הניו יורק טיימס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף The New York Times)
Internet-news-reader.svg הניו יורק טיימס
The New York Times
NewYorkTimes.svg
לוגו הניו יורק טיימס
תדירות עיתון יומי
סוגה עיתון יומי
פורמט ברודשיט
מו"ל הניו יורק טיימס עריכת הנתון בוויקינתונים
מייסד George Jones, הנרי ריימונד עריכת הנתון בוויקינתונים
בעלים חברת הניו יורק טיימס (אנ')
עורך דין באקה עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך ייסוד 1851
שפה אנגלית
מערכת בניין הניו יורק טיימס, השדרה השמינית, מנהטן, ניו יורק, ארצות הברית
תפוצה 483,701 (2019)
מדינה ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
ISSN 0362-4331, 1553-8095, 1542-667X
עמוד ראשון עמוד ראשון מהיום
nytimes.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

הניו יורק טיימס (אנגלית: The New York Times. מכונה גם NYT,‏ "The Gray Lady"[1] ולעיתים בקיצור, "הטיימס", "The Times"[2]) הוא עיתון אמריקני שבסיסו במנהטן, ניו יורק ולו השפעה וקהל קוראים בארצות הברית וברחבי העולם.[3][4] העיתון, שנוסד בשנת 1851, זכה ב-130 פרסי פוליצר, יותר מכל עיתון אחר,[5][6] ולו מוניטין בתור העיתון המתעד הלאומי.[7] נכון לשנת 2019 הוא מדורג במקום ה-3 בארצות הברית עם תפוצה יומית של כחצי מיליון עותקים,[8] ואתר האינטרנט שלו הוא הראשון בעולם במדד אלכסה לעיתוני חדשות.[9] על פי הערכות מ-2016, תפוצתו דורגה במקום ה-18 בעולם מבין עיתונים יומיים בתשלום (אנ').[10][11]

העיתון נמצא בבעלות חברת הניו יורק טיימס (אנ'), הנסחרת בבורסה. מאז 1896 נמצא גרעין השליטה בה בבעלות משפחת אוקס-סלצברגר,[12] שמוצאה יהודי. אף שככלל העיתון משקף נקודות מבט ודעות מגוונות, בארצות הברית הוא מזוהה לרוב עם המרכז-שמאל של המפה הפוליטית.[13][14][15]

בישראל העיתון מופץ מדי יום חול ובסופי שבוע בשיתוף עם עיתון "הארץ".[16]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דף השער של המהדורה הראשונה של "ניו-יורק דיילי טיימס", ב-18 בספטמבר 1851
דף השער של הניו יורק טיימס ב-29 ביולי 1914, המכריז על המלחמה של אוסטריה-הונגריה נגד סרביה

"הניו יורק טיימס" פורסם לראשונה בתור "ניו-יורק דיילי טיימס" (New-York Daily Times)[א] ב-18 בספטמבר 1851. הוא נוסד על ידי הנרי ריימונד (אנ'), פוליטיקאי לשעבר ועיתונאי, וג'ורג' ג'ונס (אנ'), בנקאי.[18]

ב-14 בספטמבר 1857 קיצר העיתון רשמית את שמו ל"הניו-יורק טיימס" (וב-1 בדצמבר 1896 השמיט את המקף).[19]

השפעת העיתון הלכה וגברה בשנים 1870–1871, כאשר פרסם סדרת חשיפות על ויליאם טוויד (אנ'), מנהיג טמאני הול (קבלן הקולות הראשי של המפלגה הדמוקרטית בניו יורק). החשיפות הובילו לסוף השליטה של טוויד ושותפיו בעיר.[20] טוויד הציע לטיימס חמישה מיליון דולר (שווה ערך ל-107 מיליון דולר בשנת 2019) כדי לא לפרסם את הסיפור.[21]

בשנות השמונים של המאה ה-19 עבר העיתון בהדרגה מהמלצה[ב] על מועמדי המפלגה הרפובליקנית ליותר עצמאות פוליטית, וסגנונו נעשה יותר אנליטי.[22] בשנת 1884 אף תמך בדמוקרט גרובר קליבלנד, מושל ניו יורק לשעבר, בקמפיין הנשיאותי הראשון שלו.[23] מהלכים אלו עלו לטיימס בחלק מקהל קוראיו, והכנסותיו ירדו מ-188,000$ ל-56,000$ ב-1883–1884, אף שגם הורדת מחיר העיתון מ-4 סנט ל-2, בדומה לעיתונים מתחרים, תרמה. עם זאת, העיתון חזר למצבו הקודם תוך כמה שנים.[24]

לאחר מותו של הנרי ריימונד ב-1869 החליף אותו ג'ורג' ג'ונס כמוציא לאור. משנפטר גם הוא, ב-1891, גייסו כמה מעורכי העיתון מיליון דולר (28 מיליון במונחי 2019) ורכשו אותו.[25][26] לדאבונם, העיתון נקלע למשבר פיננסי בפאניקה של 1893 (אנ'),[24] וב-1896 הייתה תפוצתו היומית כ-9,000 עותקים בלבד, והפסדיו – כאלף דולר ביום. באותה שנה קנה המו"ל היהודי אדולף אוקס את גרעין השליטה בחברה בתמורה ל-75 אלף דולרים.[27]

זמן קצר לאחר שנכנס לתפקיד, קבע אוקס את סיסמתו המפורסמת של העיתון "All the News That's Fit to Print" – שפירושה "כל החדשות שהתאימו לדפוס" או "שראויות לדפוס".[28] בכך הבטיחה הסיסמה סיקור חדשותי מקיף, והיוותה גם עקיצה נגד הסיקור הלא תמיד ראוי, לכאורה, של עיתונים מתחרים, בהם הניו יורק וורלד של ג'וזף פוליצר והניו יורק ג'ורנל של ויליאם רנדולף הרסט, שהיו ידועים בדיווחים סנסציונים ולעיתים קרובות בלתי מדויקים, סגנון שהחל סביב אותה תקופה לקבל את הכינוי "עיתונות צהובה".[29] תחת אוקס השיג העיתון תפוצה ומוניטין בינלאומיים. תפוצתו ביום ראשון עלתה מפחות מ-9,000 בשנת 1896 ל-780,000 בשנת 1934.[27]

