קיים חשד שהיה מעורב במקרי מוות נוספים בעבר. בית החולים פיטר את קאלן ב-31 באוקטובר, לכאורה בגלל שלא דייק בקורות החיים שלו. האחות איימי לורן פנתה למשטרה לאחר שנבהלה מהגישה של קאלן לתרופות והקשר שלו למות החולים. המשטרה עקבה אחריו במשך מספר שבועות תוך שהשלימה את החקירה. החוקרים יזמו מפגש בין לורן לקאלן בשעות הפנאי תוך שהם מקליטים את השיחה. הראיות שנאספו אפשרו להם לעצור את קאלן.
המעצר והמשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]
קאלן נעצר במסעדה ב-12 בדצמבר 2003 והואשם בסעיף אחד של רצח ובסעיף נוסף של ניסיון רצח. ב-14 בדצמבר הודה בפני החוקרים טים בראון ודן בולדווין ברצח פלוריאן גאל ובניסיון הרצח של ג'ין יונג האן, שניהם טופלו בסומרסט. בנוסף, סיפר שרצח מעל 40 חולים ב-16 שנות עבודתו כאח. באפריל 2004 הודה בבית המשפט ברצח 13 חולים ובניסיון לרצוח שניים נוספים בזמן שהועסק בסומרסט.
כחלק מהסדר הטיעון שהושג, קאלן הודה באשמה ובתמורה הרשויות לא ביקשו להוציאו להורג. חודש לאחר מכן הודה באשמה ברצח של שלושה חולים נוספים בניו ג'רזי. בנובמבר 2004 הודה ברצח של 6 בני אדם נוספים ובניסיון לרצח של עוד 3. הוא הפריע להליכי המשפט שוב ושוב בקריאות "כבודו, אתה צריך לפרוש", ובסופו של דבר הותקן לו מחסום לפה כדי למנוע ממנו להעיר הערות נוספות.
ב-2 במרץ 2006 קאלן נידון ל-11 מאסרי עולם על ידי בית המשפט בניו ג'רזי, והוא לא זכאי לחנינה עד 10 ביוני 2388. ב-10 במרץ 2006 קאלן הובא לאולם בית המשפט של נשיא בית המשפט המחוזי לצורך דיון בגזר הדין. קאלן חזר וקרא "כבודו, אתה צריך לפרוש" במשך שלושים דקות עד שלבסוף הותקן לו מחסום. גם לאחר מכן ניסה לחזור על הביטוי, ובאותו דיון קיבל עוד שישה מאסרי עולם. כחלק מהסדר הטיעון שלו, קאלן עובד עם גורמי אכיפת החוק כדי לאתר קורבנות נוספים.
מניע[עריכת קוד מקור | עריכה]
קאלן הצהיר שנתן לחולים מנת יתר כיוון שלא היה יכול יותר להיות עד לניסיונות החייאה של החולים. קאלן ציין גם שנתן לחולים מנת יתר כדי לשים קץ לסבלם וכדי למנוע מאנשי בית החולים לפגוע בצלם האנוש שלהם. עם זאת, לא כל הקורבנות של קאלן היו חולים סופניים וחלקם היו צפויים להחלים בעת שקאלן רצח אותם. האחות לין טסטר תיארה רבים מהקורבנות כ"אנשים בשיפור".
במקום להשתמש במשככי כאבים ובחומרים ממריצים, שהיו בפיקוח הדוק על ידי בתי החולים בשל השימוש בהם כסמים ברחוב, קאלן בחר להשתמש בתרופות כמו דיגוקסין ואינסולין, תרופות שהיה להן שימוש מצומצם בחוץ ומשכו פחות עניין.
החוקרים ציינו שייתכן שקאלן גרם לחולים לסבול אבל לא הבין זאת, דבר שסתר את הטענה שלו לפיה הוא רצה להקל עליהם. בדומה לכך, קאלן סיפר לחוקרים שלמרות שצפה בחולים סובלים במשך ימים, ההחלטה לרצוח אותם התקבלה מתוך דחף רגעי. קאלן סיפר לחוקרים שרוב חייו היו בערפל, וכי יש לו זיכרונות מעורפלים של רצח רוב הקורבנות שלו. הוא ציין שהוא לא זוכר כמה רצח או מה היו המניעים לכל רצח. בחלק מהמקרים, קאלן הכחיש שביצע רצח כלשהו בעבודתו במקום מסוים, אולם אחרי שחזר על התיעוד הרפואי מאותם מקומות, הוא הודה שהיה מעורב במותם של חולים.
השפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]
קאלן הצליח לעבור בקלות בין מקומות עבודה בלי להיות מתועד בגלל היעדר הדרישה לדווח על התנהגות חשודה של עובדי רפואה והיעדר חובות חוקיות הולמות על המעסיקים. ניו ג'רזי ופנסילבניה, כמו רוב המדינות האחרות, דרשו מבתי החולים לדווח על מקרי מוות חשודים רק במקרים חמורים, והעונשים על אי דיווח על אירועים היו קלים. בנוסף, מדינות רבות לא נתנו לחוקרים את הסמכות לגלות את המעסיקים הקודמים של העובדים.
מעסיקים חששו מחקירת אירועים או ממתן חוות דעת שלילית על עובדים מתוך הרצון להימנע מתביעות משפטיות. לפי החוקרים וקאלן עצמו, כמה בתי חולים חשדו בו בפגיעה או ברצח חולים אך לא נקטו בפעולות המשפטיות ההולמות. לאחר הרשעתו, רבים מבתי החולים שבהם עבד קאלן נתבעו על ידי משפחות הקורבנות. התיקים נגד בתי החולים בניו ג'רזי, שנסגרו מחוץ לבית המשפט, מוסתרים.
במקרים מסוימים, עובדים בודדים לקחו על עצמם את המשימה למנוע מקאלן להתקבל לעבודה או לסייע לפיטוריו. חלקם יצרו קשר עם בתי חולים סמוכים בסתר או דיברו בחשאי עם הממונים עליהם כדי להזהיר מפני קאלן. כשהוא קיבל עבודה בבית החולים הלב הקדוש ביוני 2001, אחות ששמעה שמועות עליו בבית החולים איסטון סיפרה על כך לעמיתיה לעבודה. האחיות איימו להתפטר בהמוניהן אם קאלן לא יפוטר, ובסופו של דבר הוא איבד את העבודה.
בעקבות המקרה של קאלן, פנסילבניה, ניו ג'רזי ו-35 מדינות נוספות אימצו חוקים חדשים שעודדו מעסיקים לתת חוות דעת ישרה על עובדיהם, וכן סיפקו להם הגנה משפטית בעת דיווח על טעויות רפואיות. חוקי ניו ג'רזי, במיוחד, היוו את המודל שלפיו פעלו המדינות האחרות. ראשית, חוק ביטחון החולה מ-2004 הגביר את האחריות של בתי החולים על "אירועי לוואי חמורים שניתנים למניעה". חוק נוסף מ-2005 חייב את בתי החולים לדווח פרטים מסוימים על עובדיהם לחטיבה לענייני צרכנות בניו ג'רזי, והורה כי תלונות ורישומים משמעתיים שקשורים לטיפול בחולים יישמרו למשך שבע שנים לפחות.
בתרבות הפופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-2008 יצא הסרט "האח הרוצח" ובוסס בחלקו על קאלן.
ב-25 ביוני 2020, ערוץ הטלוויזיה הבריטי Sky שידר את התוכנית הדוקומנטרית "צ'ארלס קאלן – רוצח עבור אדיבות".
ב-2022 יצא הסרט האחות הטובה והוא עלה לנטפליקס[6].
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Graeber, Charles (9 באפריל 2007). "The Tainted Kidney". New York Magazine. נבדק ב-6 באפריל 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Killer nurse gets 11 life sentences". CNN. 10 במרץ 2006. נבדק ב-12 במאי 2010.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "First serial killer on 60 Minutes in 45 years". 60 Minutes. 25 באפריל 2013. נבדק ב-26 באפריל 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Pérez-Peña, Richard; Kocieniewski, David; George, Jason (29 בפברואר 2004). "DEATH ON THE NIGHT SHIFT: 16 Years, Dozens of Bodies; Through Gaps in System, Nurse Left Trail of Grief". The New York Times.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 1 2 Kopeć, Maciej (28 באוקטובר 2021). "Charles Cullen. Mordował w szpitalach przez 16 lat" (בפולנית). onet.pl / The Crimes.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Andreas Wiseman, Mike Fleming Jr, Jessica Chastain, Eddie Redmayne Nearing Deals For Serial Killer Thriller ‘The Good Nurse’, Deadline, 7 באוגוסט 2018