עיתונאים בחדר החדשות של הניו יורק טיימס, 1942
בניין טיימס סקוור, מטה ההוצאה לאור של העיתון, 1913–2007

אוקס נפטר בשנת 1935,[27] והוחלף כמוציא לאור על ידי חתנו (בעלה של בתו), ארתור הייז סלצברגר.[30] הוא והדורות הבאים שירשו אותו, המשיכו להרחיב את תפוצת העיתון והיקפו. התשבץ שולב בקביעות החל מ-1942, ומדור האופנה החל מ-1946. מהדורה בינלאומית פורסמה גם היא החל מ-1946, עד שב-1967 החל הטיימס לפרסם את ההראלד טריביון הבינלאומי, בשיתוף פעולה עם הניו יורק הארלד טריביון והוושינגטון פוסט.

ב-1964 היה העיתון מעורב בפסק הדין התקדימי ניו יורק טיימס נגד סאליבן (אנ'), בו צודד בית המשפט העליון בזכות העיתון לחופש הביטוי לאחר שנתבע באשמת לשון הרע. פסק הדין קבע לראשונה כי איש ציבור התובע לשון הרע נדרש להוכיח לא רק שנפגע מטענה שקרית, אלא גם שהנתבע ידע שהטענה שקרית או הביע "התעלמות פזיזה מהשאלה האם מדובר באמת או שקר".[31]

ב-1971 הדליף דניאל אלסברג לעיתון את מסמכי הפנטגון, ובהם פירוט היסטורי מסווג של משרד ההגנה אודות מעורבותה הצבאית והפוליטית של ארצות הברית במלחמת וייטנאם. הטיימס החל לפרסם סדרת כתבות בנושא, שהובילו למחלוקת ציבורית ומספר תביעות נגד העיתון. בין השאר חשף כיצד הרחיב ממשל הנשיא הקודם לינדון ב. ג'ונסון את מעורבות ארצות הברית במלחמה, בזמן שהבטיח לא לעשות זאת. הנשיא המכהן ריצ'רד ניקסון סבר שהחשיפות יפגעו במאמצי המלחמה המתמשכת, וממשלו הוציא צו איסור פרסום. הפרשה התגלגלה לבית המשפט העליון והובילה לפסק הדין התקדימי חברת הניו יורק טיימס נגד ארצות הברית (אנ'), שקבע ברוב של 6 שופטים מול 3 שצווי האיסור היו בלתי חוקתיים ושהממשלה לא עמדה בנטל ההוכחה הדרוש.[32]

בניין ההנהלה הראשית של הניו יורק טיימס בשדרה השמינית במנהטן

ב-1980 החל הטיימס לשמר את תוכני העיתון באופן דיגיטלי.[33] ב-22 בינואר 1996 השיק את אתרו הרשמי: NYTimes.com.[34]

ארגון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף למטה החברה בניו יורק, לעיתון חדרי חדשות בלונדון ובהונג קונג.[35][36] חדר החדשות בפריז, שהיה מטה המהדורה הבינלאומית של העיתון, נסגר בשנת 2016, אם כי בעיר נותר משרד לאיסוף ידיעות חדשותיות ולפרסום.[37][38] לעיתון גם סוכנות ידיעות ומרכז עריכה בגיינסוויל, פלורידה.[39]

עורך ציבורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פרשת ג'ייסון בלייר, כונן ב-2003 העיתון את משרת "העורך הציבורי" על מנת "לחקור סוגיות של יושרה עיתונאית".[40] בעל המשרה תפקד למעשה כנציב קבילות הציבור, ותפקידו "לקבל את תלונות הקוראים ולתשאל את עיתונאי הטיימס כיצד הם מקבלים החלטות".[41] המשרה בוטלה ב-2017, לדברי המוציא לאור כיוון שנעשתה מיושנת, כש"עוקבינו ברשתות החברתיות [...] נעשו כלב שמירה מודרני, דרוך ויעיל יותר משאדם בודד אי פעם יוכל להיות".[41]

תוכן[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמדות המערכת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף שככלל הניו יורק טיימס מנסה לשקף נקודות מבט רבות ומגוונות, רוב העמדות המשתקפות ממנו נחשבות לליברליות.[ג][42][43][44][45] באמצע 2004 כתב העורך הציבורי דניאל אוקרנט, כי לטיימס אכן השקפה ליברלית בנושאים חברתיים מסוימים, כמו הפלות, הגבלות על החזקת נשק ונישואים חד מיניים.[43]

בשנת 2012 כתב העורך הציבורי ארתור בריסביין:[46]

כשהטיימס מסקר קמפיין נשיאותי לאומי, ראיתי שהעורכים הראשיים והכתבים הם בעלי משמעת עצמית באכיפת הוגנות ואיזון, ובדרך כלל מצליחים בכך. אך בין מחלקותיו הרבות של העיתון, רבים כל כך חולקים סוג של פרוגרסיביות – בהיעדר מונח טוב יותר – פוליטית ותרבותית, שתפישת עולם זו מדממת כמעט מדפי הטיימס.

ב-2016 כתבה העורכת הציבורית אליזבת ספייד כי "שמרנים ואפילו מתונים רבים, מוצאים בטיימס תפיסת עולם של מדינה כחולה" ומאשימים את העיתון בהטיה ליברלית. ספייד לא הסכימה שהעיתון מוטה פוליטית, וסברה שהטיימס הוא חלק מהנוף התקשורתי המפולג בארצות הברית, המשקף את השסע הפוליטי באוכלוסייתה, המוביל ליברלים ושמרנים למקורות נפרדים לקבלת חדשות.[45] העורך הראשי של העיתון, דין באקט, הצהיר כי הוא אינו סובר שלעיתון הטיה ליברלית, והוסיף:[45]

עלינו להיות מאוד זהירים כדי שאנשים ירגישו שהם יכולים למצוא את עצמם בניו יורק טיימס. אני רוצה שנתפס כהוגנים וישרים כלפי העולם, ולא רק כלפי חלק ממנו. זו מטרה ממש קשה. האם אנחנו מצליחים כל הזמן? לא.

הטיימס לא המליץ[ב] על חבר המפלגה הרפובליקנית לתפקיד הנשיאות מאז דווייט ד' אייזנהאואר בשנת 1956; מאז 1960, המליץ על מועמד המפלגה הדמוקרטית בכל בחירות לנשיאות.[47] עם זאת, הטיימס כן המליץ על בחירה מחדש ברפובליקנים מתונים לראשות העיר ניו יורק; הוא המליץ על רודי ג'וליאני בשנת 1997[48] ועל מייקל בלומברג בשנת 2005[49] ובשנת 2009.[50] הטיימס המליץ גם על מושל ניו יורק הרפובליקני, ג'ורג' פטאקי, לבחירה מחודשת בשנת 2002.[51]

סגנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לרוב העיתונים היומיים בארצות הברית, הטיימס מסתמך על מדריך כתיבה משלו ולא על זה של Associated Press, והוא ידוע בסגנון עריכה שמרני. בהתייחסו לאנשים, העיתון נוהג להוסיף מילות כבוד (כגון "מר", "גברת" ו"פרופ׳") לשמות משפחה.[52] יוצאי דופן בולטים הם סיקור הספורט, התרבות הפופולרית,[53] וביקורות הספרים.

באוגוסט 2014, על רקע ביקורת ציבורית בנושא, החליט הטיימס להשתמש במילה "עינויים" לתיאור אירועים בהם החוקרים "גרמו כאב לאסיר במאמץ לקבל מידע". היה זה מעבר מהנוהג הקודם לתאר חקירות כ"קשות" או "אכזריות".[54]

לעיתון מדיניות גסויות קפדנית. ביקורת משנת 2007 על קונצרט של להקת הפאנק רוק "Fucked Up", למשל, נמנעה לחלוטין מאזכור שם הקבוצה הגס.[55] עם זאת, הטיימס פרסם מדי פעם תוכני וידאו לא מסוננים הכוללים גסויות וקללות כאשר עורכיו החליטו שלסרטון יש ערך חדשותי.[56] במהלך קמפיין הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2016 הדפיס העיתון מילים כגון "לזיין" ו"כוּס" כשדיווח על הצהרות וולגריות של דונלד טראמפ בהקלטה משנת 2005. לדברי עורכת הפוליטיקה דאז של העיתון, קרולין ראיין: "זה דבר נדיר עבורנו להשתמש בשפה כזו בסיפורינו, אפילו במירכאות, ודנו בכך בהרחבה." ראיין סיפרה שהעיתון החליט בסופו של דבר לפרסם את המילים בגלל ערכן החדשותי וכיוון ש"להשאיר זאת בחוץ או פשוט לתאר זאת נראה לנו מביך ופחות גלוי, במיוחד בהתחשב בכך שנציג סרטון שיראה לקוראים שלנו בדיוק מה נאמר."[57]

מוצרים בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיתון מודפס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהדורתו המודפסת של העיתון מאורגנת לשלושה מדורים:

  1. חדשות: כולל חדשות בינלאומיות, לאומיות, וושינגטון הבירה, עסקים, טכנולוגיה, מדע, בריאות, ספורט, מטרו (מטרופולין ניו יורק), חינוך, מזג אוויר והספדים.
  2. דעות: כולל מאמרי מערכת ומאמרי דעה משלימים, ומכתבים לעורך.
  3. כתבות נושא: כולל אומנויות, סרטים, תיאטרון, טיולים, מדריך לעיר ניו יורק, אוכל, בית וגן, אופנה וסגנון, תשבץ, ביקורות ספרים, T: מגזין הסגנון, מגזין הניו יורק טיימס, וסקירת יום ראשון בה טורי דעות.

חלקים מסוימים, כגון "מטרו", נמצאים רק במהדורות העיתון המופצת במטרופולין של ניו יורק.[58] מלבד אוסף שבועי של קריקטורות מעיתונים אחרים, לטיימס אין טור קבוע לקריקטורות משלו.[59]

תפוצה בימים שני עד שישי. עד 2010 מוצגת התפוצה בתשלום בכל הפלטפורמות (לרבות מינויים דיגיטליים), בעוד שהחל מ-2014 מוצגת התפוצה המודפסת בלבד. לא מוצגים נתוני השנים 2011–2013.[60]

על רקע מהפכת האינטרנט, ובדומה לרוב העיתונים האמריקאים,[61] גם הניו יורק טיימס חווה ירידה קבועה בתפוצת המהדורה המודפסת. תפוצתו המודפסת נפלה בכ-60% מ-2005 ל-2019.[60]

מהדורה בינלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הניו יורק טיימס הבינלאומי הוא גרסה מודפסת של העיתון המותאמת לקוראים מחוץ לארצות הברית. בעבר הייתה זו יוזמה משותפת עם הוושינגטון פוסט בשם "ההראלד טריביון הבינלאומי", אך ב-2002 קיבל הטיימס בעלות מלאה על העיתון.

אתר אינטרנט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הניו יורק טיימס החל להתפרסם באופן מקוון מדי יום ב-22 בינואר 1996, ו"הציע לקוראים ברחבי העולם גישה מיידית לרוב תוכני העיתון היומי."[62] כמעט כל האתר נגיש בחינם לכל הקוראים, כמו גם ארכיוני החדשות של הטיימס מ-1851–1922 ומשנת 1987 ואילך.[63][64] עם זאת, האתר מגביל את מספר הכתבות הנגישות בחינם לקוראים שאינם מנויים.

ב-2019 דורג nytimes.com כאתר הראשון בעולם במדד אלכסה לעיתוני חדשות.[9] נכון לאוגוסט 2020, היו לחברה 6.5 מיליון מנויים בתשלום, מתוכם 5.7 מיליון מנויים לתוכן הדיגיטלי שלה. בכך עקפו לראשונה באותו חודש הכנסותיה הדיגיטליות את הכנסותיה מדפוס.[65]

ביקורת ומחלוקות בולטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השואה ומלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקס פרנקל, יהודי גרמני-אמריקאי ועורך בכיר לשעבר בעיתון, במאמר שפרסם בנושא בניו יורק טיימס בגיליון המציין 150 שנה להקמתו,[66] מגדיר את כישלון העיתון לתאר כראוי את השואה ככישלון "המזעזע והמכתים" ביותר בהיסטוריה של הטיימס. "בעוד שכמה כלי תקשורת אחרים [...] הציגו חששות בולטים יותר, הסיקור של הטיימס נקט באופן כללי בעמדה שהזוועות שהוסבו ליהודי אירופה, אף שהיו איומות, לא היו שונות משמעותית מאלו שחוו עשרות מיליוני קורבנות המלחמה האחרים, ולא היו ראויות לתשומת לב בולטת יותר". באותו מאמר מצטט פרנקל את לורל לף, פרופסור חברה לעיתונות באוניברסיטת נורת'איסטרן, המתעדת בספרה משנת 2005, "Buried by the Times", את נטיית העיתון לפני מלחמת העולם השנייה, במהלכה ואחריה להציב עמוק במהדורותיו היומיות את החדשות על הרדיפה וההשמדה המתמשכים של יהודים, תוך שהוא מטשטש את הייחודיות שבפשעי הנאצים כלפי היהודים.[67]

לדברי פרנקל, כמה ממבקרי העיתון האשימו ברבות השנים את בעליו ואת צוותו כיהודים אוטואנטישמיים ו"אנטי-ציונים". אולם לדבריו:

גם אז עיתונים בבעלות משפחות יהודיות, כמו הטיימס, חששו שהחברה האמריקנית, שעדיין הייתה אנטישמית באופן נרחב, תבין לא נכון את התנגדותם המשולהבת להיטלר כמטרה יהודית. אפילו כמה קבוצות יהודיות מובילות הגבילו את פניותיהם להצלה שמא יואשמו ברצון להסיט משאבים מלחמתיים.
בטיימס, חוסר הרצון להבליט את השחיטה השיטתית של היהודים הושפע ללא ספק גם מדעותיו של המוציא לאור, ארתור הייז סלצברגר. הוא האמין בתוקף ובאופן פומבי כי היהדות היא דת, לא גזע או לאום – שיהודים צריכים להיות נפרדים רק בדרך שבה הם סוגדים. הוא חשב שאינם צריכים מדינה או מוסדות פוליטיים וחברתיים משלהם. הוא השקיע מאמצים רבים כדי להימנע ממיתוג הטיימס כ"עיתון יהודי". הוא התרעם על כלי תקשורת אחרים על שהדגישו בחדשות את יהדותם של אנשים.

ג'רולד אאורבך, פרופסור להיסטוריה במכללת ולסלי, כתב בספרו "Print to Fit, The New York Times, Zionism and Israel, 1896-2016"[68] כי הייתה זו חשיבות עליונה עבור אדולף אוקס, הבעלים היהודי הראשון של העיתון, שהעיתון לא יסווג כ"עיתון יהודי". ארתור הייז סלצברגר, שירש אותו כמו"ל ב-1935, שמר על עמדה זו ושיתף את דאגותיו של אוקס מהאופן שבו יהודים נתפסו בחברה האמריקאית. החששות שלו משיפוט התבטאו באופן חיובי בנאמנותו החזקה לארצות הברית (בפרט על רקע השאלה הציבורית – בארצות הברית ובאירופה – בדבר יכולתם של היהודים להישאר נאמנים למולדתם, ולא רק לדתם או לחלום הציוני). במקביל, בין דפי הטיימס, סלצברגר סירב להביא תשומת לב בולטת ליהודים, כולל סירוב לסמן את קורבנות הנאצים כיהודים במובהק. דיווחים רבים על מעשי טבח שביצעו הנאצים התייחסו לקורבנות יהודים פשוט כ"אנשים".[69]

פרשת ג'ייסון בלייר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2003 נדרש כתב העיתון ג'ייסון בלייר להתפטר לאחר שנתפס בהעתקה ופיברוק של חלקים מכתבותיו. הפרשה הביאה להקמת ועדת חקירה פנימית, שלאחר כמה חודשים הובילה להתפטרותם של שני עורכים בכירים, לכינון משרת העורך הציבורי ולמספר שינויים נוספים.[70]

הסכסוך הישראלי–פלסטיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיקורו של העיתון את הסכסוך הישראלי-פלסטיני תואר על ידי מבקרים מסוימים כפרו-פלסטיני, בעוד אחרים התעקשו שהוא פרו-ישראלי.[71][72]

מחקר משנת 2003 שפורסם ב"כתב העת הבינלאומי לעיתונות/פוליטיקה של הרווארד (אנ')" הגיע למסקנה כי הדיווח של העיתון היה חיובי יותר כלפי ישראלים מאשר לפלסטינים.[73] מחקר מ-2002 שפורסם בכתב העת Journalism (אנ') בחן במשך חודש את סיקור האינתיפאדה השנייה בטיימס, בוושינגטון פוסט ובשיקגו טריביון, ומצא כי הטיימס היה "הכי מוטה בכיוון פרו-ישראלי", עם הטיה "המשתקפת [...] בשימוש בכותרות, בתצלומים, בגרפיקה, באסמכתאות ובפסקאות הפתיחה."[74] בספרם "השדולה הישראלית ומדיניות החוץ של ארה"ב (אנ')", טענו הפרופסורים למדע המדינה ג'ון מירשהיימר וסטיבן וולט, כי העיתון מבקר לעיתים את המדיניות הישראלית, אך אינו שוויוני והוא בדרך כלל פרו-ישראלי.[75]

מנגד, העיתון הואשם גם כאנטי-ישראלי. ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו דחה הצעה לפרסם מאמר דעה בעיתון מטעמים של חוסר אובייקטיביות. כתבה בה העיר תומאס פרידמן כי השבחים שהוענקו לנתניהו במהלך נאום בקונגרס "שולמו על ידי הלובי הישראלי" עוררו התנצלות והבהרה מאת פרידמן.[76] מרכז שמעון ויזנטל מתח ביקורת ב-2009 על העיתון על שהדפיס קריקטורות בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני שנטען כי היו אנטישמיות.[77] ב-2019 העיתון פרסם קריקטורה אנטישמית בה מוצג בנימין נתניהו ככלב תחש עם מגן דוד כקולר, מוביל את דונלד טראמפ שמוצג כעיוור חובש כיפה. הפרשה הובילה לביקורות חריפות, ובתגובה התנצל העיתון,[78] הודיע על הפסקת העבודה עם מפיצי הקריקטורה,[79] ולבסוף ביטל כליל את הקריקטורה היומית.[80]

העורך הציבורי קלארק הויט סיכם את טורו ב-2009 כך:[81]

אף על פי שהתומכים הקולניים ביותר של ישראל והפלסטינים אינם מסכימים, אני חושב שהניו יורק טיימס [...] ניסה כמיטב יכולתו לעשות עבודה הוגנת, מאוזנת ושלמה – והצליח במידה רבה.

האשמות בהטיה ליברלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 2020 אולץ להתפטר עורך מדור הדעות של העיתון, ג'יימס בנט, לאחר שפרסם טור דעה שכתב הסנאטור הרפובליקני טום קוטון.[82] בעקבותיו התפטרה גם העורכת והפובליציסטית בארי וייס. במכתב ההתפטרות שלה, שזכה לתהודה גדולה בעולם התקשורת, האשימה וייס את העיתון ועובדיו בתרבות של השתקה כלפי דעות שאינן עולות בקנה אחד עם השקפת עולמם השייכת לצד השמאלי של המפה הפוליטית.[83]

תדמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך השנים פיתח הניו יורק טיימס מוניטין לאומי ובינלאומי ליסודיות בדיווחיו.[84] בקרב רוב העיתונאים זוכה העיתון להערכה רבה; סקר משנת 1999 שתשאל עורכי עיתונים ונערך על ידי "Columbia Journalism Review (אנ')" מצא כי הטיימס דורג כעיתון האמריקני "הטוב ביותר" בסקר, לפני עיתונים כמו הוושינגטון פוסט, הוול סטריט ג'ורנל והלוס אנג'לס טיימס.[85][86] ב-2011 דירג דניאל דה וייס מהוושינגטון פוסט את הטיימס במקום הראשון לפי שיטת ניקוד שהמציא, אף שהסתייג מרשימות דירוג בכלל ומשיטת הדירוג שלו עצמו.[86] ב-2012 כינה דיווח של WNYC (אנ') את הטיימס "העיתון המכובד בעולם".[87] עם זאת, מקטע הולך וגדל של אזרחים ועיתונאים מבקר את העיתון על הטיות פוליטיות לכאורה.

תפישות הציבור לגבי אמינות הטיימס – כמו גם כלפי רוב כלי התקשורת בארצות הברית – ירדה בקרב הקהל האמריקני לפחות החל משנת 2004.[88][89] סקר של מרכז המחקר פיו מ-2012 בחן את תפיסת אמינותם של ארגוני חדשות שונים. בקרב הנשאלים שנתנו דירוג, 49% אמרו כי הם מאמינים ל"כל או רוב" הדיווחים של הטיימס, בעוד 50% אינם מסכימים עם דיווחיו. 19% מהנשאלים העידו שאינם יכולים לדרג את אמינות העיתון. שיעורים אלו דומים לאלו של העיתון USA Today.[88] לדברי אנליסטית התקשורת ברוק גלדסטון של WNYC, במאמר שכתבה בטיימס, את הירידה באמון הציבור האמריקאי כלפי תקשורת ההמונים ניתן להסביר (1) על ידי עליית החדשות המקוטבות ותיבות התהודה באינטרנט; (2) ירידה באמון הציבור בכלל הארגונים המוסדיים של ארצות הברית; (3) על ידי העובדה ש"אמריקאים אומרים שהם רוצים דיוק וחוסר משוא פנים, אך הסקרים מצביעים על כך שלמעשה, רובנו מחפשים אישור לדיעותינו".[90]

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הניו יורק טיימס זכה ב-130 פרסי פוליצר, כמעט פי שניים מהבא אחריו (הוושינגטון פוסט). הפרס מוענק על הצטיינות בעיתונות במגוון קטגוריות.[91] כמו כן, נכון ל-2014, זכה העיתון בשלושה פרסי פיבודי ושניים נוספים במשותף עם זוכים נוספים.[92] פרסי פיבודי ניתנים על הישגים בטלוויזיה, ברדיו ובמדיה המקוונת.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הניו יורק טיימס בוויקישיתוף

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שבעה עיתונים שונים פורסמו בתור "הניו יורק טיימס", הראשון שבהם ב-1813, אך כולם נסגרו כעבור שנים בודדות.[17]
  2. ^ 1 2 בארצות הברית מקובל הנוהג שעיתונים וגורמים אחרים מכריזים שהם ממליצים פומבית ("endorse") על מתמודדים בבחירות למשרות ציבוריות, לרוב תוך פרסום מאמר המפרט את הסיבות והשיקולים.
  3. ^ בארצות הברית, המונח "ליברליזם" נתפס לעיתים באופן שונה מאשר בשאר העולם, והוא מזוהה עם ליברליזם חברתי.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Berger, Meyer (17 בספטמבר 1951). "The Gray Lady Reaches 100". Life. בדיקה אחרונה ב-12 במרץ 2016. 
  2. ^ "The New York Times". Encyclopædia Britannica. בדיקה אחרונה ב-27 בספטמבר 2011. 
  3. ^ "Is The Washington Post closing in on the Times?". Politico. בדיקה אחרונה ב-5 בנובמבר 2017. 
  4. ^ "News of the world". The Economist. 17 במרץ 2012. ISSN 0013-0613. בדיקה אחרונה ב-5 בנובמבר 2017. 
  5. ^ "Pulitzer Prizes". The New York Times Company. בדיקה אחרונה ב-5 בנובמבר 2017. 
  6. ^ Victor, Daniel (16 באפריל 2018). "The Times Just Won 3 Pulitzers. Read the Winning Work.". The New York Times. בדיקה אחרונה ב-16 ביולי 2018. 
  7. ^ "The New York Times". Encyclopædia Britannica. בדיקה אחרונה ב-27 בספטמבר 2011. 
  8. ^ "Top 10 U.S. Daily Newspapers". Cision. אורכב מ-המקור ב-July 22, 2019. בדיקה אחרונה ב-13 ביולי 2019. 
  9. ^ 1 2 Top Sites by Category:News/Newspapers, alexa.com, ‏10 במאי 2019
  10. ^ Milosevic, Mira (2016). "World Press Trends 2016" (PDF). WAN-IFRA. עמ' 58. אורכב מ-המקור ב-2018-01-15. בדיקה אחרונה ב-15 בינואר 2018. 
  11. ^ "World Press Trends 2016: Facts and Figures". wptdatabase.org. WAN-IFRA. אורכב מ-המקור ב-July 6, 2017. בדיקה אחרונה ב-15 בינואר 2018. 
  12. ^ Dash, Eric (19 בינואר 2009). "Mexican Billionaire Invests in The New York Times Company". The New York Times. ISSN 0362-4331. בדיקה אחרונה ב-5 בנובמבר 2017. 
  13. ^ Interactive Media Bias Chart, adfontesmedia.com
  14. ^ New York Times (News), allsides.com
  15. ^ New York Times, mediabiasfactcheck.com
  16. ^ גרסה מחודשת בישראל למותג 'ניו יורק טיימס' בשת"פ עם 'הארץ', ice.co.il, ‏2 בנובמבר 2016
  17. ^ Berger, Myer (1951). The Story of The New York Times 1851-1951. Simon and Schuster. עמ' 3–4. 
  18. ^ Pederson, Jay P., ed. (2012). "The New York Times Company". International Directory of Company Histories. Gale. בדיקה אחרונה ב-8 בינואר 2017. 
  19. ^ "It Can Hyphen Here: Why the New-York Historical Society Includes a Hyphen" » New-York Historical Society. Blog.nyhistory.org (February 13, 2013). Retrieved on July 21, 2013.
  20. ^ "New York Times Timeline 1851–1880". The New York Times Company. אורכב מ-המקור ב-September 14, 2008. בדיקה אחרונה ב-15 בספטמבר 2008. 
  21. ^ Dunlap, David W. "A Happy 200th to The Times's First Publisher, Whom Boss Tweed Couldn't Buy or Kill". City Room (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-12 במרץ 2017. 
  22. ^ Davis, Elmer Holmes (1921). History of the New York Times, 1851-1921. New York Times. עמ' 215–218. 
  23. ^ "New York Times Timeline 1881–1910". The New York Times Company. בדיקה אחרונה ב-22 בינואר 2014. 
  24. ^ 1 2 Davis, Elmer Holmes (1921). History of the New York Times, 1851-1921. New York Times. עמ' 155–178. 
  25. ^ Hast, Adele, ed. (1991). "The New York Times Company". International Directory of Company Histories 4. Gale. עמ' 647–649. בדיקה אחרונה ב-20 בספטמבר 2020. 
  26. ^ "Death Claims Veteran Editor of Times At New York Home". Editor & Publisher 55 (8). 22 ביולי 1922. עמ' 8. בדיקה אחרונה ב-20 בספטמבר 2020. 
  27. ^ 1 2 3 Adolph S. Ochs Dead at 77; Publisher of Times Since 1896, ‏9 באפריל 1935
  28. ^ Jensen-Brown, Peter (12 באפריל 2017). "Decent and Dignified Journalism - a History of "All the News that's Fit to Print". Early Sports 'n' Pop-Culture History Blog. בדיקה אחרונה ב-6 במאי 2017. 
  29. ^ Davis, Elmer Holmes (1921). History of the New York Times, 1851-1921. New York Times. עמ' 274–277. 
  30. ^ Sherman, Gabriel (24 באוגוסט 2015). "Inside the 3-Way Family Contest to Become the Next Publisher of the Times". New York. 
  31. ^ New York Times Co. v. Sullivan, 376 U.S. 254 .
  32. ^ Cohen, Noam. "Pentagon Papers". The New York Times. בדיקה אחרונה ב-18 בספטמבר 2008. 
  33. ^ "Panel: The future of the past: Modernizing The New York Times archive". Reynolds Journalism Institute. 12 ביולי 2012. בדיקה אחרונה ב-11 בדצמבר 2017. 
  34. ^ Lichterman, Joseph (22 בינואר 2016). "20 years ago today, NYTimes.com debuted "on-line" on the web". Nieman Lab. 
  35. ^ Turvill, William (15 ביולי 2015). "New York Times London office may exceed 100 staff but it is 'not looking to compete with local media'". Press Gazette. בדיקה אחרונה ב-10 בנובמבר 2017. 
  36. ^ Bradsher, Keith (30 ביוני 2017). "In Hong Kong, a Bureau Evolves With Its City". The New York Times. ISSN 0362-4331. בדיקה אחרונה ב-10 בנובמבר 2017. 
  37. ^ Bond, Shannon; Thomson, Adam (26 באפריל 2016). "New York Times to shut Paris HQ of international edition". Financial Times. בדיקה אחרונה ב-11 בנובמבר 2017. 
  38. ^ Ember, Sydney (26 באפריל 2016). "New York Times Co. Plans to Close Paris Editing and Press Operations". The New York Times. ISSN 0362-4331. בדיקה אחרונה ב-11 בנובמבר 2017. 
  39. ^ Clark, Anthony (13 בנובמבר 2009). "Some N.Y.T. News Service jobs moving to Gainesville". Ocala.com (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-10 בנובמבר 2017. 
  40. ^ "Margaret Sullivan". The New York Times. 24 בספטמבר 2014. בדיקה אחרונה ב-28 בספטמבר 2014. 
  41. ^ 1 2 Daniel Victor, New York Times Will Offer Employee Buyouts and Eliminate Public Editor Role, הניו יורק טיימס, ‏May 31, 2017
  42. ^ "CNBC Exclusive: CNBC Transcript: New York Times CEO Mark Thompson Discusses Media in the Trump Era on CNBC's "Power Lunch" Today". February 2, 2017. CNBC. https://www.cnbc.com/2017/02/02/cnbc-exclusive-cnbc-transcript-new-york-times-ceo-mark-thompson-discusses-media-in-the-trump-era-on-cnbcs-power-lunch-today.html. Retrieved February 8, 2017.
  43. ^ 1 2 Okrent, Daniel (25 ביולי 2004). "Opinion – THE PUBLIC EDITOR; Is The New York Times a Liberal Newspaper?". The New York Times. בדיקה אחרונה ב-18 בספטמבר 2019. 
  44. ^ Sullivan, Margaret (18 באוגוסט 2013). "Interview – Joanne Lipman's interview with New York Times Public Editor, Margaret Sullivan". CNN (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-18 בספטמבר 2019. 
  45. ^ 1 2 3 Spayd, Liz (24 ביולי 2016). "Why Readers See The Times as Liberal". The New York Times. בדיקה אחרונה ב-18 בספטמבר 2019. 
  46. ^ Brisbane Arthur S., Success and Risk as The Times Transforms, ‏August 25, 2012
  47. ^ Brennan, Allison (27 באוקטובר 2012). "The New York Times Endorses Obama Again". Political Ticker (blog of CNN). בדיקה אחרונה ב-27 באוקטובר 2012. 
  48. ^ "Re-elect Mayor Giuliani". The New York Times. 26 באוקטובר 1997. בדיקה אחרונה ב-11 באפריל 2015. 
  49. ^ "An Endorsement for Mayor". The New York Times. 23 באוקטובר 2005. בדיקה אחרונה ב-11 באפריל 2014. 
  50. ^ "For Mayor of New York City". The New York Times. 23 באוקטובר 2009. בדיקה אחרונה ב-11 באפריל 2015. 
  51. ^ George Pataki for Governor, The New York Times (October 27, 2017).
  52. ^ Hoyt, Clark. "A Question of Honorifics". The New York Times-Public Editor's Journal (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-26 בינואר 2017. 
  53. ^ "New York Times (Sort of) Removes Honorifics From Pop Culture Stories". Observer (באנגלית). 9 באוקטובר 2018. בדיקה אחרונה ב-29 בדצמבר 2019. 
  54. ^ Byers, Dylan (7 באוגוסט 2014). "N.Y. Times broadens use of 'torture'". Politico. בדיקה אחרונה ב-8 באוגוסט 2014. 
  55. ^ Peters, Justin (10 בדצמבר 2014). "The New York Times' Obscene Profanity Policy". Slate. ISSN 1091-2339. בדיקה אחרונה ב-12 באפריל 2015. 
  56. ^ Halbfinger, David M. (5 באוגוסט 2016). "Profanity, Vitriol, Slurs: Why The Times Published Unfiltered Trump Rally Video". The New York Times. 
  57. ^ Gold, Hadas (7 באוקטובר 2016). "New York Times, CNN report Trump's vulgarities in full". Politico. 
  58. ^ "New York Times to Discontinue New Jersey Edition of Sunday Metropolitan Section". Planet Princeton. 3 באוגוסט 2016. בדיקה אחרונה ב-26 בינואר 2017. 
  59. ^ "New York Times Syndicate – Cartoons". www.nytsyn.com. בדיקה אחרונה ב-26 בינואר 2017. 
  60. ^ 1 2 Average paid and verified weekday circulation* of The New York Times from 2000 to 2019, statista.com
  61. ^ "Despite subscription surges for largest U.S. newspapers, circulation and revenue fall for industry overall". Pew Research Center. 1 ביוני 2017. בדיקה אחרונה ב-17 בדצמבר 2017. 
  62. ^ Lichterman, Joseph (22 בינואר 2016). "20 years ago today, NYTimes.com debuted "on-line" on the web". Nieman Journalism Lab. בדיקה אחרונה ב-11 בפברואר 2017. 
  63. ^ Pérez-Peña, Richard (18 בספטמבר 2007). "Times to Stop Charging for Parts of Its Web Site". The New York Times. בדיקה אחרונה ב-14 באפריל 2008. 
  64. ^ Raab, Selwyn. "Archive 1851–1980: Advanced Search". The New York Times. בדיקה אחרונה ב-16 בספטמבר 2008. 
  65. ^ Nicolaou, Anna (5 באוגוסט 2020). "New York Times digital revenue passes print for the first time". Financial Times (London). בדיקה אחרונה ב-5 באוגוסט 2020. 
  66. ^ Frankel, Max (14 בנובמבר 2001). "Turning Away From the Holocaust". The New York Times. 
  67. ^ Leff, Laurel (2005). Buried by the Times: The Holocaust and America's Most Important Newspaper. New York: Cambridge University Press. ISBN 978-0-521-81287-0. 
  68. ^ Auerbach, Jerold (2019). Print to Fit, The New York Times, Zionism and Israel, 1896-2016. Boston: Academic Studies Press. ISBN 9781618118981. 
  69. ^ Auerbach, Jerold (2019). Print to Fit, The New York Times, Zionism and Israel, 1896-2016. Boston: Academic Studies Press. עמ' 37–39. ISBN 9781618118981. 
  70. ^ "Jayson Blair: A Case Study of What Went Wrong at The New York Times". PBS NewsHour. 10 בדצמבר 2004. אורכב מ-המקור ב-August 19, 2008. בדיקה אחרונה ב-15 בספטמבר 2008. 
  71. ^ As`ad AbuKhalil (31 בדצמבר 2008). "A New Low for The New York Times: Ethan Bronner on Gaza". Pressaction.com. אורכב מ-המקור ב-July 20, 2009. בדיקה אחרונה ב-16 באפריל 2010. 
  72. ^ Koch, Ed (1 ביוני 2006). "The New York Times' Anti-Israel Bias". Real Clear Politics. 
  73. ^ Viser, Matt (ספטמבר 2003). "Attempted Objectivity: An Analysis of the New York Times and Ha'aretz and their Portrayals of the Palestinian-Israeli Conflict". The International Journal of Press/Politics 8 (4): 114–120. doi:10.1177/1081180X03256999. 
    מהמחקר עולה, בין השאר, שהטיימס נהג להסתמך על עמדתם של מקורות ישראלים לעיתים קרובות יותר ממקורות פלסטיניים, שנקודת המבט הישראלית קיבלה את המילה האחרונה בפי 2 יותר כתבות, שיותר סיפורים התמקדו בנקודת המבט הישראלית, ושכתבות בהן פלסטינים היו מבצעי האלימות הופיעו לעיתים תכופות יותר בעמוד השער מאשר כשישראלים (אזרחים או הצבא הישראלי) פעלו באלימות.
  74. ^ Zelizer, Barbie; Park, David; Gudelunas, David (דצמבר 2002). "How Bias Shapes the News: Challenging the New York Times' Status as a Newspaper of Record on the Middle East". Journalism (באנגלית) 3 (3): 283–307. doi:10.1177/146488490200300305. 
  75. ^ "Editorial bias is also found in papers like the New York Times. The New York Times occasionally criticizes Israeli policies and sometimes concedes that the Palestinians have legitimate grievances, but it is not even‐handed." Mearsheimer and Walt paper hosted at University of Chicago "The Israel Lobby and U.S. Foreign Policy", Kennedy School of Government Working Paper No. RWP06-011 (PDF format).
  76. ^ אלי לאון וסוכנויות הידיעות, "מתחרט על ניסוח הביקורת על נאום רה"מ בקונגרס", ישראל היום, ‏22 בדצמבר 2011
  77. ^ קריקטורה אנטישמית בניו יורק טיימס?, mako, ‏26 במרץ 2009
  78. ^ איתמר אייכנר, "ניו יורק טיימס" התנצל על קריקטורת "נתניהו - כלב הנחייה של טראמפ", באתר ynet, 27 באפריל 2019
  79. ^ אוריאל בארי, ‏ה"ניו יורק טיימס" פיטר את מפיצי הקריקטורה האנטישמית, באתר "סרוגים", 30 באפריל 2019
  80. ^ New York Times’s Global Edition Is Ending Daily Political Cartoons, New York Times, ‏10 ביוני 2019
  81. ^ Hoyt, Clark (10 בינואר 2009). "Standing Between Enemies". The New York Times. 
  82. ^ בעקבות הטור בעד דיכוי המהומות, עורך מדור הדעות בניו יורק טיימס התפטר, באתר כלכליסט, 8 ביוני 2020
  83. ^ פובליציסטית יהודייה התפטרה מ"ניו יורק טיימס": כינו אותי נאצית וגזענית, באתר הארץ, 15 ביולי 2020
  84. ^ Scholarly vs. Popular Sources, Yale Center for Teaching and Learning, Yale University (last accessed February 8, 2017).
  85. ^ America's Best Newspapers, Columbia Journalism Review (November/December 1999).
  86. ^ 1 2 Daniel de Vise, What if the rankers ranked newspapers?, Washington Post (October 4, 2011).
  87. ^ Jessica Bennett, Inside the New York Times' Photo Morgue, A Possible New Life for Print, WNYC News (May 7, 2012).
  88. ^ 1 2 "Further Decline in Credibility Ratings for Most News Organizations". Pew Research Center for the People and the Press. 16 באוגוסט 2012. 
  89. ^ U.S. Media Polarization and the 2020 Election: A Nation Divided, מרכז המחקר פיו, ‏24 בינואר 2020
  90. ^ Gladstone, Brooke (21 בדצמבר 2015). "'Trust' in the News Media Has Come to Mean Affirmation". The New York Times. 
  91. ^ "Pulitzer Prizes – The New York Times Company". The New York Times Company. בדיקה אחרונה ב-23 ביוני 2015. 
  92. ^ Unruh, Wes (15 בספטמבר 2014). "A Short History of the New York Times' Peabody Awards". Peadbodyawards.com.